הקו האמצעי

חבורה רועשת של שלושה ילדים, עמוסים בתיקי בית ספר, עשתה את דרכה חזרה הביתה. המתבונן יכול היה להבחין ששניים מהם מתווכחים בלהט, בעוד שהשלישי נראה נבוך. השניים היו אריאל – מזרחי אסלי, ומיכה – אשכנזי למהדרין. שניהם הטיחו עלבונות זה במוצאו של זה ללא שום פילטר של "פוליטיקלי קורקט" – מושג שבאותם ימים כלל לא נודע. כל המרכיבים נדונו בוויכוח הלוהט: איזו עדה חכמה יותר, נדיבה יותר... אפילו ההבדל בטעמי המאכלים עלה לדיון מעמיק. כל אחד משני הצדדים התאמץ להעליב את הצד השני ולהגן על עצמו, כשהוא מגייס לטובתו את מיטב כוחותיו האינטלקטואליים.

השלישי הנבוך היה אני – בן לאבי האשכנזי ולאימי הספרדייה. שתי התרבויות החיות בי הדירו אותי מהוויכוח. לא יכולתי לתפוס אף צד, וזה לא היה קל. חשבתי אז שמוטב היה אילו זהותי הייתה ברורה וחד־משמעית. זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי קרוע בין שני עולמות.

אך היה זה סימן לבאות.

כבר בגיל צעיר עלתה בתוכי השאלה: מה אני עושה פה בעולם הזה, בשביל מה אני כאן? האם ההנאות הזמניות הן המשמעות האמיתית של הכול?

אם כן, היה זה תירוץ חלש לשאלות חזקות.

השאלות היו איתי תמיד והן הצריכו תשובות, אך לא היה לי מושג היכן לחפש אותן ואם בכלל הן קיימות. ככל שהתבגרתי והחיים דרשו יותר מאמץ והשקעה בלימודים ובמשימות רבות אחרות – כך גם השאלות הציקו יותר ויותר. למה שאתאמץ, אם אינני מבין בשביל מה כל זה? מה הטעם בכל המאמץ הזה? הבנתי שככל שאתאמץ – כך ארוויח יותר כסף, מעמדי יהיה גבוה יותר ויקרו לי דברים טובים נוספים. אבל זה לא הרגיש לי מספיק. מה יהיה איתי? התחלתי לדאוג.

לפתע, באמצע שנות העשרים, זה ירד מהשמיים. ככה פתאום. יש אלוקים, הוא פה, הוא בכל מקום. מתוך הריק ומתוך הכלום פרצה בי לפתע ההכרה. השמחה והאופוריה של הגילוי היו אדירות. התהלכתי מאושר. ולא, אני מתחייב שלא הייתי תחת השפעת סמים וגם לא החלקתי על בננה.

זמן קצר אחר כך עזבתי הכול ועליתי לישיבה בירושלים. התחלתי לקיים מצוות וללמוד תורה, בעיקר גמרא, ונכנסתי לשגרה של לימוד ושל קיום מצוות. עם השגרה החלה האופוריה של הגילוי להתפוגג אט־אט. שוב מצאתי את עצמי דו־תרבותי: מצד אחד התרבות החרדית בעולם שבו חייתי, ומצד שני התרבות החילונית שממנה הגעתי. שוב מצאתי את עצמי ללא זהות ברורה, והתקשיתי למצוא את מקומי בתוך ההאשמות שהטיח כל צד בשני. השאלות החלו להציק שוב: איפה התענוג שחשתי קודם? מה בעצם יש במצוות, שמקרב אותי שוב לתענוג הגילוי שאליו התגעגעתי מאוד? הבנתי שדרך זו אמורה לחבר אותי אל הגילוי, אך לא הבנתי איך זה יקרה.

דבר נוסף שהטריד אותי הוא: האם במלאכה, בספורט ובמוזיקה יש חיבור כלשהו לאותו גילוי? הכרתי את הביטוי "דרך ארץ" המופיע במסכת אבות, ויש המפרשים אותו כמלאכה וכעיסוק. אך איך זה בדיוק עובד? דווקא בגלל העולם שממנו הגעתי ושאותו אהבתי, התשובות לכך עניינו אותי מאוד.

השאלות שהטרידו אותי עוררו בי שוב את "היהודי הנודד", ופניתי בתפילה לעזרה. העזרה הגיעה בצורת אדם גבוה, המתהלך ברחוב בלבוש חרדי עם כלב בוקסר אימתני. פניו היו מרוכזות מאוד, ונראה שהוא נושא משא כבד. קשה להסביר למי שלא מכיר את ההווי בשכונתנו הירושלמית עד כמה אבסורדי היה המראה. אדם חרדי מטייל עם בוקסר? זה לא שייך למקומנו, לא קיים אצלנו – לא, לא, לא! חייכתי לעצמי: זה משלנו, בעל תשובה שהגיע לא מזמן למחוזותינו, ועולמו הישן קשור אחריו ברצועה. מטייל ברחובה של עיר וסופג מהעוברים ושבים מבטים של תימהון ושל חשש.

חשתי כלפי ההלך המוזר כמו שחש חייל בבקו"ם, שהגיע רק לפני שעתיים וכבר מרגיש פז"מניק לעומת ה"ירוק" שיורד זה עתה מהאוטובוס. כמו החייל הרגשתי מחויב להציג את עצמי בפני החדש ולחלק לו בנדיבות עצות ותובנות. ולכן, כשהצטלבו דרכינו יום אחד, קידמתי אותו ב"שלום עליכם" ובחיוך, הצגתי את עצמי ופתחנו בשיחה. חשתי שבעל הבוקסר הזה חש גם הוא כלפיי את אותה תחושה של החייל הפז"מניק שהעמיד עצמו מול ה"ירוק".

