הצעה שקשה לסרב לה

1

"זה נראה ממש כמו מפרש ענק, אימא," תיאו אמר ביראת כבוד והסתכל על הבניין המפורסם ביותר בדובאי – בורג' אל ערב, מלון שבעת הכוכבים היחיד בעולם.

טינה סוואלס חייכה אל בנה היפה בן החמש. "כן, זה אמור להיראות ככה."

למבנה הלבן והמתנוצץ, הבנוי על אי מעשה ידי אדם ומוקף בים, הייתה כל האלגנטיות של מפרש המתנשא ברוח. טינה ציפתה בהתלהבות לראות את הבניין מבפנים. אחותה, קסנדרה, הכריזה שהוא נפלא, אטרקציה שאין לוותר עליה בחנית הביניים שלפני הטיסה שלהם ליוון.

להתארח במלון היה יקר מדי – אלפי דולרים ללילה – מה שהתאים לאנשים עשירים מאוד שמחיר לא היה שיקול רלוונטי עבורם. אנשים כמו אביו של תיאו. ללא ספק הוא התארח באחת הסוויטות היקרות בדרכו בחזרה אל יוון מאוסטרליה, אחרי שהשאיר מאחוריו את האפיזודה המקסימה שלו איתה.

טינה חסמה את המחשבה המכאיבה. העובדה שנעזבה על ידי ארי זאוורוס כשהיא הרה הייתה אשמתה המטופשת. היא הייתה טיפשה, תמימה ועיוורת שהאמינה שהיה מאוהב בה בדיוק כפי שהייתה היא מאוהבת בו. ממש פנטזיה. חוץ מזה, איך היא יכולה להתחרט על כך שילדה את תיאו? הוא היה הילד הכי מקסים בעולם, ומעת לעת, הידיעה שארי לא זכה ליהנות מבנו העניקה לה סיפוק סודי אך משמעותי.

המונית שלהם עצרה בנקודת הביקורת שמנעה מכל מי שלא היה אורח משלם מלהתקדם הלאה לתוך המלון. אמה ארגנה להם את הניירת המתאימה, שאישרה כי הם הזמינו שולחן לתה מנחה. אפילו זה עלה להם מאה ושבעים דולר לאדם, אבל הם החליטו שזו הייתה חוויה של פעם בחיים ופינוק שחבל לוותר עליו.

איש האבטחה סימן להם להמשיך, והמונית נסעה לאטה על הגשר שהוביל אל כניסת המלון ואפשרה להם להתבונן היטב בסביבה המרשימה.

"תראי, אימא, גמל!" תיאו קרא, מאושר לזהות את החיה שעמדה על מדשאה צדדית.

"כן, אבל לא אמיתי. זה פסל."

"אני יכול לשבת עליו?"

"אנחנו נשאל אם אתה יכול, אבל אחר כך, ביציאה."

"ותצלמי אותי כך שאוכל להראות לחברים שלי," הוא לחץ בלהיטות.

"אני בטוחה שיהיו לנו הרבה תמונות נהדרות להראות מהטיול הזה," טינה הבטיחה לו.

הם ירדו מהמונית והתקבלו בברכה בלובי הגדול של המלון שהיה כה מפואר, שתמונות לא יוכלו ללכוד את תפארתו. הם פשוט עמדו והתבוננו למעלה בעמודי הזהב הגדולים שתמכו במרפסות של הקומות הראשונות מתוך הקומות הרבות של המלון; שורות של שוליים מסולסלים בצביעה מדורגת מכחול כהה לתכול, לירוק ולזהב, ובתוכם משולבת תאורה של זרקורים קטנים, שהתנוצצו ככוכבים.

כשהורידו לבסוף את ראשיהם, ממש לפניהם, וקרוב למעליות היו מזרקות נפלאות, כל רובד שלהן חוזר על הצבעים של מגדל התקרות. המעליות היו מוקפות בקירות שהיו אקווריומים ענקיים שהכילו דגים טרופיים יפהפים ששחו סביב הסלעים והצמחייה התת מימית.

