הקרב על הגז

"יש לך ראייה חדה, אדוני השר", אמר לי יצחק תשובה כאשר הצבעתי לכיוונו של אובייקט רחוק ומוזר שנראה כמו מגדל אייפל הניצב אי־שם בלב הים התיכון. דקות ספורות לאחר מכן נחת המסוק שבו טסנו על מה שנתגלה כאסדת גז אדירה, הניצבת כ־30 קילומטרים ממערב לחופי אשקלון. רוח ים קלילה קיבלה את פנינו כאשר ירדנו ממשטח הנחיתה אל סיפון האסדה במדרגות ברזל שנמתחו בגובה עצום של עשרות מטרים מעל לגלי הים.

כל זה קרה בתחילת 2010. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שביקרתי באסדה. היתה זו גם החשיפה המשמעותית הראשונה שלי כשר האוצר לסוגיית הגז הטבעי. באותם רגעים לא יכולתי להעלות בדעתי, אף לא בחלומותי הפרועים ביותר, שהביקור הרגוע והפסטורלי באסדה יוביל אותי להרפתקה סוערת שתתפרס על פני חודשים ושנים. הרפתקה שראשיתה במאבק האגרסיבי שניהלו מולי יצחק תשובה וחבריו הטייקונים, בניסיון ללחוץ עלי לשנות את התנהלותי בנושא מיסוי הגז הטבעי, ואולי אף לטרפד את כהונתי כשר האוצר של מדינת ישראל - והמשכה במערכה שניהלתי שנים ספורות לאחר מכן בתור שר האנרגיה לחילוצם של מאגרי הגז שנשארו תקועים במשך שנים במעמקי הים באמצעות גיבושו של מתווה הגז. אחד מרגעי השיא של ההרפתקה המתמשכת הזו היה זימוני בשלב מסוים לוושינגטון ל"שיחת אזהרה" בבית הלבן.

כמה חודשים לאחר הסיור באסדה, כאשר הודעתי על המדיניות החדשה בנושא הגז הטבעי, התלקחה סוגיית הגז והפכה ללהבה אדירה. להבה שצבעה באור חדש את השיח הכלכלי־חברתי במדינת ישראל. שיח ציבורי שגם היום, בעת כתיבת שורות אלו, כשמונה שנים לאחר אותו אירוע, הוא עדיין סוער ורוגש.

אין לי ספק שיצחק תשובה, שהזמין אותי ברוב אדיבותו לסיור באסדה, מתחרט על כך עד היום. שמועה גונבה לאוזני שאמר למקורביו, שהזמנתו של השר שטייניץ לביקור באסדת הגז היתה המשגה הגדול ביותר שעשה בחייו. אותו ביקור תמים, כפי שכבר ניתן להבין, היווה את הטריגר לפתיחתה של תיבת פנדורה בתחום הגז. תיבת פנדורה שאיש מאיתנו לא הבחין בקיומה קודם לכן. מומחים מעריכים שהשלכותיו של אותו ביקור על מר תשובה ושותפיו לעסקי הגז יסתכמו ברבות השנים בעלויות של עשרות עד מאות מיליארדי שקלים. אבל מכיוון שבמהלך הביקור לא הייתי מודע עדיין לחשיבותו האדירה של הנושא, וגם לא למורכבותו - הרשיתי לעצמי לקחת פסק זמן מעבודתי המאומצת כשר אוצר וליהנות, במזג אוויר אביבי, מסיור מהנה במסוק מעל לים התיכון, ומביקור מרתק בפלא הטכנולוגי־הנדסי שהנו אסדת הגז המודרנית.

ההזמנה הראשונה לביקור באסדה נחתה על שולחני כבר בקיץ 2009, מיד לאחר שמוניתי לשר האוצר. אלא שתגליות הגז של יצחק תשובה ושותפיו האמריקאים, שעל קיומן למדתי כמו כל עם ישראל מהתקשורת, עניינו אותי כשלג דאשתקד. באותה תקופה הייתי ממוקד כל כולי במשימה אחת ויחידה: ההתמודדות עם המשבר הגלובלי שפרץ בסוף 2008. למעשה, היה זה המשבר הקשה ביותר שפקד את הכלכלה העולמית מאז מלחמת העולם השנייה. משבר שהשלכותיו הקשות על מדינת ישראל הקטנה נראו באותה עת כמאיימות על עצם קיומה של התשתית הכלכלית שלנו, שהוקמה בעמל רב לאורך שנים. היתה זו תקופה קשה, ואני מרשה לעצמי לומר, גם מפחידה.

