הקצין הפרוסי

<

קוץ בבשר

1

רוח פרצים השתוללה, ומשום כך הלבינו עצי הצפצפה כאילו עלתה בהם להבה. השמים היו קרועים וכחולים בין עננים נעים. כתמי אור שמש נחו על השדות המישוריים וצללים הוטלו על השיפון ועל הכרמים. מרחוק, בכחול עז, הזדקרה הקתדרלה על רקע השמים, ובתי העיר מֶץ התקבצו במטושטש מתחת, כמו גבעה.

בין השדות, ליד עצי הלַיים, ניצב הקסרקטין על אדמה חשופה ויבשה — גיבוב של צריפים עם גגות עגולים של פח גלי, וביניהם פרחי כובע הנזיר עזי צבעים ששתלו החיילים. בצד היתה גינת ירק ובה שורות של ראשי חסה צהבהבים שגידלו החיילים, ומאחור השתרע מגרש האימונים הגדול והקשה, מוקף גדר תיל.

בשעה זו אחר הצהריים היו הצריפים שוממים, כל המיטות היו מורמות, והחיילים היו שרועים מתחת לעצי הליים והמתינו לקריאה לאימון. בּאכמן ישב בצל על ספסל שהיה אפוף בריח מתקתק עד זרא של פריחה. פרחי ליים ירקרקים, מעוכים, היו פזורים על הארץ. הוא כתב את הגלויה השבועית לאמו. הוא היה בחור צעיר, בהיר עור, גמיש ותמיר, טוב מראה. הוא ישב בשקט מוחלט וניסה לכתוב את הגלויה. מדיו הכחולים, שהידלדלו על גופו כשרכן מעל לגלויה, סִרבלו את מראהו הנערי. ידו השזופה המתינה בלי נוע לבואן של המילים. “אמא יקרה" — זה כל מה שכתב. לאחר מכן שרבט מוכנית: “רוב תודות על המכתב שלך ועל מה ששלחת. אצלי הכול בסדר. אנחנו עומדים לצאת לאימון בביצורים..." כאן הוא הפסיק וישב מתוח, בלי לראות את הנעשה סביבו, כשרוי במתח מסוים. הוא חזר והביט בגלויה. אבל נבצר ממנו להמשיך לכתוב. מסבך תודעתו לא באה אף לא מילה. הוא חתם והרים את מבטו, כמי שבוחן אם מישהו צופה בו ברגע הפרטי הזה שלו.

בעיניו הכחולות ניכר שמץ של דריכות מבוישת, וחיוורון הקיף את פיו, שמעליו הבריק שפמו הנערי הבהיר. הוא כמעט הזכיר נערה ביפי מראהו ובחִנו, אך היתה לו מודעות צבאית כלשהי, כאילו האמין שהוא זקוק למשמעת ומצא סיפוק במילוי חובתו. היה גם קורט של העזה ויהירות נעורים סביב פיו ובגופו הגמיש, אבל אלה היו כבושות עכשיו.

הוא הכניס את הגלויה לכיס המקטורן ופנה להצטרף לְחבורה מרעיו שנחו בצל, צחקו ודיברו גסויות. היום הוא היה מחוץ לעניין. הוא רק עמד על ידם למען חמימות החברה. בתודעתו היה מחסום כלשהו.

עד מהרה נקראו למסדר. הפֶלדוובֶּל* התייצב ונטל פיקוד. הוא היה גבר בן ארבעים, חסון וכבד גוף למדי. ראשו היה דחוק קדימה ושקוע מעט בין כתפיו הכבירות, והלסת החזקה הזדקרה בתוקפנות. אבל העיניים יקדו, והפנים היו רופסים וספוגים באלכוהול.

הוא חילק את פקודותיו בצעקות נבחניות, גסות, והיחידה הקטנה נעה קדימה, יצאה מהחצר המגודרת אל הדרך הפתוחה, צעדה בקצב והעלתה אבק. בּאכמן צעד באחד הטורים הפנימיים מתוך ארבעה של המבנה חסר האוויר, וכמעט נחנק מחום ואבק וסגירוּת. מבעד לגוף הנע של רעיו ראה את הגפנים הקטנות והמאובקות לצדי הדרך, את הפרגים בין זרעי הבַּקיָה שהתעופפו ונפוצו ברוח, את המרחבים המרוחקים של שמים ושדות שכולם חופשיים לאוויר ולאור השמש. אלא שהוא היה אסור בסגירוּת חשוכה מאוד שיצרה החרדה שבקרבו.

הוא צעד בקלילות הרגילה כיוון שהיה בריא והסתגלותו היתה טובה. אבל גופו הלך מעצמו. רוחו היתה מכוּוצת בנפרד. וככל שהחיילים הספורים קרבו והלכו אל העיר, כן נעשתה תודעתו של הצעיר קפוצה ומנותקת יותר וגופו פעל במעין תבונה מכנית, כמעט שלא מדעת.

הם סטו מדרך המלך וצעדו בטור אחד לאורך שביל בין עצים. הכול היה שקט וירוק ומסתורי, עם צל של עלווה ועשב רוגע, ירוק וגבוה. משם הם יצאו אל אור השמש ליד חפיר, שהתפתל בדממה בעשב הגבוה הזרוע פרחים, למרגלות התל המבוצר שהתנשא מולם בקיר מדורג ובראשו צמחו עשבים ארוכים ורכים. חרציות וסחלבים הבהיקו בלבן ובזהב בעשב השופע, בחסות השלווה המוחלטת של הביצורים. עצים היו פזורים מסביב. משב רוח מסתורי כופף מדי פעם את הפרחים ואת העשבים הגבוהים שעיטרו את ראש התל המבוצר והם קדו ורעדו כמו איתותי התרעה.

קבוצת החיילים עמדה על שפת החפיר, ומדיהם בתכלת וארגמן הבהיקו מאוד. המפקד נתן הנחיות, וצעקתו יצאה מפיו חדה ומבהילה בדומייה הבתולית והמוחלטת של המקום. הם הקשיבו, אך התקשו להבין.

הוא סיים את דבריו, והחיילים פנו להכנות. מעבר לחפיר לאור השמש התרוממו סוללות המגן החלקות והבהירות, בשיפוע קל לאחור. לאורך הפסגה צמח עשב, וחינניות ארוכות התגבהו מעל הקצה, על רקע צמרות העצים הירוקות כהות שמאחור. שאון העיר, רחש החשמליות, נשמעו בבירור, אבל כאילו לא חדרו אל המקום הדומם הזה.

