הצעה מפתה

"בחיי הבתולה!"

המילים נשמעו מרירות כלימונים סיציליאניים, אך עשירות ומלאות כיין, אבל ג'סיקה לא הרימה את ראשה מעבודתה. נותר לה עוד לשטוף את כל הרצפה ולנקות את חדר הישיבות העצום, לפני שתוכל ללכת הביתה. וחוץ מזה, לראות את סלבאטורה היה מטריד למדי. היא המשיכה להעביר את הסמרטוט על גבי הרצפה. הרבה יותר מדי מטריד.

"מה עובר על הנשים הללו?" שאל סלבאטורה ברגש, ועיניו הוצרו כשראה שאינו מקבל כל תגובה מצלליתה של הדמות שבפינה. "ג'סיקה?"

השאלה נורתה לעברה בחדות כמו היתה ירייה מרובה – חדה, מדויקת ומחוסרת פניות – וג'סיקה הרימה את ראשה כדי להביט בגבר שירה אותה לעברה, כשהיא מחשלת את עצמה כנגד משיכתו הבלתי ניתנת להכחשה, אם כי היה הרבה יותר קל לומר זאת מאשר לבצע.

אפילו ג'סיקה, על ניסיונה המזערי עם המין השני, הכירה בעובדה, שגברים שכמוהו היו בודדים ויחידי סגולה, דבר שייתכן שהיה בו כדי להסביר את יהירותו וקוצר רוחו המפורסמים. סלבאטורה קרדיני – ראש משפחת קרדיני בעלת העוצמה. נועז, שאפתן ויקירן של כמעט כל נשות לונדון, אם להאמין לרכילות שהילכה בין עובדי המשרד.

"כן, אדוני?" השיבה לו בשלווה, על אף שזה כלל לא היה קל כשנעץ בה את פנסי עיניו היוקדים והמביכים.

"לא שמת לב שאני מדבר אלייך?" ג'סיקה טבלה את הסמרטוט במי הסבון ובלעה את רוקה בכוח. "אה, בעצם, לא, לא שמתי לב. חשבתי שאתה מדבר אל עצמך."

הוא שלח בה מבט רושף. "בדרך כלל," אמר בקור במבטאו המודגש, אך באנגלית משובחת ביותר, "אני לא נוהג לדבר לעצמי. בסך הכול הבעתי תסכול, ואם היתה בך תבונה כלשהי, היית כנראה מזהה את זה."

והמשמעות שבין השיטין, שיערה ג'סיקה, שלו היתה לה את סוג התבונה שהוא מדבר עליה, וודאי לא היתה עושה עבודה כה נחותה כניקיון ריצפת משרדו.

אבל בחודשים האחרונים, מאז שבעליו רב ההשפעה של תעשיות קרדיני הגיע מסיציליה, מולדתו, היטיבה ג'סיקה לעשות ולמדה להסתגל לתנודות הקיצוניות באופיו של האיש הדגול. אם לסיניור קרדיני מתחשק לדבר אליה, היא תניח לו לפטפט כאוות נפשו. ניקיון הרצפה ממילא יסתיים רק אחרי שילך. ואם התעלמת מהמנהל של החברה המצליחה – דמך בראשך!

"סליחה אדוני," אמרה ג'סיקה במלוא הרצינות. "אני יכולה לעזור במשהו?"

"אני בספק גדול." מתוך מצב רוחו המצוברח בחן סלבאטורה את מסך המחשב. "אני מוזמן לארוחת עסקים מחר בערב."

"נחמד."

הוא הסב את ראשו הכהה מהמסך ושלח בה מבט צונן. "לא, זה בכלל לא נחמד," אמר בלעג. "מדוע אתם, האנגלים, תמיד מגדירים הכול כנחמד? אבל זה הכרחי. ללא ספק, מהלך עסקי מתוחכם למדי להתחבר עם האנשים הללו."