כשר האוצר בממשלת נתניהו קיבלתי לידי בסוף מרס 2009 כלכלה ללא צמיחה, ללא תוכנית, וללא תקציב מדינה. זאת, לאחר שממשלת אולמרט התפרקה בטרם הספיק שר האוצר שקדם לי, רוני בר־און, לאשר את התקציב בכנסת. לזכותו של בר־און יש לומר, שלמרות הפניקה הכללית שאחזה במשק והכאוס שאפף את המערכת הפוליטית, הוא התמודד בגבורה מול הדרישות ההיסטריות שהחלו לזרום מכל עבר: לסגור את הבורסה; להבטיח ערבויות מדינה של עשרות מיליארדים לבנקים ולחברות הגדולות; ולהעמיד רשתות ביטחון של עשרות מיליארדים לטובת קופות הגמל ותוכניות החיסכון של האזרחים הקטנים. עמידה בלחצים שכאלה בתקופת טרום־בחירות היא מעשה אמיץ וראוי לציון.

אלא שלמרות כל זאת, עדיין מצאתי את עצמי באפריל 2009 מול נתוני פתיחה קשים ביותר: צמיחה שלילית במשק, ירידה תלולה בהשקעות, עלייה חדה בגירעון, וזינוק דרמטי בממדי האבטלה. וכאילו לא די בכך, כשר אוצר טרי וחסר ניסיון, ניצבתי מול כלכלן בעל שם עולמי שכיהן כנגיד בנק ישראל, הלא הוא פרופ' סטנלי פישר, שלא חס עלי כלל וכלל. כבר בפגישתנו הראשונה הוא הבהיר לי כי עלי להתכונן לקטסטרופה בלתי־נמנעת: לאבטלת המונים שתגיע בתוך זמן קצר לרמה של בין 10%-15%, ותימשך כמה שנים - כפי שהתרחש באותה עת בארצות הברית ואירופה.

ניתן להבין, אם כן, מדוע הייתי עסוק עד מעל הראש באותם ימים בתכנון תקציב המדינה ובגיבוש המדיניות האנטי־משברית של ישראל, ולמה לא היה לי ראש ל"פסטיבל הגז" של מר תשובה. החלטתי הראשונה כשר האוצר, שעליה הודעתי עוד ביומי הראשון בתפקיד, היתה כי התקציב שאגיש לממשלה יהיה דו־שנתי. ספגתי על כך קיתונות של ביקורת, וגם התנגדות עזה מצד רוב בכירי האוצר ואנשי בנק ישראל - ביקורת עליה הגבתי בכמה מאמרים וראיונות. אבל, למזלי, הצלחתי לגייס תמיכה לעניין מאדם אחד ששמו בנימין נתניהו.

בניגוד לביקורת מבית, מהפכת התקציב הדו־שנתי שלי דווקא נתקבלה כניסוי מקרו־כלכלי מעניין ברחבי העולם. היא אף זכתה לתמיכה פומבית משורה של דמויות מרכזיות בכלכלה העולמית: מיושב ראש ה־OECD אנחל גוריה, מיושב ראש קרן המטבע העולמית (IMF) דומיניק שטראוס־קהאן, מג'ייקוב לו, שמונה בהמשך לשר האוצר של ארצות הברית בממשלת אובמה, מפרופ' נייל פרגסון מהרווארד, מפרופ' ארתור לאפר (ממציא "עקומת לאפר" המפורסמת), ומחתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן.

אבל מה שחשוב יותר מהשבחים, או מהביקורת, הוא כמובן מבחן התוצאה. ואכן, כבר לקראת סוף 2009 התחיל להתברר לכל רואי השחורות - שמיהרו להסביר שהתקציב הדו־שנתי יפגע בהתמודדותה של ישראל עם המשבר - שאנחנו מתחילים לראות גידול בהשקעות במשק וירידה באבטלה. בשנתו השנייה של התקציב הדו־שנתי, שנת 2010, כבר רשמה כלכלת ישראל את הנתונים הטובים ביותר בין כל 40 המדינות המפותחות בעולם המערבי. בשנה זו הגענו למקום הראשון במערב לא רק בצמיחה כלכלית, אלא גם בכל יתר הפרמטרים הכלכליים המרכזיים: בגידול בהשקעות, בקצב הפחתת החוב־תוצר, ובמהירות הורדת האבטלה.

