הקול והזעם

שבעה באפריל, 1928

דרך הגדר, בָּרווחים של הפרח שמתפתל, ראיתי שהם חובטים. הם התקרבו אל המקום של הדגל, ואני הלכתי לאורך הגדר. לאסטֶר חיפש בעשב ליד העץ עם הפרחים. הם הוציאו את הדגל וחבטו. ואז הם שמו בחזרה את הדגל והלכו לַמקום השטוח, וההוא חבט והשני חבט. ואז הם הלכו הלאה, ואני הלכתי לאורך הגדר. לאסטר התרחק מהעץ עם הפרחים ואנחנו הלכנו לאורך הגדר והם עצרו ואנחנו עצרנו ואני הסתכלתי דרך הגדר בזמן שלאסטר חיפש בעשב.

"לכאן, קֵדי."2 הוא חבט. הם התרחקו לאורך השדה. אני החזקתי בגדר והסתכלתי עליהם כשהם התרחקו.

"תקשיב לעצמך." לאסטר אמר. "משהו אתה, בן שלושים ושלוש ומתנהג ככה. וכל זה אחרי שהלכתי עד העיר בשביל לקנות לך את העוגה. תפסיק את היללות האלה. למה אתה לא עוזר לי למצוא את המטבע הזה, בשביל שאני יוכל ללכת למופע היום בערב."

הם חבטו קצת, בקצה של השדה. הלכתי בחזרה לאורך הגדר לַמקום של הדגל. הוא התנפנף על הדשא הבוהק והעצים.

"בוא כבר." לאסטר אמר. "כבר הסתכלנו מספיק שם. הם לא באים עוד פעם עכשיו. בוא נרד לנחל ונמצא את המטבע הזה לפני שהכושים האלה ימצאו אותו."

הדגל היה אדום והתנפנף בשדה. ואז ציפור נטתה וירדה עליו. לאסטר ירק. הדגל התנפנף על הדשא הבוהק והעצים. אני החזקתי בגדר.

"תפסיק כבר את היללות האלה," אמר לאסטר. "אני לא יכול להכריח אותם לבוא אם הם לא באים. אם לא תשתוק, מאמי לא תעשה לך שום יום הולדת. אם לא תשתוק, אתה יודע מה אני יעשה. אני יאכל לך את כל העוגה. גם את הנרות אני יאכל. את כל השלושים ושלוש נרות. בוא, נרד לנחל. אני חייב למצוא את הרבע דולר שלי. אולי נמצא גם איזה כדור שלהם. הנה. הנה הם. שם, רחוק. רואה." הוא ניגש לגדר והצביע. "רואה אותם. הם כבר לא חוזרים לפה. בוא."

הלכנו לאורך הגדר והגענו לַגדר של הגן, בַּמקום שהיו הצללים שלנו. הצל שלי היה יותר גבוה משל לאסטר על הגדר. הגענו לַמקום השבוּר ועברנו בו.

"רגע, רגע." לאסטר אמר. "שוב פעם נתפסת במסמר הזה. למה אתה לא יכול לזחול כאן בלי להיתקע במסמר הזה."

קֶדי שחררה אותי וזחלנו ועברנו. הדוד מוֹרי אמר שניזהר שאף אחד לא יראה אותנו, אז עדיף שנתכופף, קדי אמרה. תתכופף, בֶּנג'י. ככה, רואֶה. התכופפנו וחצינו את הגן, שבו הפרחים השתפשפו ונקשו עלינו. האדמה היתה קשה. טיפסנו על הגדר בַּמקום שהחזירים חרחרו ורחרחו. בטח הם עצובים כי היום הרגו אחד מהם, קדי אמרה. האדמה היתה קשה, דחוסה ומלאה גושים.

תשאיר את הידיים בכיסים, קדי אמרה. אחרת הן יקפאו. אתה לא רוצה שהידיים שלך יקפאו בחג המולד, נכון?

"יותר מדי קר בחוץ." וֶרְש אמר. "לא כדאי לך לצאת."

"מה קרה עכשיו." אמא אמרה.

"הוא רוצה לצאת." ורש אמר.

"שיֵצא." הדוד מורי אמר.

"קר מדי." אמא אמרה. "עדיף שהוא יישאר בבית. בנג'מין. תפסיק מיד."

"לא יקרה לו כלום." הדוד מורי אמר.