ג'סיקה הביטה בו מעט חסרת אונים. "אם כך, אני חוששת שאני לא בדיוק מבינה מה הבעיה."

הבעיה היא "– סלבאטורה קרא שוב את האימייל, ושפתיו התעקלו בבוז – "שלגבר שאני אמור לעשות איתו עסקים, יש אישה – אישה די חטטנית, כפי הנראה. ולאישה יש חברים. הרבה חברים. ו..." המילים ריקדו על המסך לפניו "'איימי משתוקקת לפגוש אותך,'" הקריא. "'וכך גם כל חברותיה – שאת אחדות מהן צריך לראות כדי להאמין! אל דאגה, סלבאטורה – אנחנו נדאג לארס אותך לאישה אנגליה עוד לפני תום השנה!'"

"נו, ומה רע בכך?" שאלה ג'סיקה בביישנות, למרות רגש קנאה קל, שכלל לא היה במקומו ואשר לפתע תקף אותה.

סלבאטורה השמיע נחרת בוז. "למה אנשים אוהבים כל כך להתערב?" דרש לדעת. "ולמה, בשם אלוהים, הם בטוחים שאני זקוק לרעייה?"

ג'סיקה משכה בכתפיה בחוסר אונים. לא נראה לה שהוא באמת רוצה תשובה לשאלה מסוימת זו, והיא אף די קיוותה שהיא לא אמורה לספק אותה. שכן, מה תוכל לומר לו? שהיא חושדת שאנשים רוצים לחתן אותו, מפני שהוא עשיר כקורח, מקושר מאוד ובנוסף לכך, יפה תואר בצורה עוצרת נשימה?

ובכל זאת, למרות יופיו מסובב הראשים, לדעתה היה מראהו די אכזרי וקר כשהבטת מקרוב. אמת, השפתיים המלאות היו חושניות, אך הן חייכו רק לעיתים נדירות, והיה משהו קצת מאיים באופן שבו יכול היה לנעוץ באדם את מבטו המצמית שגרם לך לקפוא על המקום. אך משום מה, בשל מראהו המהמם קל היה לסלוח לו כמעט כל דבר. ואכן סלחו לו.

היא כבר ראתה מזכירות מתעלפות, ומגישות תה מתבלבלות בנוכחותו. היא אף הבחינה שעמיתים בעלי עוצמה רבה מתייחסים אליו בסוג של חרדת קודש ומניחים לו להוביל את כל המהלכים. והיא התבוננה בכל, מפני שהיה תענוג להתבונן בו.

הוא היה גבוה ורזה, גופו חסון ומחוטב בחולצת המשי שלבש, שהבליטה את קווי המתאר המפתים של פלג גופו העליון. שער העורב השחור שהיווה ניגוד לגון הזית של עורו, השלים את קשת הצבעים הדרמטית של משיכתו המזרח תיכונית.

אך עיניו היו המדהימות ביותר. צבען כחול בוהק ועז – כמו הים הכי כחול, או הים ביום הכי קיצי בשנה. ג'סיקה מעולם לא דמיינה לעצמה איטלקי בעל עיניים בצבע שאינו שחור. עוצמת הגוון שלהן נדמה ששאבה את כל החיות מסביבותיו, ולעיתים היא חשה די מסוחררת כשהישיר אליה את מבטו, כמו עכשיו.

אך מהקמט חסר הסבלנות שנוצר בין גבותיו הכהות, נדמה היה לה שהוא דווקא מחכה ממנה לתשובה כלשהי.

מוטרדת מנוכחותו, ניסתה בכל כוחה להיזכר מה בדיוק שאל אותה. "אולי הם חושבים שאתה רוצה להתחתן בגלל ש... שאתה למעשה בגיל המתאים, אדוני."

"ככה את חושבת?" שאל.