המים בחפיר לא זעו. האימון החל בשתיקה. אחד החיילים לקח סולם ארוך לטיפוס על חומות, פסע על המדף הצר למרגלות התל המבוצר — מֵימי החפיר היו ממש מאחוריו — וניסה למצוא אחיזה על פני השיפוע המתון של הקיר. הוא עמד, קטן ומבודד, למרגלות הקיר וניסה לייצב את הסולם. לבסוף נמצא לסולם משען, והדמות הגמלונית במדים הכחולים הרחבים, גיששה את דרכה והחלה לטפס עליו. שאר החיילים עמדו והסתכלו. מדי פעם נבח המפקד פקודה. אט־אט טיפסה הדמות הכחולה והגמלונית במעלה הקיר המשופע. קרביו של בּאכמן התהפכו. דמותו של החייל המטפס, כתם כחול ברור, הגיעה אל רום הקיר ונעה בתוך העשב הירוק. המפקד צעק מלמטה. החייל דשדש הלאה, קבע את הסולם במקום אחר וירד בזהירות אל השלבים. באכמן הביט ברגל המגששת בחלל ומחפשת את הסולם, והרגיש שהעולם צונח תחתיו. החייל התכווץ ונצמד אל הקיר, דבק בו וגישש כלפי מטה כמעין חרק הססני, וכך ירד שלב אחר שלב, בחשש מפני כל תנועה. לבסוף נחת בשלום, בפנים דרוכים, והסתובב אל קבוצת החיילים. אך עדיין היתה בו נוקשות, ובמבטו האטום והמכני היה משהו פחות מאנושי.

באכמן עמד בלב כבד והמתין חפוי ראש לתורו ולמפלתו. חלק מהחיילים טיפסו בקלות יחסית ובלי פחד. מה שרק הוכיח שאפשר לבצע את הדבר בקלות, והחמיר את מצבו של באכמן. לו רק היה יכול לבצע את הדבר בקלות כזאת.

תורו הגיע. הוא הבין בחוש שאיש אינו ער למצבו. המפקד ראה בו רק חפץ מכני. הוא השתדל לגשת ולבצע את המשימה למרות הקושי. קרביו התכווצו בחוזקה, עדיין היה בשליטה, כשלקח את הסולם וניגש אל מרגלות הקיר. הוא הצליח למקם את הסולם במהירות ותקווה פראית ורוטטת השתלטה עליו. ואז החל לטפס בלי להסתכל. אבל הסולם לא עמד איתן, ועם כל תנודה נתקף באכמן בתחושה של בחילה ממיסת קרביים. הוא נצמד בכוח. אם רק יצליח לשמור על הכוחות שגייס, יחזיק מעמד. הוא ידע זאת, והתייסר אבל לא הבין את הפרץ המסמא של חרדה מלובנת, שאחזה בו בכוח עצום בכל פעם שהסולם סטה הצדה, ואשר כמעט המסה את קרביו ואת כל מפרקיו והותירה אותו חסר ישע. ברגע שתמס החרדה את כל מפרקיו ואת קרביו, הוא אבוד. הוא נאחז בעצמו בכל מאודו. הוא הכיר את החרדה, הוא ידע מה היא מעוללת כשהיא באה, הוא ידע שעליו רק לאחוז בחוזקה. הוא ידע את כל זה. ואף על פי כן, כשהסולם סטה הצדה, ורגלו החטיאה, נשב בלבו ובקרביו הדף עצום של פחד, והוא התמוסס ונחלש, התמוסס ונחלש בחרדה איומה שאיימה להפילו.

ובכל זאת הוא גישש ועלה לאטו גבוה יותר ויותר, וכל הזמן הביט מעלה בפנים נואשים, וכל הזמן היה מודע לחלל שמתחת. אבל כל־כולו, גוף ונפש, הלך והתלהט עד נקודת היתוך. הוא ייאלץ להרפות ולו למען ההקלה. פתאום החל לבו להיטלטל. הלב צנח במהירות מחליאה, התרומם, ושב ושקע בצלילת אימים. הוא נצמד לקיר בלי נוע, כמת, בלי נוע, בשלווה, לבד מגרעין אחד עמוק של חרדה, שידע שכל זה עדיין לא הסתיים, שהוא עדיין מצוי גבוה באוויר וצמוד לקיר. אולם המאמץ העיקרי של כוח הרצון נעלם.

לפתע חדרה לתודעתו תחושה פעוטה וזרה לו. הוא ניעור קמעה. מה זה היה? ואז חדרה אליו אט־אט הידיעה. מימיו נזלו על רגלו. הוא נצמד לקיר, דומם מבושה, ספק מודע להד קולו של הפֵלדוובּל שהרעים מלמטה. הוא חיכה במצולות הבושה עד שהחל להתעשת. בושתו היתה עמוקה כל כך. אחר כך עלה בידו להמשיך, כי חרדתו לעצמו נכבשה. בושתו היתה לנחלת הכלל. עליו להמשיך.

אט־אט החל לגשש כדי למצוא את השלב שמעל, ולפתע פרחה נשמתו. שורשי כפות ידיו נתפסו מלמעלה ומישהו משך אותו מחוץ לעצמו מעלה, מעלה, אל מקום מבטחים. ידיים גדולות גררו אותו כמו שק מעל לשולי התל המבוצר והוא נחת על הברכיים, השתטח על העשב, כדי לשוב ולהשתלט על עצמו, לקום על רגליו.

בושה, בושה עמוקה ומעוורת, והשפלה הפילו את רוחו והותירו אותה מפרפרת. הוא עמד מכונס בעצמו וניסה למחוק את עצמו.

ואז חש בנוכחותו של המפקד שמשך אותו זה עתה למעלה. הוא שמע את נשימתו המאומצת של הגבר המבוגר ממנו, והקול צלף בעורקיו כשוט אכזרי. הוא התכווץ ונדרך מרוב בושה. "ראש מורם — עיניים קדימה," צעק הפלדוובל הזועם, והחייל ציית מוכנית לפקודה ונאלץ להביט אל עיניו. הפנים הרופסים, האלימים של המפקד כמו תקפו את הבחור. הוא אזר את כל כוחותיו כדי לא לראותם. קולו הנוקב של הפלדוובל המשיך לשסע את גופו.

