הקיץ שבו נשברו החוקים

אף אחד לא הזמין את הצ'יפס. שלוש קעריות מרק צ'אודר צדפות עם שמנת, אבל בלי סלסילת הצ'יפס הכי ממכר בקייפ קוד.

"עוד משהו?" המלצר שאל, כאילו ידע שמשהו חסר. אולי הוא באמת ידע. אולי הוא זיהה אותנו איכשהו — זו הייתה מסורת משפחתית שלנו לאכול במסעדת קוויקס הול לפני שעולים על המעבורת כדי לחגוג את החלק האחרון של המסע. רק עוד שעה, שלאחריה נהיה סוף־סוף במרתה'ס ויניארד.

קלטתי את המבט שהחליפו ההורים שלי. עוד משהו? אחרי כל כך הרבה קיצים כאן, הכול כבר הפך לחלק מאיתנו — לא היינו צריכים תפריטים בכלל. ההזמנות שלנו היו צרובות עמוק במוח, ואף אחת מהן לא כללה צ'יפס.

כי קלייר היא זאת שתמיד דאגה לנו לצ'יפס. בסלסילה הכי גדולה שלכם, היא תמיד אמרה. אנחנו גוועים!

עכשיו הבנתי שאני צריכה לקבל על עצמי את המשימה. "בעצם, כן," אמרתי ובלעתי את הגוש בגרון. "גם צ'יפס, בבקשה. עם שמן כמהין."

"בחירה מעולה." המלצר הנהן ופנה לעבר המטבח. ההורים שלי ואני ישבנו בדממה ליד השולחן הגבוה וניסינו לא להביט בכיסא הרביעי הריק. במודע או שלא במודע, אימא שלי תלתה את התיק שלה על גב הכיסא כדי שייראה פחות ריק. כאילו האדם שישב שם, קם לרגע והלך לשירותים, והוא כבר חוזר.

שמה של מסעדת קוויקס הול מוצדק. בתוך חמש־עשרה דקות בלבד קיבלנו את האוכל. שלוש קעריות עם שיקוי הקסם המהביל של ניו אינגלנד וקערה ללא תחתית מלאה צ'יפס שמעליו גבינת פרמזן מגוררת ופטרוזיליה. אבא שלי הרים את הבירה שלו בדיוק כשהוספתי את חמש טיפות הטבסקו הדרושות למרק שלי.

"לשרה ולמייקל," הוא אמר. "והלוואי שזה יהיה שבוע בלתי נשכח."

"לשרה ולמייקל," אימא ואני הדהדנו את מילותיו והרמנו את הכוסות שלנו.

השקנו אותן.

"ולחזרה הגדולה שלנו לכאן," הוא הוסיף ונישק את אימא על הלחי. "עבר יותר מדי זמן."

שנתיים ליתר דיוק. המשפחה שלי נהגה לצאת לחופשה בוויניארד עוד לפני שנולדתי — יותר משמונה־עשרה שנים — אבל את הקיץ שעבר בילינו חבויים בבית שלנו בצפון מדינת ניו־יורק. שוב הגנבתי מבט אל הכיסא הריק.

כן, חשבתי. עבר יותר מדי זמן.

סובבתי את הכף בתוך המרק והסתכלתי איך הרוטב האדום החריף חג במעגלים עד שנעלם, תהיתי אם משהו השתנה בזמן שלא היינו שם.

דבר אחד לא השתנה בוודאות — חברת השיט פולמאות סטימשיפ. כשהשמש טיפסה גבוה בשמי יולי הכחולים, נדמה היה שאנשים מחכים בתור לקונצרט הכי גדול במדינה. מכוניות ועוד מכוניות ועוד מכוניות של אנשים שכבר רכשו כרטיסים, חנו בטורים ממוספרים בהמתנה למעבורות. אספתי את השיער לצמה רפויה בצבע דבש, כשההורים שלי ואני פילסנו את הדרך לקופה. היה שם אוסף צבעוני של ג'יפים, הרוב בעלי גג נפתח וחלק בלי דלתות, ומוזיקה בקעה בקול מהרמקולים שלהם. היו גם מכוניות וולוו עם קיאקים שנקשרו על הגגות, וריינג' רוברים כסופים. מתקני האופניים גרמו לרכבי השטח האלה להיראות כבדים יותר. שמעתי פעוט אחד שאיבד שליטה. "לא, ג'פרי, אתה לא יכול לקבל עוד צ'יפס!" אימו המותשת אמרה. התור לקופה כלל חבורות של סטודנטים, משפחות, כלבים, אופניים, מזוודות על גלגלים וזוגות מבוגרים יותר שקיבלו בשלווה את כל הכאוס.

