הקבוצה

בקיץ, אחרי מות אביה, נפלו פניה של אימי ונעשו בהירות וילדותיות יותר, כאילו נמחקה מהן שכבת בגרות והחזירה אותן אחורה. פנים סחופות, מזוּוָתות, שביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן, כמו בדיוקנאות של מודיליאני, שכעת ידעתי לבטח שהם דיוקנאות של אנשים מוכי יגון. טמפרטורת הגוף שלה צנחה, חולשה וצינה השתלטו עליה, בעיקר בבקרים, כפות ידיה, כפות רגליה, זרועותיה המשולבות בכניעה נעו בדוחק בעורה החיוור. היא התעטפה בדים על גבי בדים, חולצות וצעיפים, והתהלכה בבית ובחוץ כאילו כל דבר טומן בחובו את הקץ האפשרי שלה־עצמה, האמבטיה, חדר המדרגות, הרחוב, הכביש, כפשׂע בינה לבין הסוף, עיניה שחורות נוגות, מתחבאות מאחורי זגוגיות משקפי שמש כהות, ועשן הסיגריות גם הוא ממסך את פניה. בצאתה החוצה, מתמסרת בעל כורחה לנשימות פיה ולמגעו הרך של האוויר, נראתה כמתפלאת על עצם המשכיותם של החיים, פליאה שליוותה את הידיעה הברורה שאביה אינו כאן ואינו עוד בשום מקום, שרוחו אינה מתגלגלת ואינה מתגלמת בשום יצור אנושי סביבה, אלא אם כן היא עצמה העדות האחרונה, המשב האחרון של רוחו. היא הייתה שייכת לשני העולמות, שניהם היו רשומים בה, מתחרים ביניהם על השררה. בשבתה בבית בראש מורכן ונכלם כמו בובה התלויה על משענת רצוצה נראתה כמי שנקלעה לכאן במקרה, שלא מרצונה.

בבוקר קמנו בשקט כדי לא להעירה. הלכנו על קצות האצבעות. אני לא זוכרת מי בכלל העיר אותנו. מגיל צעיר הייתה מלאכת הבוקר שלנו קצרה ותכליתית, וכללה רחצה, שתיית כוס חלב מהמקרר והסתלקות מיידית. בשנות בית הספר העממי עוד היה מגיע שליחו של יצחק החנווני, שהייתה לו מכולת בבצלאל פינת גליצנשטיין, מניח על מפתן הדלת שקית שוקו ולחמנייה. לפעמים היינו עוברות, אחותי הקטנה ואני, ליד החנות בדרך לבית הספר ומבקשות מיצחק שיכין לנו סנדוויץ' סלאמי. ידענו שאימא אינה ישנה באמת, אך אי־קימתה הייתה אות למנוחה שאין להפר בשום מקרה, גם לא במצב חירום. דילגנו מעליה כמו שמדלגים מעל רהיט בבית הממוקם בדיוק במַעבר, לומדים לעקוף אותו וברגע מסוים גם לא להבחין בו, ללכת דרכו. תיארנו לעצמנו שהיא קמה מייד עם טריקת הדלת מאחורינו, אם כי ייתכן שבדימוי הזה, שהתבסס על ההנחה שהיא מרגישה טוב יותר בהיעדרנו, כשהבית עומד לרשותה, אין ממש. אימא התרוממה באי־רצון, נכנסת בהיסוס מאומץ אל בקריה הארוכים, היגעים, וכנראה מילאה לה בשקט אמבטיה, הציתה סיגריה וצלצלה אל אימהּ מן המטבח. האבֶל – כה שכיח, כה מוכר – עורר אצל שתיהן בעתה, מנודֶה משיחתן כמו המוות עצמו. הן ידעו שיכולת ההסתגלות שלהן נסמכת במידה לא מבוטלת על חוסר־היכולת להישיר את מבטן. המבט המקיף, היודע, עלול היה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהן, ולכן הביטו נכחן בדיוק במידה שיכלו לשאת כדי להמשיך, מידה שהייתה כנראה מעטה מאוד. הן קבעו להיפגש באחת־עשרה בקפה קפרי ליד שדרות ח"ן. היא חזרה למיטה ונרדמה. השינה השנייה קהה יותר, מביישת, חסרת חלומות, וכשניעורה חצי שעה לפני הפגישה, נאבקה בתחושת הכובד שאפפה אותה.

מרחוק היא מבחינה בכובע הנוצות של סבתי ובחליפה האפורה שרכסה ברוב טורח על גופה הסרבני שנכלא במחוך צר מדי, בבקשה לייצב את קפלי השומן שנשמטו מירכיה ומזרועותיה, מתנודדים מצד לצד. אימא מסתכלת באֵימה, לא פחות, במסתרי העור הרופסים הרוטטים, בסנטר הכפול, בתסרוקת התפוחה, בתנוכי האוזניים שצנחו מכובדם של עגילי היהלומים, ולמול הגנדור המפורכס, המתפנק, חסר־הגבולות של אימהּ, אל מול הראווה המבטאת לדידה הזנחה פושעת, היא מתריסה את גופה הצעיר המרוסן, המחויט, העצור. תורת המידות של אימי נגזרת מהגוף הגדול של אימהּ, צל המעיב על חייה. סבתי נחה מהליכת יומה מקולנוע תל אביב דרך פסז' הוד למורד רחוב פרישמן עד לבית הקפה. זה כבר השילה מעליה את שרידי המושבה שבה חייתה בשנים הראשונות לבואה לפלשתינה; שמץ איכרות, פרדסנות, עבודת אדמה כבר לא ניכרים בה, זולת אולי מעשיוּת פשוטה המוכתמת בדחף לבילוי הזמן שנשאה עימה אל חלום האמידוּת בעיר הגדולה. היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר מְשוָוה לו אופי חמור, נוכחות יֵשית שלא עולה בדעתה להיפטר ממנה. אימא מפגינה כלפיה מסירות גמורה ומצייתת לגחמותיה כמסונוורת מהילתה הבוהמיאנית, בדיוק כדי לשרטט ביתר תוקף את ההבדל ביניהן. "מה שלומך, קְרָסָביצָה?" אומרת הסבתא, סיגריה בידה, לאימא שהתיישבה לידה. אימא אינה רוצה לשבת כאן, ומאחר שעיניה חבויות, לא רואים לאן היא בעצם מסתכלת, לא החוצה, אבל גם לא פנימה, אל תוך עצמה. "ברוך השם," היא משיבה לה מוכנית בניגוד לאמונותיה, בניגוד לכפירתה. אם אברח מבית הספר אל רחבת העירייה, אראה מרחוק במו עיניי את גופה משורטט כמו סילואט מרוקן מאוויר ואשמע אותה אומרת, קומתי מושפלת, "אני לא רוצה להיות שק החבטות של כולם." האבל מבודֵד. הכול אומרים זאת. גם אני יודעת זאת מזמן. גם בינינו נמהלה האהבה התמה בחומריה המתסיסים של השתיקה העיקשת, הלובשת מראית עין של אדישות ומרחק. עמוק בתוכי אני חשה געגוע ומושכת בחוט שישיבני הביתה.