הצל שמלווה אותי

"נור, אני צריך ללכת, את צריכה משהו לפני שאני יוצא?" אני שומע את קולו של אבא מעבר לדלת חדרי ופותח אותה מעט, מאזין לשיחה.

"אני בסדר, ליאור, זה לא שאני אלד אם תצא לרגע." קול צחוקה של אימא נשמע ואני יוצא בשקט, מסתתר מאחורי הקיר ומסתכל עליהם. אימא יושבת על הספה ואבא כורע על ברכיו מולה, מחבק אותה ברוך ונושק למצחה בעיניים עצומות.

"אתה תהיה בסדר, נכון? אני לא רוצה שתישבר לי שם לבד."

"אני אשתדל."

"אימא שלך עדיין מסרבת לבוא איתך?"

"היא תלך עם ההורים שלך. את מכירה את אימא שלי, היא לא מוכנה לבכות עליו לידי, רק ליד ההורים שלך."

"אני מצטערת שאני לא יכולה להתלוות אליך היום, הבן שלך מונע ממני." היא מחייכת בעצב ואבא רוכן ומנשק את בטנה הגדולה.

"תשמרי עליו עד שאחזור ותפסיקי לדאוג לי, עברתי דברים קשים יותר בחיים, מי כמוך יודעת." אבא מתיישר וניגש לאי במטבח, אוסף את המפתחות שלו ויוצא מהדלת.

"אני רואה אותך, אוראל," אימא קוראת מהספה ואני יוצא ממחבואי. "למה אתה מאזין לנו בסתר?"

"אני רוצה ללכת איתו," אני אומר בביטחון. "אני רוצה להיות שם לצידו של אבא."

"אז קדימה, רוץ. לפני שהוא יספיק לצאת מהחניה, רוץ." אני מסתכל על רגליי היחפות ורץ אל חדרי, תופס בידי את הנעליים הראשונות שאני מוצא ורץ יחף אל החניה כדי להשיג את אבא.

"באבא, באבא, חכה!" אני צועק ומנופף בידי. אבא עוצר ואני נכנס למושב האחורי, חוגר את חגורת הבטיחות ומשלב את ידיי. "סע."

"מה קרה, אוראל?"

"כלום, אני בא איתך."

"זה לא מקום לילדים, אוֹמְרֵם."

"חה, ילדות נורמלית זה לא משהו שמכירים במשפחה שלנו." אני מסובב את ראשי אל החלון.

"טוב, אי אפשר להגיד שאתה לא הבן שלי," אבא צוחק ומשתלב בתנועה. "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?" אבא שואל כשאנחנו עומדים בכניסה לבית העלמין, שם קברו את מה שנשאר מגופתו של אביו.

"בטוח." אני משלב את ידי בשלו וצועד איתו פנימה בשקט. אבא מרכיב משקפי שמש, מסתיר ממני את עיניו, אבל אני שומע את המשיכות באפו ורואה את הדמעות שזולגות מקצה סנטרו.

"באבא, באבא ג'וּן." הוא כורע על ברכיו ומנשק את המצבה שנושאת את שמו של אביו, את שמי, עזיז זדה. אני מסתכל על המצבה ויודע שהמראה יישאר בזיכרון שלי לנצח. "רוּאֵת שָאד בָּאשֶה, באבא ג'ון." תנוח בשלום. אבא מוציא מתוך שקית נר נשמה וקופסת גפרורים ומושיט לי אותם, נותן לי להדליק את הנר. בפעם הראשונה בחיי אני רואה את אבא שלי בצורה שונה. האבא החזק והקשוח שלי, הרקולס, כמו שאימא מכנה אותו, נראה עכשיו בגילי, בוכה על קברו של אביו. פתאום נמצא מולי אותו הילד ששמעתי עליו, שעזב את המשפחה שלו, ואני מתחיל להבין את גודל הכאב ואת ההקרבה שלו.

"באבא ג'ון, אל תבכה, סבא במקום טוב עכשיו, אני בטוח." אני מניח את ידי על כתפו ואבא מושך אותי לחיבוק חזק ולראשונה מתפרק בבכי מלווה בקול חלוש. זה הרגע הראשון בחיי שאני מבין שאברהים זדה החזק יכול להיות לא פחות חלש ממני.