"הֵיי, בנג'מין." אמא אמרה. "אם לא תתנהג יפה, תצטרך ללכת למטבח."

"מאמי אמרה לא להכניס אותו למטבח היום." ורש אמר. "היא אמרה שהיא חייבת להספיק המון בישולים."

"תני לו לצאת, קרוליין." הדוד מורי אמר. "עוד תהיי חולה מרוב שאת דואגת לו."

"אני יודעת." אמא אמרה. "זה העונש שלי. לפעמים אני שואלת את עצמי"

"אני יודע, אני יודע." הדוד מורי אמר. "את חייבת לשמור על הכוחות שלך. אני אכין לך תה עם ויסקי."

"זה רק מערער אותי עוד יותר." אמא אמרה. "אתה יודע את זה."

"תרגישי יותר טוב." הדוד מורי אמר. "תעטוף אותו טוב־טוב, בחורצ'יק, ותוציא אותו קצת."

הדוד מורי הלך. וֶרש הלך.

"בבקשה תהיה בשקט." אמא אמרה. "אנחנו מנסים להוציא אותך הכי מהר שאפשר. אני לא רוצה שתהיה חולה."

ורש הלביש לי מעיל וערדליים ולקחנו את הכובע שלי ויצאנו. הדוד מורי החזיר את הבקבוק למזנון בחדר האוכל.

"תעסיק אותו בחוץ חצי שעה או משהו כזה, בחורצ'יק." הדוד מורי אמר. "אבל שלא יֵצא מהחצר."

"כן, אדוני." ורש אמר. "אנחנו אף פעם לא נותנים לו להתרחק מהחצר."

יצאנו. השמש היתה קרה ובוהקת.

"לאן אתה הולך." ורש אמר. "אתה לא חושב שאתה הולך לעיר, מה." הלכנו דרך העלים המרשרשים. השער היה קר. "כדאי שתשאיר את הידיים בכיסים." ורש אמר, "הם יקפאו לך על השער, ואז מה תעשה. למה שלא תחכה להם בבית." הוא שם לי את הידיים בכיסים. שמעתי אותו מרשרש בעלים. הרחתי את הקור. השער היה קר.

"הנה כמה אגוזי פקאן. יוּ־הוּ. בוא לעץ. תסתכל על הסנאי הזה, בנג'י."

לא הרגשתי בכלל את השער, אבל הרחתי את הקור הבוהק.

"כדאי שתחזיר את הידיים לכיסים."

קדי הלכה. ואז היא רצה, והילקוט התנדנד וקפץ מאחוריה.

"שלום, בנג'י." קדי אמרה. היא פתחה את השער ונכנסה והתכופפה. לקדי היה ריח של עלים. "באתָ לפגוש אותי?" היא אמרה. "באת לפגוש את קדי? למה נתת לו לקרר ככה את הידיים, ורש."

"אמרתי לו להשאיר אותם בכיסים." ורש אמר. "הוא החזיק את הברזל של השער."

"באת לפגוש את קדי?" היא אמרה ושפשפה לי את הידיים. "מה קרה. מה אתה מנסה להגיד לקדי." לקדי היה ריח של עצים וכמו כשהיא אומרת שאנחנו הולכים לישון.

מה אתה מיילל, לאסטר אמר. תוכל לראות אותם עוד פעם שנגיע לנחל. הנה. קח לך דָטוּרָה. הוא נתן לי את הפרח. עברנו בגדר, לתוך המגרש.

"מה קרה." קדי אמרה. "מה אתה מנסה להגיד לקדי. שלחו אותו החוצה, ורש?"

"לא יכלו להחזיק אותו בבית." ורש אמר. "הוא לא הפסיק, עד שנתנו לו ללכת והוא בא ישר לפה והסתכל דרך השער."

"מה קרה." קדי אמרה. "חשבת שחג המולד כבר יגיע עד שאני אחזור מבית הספר? זה מה שחשבת? חג המולד מחרתיים. סנטה קלאוס, בנג'י. סנטה קלאוס. בוא, נרוץ הביתה ונתחמם." היא החזיקה לי את היד ורצנו דרך העלים המרשרשים הבוהקים. עלינו בריצה במדרגות וברחנו מהקור הבוהק לתוך הקור החשוך. הדוד מורי החזיר את הבקבוק למזנון. הוא קרא לקדי. קדי אמרה,

"קח אותו אל האֵש, ורש. לֵך עם ורש." היא אמרה. "אני תכף באה."