למעשה, הנהגתה של שיטת התקצוב החדשנית הובילה את ישראל לאחד מהעשורים הכלכליים המוצלחים בתולדותיה, 2009-2019. עשור שהסתכם בצמיחה כלכלית גבוהה ובשתי העלאות דירוג על ידי סוכנות הדירוג S&P: לרמת +A ב־2011 ולרמת AA- ב־2018.

ראוי לציין כי למרות שיורשַי בתפקיד שר האוצר, השרים לפיד וכחלון, הסתייגו בראשית דרכם מהתקציב הדו־שנתי שלי - בפועל הם דווקא הקפידו ליישם את הפרקטיקה החדשה. זאת, בתמיכת הדרגים המקצועיים באוצר, שבינתיים כבר אימצו את המהפכה אל לבם. כך קרה, שבעשור האחרון הפכה ישראל הקטנה למדינה הראשונה בעולם המפותח שהשתחררה מהקונספציה של תקציבים חד־שנתיים - קונספציה ארכאית שהשתרשה לה ברחבי העולם מאז תום ימי־הביניים, ללא שום דיון ספקני או בחינה מחדש.

ואולם, מה שנחרת בזיכרוני מהחודשים הראשונים שלי באוצר, מהתקופה שקדמה להתאוששות במשק, הם בראש ובראשונה הדיונים האינסופיים, המתישים והקודרים, שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה. לא פעם מצאתי את עצמי ישן שינה טרופה על ספת העור השחורה שניצבה בפינת לשכתי. אני זוכר את עצמי פותח באחד הלילות את החלון המשקיף מחדרי אל עבר האורות המנצנצים של שכונות בית הכרם ובית וגן בירושלים, ושואל את עצמי: כלום לא הגזמתי בגודל האחריות שנטלתי על כתפַי הדלות?

סכנת ההידרדרות לאבטלת המונים, כפי שכבר התרחשה באותה עת ביוון, ספרד ואיטליה, פשוט הטריפה את דעתי. הבנתי היטב, כי תרגומה המעשי של סטטיסטיקה דומה, של כ־25 אחוזי אבטלה במדינת ישראל, הוא שמחצית מהמשפחות במדינה יהפכו לאומללות כאשר אחד מבני הזוג ייוותר ללא פרנסה. לעתים הייתי מתעורר שטוף זיעה קרה באמצע הלילה ותוהה: ומה יהיה מחיר הטעות?

אם אני טועה בטיפולי במשבר, אמרתי לעצמי, את המחיר הנורא ישלמו מיליוני אזרחי ישראל...

והאחריות?

האחריות תיפול על כתפַי. כשר האוצר שהגה את התקציב הדו־שנתי וכפה אותו על מדינה שלמה למורת רוחם של בכירי האוצר ובנק ישראל, לא היה לי ספק כי במקרה של כישלון כלכלי ימהרו לתלות בי, ובמהפכת התקציב הדו־שנתי שלי, את כל האשמה.

בתקופה דרמטית כל כך בכלכלת העולם ובכלכלת המדינה, ההזמנות החוזרות ונשנות של תשובה לביקור באסדת הגז - אי־שם באמצע הים - נראו לי כמו חור בראש. מה לי ולחגיגות הגז הטבעי בימים מוטרפים והרי גורל שכאלו?

גם התקשורת לא "התגייסה" על מנת להקל עלי את כניסתי לתפקיד. "כיצד ממנים לתפקיד שר האוצר, בתקופה של משבר עולמי, אדם שהוא אולי דוקטור לפילוסופיה - אבל אין לו שום השכלה כלכלית?" שאלו כמה מהפרשנים. מגיש חדשות אחד, יאיר לפיד שמו, אף הכריז בחגיגיות כי:

שר האוצר צריך להיות כלכלן!

רצה הגורל והאיש שקיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר לאחר סיום כהונתי היה בעצמו מגיש חדשות! מגיש חדשות שהיה לא רק נטול השכלה כלכלית, אלא גם נטול השכלה אקדמית מכל סוג ומין (רמז: שמו מסתתר בפסקה הקודמת). ותאמינו או לא: כנגד מינויו של אותו מגיש חדשות לא קמה מחאה תקשורתית בהיקף דומה. צאו ולמדו כי מבחינת הברנז'ה התקשורתית, עיתונאי, אפילו הוא חסר השכלה - עדיף על כל דוקטור.