לפתע הסיט את ראשו לאחור, כמי שכפאו שד, ולבו ניתר כעומד להתפקע. הפנים המעוותים והשיניים החשופות התקרבו אליו בבת אחת והעיניים יקדו לתוכו. הבל הפה של המילים הנבחניות הגיע אל אפו ואל פיו. הוא סר הצדה בשאט נפש. הפנים שבו אליו בצווחה. הוא הרים זרוע, שלא מרצונו, להגנה עצמית. לתדהמתו הרגיש באימה את זרועו הולמת בפניו של המפקד חבטה אכזרית. זה התנודד, סטה אחורנית, ובזעקה משונה הסתחרר לאחור מעל לביצורים, וידיו נאחזו באוויר. הייתה שנייה של דממה, ולאחריה התרסקות אל מים.

באכמן המאובן צפה במתרחש מתוך דומייתו הפנימית. חיילים רצו.

“כדאי לך להסתלק," אמר לו קול צעיר ונרגש. ובהחלטה אינסטינקטיבית, מיידית, הוא החל להתרחק מהמקום. הוא ירד בשביל חבוי בין העצים אל דרך המלך שנסעו בה חשמליות מן העיר ואליה. בלבו שכנה תחושה של הצדקה, של היחלצות. הוא עמד לעזוב הכול, את עולם הצבא, את הבושה. הוא נטש אותם.

קצינים על סוסים רכבו בנחת ברחוב, חיילים חלפו על המדרכה. באכמן הגיע אל הגשר, חצה אותו אל העיר שהתגבבה מולו כאילו עלתה מן הבתים הצרפתיים השטוחים למטה על גדת הנהר, והתרוממה בערבוביה של גגות ובנקיקי רחובות אל הקתדרלה הכהה והיפה על שלל צריחיה המצביעים השמיימה.

לרגע הרגיש שלוות נפש גמורה, שחרור מן המתח העצום. הוא הלך על גדת הנהר ופנה אל הגנים הציבוריים. כה יפה היה שפע עצי הלילך הסגולים על העשב הירוק, ומרהיבות היו חומות עצי הערמון, שהוארו כמו מזבח שעוטר בפרחים לבנים. קצינים אלגנטיים חלפו על פניו בשלל צבעים, נשים ונערות טיילו בנחת במשבצות האור והצל. כמה יפה זה היה, הוא פסע בתוך חיזיון, חופשי.

2

אבל לאן הוא הולך? הוא החל להתפכח מהזיית הצהלה והגאולה. עמוק בקרבו הוא הרגיש בצריבה מתמדת של בושה בבשרו. עד כה לא היה מסוגל לשאת את המחשבה עליה. אך היא היתה שם, שקועה מתחת לתודעתו, הבושה הכאובה, וצרבה בהתמדה.

מוטל עליו לנהוג בתבונה. עד כה לא העז להיזכר במעשה שעשה. הוא הבין רק את הצורך להתרחק, להתרחק מכל מגע קודם שהיה לו.

אבל איך? דקירת חרדה עזה חלפה בו. האפשרות שגופו המושפל ישוב לידי הרשויות היתה מעל ומעבר לכוחותיו. הידיים כבר הונחו בפראות עליו, על מערומיו, קרעו וחשפו את בושתו והפכו אותו לבעל מום, למוגבל בשליטתו בעצמו.

החרדה נהפכה למצוקה. כמעט בלי לחשוב פנה לכיוון הקסרקטין. הוא לא יכול לקבל אחריות על עצמו. הוא חייב להסגיר את עצמו לידי מישהו. ואז השתלטה על לבו — שנאחז בעיקשות בתקווה — המחשבה הטורדנית על אהובתו. הוא ימסור לה את האחריות עליו.

הוא התנער, אזר אומץ ועלה על החשמלית הקטנה והזריזה שיצאה מהעיר לכיוון הקסרקטין. הוא ישב בלי נוע ובאיפוק, במנוחה.

הוא ירד בתחנה הסופית וצעד בדרך. הרוח עדיין השתוללה. הוא שמע את הרחש הרפה של השיפון ואת האוושה הגוברת בעת שמשב רוח פתאומי חלף מעל. לא היתה שם נפש חיה. הוא פסע בשביל בין גפנים נמוכות בתחושה של ניתוק ואדישות. גפנים קטנות רבות הזדקרו ככידונים, הושיטו זמורות ורדרדות רכות והניעו את הקנוקנות. הוא ראה אותן בבירור והתפעל מהן. גברים ונשים אספו שחת בשדה לא רחוק. עגלה רתומה לשוורים עמדה על השביל, הגברים בחולצות כחולות, הנשים במטפחות ראש לבנות, נשאו בזרועותיהם שחת אל העגלה, והכול נראה זוהר וברור בשטחים הקצורים, הירוקים והקורנים. הוא הרגיש כאילו הביט מן החושך על יופיו המזהיר והמרהיב של העולם מסביב לו, מחוץ לעצמו.

ביתו האיתן ומסביר הפנים של הברון, שאמילי היתה משרתת בו, ניצב בין עצים וגן ושדות. היה זה בית כפרי צרפתי ישן. הקסרקטין היה די קרוב. בּאכמן, שראה מטרה יחידה נגד עיניו, פסע לכיוון החצר. הוא נכנס אל המקום רחב הידיים, המוצל אך שטוף השמש. הכלב, שראה חייל, רק קיפץ ויילל לברכה. המשאבה ניצבה בשלווה בפינה, תחת עץ ליים, בצל.

דלת המטבח היתה פתוחה. הוא היסס לרגע ונכנס, דיבר בביישנות וחייך בלי להתכוון. שתי הנשים נבהלו, אך בעונג. אמילי הכינה מגש לקפה של מנחה. היא עמדה מאחורי השולחן והזדקפה בבהלה ובתהייה ובשמחה. היו לה עיניים גאות וחיישניות של חיית פרא כלשהי, חיה גאה כלשהי. שערה השחור היה אסוף בקפידה בסרט, מבט עיניה האפורות היה יציב. היא לבשה שמלה כפרית מכותנה כחולה, מקושטת בוורדים אדומים קטנים, אבל רכוסה היטב מעל שדיה הבתוליים המוצקים.

ליד השולחן ישבה עוד אישה צעירה, המחנכת של הילדים, שבררה דובדבנים מתוך ערמה ענקית והכניסה אותם לקערה. היא היתה צעירה, יפה, מנומשת.

“יום נעים!" אמרה ברוח טובה. “איזו הפתעה."

אמילי לא דיברה. סומק עלה בלחייה הכהות. היא המשיכה לעמוד ולהביט, בתחושה שבין פחד לתשוקה להימלט, אך גם בשמחה, שבזכותה נשארה בחברתו.

“כן," הוא אמר בביישנות ובמתח נוכח עיניהן של שתי הנשים. “הפעם הכנסתי את עצמי לבוץ."