הלכנו אל האש. אמא אמרה,

"קר לו, ורש?"

"לא, גברת." ורש אמר.

"תוריד לו את המעיל והערדליים." אמא אמרה. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך לא להכניס אותו הביתה עם הערדליים."

"כן, גברת." ורש אמר. "תעמוד בשקט רגע." הוא הוריד לי את הערדליים ופתח את הכפתורים במעיל. קדי אמרה,

"חכה, ורש. אולי הוא יכול לצאת שוב, אמא. אני רוצה שהוא יצא איתי."

"עדיף שתשאירי אותו פה." הדוד מורי אמר. "הוא כבר היה מספיק בחוץ היום."

"נראה לי עדיף ששניכם תישארו בבית." אמא אמרה. "נהיה קר יותר, ככה דילסי אומרת."

"אוף, אמא." קדי אמרה.

"שטויות." הדוד מורי אמר. "היא היתה בבית הספר כל היום. היא צריכה קצת אוויר צח. רוצי לךְ החוצה, קֶנְדיס."

"תרשי לו לצאת, אמא." קדי אמרה. "בבקשה. את יודעת שהוא יבכה."

"אז למה דיברת בנוכחותו." אמא אמרה. "למה נכנסת לכאן. לתת לו תירוץ להדאיג אותי שוב. הייתם מספיק בחוץ היום. לדעתי עדיף שתשבי כאן ותשחקי איתו."

"תני להם לצאת, קרוליין." הדוד מורי אמר. "קצת קור לא יזיק להם. תזכרי, את צריכה לשמור על הכוחות שלך."

"אני יודעת." אמא אמרה. "אף אחד לא יודע כמה אני פוחדת מחג המולד. אף אחד לא יודע. אני לא מסוג הנשים שמסוגלות להתמודד עם כל מיני דברים. הלוואי שהייתי חזקה יותר, למען ג'ייסון והילדים."

"את חייבת להשתדל ולא לתת להם להדאיג אותך." הדוד מורי אמר. "אז תצאו, שניכם. אבל אל תישארו בחוץ יותר מדי זמן. אמא שלכם תדאג."

"בסדר." קדי אמרה. "בוא, בנג'י. אנחנו שוב יוצאים." היא כפתרה לי את המעיל והלכנו לעבר הדלת.

"את מוציאה את הקטנטן בלי הערדליים שלו?" אמא אמרה. "את רוצה שהוא יהיה חולה כשהבית מלא אנשים?"

"שכחתי." קדי אמרה. "חשבתי שהוא עוד לובש אותם."

חזרנו פנימה. "את חייבת להפעיל את הראש." אמא אמרה. אל תזוז ורש אמר. הוא נעל לי את הערדליים. "יום אחד אני כבר לא אהיה, ותצטרכי להפעיל את הראש גם בשבילו." עכשיו תדרוך עם הרגל ורש אמר. "בוא הנה ותיתן לאמא נשיקה, בנג'מין."

קדי לקחה אותי אל הכורסה של אמא, ואמא החזיקה את הפנים שלי בכפות הידיים שלה ואז היא חיבקה אותי.

"קטנטן מסכן שלי." היא אמרה. היא הרפתה ממני. "אַת ווֶרש תטפלו בו יפה, מותק."

"כן, אמא." קדי אמרה. יצאנו. קדי אמרה,

"אתה לא חייב לבוא, ורש. אני אעסיק אותו קצת."

"בסדר." ורש אמר. "ממש לא מתחשק לי לצאת בקור הזה." הוא המשיך ואנחנו עצרנו במבואה וקדי כרעה על הברכיים וחיבקה אותי והפנים הקרות והבוהקות שלה היו צמודות לשלי. היה לה ריח של עצים.

"אתה לא קטנטן מסכן. נכון? קדי איתך. נכון שקדי איתך?"

אולי תפסיק כבר את היללות והבכִיות האלה, לאסטר אמר. איך אתה לא מתבייש מכל המהומה שאתה עושה. כבר עברנו את ביתן הכרכרות, שהכרכרה עמדה בו. היה לה גלגל חדש.

"תעלה ותשב במנוחה עד שאמא שלך תבוא." דילסי אמרה. היא דחפה אותי לתוך הכרכרה. טי־פּי החזיק במושכות. "בחיי שאני לא מבינה למה ג'ייסון לא קונה כרכרה חדשה." דילסי אמרה. "יום אחד הדבר הזה יתפרק מתחתיכם. תראה את הגלגלים האלה."