ג'סיקה חשה נתונה במלכודת. לכודה בפינה. היא נענעה בראשה. אם הוא לא מתכוון לקטוף אותה ולשאת אותה משם, אז בעצם, מבחינתה, עדיף שייוותר רווק נצחי!

"בעצם לא. לא ממש חשבתי על מצבך האישי," התפתלה בדבריה. "אבל אתה יודע איך אנשים חושבים. ברגע שגבר עובר את גיל שלושים – מה שאני משערת שכבר עברת – אז כולם כבר מצפים לחתונה."

"סי," אמר סלבאטורה, והעביר את אגודלו בתנועה מהורהרת על הקו התקיף של לסתו, שכבר בצבצו עליה זיפים חדשים, על אף שהתגלח בבוקר. "בדיוק כך. גם במדינה שלי זה אותו דבר!"

הוא נענע בראשו הכהה בקוצר רוח. האם באמת האמין שבאנגליה יהיו הדברים שונים? כן, ודאי שכך האמין. זו היתה אחת הסיבות שבשלה בא ללונדון – ליהנות מקצת חיים קלים ובלתי מסובכים, בטרם יגיע הרגע הבלתי נמנע, שבו יהיה עליו לבחור כלה מתאימה בסיציליה. פעם אחת בחיים השתוקק לברוח מכל הציפיות, שבאופן בלתי נמנע התלוו למעמדו ולשמו – בפרט בארץ מולדתו.

סיציליה היא אי קטן שבו כולם מכירים את כולם, והנושא של מתי ועם מי יתחתן בסופו של דבר בן משפחת קרדיני הבוגר ביותר, העסיק יותר מדי אנשים במשך יותר מדי זמן. בסיציליה, אם רק היה נראה משוחח עם אישה יותר מכמה דקות, הוריה הלהוטים כבר היו מתחילים לאסוף את הנדוניה שלה וללטוש עיניים לעבר נכסיו המרובים!

זו לו הפעם הראשונה שחי מחוץ למולדתו למשך תקופת מה, ולקח לו קצת יותר מכמה שבועות לגלות, שלמרות האנונימיות היחסית של אנגליה, הציפיות מגבר רווק וכשיר לנישואים שכמותו הנן בכל זאת רמות. הזמנים לא משתנים כל כך מהר כפי שנדמה, חשב בעוגמה.

נשים זוממות מזימות. והן התנהגו כציפורי טרף כשראו גבר במלוא אונו שחשבון בנק חסר תחתית בא עימו. מתי היתה הפעם האחרונה שביקש מאישה את מספר הטלפון שלה? בשום אופן לא יכול היה להיזכר. בימים אלו, נדמה שכולן מיד שלפו את הטלפון הנייד שלהן 'להקליד אותו פנימה' לפני שהיה סיפק בידו לברר מה שם משפחתן! לסלבאטורה היו ערכים מסורתיים ביותר בכל הנוגע לתפקידי המינים, והוא כלל לא ניסה להסתיר עובדה זו. והעובדה היתה שמבחינתו, הגבר היה אחראי למלאכת החיזור.

"השאלה היא מה אני עושה בקשר לזה," הרהר בקול רם.

ג'סיקה התלבטה אם היא יכולה להמשיך בעבודתה. סביר להניח שלא. הוא הביט בה כאילו שציפה שתאמר משהו נוסף, ולא היה לה ברור איך להגיב. היא ידעה בדיוק מה היתה אומרת לו היתה זו חברתה, אך כשמדובר בבוס שלה, עד כמה ישירה תוכל להרשות לעצמה להיות? "טוב, תלוי אילו ברירות עומדות בפניך, אדוני," אמרה בדיפלומטיות.

אצבעותיו הארוכות של סלבאטורה תופפו על המשטח המצוחצח של שולחנו, הצליל נשמע כחיקוי לטיפות הגשם שהִדפקו כנגד החלונות העצומים של סוויטת המשרדים בקומה העליונה. "אני יכול, כמובן, להתחמק מארוחת הערב לגמרי," אמר.