“מה?" שאלה המחנכת והניחה את ידיה על ברכיה. אמילי קפאה במקומה.

באכמן לא היה מסוגל להרים את ראשו. הוא הביט הצדה, בדובדבנים הסמוקים והמבריקים. הוא לא הצליח לשוב ולהסתגל אל העולם הרגיל.

“הפלתי את פלדוובל הוּבֶּר מהביצורים למטה אל החפיר," הוא אמר. “זה קרה לא בכוונה... אבל..."

והוא לקח מהדובדבנים והחל לאכול אותם בלי משים, ושמע רק את קריאת ההפתעה הפעוטה של אמילי.

“הפלת אותו מהביצורים!" חזרה פרויליין הֶסֶה בחלחלה. “איך?"

הוא ירק מוכנית את חרצני הדובדבנים אל ידו, במהורהר, וסיפר להן.

“אחח!" קראה אמילי בחריפות.

“ואיך הגעת הנה?" שאלה פרויליין הסה.

“ברחתי," הוא אמר.

במטבח השתררה דממת מוות. הוא קם על רגליו ומסר את עצמו לחסדי הנשים. רחש עלה מן הכירה ועמו ריח חזק יותר של קפה. אמילי סבה בחיפזון. כשרכנה אל הכירה, ראה את גבה הישר והשטוח ואת אגן הירכיים המוצק.

“אבל מה אתה חושב לעשות?" שאלה פרויליין הסה בפלצות.

“אני לא יודע," הוא אמר ולקח לו עוד דובדבנים. הוא הגיע אל מבוי סתום.

“כדאי לך ללכת לקסרקטין," היא אמרה. “נבקש מהאדון הברון לבוא לשם ולטפל בזה."

אמילי הכינה את המגש בזריזות ובשקט. היא הרימה אותו ועמדה עם כלֵי החרסינה והכסף המבריקים לפניה והמתינה בשלוות נפש לתשובתו. באכמן נשאר בראש מורכן, חיוור ועיקש. הוא לא היה מסוגל לחזור לשם.

“אני מתכוון לנסות להגיע לצרפת," הוא אמר.

“כן, אבל יתפסו אותך," אמרה פרויליין הסה.

אמילי התבוננה בעיניים אפורות יציבות, דרוכות.

“אני יכול לנסות, אם אוכל להתחבא עד הלילה," הוא אמר.

שתי הנשים ידעו מה הוא רוצה. וכולם ידעו שזה לא יצלח. אמילי לקחה את המגש ויצאה. באכמן עמד בראש מושפל. הוא חש בקרבו את סיגיהן של הבושה ואוזלת היד.

“לעולם לא תצליח לברוח," אמרה המחנכת.

“אני יכול לנסות," הוא אמר.

היום הוא לא היה מסוגל למסור עצמו לידי הצבא. שיעשו בו כרצונם מחר, אם רק יחמוק מהם היום.

הם שתקו. הוא אכל דובדבנים. סומק עז עלה בלחייה של המחנכת הצעירה.

אמילי חזרה כדי להכין עוד מגש.

“הוא יכול להתחבא בחדר שלך," אמרה לה המחנכת.

הנערה נרתעה. היא לא יכלה לשאת את ההתערבות.

“לא עולה בדעתי מקום אחר שיהיה בטוח מפני הילדים," אמרה פרויליין הסה.

אמילי לא השיבה. באכמן עמד וחיכה לשתיים. אמילי לא רצתה במגע הקרוב עמו.

“את יכולה לישון איתי," אמרה לה פרויליין הסה.

אמילי הרימה את עיניה ונתנה בבחור מבט ישיר, צלול, אך מסתייג.

“זה מה שאתה רוצה?" היא שאלה. בתוליותה האיתנה היתה עמידה בפניו.

“כן... כן..." אמר בהיסוס, רצוץ מבושה.

היא הטתה את ראשה לאחור.

“כן," היא מלמלה לעצמה, העמיסה בזריזות את המגש ויצאה. "אבל לא תצליח לעבור את הגבול בלילה אחד," אמרה פרויליין הסה.

“אני יכול לרכוב על אופניים," הוא אמר.

אמילי שבה, ובהתנהגותה ניכרו הבלגה, מתינות.

“אני אבדוק אם זה בסדר," אמרה המחנכת.

כעבור רגע או שניים חצה באכמן בעקבות אמילי את אולם הכניסה הרבוע, שעל כתליו היו תלויות מפות גדולות. הוא הבחין במעיל של ילד, כחול עם כפתורי נחושת, תלוי על קולב, והמעיל הזכיר לו שפעם ישב מתחת לעץ ליים וראה את אמילי הולכת וידה אוחזת בידו של צעיר הילדים. כבר עכשיו זה נראה לו רחוק. היתה זו מעין חירות שאבדה לו, ושאת מקומה תפסה חרדה חדשה, מיידית.

הם עלו במדרגות במהירות, בחשש ופסעו במסדרון ארוך. אמילי פתחה את דלת חדרה, והוא נכנס אליו, מבויש.

“אני חייבת לרדת," היא מלמלה, יצאה וסגרה את הדלת חרש.

החדר היה קטן, עירום ומסודר. היתה בו קערה למים קדושים, תמונה של הלב הקדוש, צלב ודוכן לתפילה עם prie-Dieu — הדום רגליים לכריעה. המיטה הקטנה היתה צחורה ומסודרת, קערת החרס האדומה לנטילת ידיים עמדה על שולחן חשוף, היו שם מראה קטנה ושידת מגירות קטנה. זה הכול.

הוא הרגיש מוגן, במקום מקלט, וניגש אל החלון שהשקיף מעבר לחצר על הנוף המרצד באור. הוא עמד לעזוב את הארץ הזאת, את החיים האלה. כבר עכשיו הוא היה בלא־נודע.

הוא נסוג אל פנים החדר. הפשטות והחומרה המפליאה של חדר השינה הקתולי הקטן היו זרות לו אך אוששו אותו. הוא הביט בצלב. היה זה ישו כפרי, ארוך וכחוש, שגילף איכר מהיער השחור. לראשונה בחייו ראה באכמן את הדמות כיצור אנושי. האדם שהיה תלוי שם היה מעונה וחסר ישע. הוא התבונן בו היטב, כמנסה לשאוב ידע חדש.

בבשרו בערה וצרבה הבושה המציקה. הוא לא הצליח להתעשת. היתה תהום בנפשו. הבושה בקרבו כמו עקרה את כוחו ואת אונו.