חצוף, חשבתי לעצמי, מסתובב עם בוקסר ומתייחס אליי כ"ירוק". בכל זאת, מאחר שהיינו שנינו "מאותו הכפר", התחלנו לבלות יחד. התברר שהוא חזר לארץ אחרי שנים באמריקה ושהוא חסיד של "בעל הסולם". ידיעותיו בתורה ובמצוות באותה תקופה היו עדיין בסיסיות, בעוד שאני לעומתו כבר למדתי במשך שנים בישיבות. הוא דיבר בדיוק על הדברים שהטרידו אותי, על "ואהבת לרעך כמוך", על העבודה ועל הדרך שיש לעשות כדי לזכות לגילוי.

הוא צדק. אני הייתי ה"ירוק" מבין שנינו.

הצטרפתי לחבורת החסידים שאמנון השתייך אליה, וגיליתי שהם אנשים מדהימים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי שאני נמצא בין ענקים, כשאני הקטן שבהם. העבודה העצמית שעשו החברים האלה הדהימה אותי. המטרה הייתה להגיע לעבודה שהיא לשם שמיים. למרות שהשתלבתי, למדתי וביליתי איתם במשך שנים, הייתי חייב להודות שזה פשוט גדול עליי. הייתי קטן שמנסה לשחק במגרש של גדולים. הבנתי היטב את הלימוד ואת הדרך, אך היישום היה לי קשה.

"בעל הסולם", הלוא הוא הרב יהודה לייב אשלג זי"ע (זכרו יגן עלינו), נולד ב־1884 בפולין ונפטר ב־1954 בירושלים. הוא עסק רוב חייו בלימוד הזוהר הקדוש והקבלה היהודית ובפירושם. כינויו "בעל הסולם" מגיע מהספר שכתב לפירוש הזוהר הקדוש, שנקרא "הסולם". העיקרון המנחה את תורתו הוא המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם, וזאת כדי שהנברא יתקרב לבורא במידותיו, שכן בבורא אין כלל אגו. וכבר אמרו חז"ל: "כיצד ידבק אדם בבורא? ידבק במידותיו, וכך יזכה לגילוי שהוא בבחינת גאולה". מעתה נקרא לכך: עקרון ההידמות. בכתביו מסביר "בעל הסולם" את הבריאה, ומה מפריד בינינו לבין אותו הגילוי שהוא אופוריה ושמחה. כמו כן הוא מסביר שכל הנאה – מקטנה ונמוכה כמו משקה ממותק וקר ביום רותח, ועד לגדולה וגבוהה כמו רגשות גואים של שמחה ואהבה – נחשבת לסוג של גילוי.

כמו שהזכרתי, היישום היה גדול עליי. קפצתי גבוה, וכבר אמרה הגמרא: "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". היה עליי לשוב לעבודה כזו, שהיא לא לשמה. הפעם זה היה שונה, כיוון שהסתכלתי על זה בעיניים של תורתו של "בעל הסולם". עקרון ההידמות עמד לנגד עיניי, וראיתי שלמרות שאין כוונתי לשם שמיים, בדרך לסיפוק העצמי אני מחויב לבצע פעולות ולפתח תכונות המקרבות אותי במשהו לתכונות הבורא. החידוש העצום שהתחדש לי הוא שגם מי שאינו מקיים מצוות אך מנסה להשיג את מטרותיו, פועל בדרך של עקרון ההידמות, גם אם אינו מודע לזה. הצלחה, שהיא סוג של גילוי, מחייבת זאת.

הספר מבטא מבחינתי סגירת מעגל. הוא בא להצביע על החיבור המחויב בין הנברא העוסק במלאכתו – ספורט, השקעות, אומנות ועוד – לבין הבורא, מפני שהצלחה היא סוג של גילוי. עליי לציין שהחידושים המובאים בספר הם שלי, מתוך מה שאני הבנתי מתורת "בעל הסולם". אני מדגיש זאת מפני שאיני יכול להתיימר לדבר בשם האיש הענק הזה.

כולנו חווים קשיים בחיינו ונאלצים לצאת למאבק יום־יומי, שהוא שונה בין אחד לשני. מדוע נוצרו בבריאה חיוב ומאבק? מטרת הספר היא להבין את הכוח העיקרי הפועל בנו ואת הדרך המתחייבת בבריאה למילוי רצונותינו. הכוח הזה והדרך המתחייבת יוצרים כללים, שידיעתם – כך אני מקווה – ייתנו לנו אור חדש של משמעות וכוח לעשות את המוטל עלינו בכוחות מחודשים. הם ישפכו אור על החושך שבקשיי הדרך ומטרתם.

חיינו מלאים במעברים בין צדדים שונים ומנוגדים, כמו בסיפור שבו פתחתי את הספר. לעיתים מתווכחים בתוכנו שני צדדים, הגורמים לנו לדיסוננס ולמבוכה. נלמד שזהו מצב שהוא מחויב המציאות, ונלמד להתמודד איתו בדרך ייחודית. גם הרצוי והמצוי לא תמיד עולים בקנה אחד, בגברא ובחפצא, כלומר בפנימי ובחיצוני. מתורתו של "בעל הסולם" ניתן להבין למה, ומהו היחס הנכון למצב הזה.

אני מקווה שהחיבור בין היסודות התורניים ובין עולם המלאכה שלך – יביא לך תועלת ושמחה.