"כן, זה נכון, אבל תיאלץ לתת סיבה," השיבה.

"אני יכול לומר שאני מצונן – איך אומרים אצלכם 'שפעת הגברים'?"

שפתיה של ג'סיקה התעקלו בחיוך מאולץ, מפני שעצם הרעיון שסלבאטורה קרדיני מוטל חסר אונים וחולה היה קצת קשה להעלות על הדעת. היא נענעה בראשה. "אז הם יזמינו אותך בפעם אחרת."

סלבאטורה הנהן. "זה נכון," הסכים עימה. "אם כך, אני יכול לנסות לארגן מחדש את ארוחת הערב הזו ולהזמין אותם אל הטריטוריה שלי, כך שאני אהיה אחראי על רשימת המוזמנים."

"וזה לא נראה לך קצת גס רוח? להשתלט באופן כה בוטה על המצב?" נידבה בזהירות.

הוא הביט בה מהורהר. לעיתים נדמה ששכחה את עצמה – אמרה לו מה היא חושבת, במקום מה שרצה לשמוע! האם זה מפני שלאחרונה בטח בה וסיפר לה דברים – כך שחוקי ההיררכיה הנורמליים התפוגגו מעט?

הוא קלט לפתע שהוא מדבר עימה באופן שלא היה חולם לדבר עם אחד מסגניו או עם אחת ממזכירותיהם – שכן היה מודע כבר לסכנות שהיו טמונות בכך.

העובדים הכפופים לו או המזכירות שפטו לעיתים שלא כהלכה את ניסיונות ההידברות שלו עימם והניחו שהוא מעוניין לחלוק איתם את סודות חייו! בעוד שהפער בינו כיושב ראש לבין ג'סיקה כמנקה היה עצום מכדי שהיא תיפול למלכודת שכזו ותעיז לחשוב דבר כה מטופש. אלא שלעיתים קרובות, בשקט ומבלי משים, היא קלעה לאמת. כמו עכשיו. הוא נשען לאחור בכיסאו וחשב על דבריה.

לא היה לו כל רצון לפגוע בגרת' סומרוויל, או להיראות מתנשא ולהדוף את אשתו וחברותיה הלהוטות. ואיזה נזק כבר ייגרם לו אם יהיה נוכח בארוחת ערב עם הנשים הללו? זו לא תהיה הפעם הראשונה וכפי הנראה גם לא האחרונה.

אלא שהוא כלל לא היה במצב רוח המתאים לנסות להתחמק מעדת נשים משחרות לטרף. כמו ילד שלא מציעים לו דבר, מלבד כמויות בלתי נדלות של ממתקים, נשחק משהו תאבונו לאחרונה. ונדמה אף שכלל לא חשוב לו עד כמה יפות יהיו הנשים האמורות. יחסי מין חופשיים וקלים להשגה שכאלה, לא צפנו בחובם את המסתורין שריגש אותו יותר מכל.

"סי," הסכים עימה בשקט. "זה באמת לא יפה."

כמעט מבלי שהבחין בכך שלפה ג'סיקה מכיס חלוק העבודה שלה מטלית ובקבוק פלסטיק קטן והחלה מצחצחת את שולחן עבודתו. "אז נראה שבסופו של דבר תיאלץ ללכת," העירה, והתיזה על השולחן מעט נוזל בריח לימוני.

סלבאטורה כיווץ את גבותיו. לא בפעם הראשונה מצא את עצמו תוהה בת כמה היא – עשרים ושתיים? עשרים ושלוש? מדוע, לכל הרוחות, היא מנקה משרדים לפרנסתה? האם היא באמת שמחה לבוא לכאן מדי ערב ולאחוז במגב ובסמרטוט ולהעסיק את עצמה בניקיונות סביבו, בשעה שהוא מסיים עבודת הניירת וחותם על מכתבים?

