הקללה למען אהבת אמת

1

אוונג'לין

אוונג'לין פוקס תמיד האמינה שיום אחד תמצא את עצמה בתוך סיפור אגדה. כשהיתה נערה צעירה, בכל פעם שהגיע לחנות של אביה משלוח חדש של חפצים נדירים היא מיהרה אל הארגזים. היא נהגה לבדוק כל פריט בתוכם ולשאול את עצמה, יכול להיות שזה זה? האם יכול להיות שזה החפץ שיעביר אותה לתוך פנטזיה?

פעם הגיע ארגז ענקי שבתוכו היתה רק ידית של דלת. הידית היתה ירוקה, משובצת בצורה מרהיבה באבני חן, ונצצה באור קסום. אוונג'לין היתה משוכנעת שאם תחבר אותה לדלת הנכונה, היא תיפתח אל עולם אחר וסיפור האגדה שלה יתחיל.

למרבה הצער, הידית אף פעם לא פתחה שום דבר יוצא דופן. אבל אוונג'לין מעולם לא ויתרה על התקווה שיום אחד תמצא את עצמה במקום אחר.

התקווה והדמיון והאמונה בקסמים תמיד היו טבעיים לה כמו נשימה. ובכל זאת פתאום היא התקשתה מאוד לנשום כאשר סוף כל סוף מצאה את עצמה במקום אחר, עטופה בזרועותיו של איש צעיר יפה תואר שאמר שהוא בעלה.

בעל. המילה סיחררה את ראשה. איך? איך? איך? היא היתה המומה מכדי לבטא יותר מאשר את מילת השאלה האחת הזאת. למעשה אפילו אותה לא הצליחה לבטא בקול.

אלמלא החזיק בה, אוונג'לין היתה עלולה לקרוס בחזרה על הרצפה. היה קשה מנשוא לעכל כל כך הרבה וקשה מנשוא לאבד כל כך הרבה בעת ובעונה אחת.

אחד הדברים האחרונים שזכרה היה שישבה עם אביה בבית, כשנטה למות. אבל אפילו לזיכרון הזה היו קצוות פרומים. כאילו מותו היה חלק מתמונת דיוקן דהויה, אלא שהיא לא רק היתה דהויה — חלקים ממנה גם נקרעו באכזריות. היא לא הצליחה לזכור בבירור את החודשים שקדמו למות אביה או דבר שקרה לאחר מכן. היא לא זכרה אפילו איך נדבק במחלה שהרגה אותו.

היא רק ידעה שגם אביה, כמו אמהּ, איננו — והוא כבר איננו זה זמן מה.

"אני יודע שזה בטח מפחיד. אני מתאר לעצמי שאת מרגישה לבד, אבל את לא לבד, אוונג'לין." האיש הזר שאמר שהוא בעלה הידק את אחיזתו בה.

הוא היה גבוה, בגובה שעורר באוונג'לין תחושה שהיא קטנה כשהצמיד אותה אליו מספיק כדי שתרגיש שגם הוא רועד. היא לא תיארה לעצמה שהוא מבועת כמוה, אבל היה ברור שהוא לא מרגיש בטוח בעצמו כמו שהוא נראה. "יש לך אותי — ואין שום דבר שלא אעשה למענך."

"אבל אני לא זוכרת אותך," אמרה אוונג'לין. היא קצת חששה לסגת ממנו. אבל הכול היה מהמם כל כך. הוא היה מהמם.

קמט עמוק נחרש בין גבותיו של האיש הזה כשנסוגה ממנו. אבל הוא השיב בסבלנות, בקול נמוך ורגוע, ואמר, "שמי אפּולו אקדיאן."

אוונג'לין המתינה להבזק של היכרות או אפילו לניצוץ זעיר. היא היתה זקוקה למשהו מוכר, משהו להיאחז בו שימנע ממנה להתמוטט בחזרה על הקרקע, ואפולו נראה כאילו הוא רוצה להיות המשהו הזה. איש מעולם לא הביט בה בעוצמה כזאת.

הוא הזכיר לה גיבור מהאגדות. כתפיים רחבות ולסת חזקה, עיניים כהות יוקדות ובגדים שהעידו על עושר מן הסוג המעלה על הדעת תיבות אוצר וטירות. הוא לבש מעיל אדום כהה בעל צווארון גבוה עם רקמת זהב עשירה על החפתים ועל הכתפיים. מתחתיו היה מין מקטורן קצר וצמוד — לפחות היא חשבה שהבגד הזה נקרא מקטורן. הגברים בַּבית בוָולֶנדָה התלבשו בסגנון שונה לגמרי.

אבל היה ברור שהיא כבר לא שם. המחשבה עוררה בה גל חדש של בהלה, שגרם למילים לפרוץ בחופזה מפיה.