לוקי התנשם בכבדות, כשהגענו בחזרה אל טנדר הפורד שלנו, ראשו היה מחוץ לחלון המכונית. "את רוצה לתת לו קצת מים, מרדית?" אימא שאלה אחרי שהתיישבנו בתוכו.

לקחתי את בקבוק המים שלי בלי לענות ולחצתי אותו אל פיו, כך שהג'ק טרייר ראסל שלנו יוכל לשתות. הוא לגם כמו בן אדם. את התרגיל הזה קלייר לימדה אותו כשהיה גור. זה יכול להיות נפלא, היא אמרה. לא נצטרך להיסחב עם קערת מים בכל פעם שאנחנו לוקחים אותו לטיול רגלי.

כעבור זמן לא רב התחילו להעלות נוסעים למעבורת הענקית של השעה שתיים, בית האי. "רגע, תפתח את החלון בגג!" צעקתי בזמן שאחד מאנשי הצוות סימן לנו לעלות על הספינה, ואבא לחץ על דוושת הדלק. הדופק שלי הלם.

זו הייתה עוד מסורת של קלייר ושלי, ורציתי לשמר אותה. היינו מוציאות את הראשים מבעד לחלון בגג וצורחות כאילו אנחנו בלימוזינה. לפעמים אנשים היו צועקים אלינו בחזרה, בעיקר גברים בג'יפים. "איזו שווה!" כמה מהם צעקו בטיול האחרון שלנו. קלייר הייתה בת שבע־עשרה, ואני בת שש־עשרה.

"לצערכם, היא תפוסה!" אחותי הייתה צועקת בחזרה, כשהניחה שהתכוונו אליי ולא אליה. היא לא העריכה את עצמה מספיק, ואף פעם לא הבנתי למה. קלייר הייתה יפהפייה, גבוהה ואתלטית, עם תלתלים ערמוניים, מבלי להזכיר את האוסף המגניב של משקפי השמש. היא לא יכלה להשתמש בעדשות מגע, לכן היה לה מאגר גדול של משקפיים מכל המינים והסוגים, מסגנון רטרו ועד מודרני. ביום ההוא היא הרכיבה את המשקפיים הריבועיים עם המסגרת הבהירה.

הדבר היחיד שגרם לנו להיראות אחיות היו העיניים הירוקות שלנו, כי לי היו שיער בהיר וגבות כהות ("מרשימות" על פי רוב האנשים), והייתי נמוכה מקלייר ביותר מעשרה סנטימטרים. היא קראה לי "מרדית הקופיפה" כשהיינו קטנות, אחרי שתפסה אותי מטפסת על מדפי המזווה שלנו.

עכשיו שעלינו על המעבורת, לא קראתי שום קריאות עידוד (האנשים בג'יפ עשו זאת). במקום זה, עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות. אוויר הים — אהבתי את הריח הזה. התגעגעתי לריח הזה. הוא היה הכול. נהגנו להתבדח במשפחה ולומר שצריך לכלוא את הריח הזה בבקבוק כדי לתת לנו תקווה בחורפים הקרים כל כך של ניו־יורק.

אבא שלי עצר את המכונית, וההורים שלי התירו את חגורות הבטיחות שלהם. לוקי נבח וקפץ קדימה אל חיקה של אימא שלי. היא צחקה וחיברה את הרצועה לקולר הירוק שלו. "טוב, זה הסימן," היא אמרה. "בואו נעלה למעלה."

למעלה, הכוונה לסיפון העליון של המעבורת. מובן שאפשר היה להישאר במכונית, והיו גם מקומות ישיבה רבים בפנים, אבל אין כמו הרוח שמבדרת את השיער כשהאי נגלה לעין.

"נשמע טוב..." הקול שלי הלך ונחלש, כשמשהו משך את תשומת הלב שלי פתאום. הטלפון שלי התחיל לזמזם במחזיק הכוסות שבמושב האחורי — בן פלטשר.