הוא התבונן בה בעבודתה – לא שהיה הרבה מה לראות. היא היתה יצור קטן וסתמי ותמיד דאגה לכסות את שערה בצעיף הדוק אשר התאים להפליא לחלוק העבודה הוורוד והמכוער למדי שלבשה. החלוק היה רחב, והוא מעולם לא הביט בה כפי שגבר באופן אוטומטי מביט באישה. מעולם לא הרהר באפשרות שיש גוף מתחת לחלוק, אך תנועת הזרוע שלה שביצעה מעגלים נמרצים על שולחנו, לפתע הסבה את תשומת ליבו לעובדה שאריג בגד העבודה שלה נמתח והתהדק על שדיה הצעירים והמוצקים.

ושלמעשה, יש גוף מתחת לתלבושת. ולמען האמת, אף היה רמז דק לכך שאותו גוף גם די מחוטב. סלבאטורה בלע את רוקו. הפתאומיות שבהבחנה זו, היא שהכתה בו וגרמה לו להפוך בבת אחת לקורבן להתקף תאווה בלתי צפוי.

"את מוכנה להכין לי קפה?" שאל בהיסוס.

ג'סיקה הניחה את מטלית האבק והביטה בו בעודה תוהה אם אי פעם עלה בדעתו של הבוס הדגול של תעשיות קרדיני, שהיה ידוע ביהירותו, כי משרדו העצום אינו מתנקה מעצמו. וכי סימני הכוסות הקטנים שנותרו עקב אינספור כוסות האספרסו ששתה במהלך היום, נזקקים לניגוב, וכי את העטים שטרח להשאיר פזורים ברחבי המשרד יש לאסוף ולהניח בחזרה בצורה מסודרת בכד שעל שולחנו.

היא פגשה את מבט הספיר הקר שלו מבלי להגיב. בליבה היה ספק רב. גברים שכאלה היו רגילים שחייהם מתנהלים ללא מהמורות מיותרות. ושגדודי עובדים אנונימיים עובדים למענם, כשהם מתמזגים ברקע כאותם גלגלי שיניים בלתי נראים שמפעילים מכונת ענק.

היא תהתה מה יגיד, לו העזה לומר לו שהיא לא נמצאת שם כדי להכין את הקפה שלו. ושזה כלל לא נכלל בהגדרות התפקיד שלה. ושהיה בדרישה זו טעם סקסיסטי ושדבר למעשה, לא מונע בעדו להכין את הקפה שלו בעצמו.

אך דברים שכאלו לא אומרים ליושב ראש החברה, הלוא כן? וגם אם לא התייחסה למעמדו רם המעלה, היה בו משהו כה מתנשא ומטיל אימה, שלעולם לא היתה מעזה. כמו היה כל כך רגיל שנשים ירוצו סביבו ויעשו דברים למענו למשמע כל נקישה של אצבעותיו, וכאילו שאותן נשים אמורות לשאוב נחת וחדווה רק מהאפשרות לשרתו.

היא פנתה אל מכונת הקפה, שנראתה כמו חללית קטנה שנחתה באמצע המשרד והכינה לו כוס קפה ונשאה אותה אל שולחנו.

"הקפה שלך, אדוני," אמרה.

כשרכנה לעברו עלה באפו לפתע ריחו הלימוני של חומר הניקוי מעורב בניחוח זול אחר, ולתערובת ריחות זו היתה נוכחות חזקה במיוחד. לרגע קצר חש סלבאטורה איך הריחות שוטפים באופן בלתי צפוי את חושיו. ולפתע פתאום, עלה בראשו רעיון כה נועז, שהוא הניח לו להמשיך להתרוצץ בתודעתו.