הוא התיישב על הכיסא. הבושה, התחושה המוגברת של חשיפה לעין כול השפיעה על מוחו ויצקה בו כבדות, כבדות שלא תתואר.

מוכנית, כי כל תושייתו פגה, חלץ את מגפיו, שלף את חגורתו, הסיר את המקטורן, הניח הכול בצד ונשכב בכבדות, שקע במעין שינה מסוממת.

אמילי נכנסה כעבור זמן מה והביטה בו, אך הוא היה שקוע בתרדמה. היא ראתה אותו שוכב בלי נוע, דומם להחריד, והיא פחדה. חולצתו היתה פתוחה בצוואר. היא ראתה את בשרו הלבן והטהור, נקי ויפה מאוד. והוא ישן בלי נוע. רגליו, במכנסי המדים הכחולים, וכפות רגליו בגרביים גסים, היו מונחות כעצמים זרים על מיטתה. היא הסתלקה משם.

3

היא היתה מוטרדת, נסערת עד אחרון נימיה. היא רצתה להישאר זכה, בלא שום מגע על גופה. באינסטינקט פראי נרתעה מפני כל זוג ידיים שעלול למשש אותה.

היא היתה אסופית, ככל הנראה מגזע צוענים כלשהו, שגדלה בבית מחסה קתולי לנשים שסרחו. היא היתה ברייה תמימה, פגנית באמונתה, וקשורה בלב ונפש לברונית, שבשירותה עבדה שבע שנים, מאז מלאו לה ארבע־עשרה.

היא לא יצרה מגע עם נפש חיה, לבד מאידָה הֶסֶה, המחנכת. אידה היתה פלרטטנית מחושבת, טובת מזג ולא כנה במיוחד. היא היתה בתו של רופא כפרי עני. אחרי שנוצר בהדרגה קשר עם אמילי — יותר ברית מאשר יחס של חיבה — היא לא הציבה בין שתיהן שום אבחנה של דרגה. הן עבדו יחד, שרו יחד, טיילו יחד והלכו יחד אל דירתו של פרנץ בְּראנד, אהובה של אידה. שם שוחחו השלושה וצחקו יחדיו, או שהנשים האזינו לפרנץ, היערן, שניגן בכינורו.

חרף הברית הזאת, לא שררה אינטימיות אישית בין הבחורות. אמילי, נצר לגזע עצור במזגו, נטתה מטבעה להסתגר. אידה עשתה בה שימוש לאיזון קלות הדעת שלה עצמה. אך המחנכת הערמומית ומהירת התפיסה, שהיתה עסוקה תמיד במגע ומשא עם מעריצים, עשתה כמיטב יכולתה להפנות את טבעה הסוער של אמילי אל קשר כלשהו עם גברים.

אבל הנערה הכהה, פרימיטיבית אך רגישה מאוד, היתה קנאית לבתוליה. דמה ניצת בחמת זעם כשחלפה ליד החיילים הפשוטים והם השמיעו את קולות הנשיקה והמציצה הממושכים מאחוריה. היא תיעבה אותם על הצעותיהם המזלזלות כמעט. הברונית גוננה עליה היטב.

את בוזהּ כלפי גברים פשוטים ככלל אין לתאר במילים. אבל היא אהבה את הברונית, והיא כיבדה את הברון, וחשה בנוח כשהיה עליה לשרת גבר רם מעלה. מטבעה היא חיה בשלום עם השירות שהיה עליה להגיש לאדונים ולגבירות של ממש. לגבי דידה, גבר רם מעלה ניחן בסגולה טמירה כלשהי, שבזכותה היא נותרה חופשייה וגאה גם כששירתה אותו. החיילים הפשוטים היו פראי אדם, לא כלום. שאיפתה היתה לשרת.

היא הקפידה לשמור על ריחוק. ביום ראשון אחרי הצהריים, כשחלפה על פני האולם העירוני והציצה בחטף בחיילים הרוקדים עם הנערות הפשוטות, השתלטו עליה מיאוס צונן וכעס. היא לא יכלה לשאת את מראה החיילים שהסירו את חגורותיהם ופתחו את מקטורניהם — וכשרקדו, הציצו חולצותיהם מבעד למקטורנים הפתוחים, השמוטים — את תנועותיהם הנתעבות, פניהם המתמוגגים והמיוזעים וידיהם הגסות, שהחזיקו את נערותיהם הגסות מתחת לבתי השחי וקירבו את הנקבות אל חזותיהם. היא תיעבה את מראה הזוגות שנצמדו חזה אל חזה, ואת רגליהם של הגברים שנעו בגסות בריקוד.

בערב, כשהיתה בגן ושמעה מעבר למשוכת השיחים את הצווחות המיניות המקוטעות של הנערות החבוקות בזרועות החיילים, כעסה גבר עליה, והיא צעקה בקול רם וקר:

“מה אתם עושים שם, בין השיחים?"

היא היתה רוצה שיצליפו בהם.

אבל בּאכמן לא היה בדיוק חייל פשוט. פרויליין הֶסֶה ביררה על אודותיו וקירבה בינו ובין אמילי. כי הוא היה בחור בלונדיני, נאה וזקוף, ופסע במעין גאווה לא מודעת אך ברורה. יתר על כן, הוא בא ממשפחת איכרים עשירה, עשירה מדורות רבים. אביו מת, אמו שלטה בכסף לפי שעה. אבל ברגע שבאכמן רצה מאה מארק, הוא קיבל אותם. במקצועו הוא היה בונה עגלות בכפרם, וכמוהו אחד מאחיו. המשפחה עסקה בחקלאות, בנפחות ובבניית העגלות של כפרם. הם עבדו כי זה היה אורח החיים שהכירו. אילו בחרו לא לעבוד, יכלו לחיות חיים עצמאיים מהונם.

במובן זה הוא היה רם מעלה בתפיסתו העצמית, אף כי האינטלקט שלו לא היה מפותח. ידו השיגה לשלם בנדיבות תמורת דברים. נוסף על כך היה טוב מזג מטבעו. אמילי לא ידעה את נפשה מולו. הוא נעשה אפוא אהובה, והיא ערגה אליו. אבל היא היתה בתולה וביישנית וזקוקה למרוּת, כי היא היתה פרימיטיבית ולא הבינה כלל מהי תרבות ומהי תכליתה.

4

בשש באו חיילים לברר: האם ראה מישהו את בּאכמן? פרויליין הֶסֶה התענגה על התפקיד שנדרשה לשחק וענתה:

“לא, לא ראיתי אותו מיום ראשון... ואַת, אמילי?"