חלפו עברו להם הימים הנוראים של תחילת המשבר. הכלכלה החלה להמריא, התקשורת החלה להחמיא, ואני התחלתי להירגע. חצי שנה לאחר מכן החלטתי להיעתר סוף־סוף להפצרותיו של מר תשובה ולבקר באסדה. יועצַי היקרים הסבירו לי שוב ושוב כי הסיור יסייע בידינו ללמוד ולהבין את משמעותן העצומה של תגליות הגז הטבעי לעתידנו הכלכלי - למרות שללבי התגנב החשד שהם פשוט חפצו לארגן לעצמם טיול נחמד במסוק.

ואכן, כשירדנו באותו יום אביבי ממשטח הנחיתה לסיור באסדה, נותרנו פעורי פה לנוכח הפלא ההנדסי־טכנולוגי שנגלה לעינינו. קשה לתאר עד כמה מופלא הוא המתקן המוזר, הניצב בלב ים על כלונסאות פלדה אדירות, הנטועות בקרקעית בעומק של 300 מטרים. למעשה, מדובר בעיר קטנה שיש בה הכול: מערכת מפותלת של צינורות פלדה עצומים, שסתומי ענק שחלקם בגודל של טנק, מערכות קירור אדירות, מתקנים לגיבוי בטיחותי, חדר שליטה ובקרה שכתליו מכוסים במסכים צבעוניים, אכסניה למגורי הצוות, חדרי כושר, חדרי אוכל, חדר מרפאה עם ציוד לניתוחים דחופים, אולם להקרנות סרטים, חדר ישיבות, ומה לא.

אנשי הצוות האמריקאי של חברת נובל אנרג'י הציגו בפנינו בפירוט רב את מתקני האסדה, והסבירו לנו את תפקידם בשפה פשוטה ושווה לכל נפש, כך שאפילו שר בממשלה יוכל להבין. אחד הדברים שבאמת הצלחתי ללמוד במהלך הסיור נגע להיבטים הבטיחותיים של האסדה. התברר כי המתקן הזה יודע, במצבי חירום, לרוקן את עצמו מהגז, וכי הוא מסוגל לבצע את המהלך הזה במהירות כה רבה, עד שבתוך דקות הוא יכול להפוך מאסדה עמוסת גז דליק לגוש סתמי של צינורות פלדה חלולים - מה שמקטין באורח דרמטי את הסיכון להתלקחות או פיצוץ.

דבר נוסף שהצלחתי להבין הוא, שבניגוד לתפיסה המקובלת, תפקיד האסדה איננו שאיבת הגז הטבעי מהים, אלא הטיפול בגז העולה מהבארות שנקדחו בקרקעית הים וזורם עד אליה בצינורות תת־ימיים. מתברר כי הגז הטבעי, גם כאשר הוא איכותי ביותר - וזהו לשמחתנו המצב במאגרי הגז שנתגלו אצלנו בישראל - מכיל בדרך כלל כמויות קטנות של אדי נפט וחומרים אחרים. האסדה משמשת מעין "מתקן הפרדה לגז", כאשר במתקניה מופרדים החומרים השונים מהגז הטבעי. רק לאחר שהגז מטוהר כהלכה הוא כשיר לשימוש, ואז הוא מוזרם מהאסדה לעבר החוף בצינור תת־ימי נוסף המחבר אותו לצנרת היבשתית, שבאמצעותה הוא מגיע לבסוף לתחנות הכוח שלנו ולשאר צרכני הגז הטבעי.

עם תום הסיור נתכנסנו בחדר הישיבות של האסדה וצפינו במצגת שתיארה בפנינו את תרומתו האדירה של מאגר הגז הענקי תמר, שנתגלה תשעה חודשים קודם לכן, למדינת ישראל. הוסבר לנו כי תמר, הנחשב לאחד ממאגרי הגז הימיים הגדולים בעולם, מכיל BCM250 - שהם, בתרגום לעברית פשוטה, 250 מיליארדי מטרים מעוקבים של גז - ובתרגום לעברית עממית: המון, המון גז! (ברבות השנים אף "גדל" המאגר ל־BCM350).

