הקופסה

1

הסבל המזוקן מניח את ארבעת הארגזים האחרונים על הרצפה, מוחה את הזיעה ממצחו ומכריז בהתלהבות: "זהו, סיימנו. אפילו את הארגזים עם משקולות הברזל העלינו." הוא מצביע בידו על כמה ארגזים שמונחים בפינת הסלון ומניח בעדינות כוננית מפורקת שסביב חלקיה מלופף ניילון נצמד עבה.

"אלו לא משקולות, אלא הארגזים שבהם ארזתי ספרי אומנות ואלבומי תמונות." אני פורצת בצחוק ומביטה בארגזים הכבדים שבתוכם מתויקים גם הציורים שלי. הוא מחייך אליי במבוכה ואני ממהרת להוציא מעטפה חומה מהתיק שלי, מודה לו ולכל אנשי הצוות ומלווה אותם אל הדלת.

שקט משונה משתרר בדירה הקטנה. אני בוחנת את סביבותיי ונאנחת. יש לי דירה משלי. אומנם בעיר זרה לחלוטין ובלי אף מכר או ידיד, אבל הלב שלי פועם בהתרגשות. אחרי שנים שחייתי בצילם של אחותי, שחושבת שהיא יודעת הכול, ושל רון – עכשיו הכול תלוי רק בי, ביכולות ובכישורים שלי.

למרות שהכניסה לדירה עמוסה בארגזים ושבכל פינה בסלון הקטן פזורים חפצים ושקיות בצבעים שונים, אני מתרווחת על הספה ומחייכת בסיפוק, התרגשות עצומה שמהולה בחששות גדולים ממלאת את ליבי. אני מושיטה את ידי אל התיק, מוציאה ממנו תפוח אדום, גדול ועסיסי, נועצת בו את שיניי ונאנחת. הוא טעים כל־כך. אני מנגבת בגב כף ידי את העסיס שניגר מזוויות שפתיי אל סנטרי, מלקקת בהנאה כדי לא להפסיד אפילו טיפה. מוזר, אני חושבת לעצמי ומתבוננת בסקרנות בתפוח, מתי לאחרונה הרשיתי לעצמי לשבת ככה בשקט ובשלווה וליהנות מתפוח?

צלצול הטלפון החזק והרועם מפר את השקט ששרר בדירה. אני מביטה בצג וממלמלת, "אורה. רק את חסרה לי עכשיו." אני מתרווחת על הספה ומניחה את התפוח בצד, על השולחן המאובק, שואפת במלוא ריאותיי ומתכוננת לשיחה ארוכה ומייגעת.

אני בקושי מספיקה לענות, והיא מייד מתנפלת עליי, "את כזאת עקשנית! למה התעקשת לעשות את המעבר הזה? אני לא מצליחה להבין, היה לך רע כל־כך? גרת בדירת פנטהאוז מפוארת בתל אביב, עם החבר העשיר, החתיך והמוצלח שלך, עבדת במשרד עורכי הדין הגדול במדינה וכולם ניבאו לך עתיד מזהיר, אז למה ציפיתי שתתנהגי כמו אישה נורמלית? היית חייבת לעזוב הכול וללכת? ובשביל מה?! בשביל להגשים משאלת לב מטופשת? או הבטחה מטומטמת שנתת להורים שלנו לפני שתים עשרה שנה?"

אני בוחרת לא לענות כי כשאחותי מתחילה, אף אחד לא יכול לעצור אותה. עדיף לשתוק ולחכות עד יעבור זעם. ברור לי שהיא לא תסכים לשמוע מה הניע אותי לעבור כי מלבד מה שהיא רוצה לשמוע, לא מעניין אותה דבר.

"ואת יודעת," היא ממשיכה כאילו משהו בוער בתוכה ומונע ממנה להפסיק, "שלא אהיה שם כדי לעזור לך. את מבינה את זה, נכון?" טון קולה מתרכך מעט, "עדיין לא קיבלנו את הגרין קארד וגם יש עומס של עבודה בחנות ורפי..."