“לא, לא ראיתי אותו," אמרה אמילי, וגולמנותה התפרשה כביישנות. אידה הסה גילתה עניין, שאלה שאלות ושיחקה היטב.

“פלדוובל הוּבֶּר לא נהרג, האין זאת?" היא קראה בדאגה.

“לא. הוא נפל למים. אבל הוא הזדעזע קשות וכף רגלו נמחצה בדופן החפיר. הוא בבית חולים. זה לא מבשר טובות לבאכמן."

אמילי, שנקלעה לדיון בעל כורחה, עמדה ובהתה. היא כבר לא היתה חופשייה, היא פעלה בתוך כל מערכת הכללים הזאת, שאותה לא הבינה ושהיתה כמעט כמו צו אלוהי בשבילה. היא היתה תלושה ממקומה הטבעי.

באכמן היה בחדרה, היא חדלה להיות המשרתת הנאמנה העושה את מלאכתה בדבקות דתית.

מצבה היה בלתי נסבל. כל הערב נח עליה העול, היא לא יכלה לחיות. יש להאכיל את הילדים ולהשכיבם לישון. הברון והברונית עמדו לצאת לבלות, עליה להכין להם ארוחה קלה. המשרת יבוא לארוחת ערב אחרי שיחזור עם המרכבה. וכל הזמן הזה היתה לה תחושה קשה מנשוא שהיא מפרה את הסדר, שהאחריות מוטלת עליה, שהיא אובדת עצות. השליטה בחייה אמורה לבוא מאלה המצויים מעליה, והיא אמורה לנוע בתחום השליטה הזאת. אבל עכשיו היא היתה מחוצה לה, לא נשלטת ומוטרדת. יתר על כן, הגבר, האהוב, באכמן, מיהו, מהו? הוא לבדו, מכל הגברים, הכיל מבחינתה את מידת הלא־נודע שטלטלה אותה מעבר להוויית השירות שלה. כן, היא רצתה בו כאהוב מרוחק, לא קרוב, כמו עכשיו, כשהוא מטיל אותה אל מחוץ לעולמה.

אחרי שהברון והברונית יצאו לדרכם והמשרת הצעיר יצא לבילויו, היא עלתה אל באכמן. הוא התעורר וישב קהה חושים בחדר. מבחוץ שמע את החיילים, רעיו, שרים את השירים הרגשניים של הערב, את צרצור מפוחית היד העולה כליווי.

“וֶן איך צוּ מַיי... נֶם קינדֶה גי...

אין דַיינֶם אַאוּ די... מוּטֶר זי..."**

אבל הוא עצמו היה מנותק מזה עכשיו. רק הזעקה הרגשנית של תשוקה צעירה שלא באה על סיפוקה בשירתם של החיילים חדרה אל דמו ועוררה אותו בעדינות. הוא הניח לראשו להישמט. בהדרגה נעשה מגורה: והוא חיכה בדריכות, בעולם אחר.

ברגע שנכנסה אל החדר שהגבר ישב בו לבדו וחיכה בלהט, חלף בה רטט, היא מתה מאימה, ואחרי המוות ניצתה להבה ענקית ומחתה אותה כליל. הוא ישב בקצה המיטה בחולצה ובמכנסיים. כשנכנסה הוא הרים את עיניו ופניו הרתיעו אותה. היא לא יכלה לשאת זאת. ואף על פי כן נכנסה וקרבה אליו.

“אתה רוצה משהו לאכול?" היא שאלה.

“כן," הוא ענה, וכשעמדה בדמדומי החדר איתו, הוא שמע רק את לבו הולם בכבדות. הוא ראה את סינרה בקו ישר עם פניו. היא עמדה בשתיקה, במרחק מה ממנו, כאילו תישאר שם לנצח. הוא סבל.

היא המתינה כמכושפת, עמדה ללא נוע, ערטילאית, ואילו הוא ישב כמעט שחוח בקצה המיטה. רצון שני בקרבו היה עז ושתלטני. היא קרבה אליו בהדרגה, אט־אט, כאילו לא במודע. לבו הלם במהירות. הוא התכונן לנוע.

כשהיתה די קרובה אליו, כמעט באין רואים הרים את זרועותיו וחיבק את מותניה וקירב אותה אליו בכוח רצונו ותשוקתו. הוא טמן את פניו בסינרה, ברכוּת הכבירה של בטנה. והוא היה לרשף של תאווה עזה לידה. הוא שכח את מה שהיה. בושה וזיכרון נעלמו ברשף תאווה פראי.

היא היתה כמעט חסרת אונים. ידיה ניתרו, פרפרו, וסגרו על ראשו, דחקו אותו עוד ועוד אל בטנה, ברטט. וזרועותיו התהדקו סביבה, ידיו נפרשו על ירכיה, והיו חמימות כלהבה על חמודותיה. היו אלה ייסורים עילאיים של אושר בשבילה, עד אובדן חושים.

כשהתאוששה, דימתה שהיא ברקיע השביעי, בשלווה של סיפוק.

לא היה לה מושג שקיים דבר כזה, שיכול להיות דבר כזה. היא יקדה בהודיה נצחית. והוא היה שם איתה. באינסטינקט של הוקרה ותודה התהדקו זרועותיה בחיבוק קטן סביבו, והוא חיבק אותה כל־כולה.

ובקרבתו אליה, הוא היה מאושש ושלם. לפיתת ההודיה הפעוטה, החטופה והרוטטת שהיא העניקה לו מתוך סיפוק, עוררה בו גאווה בלתי נכבשת. הם אהבו זה את זה, והכול היה שלם. היא אהבה אותו, הוא ידע אותה, היא הוענקה לו. זה היה דבר נכון. הוא הוענק לה, והם היו לאחד, לשלמות.

חמימים מן האור הקורן מלבבותיהם ומפניהם, הם קמו שוב, מצטנעים, אך בהתרוממות רוח מרוב אושר.

“אביא לך משהו לאכול," היא אמרה, ובחדווה ובביטחון של נכונות לשרת שוב קמה והלכה לה במחוות פרידה פעוטה ומפליאה. הוא ישב בקצה המיטה, משוחרר, חופשי, נפעם ומאושר.

5

עד מהרה חזרה עם מגש, ובעקבותיה פרויליין הֶסֶה. השתיים התבוננו בו כשאכל, התבוננו בגאווה ובפליאה ביצור הבלונדיני והתמים שוב, שישב שם. אמילי הרגישה עשירה ושלמה. אידה היתה ברייה פחותה ממנה.