"תסתכלי על הדגים, אימא!" תיאו קרא, מרותק אליהם.

"זה באמת מדהים," אמה של טינה מלמלה בהשתאות. "אבא שלך תמיד אהב את הארכיטקטורה של העולם הישן. הוא חשב שדבר לא יכול להתחרות בארמונות ובקתדרלות שנבנו בעבר, אבל זה ממש נפלא בדרכו. הלוואי שהיה כאן לראות זאת."

אביה מת לפני שנה ואמה עדיין לבשה שחור לאות אבלות. גם טינה התגעגעה אליו. על אף אכזבתו ממנה – היא הרתה לגבר שלא היה מעוניין להיות שותף לחיים – הוא העניק לה את התמיכה שהצטרכה והיה סב נפלא לתיאו, והתגאה בכך שקראה לבנה על שמו.

ממש חבל שלא האריך לחיות כדי לראות את קסנדרה נישאת. אחותה הגדולה עשתה הכול נכון: עשתה קריירה בדוגמנות בלי ששמץ רבב דבק בחייה הפרטיים, התאהבה בצלם יווני – הלאומיות הנכונה – שרצה שחתונתם תתקיים בסנטוריני, האי היווני הרומנטי מכולם. הוא היה מתפוצץ מגאווה לו היה מוביל את קסנדרה אל הקתדרה בכנסייה בשבוע הבא, הילדה הטובה שלו.

אבל לפחות הילדה הרעה שלו העניקה לו את השמחה של ילד במשפחה. העובדה שהיו לו רק שתי בנות ושלא היה לו בן הייתה עוד אכזבה של אביה. טינה אמרה לעצמה שפיצתה על טעותה עם תיאו. והיא הייתה בסביבה על מנת לקחת על עצמה את ניהול המסעדה שלו, ועשתה את הכול בדרכו כשהפך חולה מדי בכדי לעשות זאת בעצמו. הוא קרא לה ילדה טובה אז.

אבל אף על פי שטינה חשבה שהיא כיפרה על מעשיה בעיני אביה, היא לא הרגישה טוב בתוכה. לא מאז שארי זאוורוס לקח את כל שהייתה ואז הסתלק ממנה כאילו הייתה חסרת משמעות בשבילו. התחושה שנרמסה לגמרי מעולם לא דהתה. תיאו היה זה שהחזיק אותה. הוא עשה את החיים ראויים לחיותם. והיו בהם גם דברים שגרמו הנאה, כגון מלון זה בכל הדרו.

מעל המעלית הייתה עוד מזרקה נפלאה. עובד המלון ליווה אותם לאורך מסדרון אל המעלית שתוביל אותם אל "סקיי-וויו בר" שבקומה העשרים ושבע. הם חצו מעגל גדול של אריחי מוזאיקה, במרכזו שמש זורחת, וצעדו על פני שטיח בצורת דג באדום וזהב. אמה הצביעה על עשרות אגרטלים של ורדים אדומים. על דלתות המעלית היו קישוטים בכחול וזהב – בכל מקום היה עושר שלא יאמן.

כשהגיעו אל הלובי הזהוב והמתנוצץ של הבר, פגשו בהם שוב והובילו אותם אל חדר האוכל, היכן שהעיצוב היה בצבעי כחול וירוק, והתקרה נראתה כמו גלים עם קצף לבן. הושיבו אותם בכורסאות נוחות מאוד לשולחן ליד חלון שנשקף אל נוף נהדר של העיר דובאי ושל אי התמרים, גם הוא אי מלאכותי, היכן שלעשירים מאוד היו בתים שנשקפו אל החול והים.