הבטן שלי התהפכה. בן שלח לי הודעה.

"אממ, לכו לפניי," שמעתי את עצמי אומרת כשבהיתי בשם. הוא נעשה מטושטש מעט, כי התחלתי לדמוע. "אבוא בעוד דקה."

לא קראתי את ההודעה של בן עד שאבא מסר לי את המפתחות ונעלם עם אימא ולוקי בגרם המדרגות. חזרתי לטלפון וראיתי — איך הנסיעה?

וזה הכול. לא שלום או התנצלות או חרטה.

לא שרציתי, אבל בכל זאת.

איך הנסיעה?

באמת? זה הכול?

אל תעני, הקול שבירכתי מוחי אמר, אבל התעלמתי ממנו וכתבתי, הנסיעה הסתיימה. עכשיו אנחנו על המעבורת.

אה, הבנתי, הוא כתב. כמה זמן ההפלגה?

"שעה," מלמלתי לעצמי. הזכרתי את זה מאה פעמים מרוב שהייתי כל כך נרגשת אחרי שקיבלתי את ההזמנה עוד באפריל. העלמה מרדית פוקס היה כתוב באותיות כסופות על מעטפה בצבע תכלת. "הם מבקשים לדעת אם אני מביאה איתי בן זוג," אמרתי לבן מאוחר יותר, כשהתכרבלתי בזרועותיו בזמן שהוא ראה משהו בנטפליקס. "אתה מוכן להיות הפלוס־אחד שלי?"

"הפלוס־אחד שלך?" הוא שאל וחייך. "ברור!" התנשקנו.

לא ניסיתי לחנוק את הדמעות כשהן החלו לזלוג. לו מרדית של לפני כמה חודשים הייתה רואה אותי עכשיו — בדרכי לחתונה של שרה, לא רק נטולת דייט אלא נטולת חבר באופן כללי. כי אחרי ארבע שנים ביחד, בן ואני נפרדנו.

טוב, הוא נפרד ממני. בחודש שעבר, פתאום משום מקום, במסיבת הסיום שלו. ברגע אחד רקדנו לפלייליסט של וודסטוק המשעשע של אבא שלו, וברגע השני הוא משך אותי אל מחוץ לרחבת הריקודים והתחיל להגיד דברים כמו, "זאת הייתה תקופה יפה... ואולי עדיף להיות ידידים... לפי מה שאומרים לגבי זוגיות בשלט רחוק..."

"אבל הסכמנו," קטעתי אותו. "דיברנו על זה, זוכר?" נאחזתי בזרועו החזקה, כי פתאום הרגשתי סחרחורת. "ואמרנו שננסה." בן עמד להתחיל ללמוד בסתיו באוניברסיטה של קרוליינה הדרומית, ואני הייתי אמורה להישאר בעיר וללכת להמילטון קולג'. אבא שלי היה מאמן הכדורגל שלהם, ורציתי להיות קרובה הביתה. "זוכר?"

בן לא אמר כלום.

נאחזתי בו חזק יותר. "אל תעשה את זה, בן." לא יכולתי להרגיע את הקול הרועד שלי. "בבקשה, אני צריכה אותך. אתה יודע עד כמה אני צריכה אותך. אחרי כל..."

"אני יודע, אני יודע." בן קירב אותי לחיבוק ומשך את ראשי לחזה שלו. לרוב זה היה מרגיע, אבל עכשיו הרגשתי שהוא מנסה להשתיק אותי. "תראי, אני כן אוהב אותך, מֶר," הוא לחש ונתן לי להתמוטט עליו ולבכות. פעימות הלב שלו עמעמו את רוב המילים שלו וגרמו לי לבכות עוד יותר. רק החלק האחרון נתן לי מעט כוח להזדקף. "אבל אני עדיין אבוא איתך לחתונה," הוא אמר. "אם את רוצה."

"מה?" התרחקתי ממנו כשאני רועדת באוויר הלילה הקריר. "כבן הזוג שלי?"

"כן." הוא הושיט יד כדי ללחוץ על הכתף שלי. "זה לא משנה שום דבר." הוא חייך מין חצי חיוך וציטט מהשיר הישן שהוא ידע שאני אוהבת, "את עדיין הבחורה שאני הכי אוהב שהיא תלויה על זרועי."