“ומה אתם מתכוונים לעשות?" שאלה פרויליין הסה בקנאה.

“אני מוכרח לברוח," הוא אמר.

אבל למילים לא היתה כל משמעות בשבילו. מה חשיבות להן? היו לו סיפוק וחופש פנימיים.

“אבל תזדקק לאופניים," אמרה אידה הסה.

“כן," הוא אמר.

אמילי ישבה בשקט, מרוחקת אך בכל זאת איתו, מחוברת אליו בתשוקה. היא הסבה את מבטה מהדיבורים הללו על אופניים ובריחה.

הם שוחחו על תוכניות. אלא שבשניים מהם פעם רצון אחד, שבאכמן יישאר עם אמילי. אידה הסה לא היתה חלק מזה.

אולם נקבע שמאהבה של אידה יוציא את אופניו וישאיר אותם בצריף ששימש אותו לשמירה לפעמים. באכמן ייקח אותם בלילה וירכב לצרפת. לבבותיהם של כל השלושה פעמו בלהט של מתח, במחשבות דוחקות. הם ישבו באִשהּ של סערת נפש.

ולאחר מכן יברח באכמן לאמריקה, ואמילי תצטרף אליו. ואז הם יהיו בארץ טובה. השיחה שבה וגוועה.

אמילי ואידה היו צריכות ללכת למעונו של פרנץ בּראנד. הן נפרדו מבאכמן בקלילות ויצאו לדרך. החייל ישב בחושך ושמע את תרועת החצוצרה לכבוד הורדת הדגל בוקעת מתוך הלילה. ואז נזכר בגלויה שכתב לאמו. הוא חמק החוצה אחרי אמילי ונתן לה את הגלויה שתשלח אותה. התנהגותו היתה פזיזה וחדורה בחדוות ניצחון, התנהגותה קורנת ובוטחת. הוא שב ונכנס אל מקלטו.

הוא התיישב בקצה המיטה וחשב. הוא חזר וסקר את אירועי היום, נזכר בפחד שייסר אותו מפני שידע מראש שלא יוכל לטפס על החומה בלי להתעלף מפחד. ובכל זאת הצית בו הזיכרון זיק של בושה. אבל הוא אמר לעצמו: “איזו חשיבות יש לזה? אם אני לא יכול להתגבר על זה — אני לא יכול. אם אני עולה לגבהים אני מרגיש חולשה מוחלטת, ואני לא יכול להתגבר עליה." ושוב הציף אותו הזיכרון, ופרץ של בושה, כמו אש. אבל הוא ישב ונשא בו. היה עליו לשאת בו, להודות בו ולהשלים איתו. “ולמרות הכול, אני לא פחדן," הוא המשיך. “אני לא פוחד מסכנה. אם ככה נוצרתי, והגבהים ממיסים אותי וגורמים לי להטיל מים..." הוא התענה מהכורח לפרוט על האמת הזאת... “אם ככה נוצרתי, עלי לקבל את זה, זה הכול. זה לא כל מה שאני." הוא חשב על אמילי והרגיש סיפוק. “מה שאני, אני, והלוואי שיהיה די בכך," חשב.

אחרי שהשלים עם נקודת התורפה שבו, הוא ישב וחשב וחיכה לאמילי, כדי לספר לה. כעבור זמן רב היא שבה ואמרה שפרנץ לא יוכל להשאיר את אופניו הלילה. הם שבורים. באכמן ייאלץ להישאר עוד יום.

שניהם שמחו. אמילי, שנבוכה בפני אידה הנרגשת והחטטנית, חזרה אל הבחור. היא היתה עצורה והתייסרה בגינוני כבוד משום שלא היתה מורגלת בכך. אבל הוא לקח אותה בין ידיו והפשיט אותה, ונהנה כמעט כבטירוף מגופה הבתולי, חסר הישע, שסִבלו היה עז כל כך ושמחתו היתה עמוקה כל כך. בעיניה עמדה עדיין לחות של התענות וצניעות כשהצמידה אותו אליה עוד ועוד, עד לניצחון ולסיפוק העמוק של שניהם. והם ישנו יחד, הוא במנוחה ועדיין מלא סיפוק ושלווה, והיא שכבה בקרבתו במציאות הקבועה ועומדת שלה.

6

בבוקר, כשנשמעה תרועת החצוצרה מהקסרקטין, הם קמו והשקיפו מבעד לחלון. היא אהבה את גופו שהיה גאה ובלונדיני ויכול ליטול פיקוד. והוא אהב את גופה שהיה רך ונצחי. הם הביטו באד האפור הקלוש של הקיץ שההביל מן השדות הבשלים והמוריקים. העיר לא נראתה כלל, מבטם הסתיים בערפל הדק של הבוקר הקיצי. גופיהם היו צמודים, נפשותיהם רגועות. ולפתע, למשמע החצוצרה, התעוררה בשניהם חרדה קלה. היא נקראה שוב אל מעמדה הקודם, להכיר בעולם הסמכות שלא הבינה אך רצתה לשרת. אבל הקריאה הזאת התפוגגה מתוכה ומתה שוב. היה לה הכול.

היא ירדה במדרגות אל מלאכת יומה, אך חלה בה תמורה מפליאה. היא היתה בעולם חדש משל עצמה, שמעודה אפילו לא דמיינה, ומשום כך היה הארץ המובטחת. זו היתה הווייתה ובתוכה היא נעה. והיא הרחיבה אותה אל מטלותיה. היא היתה מרוצה ומרוכזת להפליא. לא היה עליה לצאת מגדרה כדי לבצע את עבודתה. העשייה נבעה מתוכה בלי קריאה ובלי פקודה. היתה זו נהירה מענגת, כמו אור שמש, הפעילות שנהרה מתוכה והיטיבה למלא את המוטל עליה.

באכמן היה טרוד במחשבות. עליו להכין תוכניות. הוא צריך לכתוב לאמו והיא תצטרך לשלוח לו כסף לפריז. הוא יגיע לפריז ומשם במהירות לאמריקה. זה מה שהוא צריך לעשות. עליו להתכונן. החלק המסוכן הוא הכניסה לצרפת. הוא רטט מציפייה. במשך היום יצטרך להשיג את לוח הזמנים של הרכבות הנוסעות לפריז — יהיה עליו לחשוב. הוא התענג עונג רב על התושייה שגילה. זו היתה בעיניו הרפתקה שאין כמותה.