רחוק מרחק עולם שלם מחייה שלה, טינה חשבה, אבל היא טעמה מזה היום, וחייכה אל המלצר שהגיש להם תפריט שהכיל עשרות סוגי תה שמתוכם יוכלו לבחור ולטעום כמה סוגים שירצו במהלך אחר הצהרים. הוא מזג להם כוסות שמפניה שהתלוו אל המנה הראשונה שהייתה גרגרי יער בשמנת. טינה לא ידעה איך תוכל לעבור על המזונות הנפלאים שהיו רשומים בתפריט – ככל הנראה לא תהיה מסוגלת – אבל הייתה נחושה ליהנות ככל שתוכל.

אמה חייכה.

תיאו פער עיניים למראה הנוף.

זה היה יום טוב.

ארי זאוורוס היה משועמם. זו הייתה טעות להזמין את פליסיטי פולברייט לטייל איתו לדובאי, אם כי זה בהחלט הוכיח שלא יוכל לשאת אותה בתור שותפה מלאה וקבועה לחיים. היה לה הרגל לצבור חוויות כאילו יש רשימה שהיא צריכה להשלים. כמו למשל להגיע לתה מנחה במלון בורג' אל ערב.

"עשיתי תה מנחה בריץ' ובדורצ'סטר בלונדון, בוולדורף אסטוריה בניו יורק, ובאמפרס בוונקובר. אני לא יכולה להחמיץ את זה, ארי," היא התעקשה. "השיחים למדו בעיקר באנגליה, נכון? הם כנראה עושים את זה טוב יותר מהאנגלים."

היא לא אפשרה לו לנוח בין שיחות העסקים שלו על פיתוח אי התמרים. הם היו חייבים לבקר במתקן הסקי, בעולם התת מימי אטלנטיס, וכמובן בשוקי הזהב, היכן שציפתה ממנו בבירור לקנות לה כל מה שרצתה. היא לא הסתפקה בחברתו בלבד והוא התעייף ממנה עד מוות.

הצד החיובי היחיד בפליסיטי פולברייט היה שהיא שתקה במיטה והשתמשה בפיה לשימושים רבים ומענגים. מה שגרם לו להזמין אותה להצטרף אליו לנסיעה. מכל מקום, התקווה שתתאים לו במובנים אחרים התנדפה לגמרי. הטוב לא השתווה כלל לרע, והוא ישמח להיפטר ממנה מחר.

ברגע שיגיעו לאתונה הוא ישלח אותה בחזרה ללונדון. בשום אופן הוא לא התכוון להזמין אותה לחתונה של דודנו בסנטוריני. אביו יכול לרטון כמה שהוא רוצה שהגיע הזמן שארי יעזוב את חיי הרווקות – הנישואין ליורשת של פולברייט לא יקרו.

חייבת להיות מישהי היכנשהו שיוכל לסבול כאשתו. הוא פשוט חייב להמשיך לחפש ולהעריך אם הנישואים הפוטנציאליים יכולים להצליח. אביו צדק. הגיע הזמן להקים משפחה משלו. הוא רצה ילדים, ותמיד נהנה מהזמן שבילה עם אחייניו. מכל מקום, מציאת האישה הנכונה שתהיה שותפתו להורות התגלתה כמשימה לא קלה.

להיות מאוהב קשות כמו דודנו, ג'ורג', לא היה הכרחי. בעצם, מאחר שנכווה מתשוקה מטורפת כשהיה צעיר, ארי לא רצה להרגיש שוב כה נשלט על ידי אישה. הוא היה משוריין בפני האפשרות להיסחף שוב למעורבות רגשית. או שמערכת יחסים תספק אותו מבחינות רבות כדי להיות בת קיימא או שלא – וזה עניין של שיפוט רציונלי לגמרי.

חוסר הסיפוק שלו מפליסיטי התעצם מרגע לרגע. כרגע היא העמידה את סבלנותו במבחן, וצילמה מיליוני תמונות של המלון מבפנים. זה לא הספיק לה פשוט להסתכל וליהנות, לחלוק את ההנאה איתו. להשתמש במצלמה עד הסוף היה חשוב לה יותר, היא צילמה תמונות רבות שאחר כך תנבור בהן זמן רב ותיפטר מרובן. עוד הרגל ששנא. הוא אהב לחיות את הרגע.