"אתה צודק, אומרם, הוא במקום טוב יותר. הוא בארץ ישראל, במקום שהוא נלחם למענו."

"תספר לי עליו?"

"סבא שלך היה החבר הכי טוב שלי, הוא גידל אותי להיות מי שאני היום והוא נטע בי את האהבה למדינה שלנו. סבא האמין שאנחנו צריכים להקריב את עצמנו כדי שלעם שלנו תהיה מדינה ויהיה בית. הוא חלם לחיות בארץ ישראל, אבל ויתר על החלום כדי לשרת את המדינה ממרחק, להשיג את המידע החשוב, ולהציל חיי אזרחים."

"את זה אני יודע, באבא. תספר לי עליו כאבא, לא כלוחם."

אבא מחייך בעצב ומסמן לי לכרוע על ברכיי לצידו.

"כשהייתי ילד, קצת אחרי בר המצווה שלי, סבא סיפר לי קצת על העולם שלו והסביר לי שאני צריך להמשיך להתחזות למוסלמי, רק שעכשיו אצטרך גם לשהות במסגדים ולהתפלל לאללה לעיני כול. פחדתי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה ופחדתי לשכוח את השורשים שלי. הוא אמר לי להתפלל לאלוהים, לימד אותי, חוץ מתפילת שמע ישראל, את תפילת שחרית, מנחה וערבית בעל פה, ואמר לי להתפלל בפנים לאלוהים ובחוץ לאללה. לחקות את התנועות שלהם ולומר את התפילה שלנו."

"היית הולך איתו למסגד?"

"כן, בכל יום שישי."

"ומה עם בית כנסת? הלכתם פעם לבית כנסת באיראן?"

"לא יכולנו להסתכן שיתפסו אותנו, אבל אני התעקשתי שאני רוצה לראות איך העם שלי מתפלל, ולא רק בבר המצווה שלי בכותל או בביקורים אצל סבא וסבתא שלי בארץ, בחופשות הקיץ."

"אז מה סבא עשה?" אני מסתקרן ואבא מלטף את פניי בידו הגדולה, תופס ביד אחת כמעט את כל פניי.

"ליהודים באיראן יש אמונה ששרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו, קבורה שם, ושמהקבר שלה יש מנהרה שמובילה אל ארץ ישראל. בחגים החשובים, כמו חגי תשרי, יהודים רבים נהגו לעלות לקברה להתפלל. אחרים היו עולים לקברם של מרדכי ואסתר. סבא שלך, כיד ימינו של שר ההגנה, וידא ששר ההגנה ישלח אותו לפקח בזמנים האלה על היהודים. הוא היה לוקח אותנו איתו והיינו מבלים בחברת יהודים. לא פעם הוא נאלץ לעצור אותי שלא אסתנן לתוך התפילה." הוא צוחק ומסיר את משקפיו, מוחה דמעה.

"זה נכון? באמת יש משם מנהרה לארץ ישראל?"

"אני לא יודע. אם תשאל את זקני העם יגידו לך שהיא קיימת. אני פשוט בוחר להאמין שכן."

"וזאת גם הייתה אחת מדרכי המילוט?"

"דרכי המילוט?"

"תמיד אמרת שסבא לימד אותך להציל את סבתא מינה ואת הדודות שלי. המקום הזה היה אחד מהם?"

"לא, המקום הזה היה הדרך שלו לחבר אותי לאמונה שלי, הוא לא רצה שאזכור ממנו משהו אחר."

"היה לך אבא טוב, באבא ג'ון." אני כורך את זרועותיי סביב צווארו ומניח את ראשי על כתפו הרחבה.

"היה לי האבא הכי טוב, אומרם. הלוואי שאהיה בשבילך אפילו חצי ממה שהוא היה בשבילי." אני מרגיש את הדמעות שלו עליי ואחרי רגע הוא מנשק את עורפי כהרגלו, נושם אותי עמוק.

"אתה האבא הכי טוב. אתה גיבור."

"אני מקווה שתזכור את זה כשתגדל." הוא צוחק ובוכה יחד, מלטף את ראשי.

"כשאגדל אני רוצה להיות כמוך, באבא ג'ון. אני רוצה להיות בדיוק כמוך."