אמא יצאה מהבית ומשכה למטה את הרעלה. היו לה פרחים ביד.

"איפה רוֹסקוּס." היא אמרה.

"רוסקוס לא יכול להזיז את הידיים היום." דילסי אמרה. "טי־פי יודע לנהוג."

"אני פוחדת." אמא אמרה. "לא נראה לי מוגזם לבקש שפעם בשבוע תסַפּקו לי נהג לכרכרה. אלוהים יודע כמה מעט אני מבקשת."

"את יודעת בדיוק כמוני שהשיגרון של רוסקוס קשה נורא והוא לא יכול לעשות יותר ממה שהוא חייב, מיס קרוליין." דילסי אמרה. "בואי תיכנסי. טי־פי יכול לנהוג בשבילך לא פחות טוב מרוסקוס."

"אני פוחדת." אמא אמרה. "עם הקטנטן."

דילסי עלתה במדרגות. "לַדבר הזה את קוראת קטנטן," היא אמרה. היא החזיקה בידיים של אמא. "גבר גדול כמו טי־פי. קדימה, אם את רוצה לנסוע."

"אני פוחדת." אמא אמרה. הן ירדו במדרגות, ודילסי עזרה לאמא להיכנס. "אולי ככה יהיה עדיף, לכולנו." אמא אמרה.

"איך את לא מתביישת שאת מדברת ככה." דילסי אמרה. "הרי קוויני לא תברח בגלל כושי בן שמונה־עשרה, נכון? היא יותר מבוגרת ממנו ומבנג'י יחד. ושלא תעשה שום שטויות עם קוויני, אתה שומע אותי, טי־פי? אם לא תנהג כמו שמיס קרוליין רוצה, אני אשלח אליך את רוסקוס. לטפל בך הוא עוד יכול."

"בסדר." טי־פי אמר.

"ברור לי שמשהו יקרה." אמא אמרה. "תפסיק, בנג'מין."

"תני לו להחזיק פרח אחד." דילסי אמרה, "זה מה שהוא רוצה." היא הכניסה את היד.

"לא, לא." אמא אמרה. "כולם יתפזרו."

"תחזיקי אותם טוב." דילסי אמרה. "אני יוציא לו אחד." היא נתנה לי פרח והיד שלה נעלמה.

"קדימה, לפני שקְוֶונְטין תִראה אותכם וגם היא תרצה לנסוע." דילסי אמרה.

"איפה היא." אמא אמרה.

"בַּבּית, משחקת עם לאסטר." דילסי אמרה. "קדימה, טי־פי. תנהג בכרכרה כמו שרוסקוס אמר לך."

"בסדר." טי־פי אמר. "דִיוֹ, קוויני."

"קוונטין." אמא אמרה. "אַל ת"

"ברור." דילסי אמרה.

הכרכרה התנדנדה וגרסה את השביל. "אני פוחדת לנסוע ולעזוב את קוונטין." אמא אמרה. "עדיף שאני לא אסע, טי־פי." עברנו בשער, ושָם הכרכרה כבר לא היטלטלה. טי־פי הצליף בשוט בקוויני.

"הֵיי, טי־פי." אמא אמרה.

"צריך לזרז אותה." טי־פי אמר. "שהיא לא תירדם עד שנחזור לאסם."

"תסתובב." אמא אמרה. "אני פוחדת לנסוע ולעזוב את קוונטין."

"אי־אפשר להסתובב פה." טי־פי אמר. ואז הדרך נהייתה רחבה יותר.

"אתה לא יכול להסתובב כאן?" אמא אמרה.

"בסדר." טי־פי אמר. התחלנו להסתובב.

"היי, טי־פי." אמא אמרה ותפסה אותי.

"אני חייב להסתובב איכשהו." טי־פי אמר. "הוֹיסָה, קוויני." נעצרנו.

"אתה עוד תהפוך אותנו." אמא אמרה.

"אז מה את רוצה לעשות." טי־פי אמר.

"אני פוחדת שתנסה להסתובב." אמא אמרה.

"דִיוֹ, קוויני." טי־פי אמר. המשכנו.

"אני פשוט יודעת שדילסי לא תשגיח ומשהו יקרה לקוונטין בזמן שאני לא שם." אמא אמרה. "אנחנו חייבים לחזור מהר."