"איך הגעתי הנה? איך נפגשנו? למה אני לא זוכרת אותך?" היא שאלה.

"הזיכרונות שלך נגנבו על ידי מישהו שניסה להפריד בינינו." משהו הבזיק בעיניו החומות של אפולו, אבל היא לא ידעה אם זה כעס או כאב.

אוונג'לין היתה רוצה לזכור אותו. אבל ככל שהתאמצה יותר לזכור, כך הרגישה רע יותר. ראשה כאב והיא חשה מרוקנת, כאילו איבדה לא רק את זיכרונותיה. במשך שנייה אחת היו הייסורים עמוקים ואכזריים עד כדי כך שהיא לפתה את לבה כמעט בציפייה למצוא שם חור משונן. אבל לא היה שם שום פצע. לבה עדיין היה במקום, היא חשה בו פועם. ובכל זאת, במשך רגע אחד מזעזע, אוונג'לין תיארה לעצמה שהוא לא אמור לפעום כסדרו, שהוא אמור להיות שבור כמו שהרגישה.

ואז היא הכתה בה, לא הרגשה אלא מחשבה — מחשבה נוקבת ומרוסקת.

יש לה משהו חשוב לומר למישהו.

אוונג'לין לא זכרה מה זה, אבל הרגישה כאילו כל עולמה תלוי בדבר האחד הזה שהיא חייבת לשתף. עצם המחשבה על כך הגעישה את דמה. היא ניסתה להיזכר מהו אותו משהו שעליה לומר ולמי היא צריכה לומר אותו — האם יכול להיות שלאפולו הזה?

האם יכול להיות שזאת הסיבה שבגללה נגנבו הזיכרונות שלה?

"למה מישהו מנסה להפריד בינינו?" שאלה.

ייתכן שהיתה מטיחה בו אפילו שאלות רבות יותר. ייתכן שהיתה שואלת שוב איך נפגשו וכמה זמן הם נשואים, אבל אפולו נראה עצבני פתאום.

הוא העיף מבט חשאי מעבר לכתפה ואז אמר בשקט, "זה מורכב."

אוונג'לין עקבה אחרי מבטו אל דלת העץ המוזרה שכנגדה היתה מצונפת קודם. משני צדיה ניצבו מלאכים לוחמים עשויים מאבן, אם כי הם נראו מציאותיים יותר מכפי שתגליפי אבן אמורים להיראות. הכנפיים שלהם היו פרושות ומוכתמות בנתזי דם קרוש. המראה עורר עוד מדקרת כאב בחזהּ, כאילו גופהּ זוכר אף על פי שמוחה שכח.

"אתה יודע מה קרה כאן?" היא שאלה.

לשבריר שנייה חלפה על פניו של אפולו הבעה שנראתה כמעט כמו אשמה, אם כי ייתכן שהיתה רק עצב. "אני מבטיח, אני אענה על כל שאלה שיש לך. אבל עכשיו אנחנו חייבים לצאת מכאן. אנחנו חייבים לצאת לפני שהוא יחזור."

"מי זה הוא?"

"הנבל שמחק את כל הזיכרונות שלך." אפולו תפס את ידה של אוונג'לין ואחז בה בחוזקה בשעה שהוביל אותה אל מחוץ לחדר עם הדלת והמלאכים הלוחמים.

אור מגורען של שעות הבוקר המאוחרות האיר מדפים של כתבי יד קשורים בסרטים ובגדילים. נראה שהם נמצאים בספרייה עתיקה, אם כי הספרים נראו חדשים יותר ככל שהמשיכו להתקדם.

הרצפה השתנתה מאבן מאובקת לשיש בוהק, התקרה נעשתה גבוהה יותר, האור עז יותר, כתבי יד נהפכו לספרים כרוכים בעור. אוונג'לין שוב ניסתה לחפש משהו מוכר בזוהר של שעות הבוקר המאוחרות. משהו שאולי יעורר בה זיכרון. ראשה היה צלול יותר עכשיו, אבל שום דבר לא היה מוכר.

היא באמת נמצאה במקום אחר, ונראה שהיתה כאן מספיק זמן כדי לפגוש גיבורים ונבלים ולהיעשות מעורבת בקרב ביניהם.

"מי זה היה?" היא לחצה. "מי גנב לי את הזיכרונות?"

צעדיו של אפולו נעשו מהוססים. לאחר מכן הם האיצו ומיהרו יותר מאשר קודם. "אני מבטיח שאגלה לך את הכול, אבל אנחנו צריכים לצאת מכאן —"

"לא ייאמן!" קראה מישהי.

אוונג'לין הסתובבה וראתה אישה בגלימה לבנה עומדת בין מדפי הספרים. האישה — איזה מין ספרנית, היא הניחה — הרימה יד אל פיה ובהתה. הבעת פניה היתה של יראָה ועיניה היו קרועות לרווחה ויציבות כשננעצו באפולו.