אני נעה במקומי בחוסר סבלנות. המילים שלה חוזרות ומהדהדות בראשי, אך מחשבותיי נודדות ואני כבר לא ממש שומעת אותה. רפי, הבעל הלא ממש מוצלח שלה, מנהל חנות אלקטרוניקה קטנה ולא רווחית ליד הטיימס סקוור שבמנהטן, ניו יורק. היא מייחסת לעבודה שלו חשיבות רבה כל־כך, שאפשר לחשוב שהוא איזה מנתח מוח.

פתאום, כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהם חיים שם כבר זמן רב כל־כך. ייתכן שבמידה מסוימת אחותי סמכה על העובדה שיש לי חבר עשיר ולכן הרשתה לעצמה להמשיך לרדוף אחר החלום האמריקאי המגוחך שלה, ואולי בגלל זה חשוב לה שאשאר עם רון כך שהאחריות תמשיך ליפול על כתפיו ולא על כתפיה, שמעולם לא נשענתי עליהן.

"הכול בסדר, את לא צריכה להגיע וגם לא ציפיתי לכך." אני נושכת את הלשון, החלק השני של המשפט היה מיותר, פליטת פה איומה.

"למה את מדברת ככה?!" היא מתפרצת לדבריי ואני שומעת את חריקת הכיסא, יודעת שהיא קמה בתנועה מהירה ומסתובבת בחדר מקצה לקצה, לחייה אדומות מכעס. "את יודעת שאם הייתי יכולה הייתי באה, ייסורי המצפון שאת מנסה לעורר בי לא יעזרו לך להתחמק מלענות על השאלה ששאלתי וכדי להיות בטוחה ששמעת, אחזור על הדברים שאמרתי. למה החלטת להרוס את העתיד שלך?"

"לא הרסתי שום דבר," אני עונה מבעד לשפתיים חשוקות. "אין לי ספק שמערכת היחסים שלנו חזקה מספיק כדי לאפשר לי להגשים את עצמי. אני מתכוונת לקיים את ההבטחה שהבטחתי לאבא ולאימא ולטפל בהתנדבות בתיקים של אנשים שאין ביכולתם לממן סיוע משפטי. אני גם רוצה להרגיש שאני דואגת לעצמי, שאני מסוגלת. אני לא יכולה לסמוך רק על מערכת היחסים שלי עם רון. אני עובדת בעסק המשפחתי שלו, גרה בפנטהאוז שלו ובעצם חיה על חשבונו." ברור לי שאני מדברת לעצמי מפני שהיא לא מסוגלת להבין את הצורך שלי לעזור לאנשים זרים, ועוד ללא תמורה, או את הרצון שלי לעמוד על רגליי ולנהל את חיי בכוחות עצמי, לפחות למשך תקופה ולכן, כדי לרכך את הדברים ובעיקר במטרה לסיים את השיחה, אני מוסיפה, "ברור לי שאם היית יכולה, היית עושה ככל שביכולתך כדי להגיע. את יודעת שלא באמת התכוונתי למה שאמרתי." היא הייתה באה רק כדי להמשיך לנהל את חיי מקרוב ולהגיד לי איך לעשות את דברים שאני רוצה לעשות. אין לי סבלנות לשמוע אותה ואת הטפות המוסר שלה. אני עומדת באמצע הדירה, חום יולי אוגוסט נותן בי את אותותיו והזיעה ניגרת מכל מקום בגופי, מזכירה לי שעליי להזמין טכנאי שיתקן את המזגן המקולקל בעת שאני מנסה להיות סבלנית ולתת הסברים לאחותי שחיה את החלום הלא ברור שלה אי שם באמריקה.

"אורה, הכול בסדר. תסמכי עליי ואל תילחצי כי אצליח להסתדר." בדיוק כמו שהסתדרתי לבד עד עכשיו, אני מוסיפה ללא קול.

אנחנו נפרדות לשלום ומנתקות את השיחה שכמו כל השיחות איתה, מוציאה אותי מאיזון. יש לה כישרון מיוחד לערער אותי ולהציג את כל הדברים שאני עושה כאילו הם טעות גורלית שנעשתה באופן מכוון נגדה.

הייתי בת שש עשרה, עדיין תלמידת תיכון, כשהורינו נהרגו בתאונת דרכים והחיים, כפי שהכרתי אותם, נשמטו תחת רגליי. אורה לקחה על עצמה את תפקיד האימא, אומנם לא האימא הכי מוצלחת, אלא יותר מכשפה שתלטנית, שחשבה שהיא צריכה להגיד לי מה לעשות ואיך לעשות ותמיד עמדה על כך שיהיה זה בדרך שלה בלבד.

