הגבר צועק צעקה ארוכה כשהוא גומר. הוא מבוגר ממני – יהיה בן חמישים וחמש בקרוב – ואני יודעת כבר שאלווה אותו אל מותו. יודעת יותר מכך: אני יודעת שאלד את בנו או בתו, ואני יודעת שעליי לכתוב להם עליו, עכשיו, כל עוד עיניי אינן טרוטות, איני עסוקה בהאכלות ובהחלפת חיתולים, כלומר כל עוד הזמן מרשה זאת.
*
גברים אחדים נאנחים כשהם גומרים; אחרים פולטים קריאה, ממלמלים מילה זו או אחרת, גבר אחד שהכרתי דווקא נאלם דום בעת שהגיע לשיא. הגבר הזה פוער את פיו וצועק. הצעקה נמשכת זמן רב יותר מזמן השפיכה, והיא אחידה למדי – תו אחד, מונוטוני, שנשלח מפיו אל האוויר. נדמה שברגע הזה הוא שוכח מקיומי, מתחתיו, ושוכח מקיומו של העולם שבחוץ; השכנים בדירה הסמוכה, שער הבניין שחורק כשמי מהדיירים נכנס או יוצא, רוח החורף שמטלטלת את העלים שנותרו על העצים, אפילו גופו שלו המפיק את הצעקה הארוכה, כולם נשכחים כלא היו. פעם אחת, בזמן שהטלתי את מימיי בחדר השירותים הקטן בדירתי, עלתה הצעקה במחשבותיי, וגל חום פתאומי שטף את בטני התחתונה ואת איבר המין שלי. בהיעדרו, צעקתו ממלאת את החלל הריק בביתי.
*
אני בת שלושים ושלוש וכבר עליי לתכנן תוכניות. חברותיי, אותן הנערות הצחקניות, המקסימות, שלמדו עימי בתיכון, או הנשים הצעירות הרציניות שחבשו יחד איתי את ספסלי האוניברסיטה – הפכו אימהות זה מכבר. במרוצת השנים עקבתי אחר התמונות של ילדיהן: מתינוקות משונים הלבושים במיטב האופנה שציוותה העיר ופניהם מכווצות, עיניהם בוהות באוויר ואיבריהם נעים ללא שליטה בחלל הפכו לפעוטות שטופי אור וילדים חייכניים, חלקם כבר החלו פוקדים את הכיתות הראשונות של בית הספר. אימותיהן, חברותיי לשעבר, שבו לטופף בנעלי העקב שלהן במשרדי ההיי־טק ויחסי הציבור, ממהרות לצאת לאסוף מבתי הספר, מהגנים ומהמטפלות את ילדיהן. אני עצמי איני ממהרת לשום מקום. רק בשנה החולפת החלפתי ארבעה מקומות עבודה, ולאחר שעזבתי את האחרון – פוטרתי, או התפטרתי – לקחתי הלוואה בריבית גבוהה מהבנק והפסקתי להקפיד על השעה שבה נהגתי לקום בבקרים. מעט הכסף שהורישו לי הוריי (מותם בתאונה באמצע שנות העשרים לחיי הפך אותי בבת אחת לעשירה בעיני עצמי) אזל. את ההלוואה לא ידעתי איך אחזיר, אך מאחר שפרשׂתי אותה על פני שנים רבות שיערתי שיימצא לי פתרון; בכל פעם שנראה היה שאיאלץ לשוב לשוק העבודה לבשתי את מיטב בגדיי וחתמתי על הלוואה נוספת בסניף הבנק שלי. נדמה שאף אחד לא היה טרוד במיוחד מאורח החיים שלי, ומאחר שאף שלא היה צנוע גם לא היה ראוותני במיוחד (האריגים היקרים של הבגדים שרכשתי יוצרו ככה שממילא ייראה כאילו נלבשו זמן רב) נדמה היה שאוכל להמשיך כך עוד שנים ארוכות.
*
כמובן, היו ההרגלים הרעים שלי: שתיתי ועישנתי יותר מדי, ואחת לחודש או מעט יותר מזה הרשיתי לעצמי להסתגר בדירה שירשתי מהוריי ולהסניף הרואין לבדי לכל אורכו של סוף השבוע. מסופי השבוע האלה הייתי יוצאת תשושה ומדוכאת, ואת מרבית ימות השבוע שלאחר מכן היה עליי להקדיש להתאוששות. בימים האלה נשבעתי לעצמי שלעולם לא אחזור לשתות, לעשן, או לצרוך את הסם, אבל לאחר שהתאוששתי דַיִי חזרתי לעשות את שלושת הדברים, לפעמים ביתר שאת. בעוד שלא היה לי עניין להסתיר מחבריי הלא מרובים או ממאהב אקראי את הרגלי השתייה והעישון שלי, את הסמים שמרתי לעצמי; להרואין יש מוניטין רע, ידעתי, ולא רציתי שיחששו מפניי, או שידאגו לי. לעיתים קרובות הרגשתי אז שחבריי מתייחסים אליי בתערובת של הערצה ואימה; מצידי, לא רציתי לעודד לא את זה, ולא את זה.
*
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.