לבסוף, הם נכנסו אל המעלית ותוך דקות הובלו אל שולחנם ליד אחד מהחלונות של ה"סקיוויו-בר. אבל האם פליסיטי ישבה ונהנתה מהנוף? לא, המצב לא היה מושלם בשבילה.

"ארי, אני לא אוהבת את השולחן הזה," היא לחשה, לופתת את זרועו כדי לעצור אותו מלשבת.

"מה לא בסדר?" הוא שאל קצרות, בקושי עוצר את כעסו כלפי התביעות האגוצנטריות שלה.

היא הנהנה וגלגלה עיניים, והצביעה על השולחן הקרוב. "אני לא רוצה להיות ליד ילד. הוא כנראה ישחק ויקלקל לנו את הבילוי כאן."

ארי הסתכל על הקבוצה המשפחתית הקטנה שפליסיטי לא אהבה. ילד צעיר – בן חמש או שש – עמד ליד החלון והסתכל על מלון ג'ומרייה ביץ' שצורתו צורת גל. מצדו האחד של הילד ישבה אישה נאה מאוד – מבנה העצמות בפניה הזכיר את סופיה לורן – שיער כהה וגלי שהתחיל להאפיר, כנראה סבתו של הילד. מצדו השני של הילד, כשגבה מופנה אליו הייתה אישה נוספת, שיער שחור מסופר קצוץ בסגנון מודרני, ללא ספק צעירה יותר, גזרה רזה יותר, וכמעט בבירור אמו של הילד.

"הוא לא יקלקל את האוכל או התה, פליסיטי, ולמקרה שלא שמת לב, כל השולחנות האחרים תפוסים."

הם הגיעו מאוחר, והתעכבו עוד יותר בגלל שצילמה בלובי. הצורך לחכות שפליסיטי תשיג כל מה שרצתה היה אתגר כמעט בלתי נסבל לאישיותו.

היא הניחה יד משדלת על זרועו, עיניה הכחולות והגדולות מבטיחות גמול אם ירצה אותה. "אבל אני בטוחה שאם תבקש, אפשר יהיה לארגן משהו טוב יותר."

"אני לא אפריע לאנשים אחרים," הוא אמר ונעץ בה מבט קשה. "פשוט שבי, פליסיטי. תיהני להיות כאן."

היא החמיצה פנים, נאנחה, השליכה את שערה הבלונדיני והארוך מעבר לכתפה בעצבנות, ולבסוף התיישבה.

המלצר מזג להם שמפניה, הגיש להם תפריטים, דיבר קצרות על תכולתם, ואז עזב במהירות לפני שפליסטי הספיקה להתחיל עניין חדש ולהעמיד אותו במצב קשה.

"למה יש להם את כל הכיסאות שמסודרים בשורות על החוף, Yiayia ?"

קולו של הילד היה גבוה וצלול והגיע אליהם, דבר שהעלה העוויה חדשה של מורת רוח על שפתיה של פליסיטי. ארי זיהה את המבטא כאוסטרלי, ובכל זאת הילד השתמש במילה היוונית לסבתא ועורר את סקרנותו.

"החוף שייך למלון, תיאו, והכיסאות מוכנים עבור האורחים כדי שיהיה להם נוח," האישה המבוגרת ענתה, האנגלית שלה מעובה במבטא יווני.

"הם לא עושים את זה בבונדי," הילד העיר.

"לא. זה בגלל שבונדי הוא חוף ציבורי לשימוש של כולם שיכולים לשבת על החול בכל צורה שהם רוצים."

הילד פנה אליה, מקדיר מצחו לשמע ההסבר. "את מתכוונת שאני לא יכול לרדת אל החוף שם, Yiayia?"

הוא היה ילד נאה, תווי פניו היו נעימים מאוד ושערו היה בהיר. למרבה הפלא, הוא הזכיר לארי את עצמו כילד.

"לא אלא אם כן אתה אורח במלון, תיאו," סבתו ענתה.