עוד יום אחד והוא יימלט אל החופש. איזה צורך מְענה היה לו בחופש מיידי, מוחלט. הוא זכה בקיום משל עצמו, למענו ולמען אמילי, הוא מחק את חרפתו והסיר מעצמו את אות הקלון, הוא התחיל להיות הוא עצמו. ועכשיו רצה עד טירוף להיות משוחרר ולהמשיך הלאה. בית, עבודה, וחירות מוחלטת להתנועע ולהיות, בה, איתה, זו היתה תשוקתו הלוהטת. הוא חשב במעין אקסטזה, הוא חי שעה של עוצמה ממוקדת.

לפתע שמע קולות ורקיעת רגליים. לבו ניתר בכוח, ואז דמם. הוא נתפס. הוא ידע מלכתחילה. דממה מוחלטת מילאה את גופו ואת נשמתו, דממת מוות, השעיה של חיים ושל קולות. הוא עמד בלי נוע בחדר, בהשעיה גמורה.

אמילי נעה בזריזות הנה והנה במטבח והכינה ארוחת בוקר לילדים בעת ששמעה את רקיעת הרגליים ואת קולו של הברון. זה נכנס מן הגן, לבוש בחליפת פשתן ירוקה וישנה. הוא היה גבר בגובה ממוצע, מהיר תפיסה, נאה במראהו ומלבב בהליכותיו. הוא נורה בידו הימנית במלחמת פרוסיה־צרפת, ועכשיו, כמו תמיד בשעה שהיה נסער מאוד, הוא טלטל אותה בצד גופו, כאילו כאבה לו. הוא דיבר במהירות אל אוֹבֶּר־לויטנַנט צעיר ומתוח. שני חיילים פשוטים עמדו בפתח כדובים.

אמילי, המומה כולה, נרתעה, אך עמדה חיוורת וזקופה.

“כן, אם כך אתה חושב, אנחנו יכולים לחפש," אמר הברון בחיפזון ובעצבנות.

הוא פנה אל הנערה. “אמילי," הוא אמר. “את הכנסת גלויה לאמא של באכמן לתיבת הדואר אתמול בערב?"

אמילי עמדה זקופה ולא ענתה.

“כן?" שאל הברון בחריפות.

“כן, הֶר ברון," השיבה אמילי בטבעיות.

ידו הפצועה של הברון רעדה במהירות מרוב כעס. הלויטננט הזדקף עוד יותר. הוא צדק.

“ואת יודעת משהו על הבחור?" שאל הברון והביט בה בעיניו האפורות־זהבהבות, הרושפות. הנערה הישירה אליו מבט יציב, אילם, אך נשמתה כולה נגלתה לפניו במערומיה. במשך שתי שניות הוא הביט בה בשתיקה. ולאחר מכן בשתיקה, בבושת פנים ובחמת זעם, הוא הסב את פניו.

“עלו לקומה שנייה!" הוא פקד על הקצין בבהילות נחרצת.

הלויטננט נתן את הפקודה לחיילים בביטחון צבאי קר. כולם צעדו בסך באולם הכניסה. אמילי עמדה ללא נוע, חייה תלויים מנגד.

הברון צעד בחיפזון במדרגות ובמסדרון, ובעקבותיו הלויטננט והחיילים הפשוטים. הברון פתח לרווחה את דלת חדרה של אמילי והביט בבאכמן, שעמד במכנסיים ובחולצה ליד המיטה, מול הדלת, ולטש עיניים. הוא היה דומם לחלוטין. עיניו נתקלו במבט הזועם והרושף של הברון. זה טלטל את ידו הפצועה ומיד נעמד בלי נוע. הוא נעץ מבט חודר בעיניו של החייל. הוא ראה את הנפש חשופה במערומיה, כאילו הביט לתוך תוכו של האדם. והאדם היה חסר ישע, חסר ישע פי כמה משום שהיה יוצא דופן במערומיו.

“אה!" הוא הכריז בקוצר רוח ופנה אל הלויטננט הקרב.

זה הופיע בפתח. עיניו שוטטו במהירות על פני הבחור היחף. הוא זיהה אותו כמטרה שלו. הוא נתן את הפקודה הקצרה להתלבש.

באכמן הסתובב לקחת את בגדיו. הוא היה דומם מאוד, מכונס בשתיקתו. הוא נמצא בעולם מופשט, חסר תנועה. הוא בקושי הבחין בשני האדונים ובשני החיילים שעמדו והביטו בו. הם לא יכלו לראותו.

עד מהרה היה מוכן. הוא נעמד דום. אך רק קליפת גופו עמדה דום. דומייה מוזרה, רִיק, כמו משהו נצחי, השתלטו עליו. הוא נותר נאמן לעצמו.

הלויטננט נתן את הפקודה לצעוד. התהלוכה הקטנה ירדה במדרגות בצעדים זהירים, מתחשבים, ועברה מאולם הכניסה למטבח. אמילי עמדה שם בפנים מורמים, ללא נוע וללא מבע. באכמן לא הביט בה. הם הכירו וידעו זה את זה. הם היו הם עצמם. טור הגברים הקטן יצא אל החצר.

הברון עמד בפתח וצפה בארבע הדמויות במדים חולפות במשבצות האור והצל מתחת לעצי הליים. באכמן פסע בחוסר אונים. כאילו לא היה שם. הלויטננט צעד וצעדיו ארוכים וקשוחים, שני החיילים השתרכו בצדדים. הם יצאו אל הבוקר שטוף השמש והלכו וקטנו בדרכם אל הקסרקטין.

הברון הסתובב ונכנס אל המטבח. אמילי פרסה לחם.

“אם כך, הוא לן פה בלילה?" הוא שאל.

הנערה הביטה בו, בקושי ראתה אותו. היא היתה יותר מדי היא עצמה. הברון ראה את הנפש האפלה והעירומה של גופה בעיניה הלא־רואות.

“מה התכוונתם לעשות?" הוא שאל.

“הוא התכוון לנסוע לאמריקה," היא השיבה במתינות.

“שטות! היית צריכה לשלוח אותו בחזרה מיד," התיז הברון.

אמילי עמדה לפקודתו, כמו לא אירע דבר.

“עכשיו הוא אבוד," הוא אמר.

אבל הוא לא היה יכול לשאת את העירום העמוק והאפל של עיניה, שבקושי השתנו למרות הסבל הזה.

“שוטה שכמותו," הוא חזר ואמר, והלך משם בסערת נפש להתכונן לקראת מה שיוכל לעשות.

* Feldwebel — דרגה שוות ערך לסמל.

** גרמנית: “כשאני הולך אל ילדי, אני רואה את האמא בעיניו".