למעשה, אורה ורפי חיכו עד שאשתחרר מהצבא כדי לממש את זכותם על הדירה הישנה של הוריי. הדירה המתפוררת בשכונת עמידר בבת ים הייתה הנכס היחיד שהוריי השאירו אחריהם, דירת שני חדרים וחצי שמכירתה לא השאירה לנו כמעט דבר מפני שהחובות שההורים שלנו הותירו אחריהם היו גבוהים במיוחד.

אורה ורפי לקחו את חלקם וטסו לארה"ב כדי לנסות את מזלם מעבר לים, ואילו אני נותרתי כאן. בסכום הזעום שנותר ברשותי נרשמתי ללימודים.

הייתי סטודנטית מצטיינת, בימים למדתי ובערבים ובלילות עבדתי במלצרות, בשמרטפות ובניקיון בתים. לשמחתי, הצלחתי לקבל מלגה ומגורים במעונות הסטודנטים כך שלמרות שלא היה לי דבר, הסתדרתי.

אוף, די, אסור לי לחשוב עליה או על אף אחד אחר כעת, למרות שהשיחה איתה השאירה אותי במצב רוח מחורבן, כמו תמיד.

בהיסח הדעת, אני מושיטה את ידי ולוקחת את התפוח, נוגסת בו שוב ומחליטה להיכנס להתקלח. הדירה ששכרתי ממוקמת בבניין רכבת בעל חמש כניסות, מה שמאפשר שני כיווני אוויר בלבד. השילוב בין הקומה הרביעית, שנמצאת ממש מתחת לגג הלוהט, לבין החלונות הקטנים, הופך את הדירה לחמה ולחנוקה.

אני מתקלחת במים קרירים ומחליטה לצאת למרכז הקניות הקטן שממוקם לא הרחק מדירתי כדי לקנות מאוורר, מקווה שהוא יועיל לי בהתמודדות עם החום עד שהמזגן יתוקן. אני לובשת שמלת כתפיות עשויה בד כותנה דק ותוחבת את רגליי לכפכפי אצבע, נועלת את הדירה ומסיימת לאכול את התפוח במורד המדרגות. חדר המדרגות צר, אפלולי ומחניק, ריח חזק של חלודה נודף ממעקות הברזל הרעועים. לא ראיתי את הדירה לפני ששכרתי אותה, סמכתי על המתווך שלא טרח לתאר את המצב כפי שהוא ובחר לייפות את הדברים.

בצידה הימני של הכניסה לבניין ממוקמות תיבות הדואר, רובן שבורות ומפורקות, ובצידה השני זוג אופניים ישנים קשורים למעקה בשלשלות ברזל ועגלת ילדים עטופה בניילון. אני פוסעת החוצה, חולפת מבעד לדלת הכניסה ועיניי נפערות. נראה שפעם הייתה כאן גינה רחבה שבשוליה לבלבו עצים שקיבלו את פני העוברים והשבים בצבעים מרעננים, אבל לא נותר ממנה דבר מלבד צמחים יבשים, דשא שהצהיב והרבה פסולת. לאן שאני לא מסתכלת, אני רואה ניירות, בדלי סיגריות, אריזות של חטיפים, שברי עץ של מה שהיו פעם ספסלים וחורבן.

הדרך למרכז המסחרי קצרה. השביל יורד במדרון תלול ומגיע כמעט עד הכביש הראשי, הכביש שחוצה את קריית שמונה לכל אורכה. אי אפשר להתעלם מהלכלוך, מהמרצפות השבורות והעקומות ומפחי האשפה הפזורים בצידי הדרך ועולים על גדותיהם. העזובה, העוני והייאוש ניכרים בכל מקום. הדרך הקצרה נטולת צמחייה ואין בה טיפת צל, השמש קופחת על ראשי ועד שאני מגיעה למרכז המסחרי אני תשושה ומיוזעת כאילו עשיתי מסע כומתה של חמישים קילומטרים לפחות.