ספרנית נוספת נכנסה לאולם. הספרנית הזאת התנשפה, ואז מיד התעלפה והפילה מידיה ערימה של ספרים בשעה שהספרנית הראשונה צעקה, "זה נס!"

ספרנים ומלומדים נוספים הגיעו, וכולם קראו קריאות דומות.

אוונג'לין הצטנפה ונצמדה לאפולו כשאנשים הקיפו אותם במהירות. קודם ספרנים ולאחר מכן משרתים ואנשי חצר. לבסוף מיהרו פנימה שומרים רחבי חזה בשריון נוצץ, שההמולה ללא ספק משכה אותם.

החדר שנמצאו בו היה לפחות בגובה ארבע קומות, אבל לפתע התעוררה בה תחושה שהוא קטן ומחניק, כאשר עוד ועוד אנשים לא מוכרים סגרו עליהם.

"הוא חזר..."

"הוא בחיים..."

"זה נס!" אמרו כולם שוב ושוב, הקולות נמלאו חרדת קודש ודמעות החלו לנצוץ על הלחיים.

אוונג'לין לא ידעה מה קורה. היא הרגישה כאילו היא עדה למשהו שבדרך כלל מתרחש בכנסייה. האם ייתכן שהתחתנה עם קדוש?

היא הרימה את מבטה אל אפולו וניסתה להיזכר בשם המשפחה שלו. אקדיאן, זה מה שאמר לה. היא לא הצליחה להיזכר בשום סיפור על אפולו אקדיאן, אבל היה ברור שיש סיפורים. כשפגשה אותו היא תיארה לעצמה שהוא איזה מין גיבור, אבל הקהל הביט בו כאילו הוא אפילו יותר מזה.

"מי אתה?" לחשה.

אפולו הרים את ידה אל שפתיו והצמיד למפרקי אצבעותיה נשיקה שהעבירה בה רעד. "אני זה שלעולם לא יניח לאף אחד לפגוע בך שוב."

כמה אנשים שעמדו ממש קרוב אליהם נאנחו כששמעו במקרה את המילים.

ואז הרים אפולו את ידו הפנויה לעבר הקהל ההומה במחווה שמשמעותה בכל מקום היא שקט.

האנשים שנאספו השתתקו מיד. כמה מהם אפילו נפלו על הברכיים.

היה מוזר לראות אנשים רבים כל כך משתתקים מהר כל כך — דומה שהם אפילו לא נשמו כאשר קולו של אפולו הצטלצל מעל ראשם.

"אני מבין שכמה מכם מתקשים להאמין למראה עיניכם. אבל מה שאתם רואים הוא אמיתי. אני בחיים. כשתצאו מהחדר הזה, ספרו לכל מי שתפגשו שהנסיך אפולו מת ואחר כך עבר דרך הגיהינום כדי לחזור לכאן."

נסיך. אוונג'לין בקושי הספיקה לעכל את המילה ואת כל מה שנלווה אליה — כי כמעט בו ברגע שסיים לדבר, אפולו הרפה מידה, פשט במהירות את מקטורן הקטיפה שלו ואחריו את חולצת הפשתן.

כמה מהנאספים התנשפו, כולל אוונג'לין.

החזה של אפולו היה מושלם, חלק ומשׂורג בשרירים, ומעל לבו היה קעקוע בצבעים עזים של שתי חרבות בצורת לב ובמרכז שם: אוונג'לין.

עד אותו הרגע היא קצת הרגישה כאילו הכול הוא הזיית חום שאולי תתעורר ממנה. אבל שמה על חזהו עורר תחושה של משהו קבוע, תחושה שהמילים שאמר לא עוררו בה. הוא לא היה אדם זר. הוא הכיר אותה בצורה אינטימית מספיק כדי לציין את שמה על לוח לבו.

ואז הוא הסתובב והציג לראווה מראה נוסף שהדהים לא רק אותה אלא את כל הקהל. גבו היפהפה, הגאה והזקוף היה מכוסה ברשת של צלקות עמוקות.

"הסימנים האלה הם המחיר ששילמתי כדי לחזור!" הוא קרא. "כשאני אומר שעברתי דרך הגיהינום, אני מתכוון לזה. אבל הייתי חייב לחזור. הייתי חייב לתקן את העוולות שנעשו בהיעדרי. אני יודע שרבים מאמינים שאחי טיבֶּריוּס הוא שהרג אותי, אבל זה לא מה שקרה."

לחישות המומות חלפו בקהל.

"הורעלתי על ידי מישהו שחשבתי שהוא חבר," שאג אפולו. "לורד ג'קס הוא שהרג אותי. אחר כך הוא גנב את הזיכרונות של כלתי, אוונג'לין. לא אנוח עד שג'קס יימצא וישלם בחייו על פשעיו!"