"אז אני חושב שבונדי יותר טוב," הילד אמר בהחלטיות, וחזר להתבונן בנוף.

אוסטרלי שוויוני אפילו בגיל רך זה, ארי חשב, ונזכר בהתנסותו הוא באשר לגישה של האנשים במדינה זו.

פליסיטי התרגזה וקטרה, "נצטרך להקשיב לקשקושים שלו כל אחר הצהרים. אני לא יודעת למה אנשים מביאים ילדים למקומות כאלו. צריך להשאיר אותם עם האומנות שלהם."

"את לא מחבבת ילדים, פליסיטי?" ארי שאל, וקיווה שתגיד לא, דבר שימחק כל טיעון אפשרי מצדו של אביו באשר לדחייתה כמועמדת לנישואים.

"רק כשהם במקומם," היא רטנה.

הרחק מהעין, הרחק מהלב, היא התכוונה.

"אני חושב שמשפחה היא דבר חשוב," הוא אמר. "ואין לי כל התנגדות למשפחות המבלות יחד ולא משנה היכן."

וזה השתיק אותה, זמנית.

זה יהיה אחר צהרים ארוך.

טינה הרגישה את עורפה מעקצץ לשמע קולו של הגבר המדבר בשולחן שלידם. הקול המתוק כדבש היה תזכורת לקול אחר שפתה אותה להאמין בדברים המתוקים שאמר לה, להאמין שהיא מיוחדת יותר מכל אישה אחרת בעולם.

לבטח לא ייתכן שזה ארי.

היא חשה את הפיתוי להסתכל.

דבר שהיה לגמרי-לגמרי טיפשי, להניח למחשבות עליו להשתלט בעודה אמורה ליהנות מתה המנחה הדקדנטי.

ארי זאוורוס היה מחוץ לחייה. לחלוטין. לפני שש שנים הוא נפרד ממנה בצורה החלטית מאוד, הוא לא יחזור לאוסטרליה, ואין לו עניין בקשר נוסף בעתיד. היא הורדה בדרגה לזיכרון חביב; והיא בהחלט לא רצתה שהזיכרון החביב יקום לתחייה כאן ועכשיו, אם בגלל צירוף מקרים מחורבן זה היה אכן ארי שישב מאחוריה.

בכל מקרה, זה לא יהיה הוא.

הסיכויים שזה היה הוא היו מזעריים.

ובכל זאת, מוטב לא להסתכל, מוטב להמשיך להפנות את גבה אל הגבר שמאחוריה. אם זה היה ארי, אם הוא יתפוס אותה מסתכלת ויזהה אותה... זו הייתה מחשבה הופכת בטן. בשום אופן היא לא הייתה מוכנה לפגישה פנים אל פנים איתו, במיוחד לא כשאמה ותיאו מסתכלים, מעורבים.

זה לא יכול לקרות.

זה לא יקרה.

הדמיון שלה בונה הרים וגבעות על טון קול דומה. מגוחך! הגבר היה עם אישה, היא שמעה את המבטא האנגלי המעושה שהתלונן על נוכחותו של תיאו – תלונה קטנונית באמת, כי תיאו תמיד התנהג יפה. היא לא אמורה לבזבז עליהם את תשומת לבה. המוח שלה הכתיב לה בעזות להתעלם מהזוג ולהתרכז בהנאה של להיות כאן.

היא נשענה קדימה, הרימה את הספל ולגמה מתה היסמין הנפלא והניחוחי. הם כבר אכלו נתח נפלא של ביף וולינגטון (סוג של מאפה אנגלי מסורתי מבשר, פטריות ובצק עלים, המתרגמת) שהוגש חם עם מחית של ירקות שורש. על השולחן היה עכשיו מעמד מעוצב כמו המלון, ארבעת הנדבכים שלו מציגים מבחר מעורר תיאבון של מזונות בצלחות זכוכית צבעוניות.