אני נכנסת לחנות חשמל קטנה וצנועה. המוכר שקוע בטלפון הנייד שלו ונראה משועמם לגמרי. אני קונה מאוורר גדול שניצב על רגל ארוכה מתוך מחשבה שכשהמזגן יתוקן, המאוורר ישמש אותי בחדר השינה הקטן שיש בו רק אשנב שלא מאפשר לרוח לחדור פנימה.

"גברתי," שואל בעל החנות ומגיש לי את החשבונית, "את חדשה בעיר? את לבד? יש לך רכב?"

"כן, כן ולא." אני מטה את ראשי בחיוך רחב.

"ואת גרה רחוק?"

"לא, בערך רבע שעה הליכה מכאן. בעלייה, לכיוון הגן הציבורי."

"טוב," הוא אומר ויוצא מאחורי הדלפק, לוקח את צרור המפתחות שליד הקופה ומרים את הארגז עם המאוורר. אני לא מצליחה להבין מה הוא עושה, ומסתכלת עליו בעיניים פקוחות לרווחה.

"נו," הוא אומר, "למה את מחכה? תראי לי את הדרך ואקח את המאוורר לדירה שלך. בחורה קטנה כמוך לא תצליח להתקדם הרבה בחום הזה עם ארגז גדול כל­־כך." הוא מסמן לי בידו ואני ממהרת בעקבותיו, עדיין בהלם מוחלט.

מיוזעים ומתנשמים כמו אחרי ריצת מרתון, אנחנו נכנסים לדירה. אני מושיטה את היד לארנק, אך הוא מתבונן בי בתדהמה ומגרד בראשו כחוכך בדעתו אם להגיב ואיך.

"מה נראה לך שאת עושה? אומנם האזור נראה עלוב ועזוב, אבל האנשים..." הוא אומר וחיוך רחב, חם ולבבי מאיר את פניו הטובות, "... האנשים כאן זהב." הוא מסתובב על עקבותיו ופונה ללכת, מניח את ידו על הידית ולפתע מסתובב בחזרה, מישיר את מבטו אליי וממשיך ושואל, "מה את עושה פה? גרת בסביבה פעם? יש לך כאן משפחה?"

"לא, זו רק הפעם השנייה שלי כאן."

"אז מה פתאום עברת לגור כאן? התנועה היא בדרך כלל בכיוון ההפוך."

"באתי כדי לפתוח משרד עורכי דין," הוא פותח זוג עיניים ענקיות ומבטו בוהה בי כלא מבין. "הבטחתי להוריי," אני ממשיכה כמחפשת אישור לכך שעשיתי את המעשה נכון. "הבטחתי לעצמי שכשאסיים את הלימודים אתרום מהיכולת ומהידע שלי לחברה, סוג של שליחות." אני לא יכולה להתעלם מהנימה המעט מתנצלת שבקולי.

"וואו, שיהיה לך בהצלחה, גברתי. אני בטוח שתתאהבי בעיר. אה, אולי בעיר פחות, אבל באנשים יותר. נעים מאוד, רמי, אם תצטרכי משהו – אל תהססי."

"ענת," אני משיבה בחיוך נבוך, מתקשה לדמיין סיטואציה דומה בתל אביב. ייתכן שהוא צודק והאנשים כאן באמת מזן אחר.

לאחר שרמי הולך, אני מחברת את המאוורר לחשמל ולוחצת על מתג ההפעלה, נעמדת מול משב הרוח הקריר ונושמת לרווחה. אני מחליטה לסדר שלושה ארגזים ואז לחזור למרכז המסחרי, מקווה שאולי אצליח למצוא משרד פנוי שאוכל לשכור מאחר שבלי משרד לא אוכל להתחיל לעבוד, ובלי עבודה לא אוכל להתקיים לאורך זמן, אם בכלל. כשהחלטתי לעבור, לא ייחסתי חשיבות למשרד, אבל עכשיו, לאחר שכבר עשיתי את ההחלטה והתמקמתי, עליי להתקדם הלאה.

כשעה מאוחר יותר, אני מגיעה שוב למרכז המסחרי ונכנסת ישירות לחנות החשמל של רמי, שמקבל אותי בחיוך רחב.

"המאוורר עובד?" הוא לוגם מכוס מים ומחווה בראשו, מציע לי גם.

