הקרבה 2: הכפרה

לראות את התצלומים המודפסים, להחזיק אותם בידיים ולהביט בהם — איכשהו זה גרוע יותר משדמיינתי. לא. זה לא נכון. לא הייתי יכול לדמיין משהו חולני כל כך.

"מי האפס הזה, לעזאזל?" אני שואל בפעם המאה. אני אוחז באגרוף תצלום בגודל 20 על 25 סנטימטר של וילו שוחה בעירום, עיניי מהופנטות אל פניה השחוטות — שוב המילה המזוינת הזאת מופיעה בחיי. הזעם שבחריטה — הזעם של החורט — מהדהד. התצלום כמעט נהרס מרוב הקווים שנחקקו שוב ושוב על המצח שלה. הנייר המבריק שחוק, מושחת במקום שבו הוא חילל את פניה היפות בסמל של הקנאים, הצלב, בחתימה שמטמאת את הקורבנות שלהם לנצח.

אני לא יודע למה הנחתי שהם מסמנים את הצלב על הנשים אחרי מותן. כמות הדם בתצלומים של הקורבנות היא ראיה לכך שחתכו אותן כשעוד היו בחיים. המוח האכזרי שלי מייצר תמונה של וילו מוחזקת בכוח, הפנים שלה, הדמעות, הכאב שלה כשחוד הסכין ננעץ לה במצח.

אני מכה באגרוף על השולחן. "מי הוא, לעזאזל?"

לריסה מסתכלת על הדלת הסגורה ואז על עמנואל. "אני ממש לא אמורה להראות לכם את התמונות האלה," היא מתחילה לומר, אבל אחי מרים יד ומסמן לה שהוא יטפל בזה.

"תני לנו כמה דקות, לריסה. אני רוצה לדבר עם אחי," הוא אומר.

"אני יכולה להסתבך ממש."

"אני יודע. ואנחנו מאוד מעריכים את מה שאת עושה. את יודעת את זה. הכול יהיה בסדר. אני מבטיח."

לריסה מרימה את הטלפון שלה ויוצאת מהחדר בחוסר רצון. נפגשנו איתה בחדר אחורי במסעדה, ששמור בדרך כלל לארוחות פרטיות קטנות, ולא במשרד שלה בתחנת המשטרה, כי היא צודקת. היא לא אמורה להראות לנו את התצלומים האלה.

"מישהו שלח לה מכתבים ואיים עליה במשך כמה זמן. אני בטוח שזה הוא או הם." האשמה מכרסמת בי והופכת לי את הבטן... כמו הידיעה שהיא סגורה בחדר נעול בבית שלי.

"היא מוגנת בינתיים. בוא נברר על שם מי המכונית רשומה," אומר עמנואל.

"אני רוצה את התצלומים. את כולם," אני אומר.

"אחי, החקירה הזאת פתוחה. אף אחד לא ייתן לנו את התצלומים."

אני חושק את הלסת. הוא צודק, אני יודע את זה. אני מסתכל בתמונות האחרות שמונחות לפניו. רייבן ויילדבלאד נראית בהן. החריטה לא מופיעה על המצח שלה. מי שעשה את זה היה ממוקד בווילו. היא האובססיה שלו, ולפי התקופה שבה התמונות צולמו, שבחלקן וילו בת שש־עשרה, הוא עוקב אחריה כבר הרבה זמן.

"אנחנו צריכים ליצור קשר עם משפחת ויילדבלאד ולוודא שהם יודעים."

עמנואל מהנהן במתח בדיוק כשהדלת נפתחת ולריסה נכנסת שוב. היא מגישה לנו נייר מקופל. "הנה," היא אומרת, ועמנואל לוקח את הנייר. "אלה פרטי הרישוי של הרכב, אבל אני לא בטוחה שתגיעו רחוק בעזרתם. הבעלים הוא גבר בן שבעים מפורטסמות', ניו אינגלנד. סביר להניח שהרכב גנוב."

"יש טביעות אצבעות? די־אן־איי מהנשיכה של הכלב?"

"אנחנו בודקים כל דגימה שיש לנו, אבל האנשים האלה קפדנים. באף זירת פשע שלהם לא נמצאה אפילו שערה. והאישה הזאת היא השורדת היחידה שמצאנו אי פעם."

"היא יכולה לספר לנו משהו?" אני שואל.

"היא בהלם. אני מקווה לדבר איתה בהמשך היום, אבל כרגע מה שאנחנו יודעים זה שהם היו שלושה ושהחלק התחתון של הפנים שלהם היה מכוסה. הפרט היחיד שקיבלנו מהקורבן ושהעדה יכולה לאשר הוא שהם היו מכוסים בגלימות. זה כל מה שיש לנו. אבל כמרים..."

"הם לא כמרים. ואם כן, הם סוגדים לאל מעוות," אני אומר וחושב על הפסל של שמחזאי שניצב בגאווה בחצר הכנסייה, ועל ההערצה העיוורת של סלומה למלאך השד.

אני פותח את הפה לדבר, אבל הטלפון שלי מצלצל. אני מסתכל על השעון. כבר כמעט שלוש בלילה. אני שולף את הטלפון מהכיס ורואה שהשיחה מגיעה מהבית. הלב שלי צונח כשאני עונה.