נניח שהיה מביא מישהי עימו לארוחת הערב ההיא. מישהי שבנוכחותה תצליח להטות את תשומת ליבן של הנשים המשחרות לטרף. האין בכוחה של אישה שתלויה על זרועו של גבר, שהנו פחדן מוצהר מהתחייבויות, לשלוח הודעה רמה וברורה לעולם שסלבאטורה קרדיני, כפי הנראה, תפוס? בפרט אם אישה זו תהיה אחת שכלל לא תעתיק את נשימתם של הבריות ולאו דווקא תספק להם חומר רב לרכילות!

רעש הגשם המשיך להדפק על חלונות משרד הפנטהאוס, וסלבאטורה הביט בג'סיקה ששלפה שוב את מטלית האבק שלה והתנפלה על כתמי הלכלוך. כאילו שעד עתה היא לא היתה מאומה, מלבד פיסת נייר שעליה שורטטו קווי מתאר של אישה, ורק כעת החלו הפרטים הדקים לבצבץ. לסלבאטורה היתה תביעת עין מהירה ומדויקת להפליא בכל האמור בנשים, ובפעם הראשונה כיוון אותה עתה אל האישה שניקתה את האבק מאחורי המנורה.

עכוזה היה מעוגל וירכיה נשיות, זה בטוח. בפעם הראשונה הרשה לעצמו לשים לב לקימורי מותניה – מותניים דקים להפליא.

אך על אף שבעסקים היה נועז למדי, תמיד אהב שיהיו בידיו כמה שיותר עובדות בשטח. מעולם לא פעל על פי דחף בלבד. ייתכן שאינה מתאימה למשימה מכל כך הרבה בחינות אחרות.

"בת כמה את?" שאל לפתע, וכשהסתובבה לעברו ראה שעיניה אפורות ושלוות להפליא – כאותן אבנים שניתן לעיתים למצוא בתחתית של מפל.

ג'סיקה ניסתה לא להראות את הפתעתה. היתה זו שאלה אישית ביותר מגבר שעד כה התייחס אליה כחלק מהריהוט. ידה נשמטה מהמנורה והמטלית נתלתה ברפיון לצד גופה, והיא הביטה בו.

"אני? אני... אני בת עשרים ושלוש," השיבה בחוסר ביטחון.

הוא נעץ מבט באצבעותיה החשופות. ללא טבעת, אך בימינו אלה אין לדעת. "ואת לא נשואה?"

"נשואה? אני? בשם אלוהים – לא, אדוני."

"וגם אין לך חבר קנאי שמחכה לך בבית?" שאל בקלילות.

"לא, אדוני." אבל מדוע, לכל הרוחות, הוא רוצה לדעת דבר כזה?

הוא הנהן. בדיוק כפי שחשב. הוא הצביע על הדלי שלה. "ואת מרוצה מהעבודה?"

ג'סיקה שלחה בו מבט בעיניים מצומצמות. "מרוצה? אני חוששת שאני לא בדיוק מבינה את השאלה, אדוני."

הוא משך בכתפיו והחווה לעבר הדלי והמגב. "זה מספק אותך? את נראית לי מספיק אינטליגנטית," הרהר בקול רם. "הייתי משער שלאישה צעירה כמוך יהיו שאיפות קצת מעבר למשרה מוגבלת של ניקיון משרדים."

זה כאב. ודאי שזה כאב. מעבר לעובדה שהיה לגמרי שחצן, גרם לה להרגיש כבובת רובוט חסרת מוח שלובשת סינר! אך ללא ספק, השיפוט המרשיע שלו רק הוכיח עד כמה שהוא יהיר ומחוסר כל דמיון.

בשקט רב ספרה ג'סיקה בליבה עד עשר, כשהיא יודעת שעומדות לפניה אי אילו ברירות. היא יכולה להרים את הדלי שלה ולהפוך אותו על ראשו הכהה, היפה והלועג ולדמיין לעצמה את המים מרטיבים ונספגים בחולצת המשי המשובחת – וכן את מבט התיעוב וההשתאות שלו. זו ללא ספק היתה התגובה המספקת ביותר. אלא שברור שאפילו לא היתה מעזה לחלום לעשות זאת – מפני שזו היתה ללא ספק התאבדות מקצועית.