"ברור שכן, לא שזה מי יודע מה מועיל בחום הזה, אבל גם קצת רוח זה בסדר." אני מחייכת במבוכה ולוגמת מכוס המים שהוא מושיט לי, "אני מחפשת לשכור משרד, אולי אתה יודע אם יש באזור משרד קטן שפנוי לאכלוס מיידי?"

"זו לא תהיה בעיה," הוא מכחכח בגרונו. "ואם את שואלת אותי, כל העיר להשכרה כך שייתכן מאוד שאוכל לעזור לך. תראי מה תעשי, תצאי מהחנות ותפני שמאלה, כשתגיעי לפינה תשאלי על סלומון, הוא המנהל של המרכז ואין לי ספק שיש לו משרדים פנויים להשכרה, וגם אם לא, הוא כבר ימצא לך משהו."

"תודה רבה, רמי. אתה החבר הראשון שלי בקריית שמונה." אני מחייכת ויוצאת מהחנות, שומעת אותו צועק אחריי, "תגידי לו שרמי שלח אותך, הוא יעשה לך מחיר."

אני מגיעה לפינת הבניין ונעמדת מול דלת עץ פשוטה למראה שעליה כתוב באותיות דהויות ששוליהן מחוקים 'סלומון את סלומון נכסי דלא ניידי בגליל המערבי'. "נראה שאחרי הכול לא אצטרך לשאול אף אחד," אני ממלמלת לעצמי ודופקת על הדלת.

"אפשר להיכנס, פתוח!" קול גברי ועמוק נשמע מבפנים ואני מניחה את ידי על הידית ומסובבת אותה בעדינות.

הדלת נפתחת בחריקה חלושה ואני מוצאת את עצמי במשרד צנוע, מול אחד האנשים הכי גדולים שראיתי בחיי. סלומון יושב בכיסא עץ, לובש חולצת טריקו לבנה שפסים צבעוניים נמתחים לרוחבה כמבקשים להבליט את הגודל העצום של החזה שלו, עורו שחום ואת ראשו מעטרת קרחת מבהיקה ונוצצת. המבט שהוא מפנה אליי נעים, חיוכו הרחב חושף שיניים צחורות.

"כן?" הוא שואל ומקשת את גבותיו, מניח את משקפי הקריאה שלו על השולחן ונועץ בי את מבטו.

"שלום, אני ענת ואני מחפשת משרד, כלומר לשכור משרד." אני מעבירה את ידי בשערי וממהרת להוסיף, "רמי מחנות החשמל שלח אותי." סלומון מחכך את סנטרו בידו וחושב כמה רגעים, ואז שב ומבזיק אליי חיוך רחב כמו זה שעימו קיבל את פניי.

"טוב מאוד." הוא פותח מגירה בשולחן הישן שלפניו ומוציא ממנה צרור מפתחות ענק, מתרומם ממקומו ומסמן לי ללכת אחריו. אני נדהמת שוב מגודלו כשאנחנו צועדים לאורך הבניין, או ליתר דיוק הוא צועד ואני רצה אחריו, עד שהוא נעצר מול אחת החנויות.

"כאן," הוא אומר ופותח את הדלת שנעה בכבדות על ציריה ומדליק את האור, "נמצא אחד המשרדים הטובים שיש כאן במרכז, ולמזלך הרב הוא שופץ לאחרונה." הוא מאפשר לי להיכנס לפניו, ממהר להדליק גם את המזגן.

ריח נעים של צבע טרי ושל ניקיון חודר לנחיריי ולשמחתי הרבה, המזגן מתחיל לקרר את המשרד שכולל למעשה שני חדרים. החדר הראשון הוא החדר שאליו הדלת נפתחת, ומייד אני מחליטה שהוא יהיה חדר ההמתנה. אני מחייכת לעצמי ומקווה שביום מן הימים תשב בו גם המזכירה שאעסיק. אני עוברת דרך פתח צר ומגיעה לחלל שבו מטבחון קטן שמאובזר במקרר משרדי בצבע אדום בוהק ובכיור קטן שמתחתיו ארון בעל שתי מגירות. משם אני מתקדמת שני צעדים ומבחינה בתא שירותים פשוט למראה אך בוהק בניקיונו. בפינת חדר ההמתנה ניצבת דלת. בצעדים מהירים אני ניגשת אליה וממהרת לפתוח אותה, מגלה שהיא מובילה לחדר השני, החדר הגדול מבין השניים. אני מביטה סביבי ושמחה לגלות שהחדר מאפשר פרטיות מוחלטת, מה שיאפשר לי לנהל פגישות ללא הפרעות מבחוץ.