השקף הראשון הציג בפנינו את יתרונות הגז הטבעי בתחום העצמאות האנרגטית של ישראל, שפירושה ביטול התלות ביבוא נפט ופחם ממדינות אחרות. תלות שעלולה להתברר כקריטית בעתות מלחמה או משבר.

השקף השני עסק באיכות הסביבה, האמורה להשתפר דרמטית עם החלפתם הצפויה של הפחם, הסולר והמזוט המזהמים בכל תחנות הכוח שלנו בגז טבעי, הנחשב בעולם כולו לדלק נקי וידידותי יותר לסביבה.

ואילו השקף השלישי הציג בפנינו את התרומה האדירה להכנסות המדינה ולרווחת הציבור מהמסים שיתקבלו מהגז. אני זוכר, כאילו היה זה אתמול, שהשקף הזה הראה, שחור על גבי לבן, כי בנוסף למס החברות, ששיעורו עמד אז על 25% מהרווחים, מדינת ישראל ואזרחיה יזכו לקבל מהגז תמלוגים מיוחדים, שלא הייתי ער לקיומם עד לאותה מצגת, בשיעור של 12.5% משוויו של הגז. הסיכום הכולל, שהופיע בשקף הבא, הצביע על כך שמדינת ישראל תיהנה, בסך הכול, מ־33% מכלל הרווחים על הגז! ומאחר ומדובר בהיקפי מכירות הצפויים להגיע ברבות השנים למאות מיליארדים, צפויה לנו, כך התברר, בוננזה לא קטנה.

האמת היא שתשובה ואנשיו הצליחו באותם רגעים לגרום לנו להרגיש כאילו זכינו בפיס! כי באמת, קשה להפריז ב"נדיבות" שמגלות כלפינו חברות האנרגיה כאשר הן מוכנות לחלוק עם אזרחי ישראל את הרווחים שלהן, לא כן?

בסוד אגלה לכם כי ביני לבין עצמי כבר תהיתי: האם 33% זה הרבה או מעט? אבל לא רציתי לקלקל את האווירה החגיגית לפני שביררתי את העניין על בוריו.

כשיצאנו מחדר הישיבות חיכתה לנו על הסיפון הפתוח לנופי הים ארוחת צהריים עשירה ממטבח האסדה, שכללה כמות נכבדה של סטייקים עסיסיים. ארוחה אותה סעדנו בצוותא עם הצוות האמריקאי של האסדה, עם המאבטחים הישראלים ששמרו עליה, ועם מר תשובה הגאה שהסתובב בין השולחנות כמו חתן בחופתו. גאה במידה של צדק, מן הראוי לומר לזכותו. מכיוון שאחרי עשרות שנים של חיפושי גז ונפט בישראל, שהעלו חרס ברובם, ובזכות עקשנותו האישית ונכונותו לקחת סיכונים, נתגלו סוף־סוף שדות הגז האדירים שנמנמו להם באין מפריע במים הכלכליים של ישראל.

לאחר הארוחה ולפני הטיסה חזרה ציפתה לנו "הפתעה לקינוח". העננים הגבוהים ששייטו בשמים כבר נצבעו בגוונים של אדום וסגול לקראת השקיעה, והיוו תפאורה מתאימה לעתיד לבוא. הוזמַנו לאחר כבוד לרדת למעין מרפסת, שהיתה תלויה חיצונית לגוף האסדה, בגובה של כעשרים מטרים מעל הגלים, כאשר אנשי הצוות שליוו אותנו נשאו בדליים את שאריות הארוחה.

לפתע הושלכה תכולת הדליים למים. כהרף עין הגיחו ממעמקים עשרות כרישים אדירים והסתערו על שאריות המזון שצפו על פני המים תוך שהם מתחרים על נתחי הבשר. הים הרגוע הפך לקוצף וגועש, ולמרות שצפינו במחזה מגובה רב יכולנו לשמוע היטב את חבטות הזנבות של הכרישים האימתניים במים. היה זה מחול פלצות מעורר חלחלה שהיווה סיום דרמטי לביקור באסדה.

בהסתכלות לאחור אני מבין כיום, שמחול הכרישים היה מעין אות משמים שבישר את "הקרב על הגז". דומני שאם תשובה ואנשיו היו מעלים בדעתם את המאבק הקשה שעתיד להתפתח בינינו בתוך כמה חודשים - אפשר שהייתי הופך אותו יום מזון לכרישים...