הקברניט

בלילה נשמעה דפיקה בדלת בביתנו בנהריה. בפתח עמדו שני נציגי קצין העיר שהכרנו. "נפתלי נפל בקרב", אמרו. אינני זוכר את תגובת אמי שנשארה אלמנה עם שני ילדים קטנים. למחרת, י"ב בתמוז תש"ח, 19 ביולי 1948, הובא אבא לקבורה. אני לא הלכתי ללוויה בבית הקברות הצבאי בנהריה. הייתי בן עשר, תלמיד העולה לכיתה ה'.

כשלושה חודשים קודם לכן, כשאבי כבר היה מגויס תקופה ארוכה, שיחקתי בכביש ליד הבית. לפתע נשמעו הדי פיצוצים עזים ונראו תמרות עשן סמיך מכיוון מזרח (מיקומם של כפרים ערביים). כדי להבין מה קורה רצתי במהירות לרחוב הגעתון במרכז המושבה, שם כבר התאסף קהל מבוגר ליד מבנה קטן של קופת החולים. עמדתי ליד המבוגרים שסיפרו כי יצאה שיירה מנהריה לכיוון קיבוץ יחיעם הנצור להביא אספקה. השיירה נקלעה למארב מתוכנן ליד הכפר אל-כאברי, וחייליה נהרגו. סיפורי זוועה על הקרב ועל התעללות בגופות הגיעו לאוזני. טנדר שהגיע זה עתה פרק גופות חיילים. בין ההרוגים בשיירה, כך הבנתי, היו גם נהריינים פעילי הימייה, שאותם הכרתי כילד בשנתי הראשונה בימייה, משה ועליזה שיינרמן, אח ואחות, שהייתי צופה בהם בכישוריהם בתחום האקרובטיקה במקצוע ההתעמלות. קלטתי את סיפורי הזוועה וברחתי הביתה. זו כנראה היתה אחת הסיבות שסירבתי להשתתף בהלוויית אבי, נוסף לכעס מצטבר על מותו.

אבי נהרג מפגיעה ישירה של פגז בקרבות לכיבוש הכפר תרשיחא. בתקופה מאוחרת יותר נודע לי על קרב קשה והשארת גופות חיילים בשטח וניסיונות לכבוש את הכפר מחדש. הקפדתי לעלות לקבר בכל שנה ובימי הזיכרון, וכך חינכתי את בני ובנותי ונכדַי כולם. אני פוקד גם את קברות חללי השיירה ליחיעם מנהריה ואת קבריהם של בני כיתתי, חללי מלחמות ישראל האחרות. חללי מלחמת העצמאות, חברי הימייה, הונצחו בסירות שנקראו על שמם. גם בנו של מנהל בית הספר היסודי שלי, ד"ר שלמה רילף, נפל במלחמה זו.

זיכרון הילדות שלי בתקופת המנדט הבריטי לפני הקמת המדינה הוא מושבה קטנה, נהריה, בת כאלפיים תושבים שהתגייסה כולה להעפלה - המאבק של ניצולי השואה להגיע לישראל בכל מחיר. בחג המולד, בדצמבר 1945, כשהייתי בכיתה ב', עלתה על שרטון בחוף הגלי והסלעי של נהריה אוניית המעפילים "חנה סנש". חברי הימייה, הנערים של "הפועל", התבקשו לסייע בהורדת המעפילים. חיילי הצבא הבריטי, ה"כלניות", השתכרו בקפה "פייבלמן" במושבה. הנערים הצליחו להוריד את המעפילים ואלה פוזרו ביישובי הסביבה. נתן אלתרמן כתב אז את "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי": "ונספר לך אז כי פתוחים השערים [...] ופתחה אותם זו חבורת נערים שעמדה אותו לילה במים".2

ב-1 בינואר 1948 הגיעה לחופי נהריה האונייה "האומות המאוחדות". המעפילים פוזרו בבתי התושבים. בביתנו הסתרנו שתי עולות חדשות שהיה צורך להסוותן. הבריטים פשטו על המושבה בחיפושים מבית לבית. בעקבות סערה התנפצה האונייה על החוף הסלעי. החוויה כולה הזכירה לי תמיד את הפחד והחשש מפני הצבא הבריטי.

גם שני אחיו של אבא היו שלובים במאבק על הקמת המדינה. אחיו הבכור, מיכאל שושני, היה ממפקדי האצ"ל בצפון, נתפס וישב בכלא עכו, והוגלה למחנות המעצר בסודאן, בקניה ובאריתריאה. צבי שושני היה בתנועת "המחנות העולים", חבר קיבוץ בית קשת, ונפצע במלחמת העצמאות.

בעקבות החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם (29 בנובמבר 1947), שהשאירה את הגליל המערבי ונהריה מחוץ למדינה היהודית, הטילו כוחות "צבא ההצלה" בראשות קאוקג'י מצור על יישובי הגליל המערבי. האספקה של מזון ודלק הגיעה לנהריה באמצעות דוברות מנמל חיפה, ואנו כילדים סייענו בפריקתן ובהעמסת תוצרת החלב של משפחת שטראוס שנשלחה לחיפה. משפחת זוגלובק הבטיחה את אספקת הבשר והנקניקים. התוצרת שהגיעה לנהריה, ובעיקר הדלק, הועברה ליישובים הנצורים חניתה, מצובה ואילון, והניסיון הגדול שלא צלח לקיבוץ יחיעם.