אני חוזרת לחדר ההמתנה ובוחנת את סביבותיי. המשרדים מרוהטים מעט ויש בהם שני שולחנות גדולים, חמישה כיסאות וקיר עמוס מדפים.

"נו... אז מה את אומרת?"

"המשרד נראה נחמד. למעשה הוא מוצא חן בעיניי מאוד, אבל ההחלטה שלי תלויה בעיקר במחיר." הוא נוקב במחיר וטוען שעשה לי הנחה משמעותית ושהריהוט כלול במחיר. אנחנו מסכמים את העסקה בלחיצת יד ועכשיו אני יכולה לחייך לעצמי בסיפוק, אני בעליהם של דירה ושל משרד.

"כאן אנחנו נפרדים, תיכנסי אליי מאוחר יותר ונחתום על חוזה השכירות. את יכולה להתחיל להתארגן, אין בעיה, ואם את צריכה משהו," הוא מגיש לי כרטיס ביקור, "אל תהססי."

"אה סלומון!" אני קוראת אחריו כשהוא יוצא.

"כן?"

"חסר לי משהו."

"והוא?"

"וילונות." למראה המבט התמה שבעיניו אני מתחילה לאבד את הביטחון וממהרת לנשוך את שפתיי.

"וילונות?"

"אתה מבין, זאת לא חנות, זה משרד, ולא כל אחד שעובר ברחוב או במרכז צריך לראות מה קורה בפנים. יכולים להתרחש כאן גם אירועים סוערים למדי, שדורשים סוג של אינטימיות, אם אתה מבין את כוונתי." אני משפילה את מבטי במבוכה.

"על איזה סוג של וילונות אנחנו מדברים?" עכשיו ברור לי, ללא צל של ספק, שסלומון הוא אדם תכליתי.

"הכי אטומים שאפשר, מעין מסך."

בעיניו מתנוצץ זיק של חיוך קטן ונעים. "חשוב לגברת גם הצבע?"

"רצוי שיהיה כהה, אבל לא שחור," אני עונה ומתעלמת בכוונה מהציניות הקלילה שנשמעת בקולו.

"או־קיי. את מזמינה ומשלמת ואני דואג להביא את הווילונות ולתלות אותם עבורך, מקובל?"

"יותר ממקובל," אני עונה וליבי פועם בהתרגשות. נראה שדברים יכולים להסתדר בקלות כשיש רצון טוב.

אני יוצאת מהמשרד ומבחינה בחנות נעליים קטנה. על חלון הראווה תלוי שלט שמצביע על זוגות הנעליים שבמבצע. בעל החנות יושב על שרפרף בפתח ומנופף בעיתון, מנסה להתמודד עם החום המעיק.

מצד שמאל אני רואה קיוסק ישן שבמרכזו דלפק קטן וצר מלהכיל את מכונת הקפה הענקית שמעליו. אני מביטה במדפים שעליהם מסודרים בצפיפות חטיפים, סיגריות ומשקאות ובפינה המרוחקת שבה ניצב מקרר גדול ובו משקאות קרים. מחוץ לקיוסק מונחת על כיסא ערמה של חינמונים, 'קול הצפון' ו'קול הקריה', ולידם מקרר נוסף שבתוכו ארטיקים וגלידות. בעל הקיוסק מתגלה כאיש חרוץ ומלא מרץ. למרות שהקיוסק ריק מאדם, הוא קושר למותניו סינר ויוצא לקראתי, מנקה ומצחצח את השולחנות ואת הכיסאות שניצבים ברחבה שמחוץ לקיוסק, מוחה את מצחו ונעצר לרגע רק כדי להתבונן בי.

"נעים מאוד, שמי ענת."

הוא מניח את הסמרטוט על הדלפק, מוחה את ידו בצד מכנסיו ומשיב על חיוכי בחיוך רחב משלו, "נעים מאוד, יוסף." הוא מתבונן לעברי עוד רגע ומציין באדישות לא ברורה, "אנחנו שכנים, ברוכה הבאה ובהצלחה."