או שיש ביכולתה לענות בשוויון נפש ובתבונה ואולי, רק אולי, תוכל לגרום לו להתחרט על השיפוטיות שלו.

"אני לא מנקה במשרה מלאה," אמרה.

"לא?"

"לא. לא שיש משהו פסול בעבודות ניקיון," התגוננה בלהט, כשנזכרה בכל עמיתיה לעבודה בחברת 'טופ קלין' אשר חלקם ניסו בכל מאודם לדחוס כמה שיותר שעות עבודה ובאותו זמן גם להתמודד עם החיים, עם עבודה ועם ילדים בתנאים קשים מנשוא. "האמת היא, שיש לי גם משרה בשעות היום. אני עובדת בחברת מכירות גדולה וכרגע לומדת להיות מנהלת משרד, אבל..." דבריה נקטעו.

"אבל?" קולו היה רך ומשיי כשהאיץ בה.

היא הכריחה את עצמה להתעמת עם להבת הספיר המסנוורת של מבט עיניו. "המשכורת שלי לא מי יודע מה טובה, והחיים בלונדון יקרים. אז אני משלימה את המשכורת עם קצת עבודות ניקיון מהצד." ג'סיקה משכה בכתפיה. "הרבה אנשים עושים את זה."

לא בעולם שלו, שם לא עשו זאת – אך האם מצבה העגום לא הופך את הרעיון המקורי שלו לקצת פחות מחוצף? אולי יוכלו לעשות טובה איש לרעהו.

עיניו נדדו אל החלונות שטופי הגשם שהשקיפו על אורות לונדון הזוהרים, והוא מצא את עצמו תוהה איך נראה שערה מתחת לצעיף המכוער. יכול להיות שהיא מסופרת קצוץ ושערה צבוע בכל צבעי הקשת. ובמקרה האמור, הצעתו ממש לא רלבנטית – משום שלא יעלה על הדעת שסלבאטורה קרדיני ייראה בציבור עם אישה כגון זו!

"איך את מגיעה הביתה מכאן?" שאל בעצלתיים.

איך הוא חושב שהיא מגיעה? בהליקופטר? "באוטובוס."

"את תירטבי לגמרי."

היא עקבה אחר מבטו. טיפות מים עבות ניטחו על החלון והגשם היה כה עז, שבקושי ניתן היה להבחין בבניינים שברקע. ללא ספק, היה זה אחד הלילות הסוערים ביותר. "נראה כך. אבל זה בסדר – אני רגילה. אומרים שגשם בריא לעור – הוא מבטל את ההשפעות הרעות של החימום המרכזי."

סלבאטורה התעלם מניסיונה לפתוח בשיחת חולין. "אני אדאג שהנהג שלי יוריד אותך בבית. הוא מחכה בחוץ עד שאסיים."

ג'סיקה מצאה שהיא מסמיקה. "לא, באמת, אדוני – זה בסדר. יש לי מטרייה וגם מעיל–"

"תגידי בסדר וזהו," אמר קצרות. "באיזו שעה את מסיימת?"

"בדרך כלל בסביבות שמונה – תלוי כמה מהר אני עובדת."

"תשתדלי לסיים בשבע וחצי," הורה לה.

"אבל –"

"בלי ויכוחים." סלבאטורה הציץ בשעון הזהב היקר שנצץ לנגד פרק ידו ופיו התעקל בחיוך מוזר. "סגרנו," מלמל.

הוא הקיש מספר על מקשי הטלפון שלו והחל לדבר באיטלקית במהירות רבה וכבר הפנה אליה את גבו – כמו לא היתה לה משמעות בעיניו כלל.