למעלה היו כריכים קטנים שהוכנו מסוגים שונים של לחם – ביצים, סלמון מעושן, גבינת שמנת עם עגבניות מיובשות, מלפפונים וגבינת שמנת. עוד נדבכים הציעו פחזניות ממולאות בסרטני מאכל, מאפה ממולא עוף בחרדל, כריך בשר, כריך של גבינה, ריחן ועגבניות על לחם בצבע שחור דיונון. זה היה בלתי אפשרי לאכול הכול. כפי שאפשר היה לצפות, תיאו התביית על העוף, אימא שלה על כל דבר שהכיל גבינות, ופירות הים שאהבה נותרו כולם עבורה.

מלצר הגיע נושא מגש עם תוספות אבל הם הנידו בראשיהם, בידיעה שיש עוד הרבה לטעום – עוגת פירות, רקיקים עם ובלי צימוקים ומבחר של ממרחים, ריבות, שמנת, מוס תות ופסיפלורה.

טינה סירבה להניח לתזכורת של ארי זאוורוס להרוס את תאבונה. בכל מקרה, בשולחן שמאחוריה השיחה לא זרמה. בעיקר דיברה האישה, המשיכה להתלונן בצורה סנובית, השוותה את תה המנחה לאחרים במלונות יוקרה מפורסמים. מכיוונו של הגבר הגיע מלמול אקראי בתשובה.

"אני כל כך שמחה שעצרנו בדובאי," אמה ציינה, מתבוננת בנוף. "יש אדריכלות יצירתית ומדהימה בעיר הזו. המלון הזה המעוצב כגל מתחתינו, הבניינים המדהימים שעל פניהם חלפנו בדרך לכאן. ולחשוב שכל זה קרה תוך כמה... שלושים שנה?"

"משהו כזה," טינה מלמלה.

"זה מראה מה אפשר לעשות בזמנים המודרניים הללו."

"כשיש את הכסף לעשות זאת," טינה הזכירה לה ביובש.

"ובכן, לפחות יש להם את הכסף. הם לא מובילים את המדינה לפשיטת רגל כמו שהאצולה באירופה עשתה עם ארמונות הפאר שלה בעבר. וכל זה בוודאי מושך תיירות, ומכניס למדינה כסף."

"נכון," טינה חייכה. "גם אני שמחה שבאנו הנה. זה בהחלט מדהים."

אמה נשענה קדימה ולחשה, "בשולחן שאחרינו יושב גבר נאה בצורה מדהימה. אני חושבת שהוא בוודאי כוכב קולנוע. תציצי, טינה, ותראי אם את מזהה אותו."

הבטן שלה התכווצה מיד. ארי זאוורוס היה גבר נאה בצורה יוצאת דופן. אמה הנהנה בעידוד, מצפה ממנה להגניב מבט. האם לא החליטה כבר שזה לא יכול להיות הוא? הצצה קצרה אחת והיא תסלק את הפחד המטופש שלה. פשוט תעשי את זה. תיפטרי מזה.

מבט מהיר אחד...

ההלם של ראיית הגבר שמעולם לא ציפתה לראות שוב הכה בה כל כך חזק עד שבקושי חזרה אל עשתונותיה כדי לענות לאמה.

"מעולם לא ראיתי אותו בסרט."

ותודה לאל על זה שהעובדה שהפנתה את ראשה אליו לא לכדה את תשומת לבו!

ארי! – עדיין גבר יפה עם רעמה סמיכה של שיער חום דבש עם גוונים זהובים, עור חלק ושחום, הפנים היפות והגבריות מרוככות על ידי הפה המלא והחושני, ועיני ענבר ממוסגרות בריסים ארוכים – עיניים שתיאו ירש, ותודה לאל, אמה לא הבחינה בדמיון!

"הוא חייב להיות מישהו," אמה אמרה. "אחד מאנשי החברה הגבוהה."

"תפסיקי לנעוץ בו עיניים, אימא," טינה רטנה, כל כולה נרתעת מקשר איתו.

אמה לא התביישה. "אני פשוט מחזירה את הסקרנות. הוא כל הזמן מסתכל עלינו."