"הלו?" אני כמעט נובח, כי אף אחד לא מתקשר בשלוש בבוקר כדי למסור חדשות טובות.

"עזראל. היא איננה. רבקה איננה!" סלומה צווחת.

הלב שלי, שחזר אל מקומו בחזה, הולם בצלעותיי. "מה זאת אומרת, איננה?" אלוהים. לא. בבקשה אל תיתן לה—

"היא נעלמה עם אשתך. המכשפה הזאת חטפה אותה!"

"מה?"

עמנואל לוקח את הטלפון ומעביר את השיחה לרמקול. "מה קורה?"

"אני אומרת לך. הן לא כאן. רבקה והזונה ההיא אינן!"

בלי לומר מילה נוספת אני יוצא מהחדר, והתצלום של וילו עם החריטה על המצח עדיין בידי. הם יכולים לשמור את התצלומים האחרים. התמונה הזאת שלי. אני אתפוס את החרא שעשה את זה ואדחוף לו אותה לגרון, ואז אני אהרוג אותו.

עמנואל ממש מאחוריי כשאנחנו חוזרים אל המכונית. הפעם אני נוהג.

איך זה שווילו איננה? הדלת שלה הייתה נעולה — אלא אם כן מישהו מהעובדים שכח לנעול אותה אחרי שהביא לה ארוחת ערב. ובק — איך היא יכלה להוציא את בק מהבית? היא הייתה חלשה מדי.

עמנואל מתעסק בטלפון. אני לא יודע אל מי הוא מתקשר, אבל לא עונים לו. הכבישים ריקים כשאני יוצא ממגרש החניה וטס אל אידנס קרוסינג. בזכות השעה המאוחרת, אנחנו מגיעים בזמן שיא. מקצה הרחוב אני רואה שהשערים פתוחים. אני בטוח שסגרנו אותם אחרי שיצאנו. הם פועלים אוטומטית ומתוכנתים להגיב לחיישן על הרכבים שלנו, כך שבכל מקרה אחר יש צורך להקליד קוד באופן ידני.

אני פונה אל שביל הגישה, ופנסי המכונית שלי מאירים רכב שלא אמור להיות שם.

"עצור!" עמנואל קורא. גם הוא ראה אותו.

הבלמים שלי חורקים. הוא פותח את הדלת שלו ויוצא ברגע שהרכב מפסיק לזוז.

אני בא אחריו ומתבונן בבית החשוך. אי אפשר לראות מכאן את חדר הטיפולים של בק. האור היחיד בקומה העליונה מגיע מהחדר של סבתא, אבל זה לא חריג. החדרים שלי ושל וילו חשוכים.

"זאת המכונית של רייבן," אומר עמנואל בקול שקט מדי כשאנחנו מגיעים אל החיפושית הסגולה.

הוא פותח את הדלת בצד של הנהג. אני שומע צליל מהמושב האחורי, שם הדלת מעט פתוחה. ובאמת, כשאני פותח אותה, עיניים ירוקות מוכרות ננעצות בי מתוך הארגז. פיונה, החתולה של וילו, מייללת ודוחפת את דלת הארגז בכפותיה. אני פותח את הדלת ומוציא אותה. אני מצפה שהיא תשרוט ומרחיק אותה מגופי, אבל היא רק מייללת.

"מה לעזאזל..." אומר עמנואל שעומד על שביל הגישה, ואני מסתובב ורואה שהוא מרים שייק חלבונים של בק, שנפל מתוך תיק בד שאני מזהה. ראיתי אותו בין החפצים של וילו. כפפת לטקס מונחת על הארץ לצידו.

אני תוחב את פיונה מתחת לזרועי ומרים את תיק הבד. הוא כבד, וכשאני מסתכל לתוכו, אני נזכר שתמיד כשנדמה לך שהגעת לנקודת השפל, המצב מידרדר.

פאק, הוא כל כך מידרדר.

כי בתוך תיק הבד אני רואה את הכרך הכבד והעתיק מהספרייה. ספר המעשר. אני מקפיד להחביא אותו, כי אני לא רוצה שווילו או בק ימצאו אותו. מתועדת בו ההיסטוריה האיומה של משפחות ויילדבלאד ודלקרואה, מהתלייה המפורטת של אליזבת ויילדבלאד ולאורך השנים עד ליום שבו חתמתי את שמי על הקו המקווקו. החוזה מחייב אותי, בתור המכפר, להקריב את מכשפת ויילדבלאד ולשלם את המעשר המחויב, להשביע את רעבונו התמידי של שמחזאי כדי שיגן על המשפחה שלנו מפני הקללה של אליזבת ויילדבלאד. לפחות עד שהכול יתחיל מחדש כשהמכפר והקורבן החדשים ייוולדו, והכול יחזור על עצמו.

"אלוהים," אני ממלמל.

"אחי?"

אני מרים את מבטי אל עמנואל ואל מה שהוא מחזיק — צלב ושני חרוזים שמחוברים בחוליות כסף. מחרוזת תפילה, או לפחות מה שנשאר ממנה, כי היא קרועה.

והיא מרוחה בדם.