אני מחייכת ומנידה בראשי, מסתובבת וחוזרת למשרד כשמחשבות רבות מתרוצצות בראשי. אני מתיישבת על הכיסא ומתחילה לחוש את התשישות משתלטת על גופי ועל נפשי ומחליטה שזהו, הגיע הזמן לסיים את היום הארוך והמתיש הזה.

אני מעיפה מבט אחרון על המשרד ונועלת את הדלת, עושה באיטיות את דרכי חזרה לדירה, יודעת שהארגזים שנותרו מפוזרים בערבוביה ממתינים לי. ראשי מסתחרר מהבלגן, מהחום ומהעייפות, ואני נכנסת שוב למקלחת, עומדת דקות ארוכות תחת המים הקרירים.

אני מחליטה ליצור קשר עם רון ולעדכן אותו בכל החדשות המסעירות. לפני כמה ימים הוא טס לחו"ל עם עובדי משרד 'עו"ד רודמן ושותפיו'. בכל שנה, בתקופת הפגרה של בתי המשפט, המשרד של אביו מוציא לטיול מפנק את כל העובדים. גם השנה הם יצאו לחופשה מרוכזת באחד מאתרי הנופש היוקרתיים ביותר בעולם, כראוי למשרדם, והפעם הם בחרו באתר הסקי 'קפרון' שבאוסטריה, אתר שממוקם על קרחון ולכן פעיל גם בחודשי הקיץ החמים. הם נסעו לשבועיים ואני מקווה שאצליח לארגן את כל החפצים שלי ולהתמקם לפני שיחזרו, כך שאולי אצליח לשכנע אותו לבוא לכאן.

אני מוציאה את הנייד ומבחינה בחמש הודעות מרון, הוא מבקש לדעת את כל הפרטים ומתעניין אם הגעתי ואיך התארגנתי. אני מתקשרת אליו ובטרם נשמע צליל חיוג, קולו הצוהל נשמע מעבר לקו, כאילו ישב וחיכה לשיחת טלפון ממני.

"ילדה שלי, אהובתי, מה שלומך? אני כבר מתגעגע. איך הסתדרת? איך הדירה? איך היו הסבלים? ספרי לי הכול." אני מתיישבת על הספה וחיוך רחב נמתח על פניי, הוא לא כועס עליי, הוא מתעניין ורוצה לשמוע מה עבר עליי.

אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניי ומתחילה לפרט באוזניו את רצף אירועי היום. לפתע ההכרה בפער העצום שבין העולמות שבהם אנו חיים מטלטלת אותי. הדירה העלובה, הסביבה המוזנחת, כל אלו מדגישים ביתר שאת את העושר ואת הפאר שבהם הוא חי. אני חשה חוסר נוחות וכדי לייפות את המציאות, מחליטה לא לספר לו על ההזנחה ועל הלכלוך, על החנויות הריקות ועל המראה המדכא של המקום ולהתמקד בדברים היפים ובהצלחות שלי – בדירה, במשרד ובאנשים הנחמדים שפגשתי.

שלוש דפיקות חזקות נשמעות בדלת ואני מביטה בשעון, מבינה שטכנאי המזגנים הגיע. "רון, הגיעו לתקן את המזגן, אני חייבת לסיים אז נמשיך לדבר מאוחר יותר. אני מתגעגעת אליך."

לאחר כחמש דקות עבודה, שמלוות בלא מעט רעשים, המזגן חוזר לעבוד והדירה קרירה ונעימה יותר. באנחת רווחה אני מתיישבת על הספה, מקפלת את רגליי ומנסה להשיג את רון, אך מגיעה לתא הקולי.

הבטן שלי מתחילה לקרקר ואני נזכרת שמלבד תפוח לא אכלתי היום דבר. אני מחליטה להסתפק בארוחת ערב צנועה, כוס קפה ללא חלב ופרוסת לחם עם שוקולד. מחר, בין יתר הדברים שעליי לעשות, אהיה חייבת לערוך קניות. כבר הבחנתי בחנות מכולת שנמצאת בצידו המערבי של המרכז המסחרי, וכולי תקווה שהם גם עושים משלוחים. לא נראה לי שאצליח לסחוב הכול במעלה הרחוב ולטפס ארבע קומות.