למה? הדהדה הצעקה במוחה של טינה.

בעקבותיה הגיעו מחשבות חרדות.

האם המבטא האוסטרלי הזכיר לו את שלושת החודשים שבילה באוסטרליה?

לא ייתכן שזיהה אותה, לא מאחור. שערה היה ארוך ומתולתל כשהכיר אותה.

האם הוא זיהה אצל תיאו דמיון אליו?

אבל לבטח לא ינחש קשר דם אליו אישית, אלא אם כן היה לו הרגל לפזר אחריו בעולם ילדים בלתי חוקיים.

טינה התעשתה. הוא השתמש בקונדומים איתה. לא סביר שיחשוב שהמין הבטוח שעשה לא היה בטוח. לא משנה מה עורר את עניינו... זה היווה בעיה אמיתית עבורה.

מאחר שהוא ובת הלוויה שלו הגיעו מאוחר, זה היה כמעט בלתי נמנע שהיא ותיאו ואמה יעזבו לפניהם והם יאלצו לעבור על פני שולחנם בדרך החוצה. אם הוא יסתכל ישר עליה, פנים אל פנים...

הוא עשוי להיזכר בה. זה היה לפני שש שנים. היא נראתה אחרת בשיער קצר. ולבטח נשים רבות עברו בחייו מאז. אבל אם הוא יזהה אותה וימנע את האפשרות של בריחה מהירה, יכפה היכרות מחודשת, היכרויות... היא נרתעה מכל הסיבוכים המכאיבים שעלולים להגיע.

היא לא רצתה שארי זאוורוס יגע שוב בחייה. ההחלטה הזו נעשתה לפני שגילתה את הריונה להוריה. זה היה בלתי נסבל עבורה לו היה מטיל ספק בהורות הלא מתוכננת, או לו היה מבקש לחלוק באחריות על תיאו על בסיס של חובה – היה נכנס ויוצא מחייה, ותמיד היה גורם לה להרגיש רע בגלל שאהבה אותו בעיוורון שכזה.

זה היה עניין ארור. היא עמדה נחושה מול השאלות של אביה, סירבה לאתר גבר שלא רצה בה עוד, התעקשה שמצבו של בנה יהיה טוב יותר ללא כל התערבות מצדו. לא משנה אם ההחלטה הייתה נכונה או לא, היא מעולם לא התחרטה עליה.

אפילו לאחרונה כשתיאו שאל מדוע לא היה לו אבא כמו לחברים שלו בגן הילדים, היא לא חשה אשמה כשאמרה לו שלחלק מהילדים היו רק אימהות וככה זה היה אצלם. היא הייתה משוכנעת שארי יהיה רק השפעה מפריעה בחייהם אם בכלל יבחר לקבל את ההזדמנות להיות חלק מהם.

היא לא רצתה לתת לו את ההזדמנות.

היה צורך בכל כך הרבה נחישות ועבודה קשה על מנת לבנות את החיים שהיו לה ולתיאו עכשיו, וזה היה חיוני לשמור על הסטטוס קוו. התחבולה האיומה של הגורל – שהביאה אותה ואת ארי אל אותו מקום ובאותו זמן כשתיאו ואמה נוכחים – יכולה לפגוע קשות בחייהם.

היא חייבת להימנע מעימות.

טינה חסמה את גלי הפניקה המחליאים ואמרה לעצמה בנחישות שזה לא אמור להיות מסובך מדי. לארי הייתה חברה. לבטח זה יהיה בלתי נסבל מבחינתו לעזוב פגישה פנים אל פנים עם אישה אחת על מנת לפגוש מחדש אישה אחרת. חוץ מזה, ייתכן שהוא בכלל לא יזהה אותה. אם יזהה אותה, אם ינסה לפתוח איתה בשיחה של מחשבות על העבר, היא חייבת לוודא שאמה כבר תיקח את עצמה ואת תיאו הרחק מהתרחיש האפשרי.

היא תוכל להצליח בכך.

היא חייבת.