לא יכולתי לזכור את התגובה שלי, אבל היא בהחלט הסתכמה בזה שברחתי משם בעקבים הגבוהים שלי. ונכון, אולי גם בזה שעצרה אותי משטרה בדרך הביתה. על מהירות יתר? על סטייה מנתיב הנסיעה? בקושי יכולתי לדבר מבעד לדמעות, והשוטר וודלי שחרר אותי עם אזהרה (וליווה אותי עד הבית).

הרמקול במעבורת השמיע מין תרועה. הגיע הזמן ללכת, חשבתי, אבל הרגשתי עוד זמזום ביד — הודעה שלישית מבן. מר, אני באמת הייתי בא איתך השבוע.

לפני שהבנתי מה קורה, הלחיים שלי בערו וחייגתי את המספר שלו.

הוא ענה בצלצול הראשון. "היי..."

"לא רציתי שאתה תבוא," קטעתי אותו על סף בכי. "רציתי שהחבר שלי — החבר שלי — יבוא, לא האקס הדפוק שלי!"

שתיקה.

בן נאנח. "מר..."

ניתקתי וניגבתי את הדמעות. הייתי חייבת לצאת מהמכונית אל האוויר הצח. המעבורת השמיעה צפירה בזמן שהושטתי יד אל ידית הדלת, אבל עכשיו כל השטח היה מלא מכוניות שחנו בצפיפות זו ליד זו, ולא יכולתי לפתוח את הדלת בלי לפגוע במכונית שלצידי. חלון הגג, חשבתי. הוא עדיין היה פתוח. ניסיתי לא לחשוב כמה אנשים שמעו אותי צועקת על בן. הפנים שלי היו נפוחות מרוב בכי, לכן חיפשתי בתיק הגב שלי את משקפי השמש והרכבתי אותם. אחר כך חבשתי את אחד מכובעי המצחייה של אבא שלי לפני שעליתי למעלה ויצאתי מהטנדר. חייכתי מעט.

אין שום בעיה.

ואז קרה האסון.

במקום לקפוץ על הרצפה, תפסתי את אחד המוטות של גגון המכונית... אבל לא בדקתי את המעבר הצר בין המכוניות כדי לוודא שהוא פנוי. נתליתי עליו כמו קופיף בג'ונגל והרגשתי טלטלה כשהגוף שלי התנגש במשהו.

וכשאני אומרת משהו, אני מתכוונת למישהו.

"או, וואו," הבחור אמר בהפתעה גמורה. הכתפיים שלו שקעו, וראיתי איך הוא לוחץ את ידו על המקום שבו בעטתי בו. בפנים שלו, איפשהו ליד האף. "אאוץ'..."

"סליחה!" פלטתי. "אני כל כך מצטערת. ממש־ממש מצטערת."

"לא," הוא ענה. "זה, אממ, בסדר..."

אבל לפני שהוא הספיק להתיישר ולהביט באדם שפגע בו, נעלמתי. רצתי במהירות לעבר המדרגות ודילגתי על אחת בכל פעם בדרכי אל הסיפון העליון.

אימא שלי הניחה את זרועה עליי כשהאי נגלה לפנינו. זה היה יום יפה באמת, ולא היה ענן אחד בשמיים. לא היה ערפל סביב המגדלור של איסט צ'ופ וגם לא סירות שהתנדנדו בנמל של ויניארד הייבן. "איזו קבלת פנים!" אבא ציין, ופתאום העיניים שלי נעשו רטובות כשחשבתי על קלייר. חלק ממני שמח כל כך לחזור לכאן, אבל חלק אחר רצה שהמעבורת תסתובב ותחזיר אותי הביתה. הרגשתי שמשהו לא בסדר בעובדה שאני כאן בוויניארד בלי אחותי. היא אהבה את המקום יותר מכולנו. עבר יותר מדי זמן, אבא שלי אמר בארוחת הצהריים, אבל עכשיו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם עבר מספיק זמן?

"הלוואי שקלייר הייתה כאן," לחשתי לאימא שלי.

"היא כאן," אימא שלי לחשה ולחצה בחום על הכתפיים שלי. היא החוותה לעבר השמיים. "היא גורמת לשמש לזרוח."

"בשביל שרה," אמרתי.

"לא." היא הניעה את ראשה לשלילה. "בשביל כולם."