"תיזהר במה שאתה מבקש, ילד." אבא נעמד, מרים אותי אחריו ומנער את החול מבגדינו. "חכה פה רגע," הוא מבקש וניגש לשביל הראשי, משאיר אותי לבד מול המצבה הנושאת את השם באותיות ענק – עזיז זדה. אבא חוזר עם קבוצת גברים שכיפה לראשם ומושיט לי אחת. "שים על הראש ותענה 'אמן' כשהם עונים, טוב?" אני מהנהן ואבא מכחכח בגרונו, מרכיב שוב את משקפי השמש ומתחיל בקריאת קדיש. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא," ארבע מילים, זה מה שנדרש לו כדי לפרוץ בבכי לעיני כול, ולהמשיך לקרוא בדמעות. זה מה שנדרש לי כדי להבין מה אני לא רוצה לעשות בחיי, לקרוא קדיש על אבא שנרצח מולי ושרק אחרי חמש עשרה שנה הצלחתי להביא לקבורה. כשהוא מסיים לקרוא הוא לוחץ את ידי הגברים ומוביל אותי חזרה אל רכבו, לא מנתק את ידי מידו.

"אבא," אני קורא לו כשהוא מתחיל בנסיעה הביתה. הוא מסתכל עליי דרך מראת הנהג. "אני לא רוצה שתמות כמו סבא, אני לא רוצה לקרוא עליך קדיש ככה, לא ככה."

"כולם מתים בסוף, אוראל."

"אז אתה אל תמות. אני לא חזק כמוך, אני לא אדע לשרוד כמוך, אני לא אצליח לטפל באימא ובאחים שלי אם פתאום תלך. תבטיח לי שתישאר איתי עד שאהיה זקן."

"באבא ג'ון."

"תבטיח לי, אבא!" אני מרים את קולי, כמעט צועק עליו.

"אני תמיד אהיה איתך, חבר, גם אם לא פיזית, אז נפשית. אני תמיד אהיה איתך."

"אני אוהב אותך, אבא." אני משתחרר מהחגורה שלי ומחבק את צווארו חזק, מפחד לשחרר.

"גם אני אותך. לא משנה מה יקרה, תמיד תזכור שאבא אוהב אותך."

"גם אם אני אכעיס אותך?"

"כן."

"גם אם אתחיל לדבר כמו אימא ואגיד שבאת ממדינת עולם רביעי?" אני מתפנק לו והוא צוחק, מרעיד את הרכב.

"תמיד, אוראל. אבא תמיד אוהב את הילדים שלו, לא משנה מה יקרה." הוא ממשיך בנסיעה איטית הביתה. כשאנחנו מגיעים הוא אוחז בידי ואנחנו נכנסים פנימה.

"הכול בסדר?" אימא מצביעה על בגדינו ואבא מושך בכתפיו. "סך הכול ניהלנו שיחה על האדמה."

"תודה שליווית את אבא היום במקומי." היא משחקת בשערי. "נראה לי שעשית עבודה טובה יותר ממני."

"קדימה, באבא ג'ון, אנחנו צריכים להתקלח." הוא משחרר את ידי ואני מתחיל ללכת אל חדרי, חוזר על עקבותיי בריצה ומחבק אותו הכי חזק שאני יכול.

"לכבוד מה זה היה?" אימא שואלת ואבא יורד על ברכיו, עכשיו ראשי מול ראשו.

"אני לא אעזוב אותך לעולם. אני תמיד אהיה כאן איתך, מבטיח."

"אני אוהב אותך, אבא." אני מלטף את פניו והוא מנשק את כף ידי.

"לא יותר ממני, אומרם. לא יותר ממני." הוא מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי. בידו השנייה אוחז בידה של אימא ומקרב אותה אל שפתיו.

"ליאור, הכול בסדר?"

"הכול בסדר גמור, קטנה. רק אהבה בין אבא לבן." אני חורט את הרגע הזה בזיכרוני ויודע שהוא ילווה אותי לנצח. אני נושא תפילה שנישאר ככה, שתמיד נהיה יחד. אם רק הייתי יודע מה יקרה בינינו לאורך השנים אולי הייתי מתפלל חזק יותר. אולי הייתי נלחם לא לאבד את עצמי ואת הדרך שלי לאבא שלי.