הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה

הפסקול של סרט הווידאו נשמע מפוברק. כאילו הגבירו את חריקות המקבילים המדורגים שאותם היא תוקפת בדייקנות מילימטרית. הוסיפו להן הדהוד שילווה בפיסוק מלחיץ, חוזר ונשנה, את תנועות גופהּ המתלפף סביב המקבילים. הקטנה חושקת את שפתיה מרוב מאמץ, כתפיה רועדות מעט מעוצמת הפגיעה כאשר, לאחר שניתקה את אחיזתה במקבילים וחגה סביב עצמה ביניהם, היא שבה ואוחזת במכשיר. היא נשארת לרגע ללא ניע בשיווי משקל על הידיים על גבי המוט העליון. משולש ישר זווית בתנועה שהופך למשולש שווה שוקיים ואז קו, קו של דממה, עצירת נשימה, התרגיל בגיאומטריה עומד להסתיים, נדיה מבשרת על הירידה, גבה מתעגל, ברכיה נאספות מתחת לסנטר לקראת קפיצה כפולה מסוכנת שרק הבנים יודעים לבצע, כאילו צפינו בתרגילי התעמלות של פיה מעופפת, עכשיו היא מחקה את הגברים ומביסה אותם במשחק שלהם. קריאה של אישה, צעקה של עונג מטורף, נמלטת ממסת שמונה־עשר אלף הצופים ומדגישה את תנועת כפות הרגליים הנעולות במנעלים לבנים שנוחתות על הקרקע ללא כל תנודה. גבה הקמור משרטט פסיק שנמתח עד לאצבעותיה שמדגדגות את השמים, היא מותחת את גופה בעמידת סיום. והמחשב מכריז שוב על אותו 1,00 בעוד היא רצה לעבר בֶּלָה שמושיט אליה את זרועותיו.

עכשיו היא עושה פירואטים על הקורה, מוארת בהבזקים של גחליליות תזזיתיות, אור קופצני. נדמה שהילדה עוצרת את נשימתם של הכול. היא מזנקת לסלטה כפולה ובורג, ובנקישת אצבעות — נחיתתה על הקרקע יציבה לחלוטין — היא משחררת אותה, כאילו מישהו סובב את כפתור עוצמת הקול שהיה מושתק עד עתה, והקהל שואג בהערצה ובתחושת הקלה על שלא נפלה. וכולם רצים לעבר חדרי העריכה, הטלפונים, עשר, עשר, תכתבו את זה, she’s perfect, אומרת כותרת העיתון "ניוזוויק", לא נראה כדבר הזה, השלמוּת קיימת בעולמנו הארצי: "אם אתם מחפשים מילה כדי לומר שראיתם משהו כל כך יפה שאין דרך לומר עד כמה, תגידו שהוא היה נַדיָאי", נכתב בדבר המערכת בעיתון קוויבקי. השופטים נאלצים לשאול את בֶּלָה מה היא בעצם ביצעה, הם לא הספיקו לראות.

*

השעה שעת חצות באוֹנֶשְט, עיירה במוֹלדביה הרומנית מצפון־מזרח לבוקרשט. על המסך רצה הילדה, דמות קטנה ואגרסיבית, מנגנון שמשוגר למשימה בת תשעים שניות שמטרתה לחסל את הבלרינה הסובייטית היפה שתנועותיה, בהשוואה אליה, נראות רכות וחושניות.

סטֶפַניָה החליקה אל מתחת לשולחן בחדר האוכל, היא מכסה בידיה על עיניה, מעין תריס של זהירות, הסבתא וגיאוֹרגֶה מבקשים שתפסיק עם ההצגות. נחשול זועם משתלט על מכשיר הטלוויזיה, הצליל הרווי חודר לסלון וסטפניה, אדומה כולה, נבהלת: מה, מה גיאוֹרגֶה, תגיד לי, היא נפלה, זהו זה, היא נפלה, תגיד לי? בעלה כורע על ברכיו לידה, לאט, מסיר את אצבעותיה מעל לעיניה, אוחז בידה כדי להקימה וממלמל: תראי, תראי. גופה הדק של ילדתם צועד בהילוך אִטי באוויר, במקוטע, הטירוף של הקפיצה מפורק לאט לאט למרכיביו, בעת שסטפניה מתייפחת ומושיטה את ידה לעבר הצללית הזערורית שמנופפת, גבהּ אל המצלמה, להמון של אלפי מבוגרים דומעים.