מטוסים עיראקיים הפציצו את נהריה בשני מועדים - ב-25 במאי 1948 שבו היו חמישה הרוגים, וכעבור שלושה ימים, אז נפגע חברי יונה רוזנטל מרסיס ברגלו.

נפילת אבי שינתה סדרי עולם. אבי היה עצמאי, בעליה של חנות למוצרי חשמל, וביצע עבודות בהיקף גדול בנהריה ובגליל. מן הבחינה הכלכלית מצבנו היה טוב. לאחר נפילתו נאלצה אמי, חניכת "גורדוניה" ובוגרת משק הפועלות של חנה מייזל בנהלל, מורה בהכשרתה, לחפש עבודה. העבודה הראשונה שמצאה היתה במוסד הפנימייתי "נווה הילד" בנהריה, שקלט את ילדי עליית הנוער. המוסד נסגר כעבור כשנתיים, ב-1950. היה צריך לפרנס משפחה. אחותה הגדולה, ניצולת שואה, הגיעה מקפריסין, לשם הוגלו מעפילים לפני הכרזת המדינה. היא סייעה לאמי בגידולנו.

הדואר בנהריה חיפש עובד. מנהלו סירב לקבל את אמא לעבודה. ההסתדרות ארגנה הפגנה גדולה שאילצה את הדואר לקבלהּ, והיא התמידה בה עד יציאתה לגמלאות.

למדתי שיעור חשוב מאירוע זה. בשעה שנאבקנו על קיומנו כמשפחה וכמדינה, היו משתמטים רבים במלחמת העצמאות שעשו לביתם. לא כולם שילמו מחיר במלחמה להקמת המדינה.

למדתי בבית ספר יסודי שנקרא לאחר מות הנשיא חיים ויצמן על שמו, משום שהוא אהב לבלות עם אשתו ורה את חופשותיהם בפנסיון "כהן" בנהריה. מנהל בית הספר היה ד"ר שלמה רילף, רב אורתודוקסי ליברלי משכיל, שבנו, יוחנן, נהרג כאמור במלחמת השחרור.

כבר בבית הספר גיליתי תכונות של מנהיגות, עמידה על עקרונות וחוש צדק מפותח. בכיתה ז' ארגנתי את המרד הראשון משום שהמורה קלונימוס גרם לנו עוול כשקבע מבחן פתע. שכנעתי את התלמידים שלא להיכנס לכיתה. המורה הגיע וזעם, וראיתי את חברי ה"שפנים" נכנסים לכיתה, אחד-אחד ובאין רואה. אני סירבתי להיכנס. נשלחתי אל המנהל, הוא משך באוזני ואמר, "אירי, אירי, ארסנך". אמא הוזמנה לבית הספר, ובתום הפגישה עם המנהל שאלה "מה אתה מעולל לי?"

היחסים בין המורים לתלמידים היו ידידותיים. המורים עודדו מאוד פעילות בימייה ואת פעילות תנועות הנוער. המורה להתעמלות, אריה צימרינג, נהג לארגן טיולי שבת ברכיבה על אופניים לסביבה הקרובה. הגיעו העליות הגדולות הראשונות מרומניה ומהארצות הסלאביות. בוגרי כיתה ח' נאלצו לחפש לעצמם מקומות לימוד מחוץ לגבולות המושבה. היו שבחרו בחינוך עיוני בבית ספר תיכון בקריית חיים, בבית ספר הריאלי או ב"חוגים" בחיפה, בחינוך הטכנולוגי ב"בשמת" - בית הספר המקצועי התיכון שליד הטכניון, או בפנימיות החקלאיות כנות, עיינות והדסים.

ב-1951 החליטה הרשות המקומית לפתוח כיתה ט' תיכונית במבנה בית הספר היסודי בנהריה, וכעבור שנה, בשנה שהתחלתי את לימודי התיכוניים, עבר בית הספר למבנה ייחודי, בית ליברמן, שבו שוכן כיום המוזיאון לתולדות נהריה. את בית הספר ניהל דוד ורצקי, שהעביר חלק גדול משיעורי ההכנות לבחינות הבגרות בתנ"ך בגינת ביתו. בתו היתה בוגרת הימייה, וממנו זכיתי ל"הכרה" בהברזות מבית הספר, כשיצאנו להפלגות ארוכות ומפאת תנאי מזג האוויר לא חזרנו בזמן ללימודים. כשהתבקשנו לכתוב חיבור בסיום כיתה ח', "מה ארצה להיות כשאהיה גדול?" כתבתי - "רב-חובל".

תנועת הנוער הדומיננטית בנהריה היתה "התנועה המאוחדת". חלק גדול מחניכיה היו פעילים גם בימייה. המדריכים שהגיעו מהתנועה, רובם ללא רקע של פעילות ימית, התקשו להבין את אופיו הייחודי של קן התנועה בנהריה.

2 "הטור השביעי". עיתון "דבר". 15.1.1946.