הקרוסלה האבודה מפרובנס

1901

פרובנס, צרפת

שאטוֹ קְלֵמַן

ז'וזפין קְלֵמַן

איש לא ראה.

אל הגננים, המשרתים, הבוצרים, הטבחים וכל שאר עובדי השאטו הקבועים הצטרפו פועליו של מסיֶה באיוֹל והם עסוקים כעת במִסְמוּר, בניסור, בליטוש ובצביעה של הקרוסלה החדשה. החיות השונות — חתולים וכלבים, חזירים וארנבים — הגיעו מוכנות מהמפעל של באיול באַנְזֶ'ה, מגולפות וצבועות ומצופות בְּעלי זהב. אבל נדרשו תשעה גברים כדי להוביל את החלקים ברכבת, ולאחר מכן בגרר עם מנוע קיטור מהתחנה לשאטו, וכעת הם מרכיבים את המכונה כאן באחוזה. יידרשו שבועיים נוספים, אולי חודש, כדי להשלים את בניית האולם מכוסה העיטורים שבו תוצב הקרוסלה.

ז'וזפין מצטערת שהבנייה לא תיארך זמן רב יותר. היא היתה רוצה שהפועלים יישארו לעד. ובייחוד השוליה.

לה ולשוליה יש סוד, והסוד הזה חייב להישמר.

ז'וזפין יודעת שהשכנים חושבים שהיא מפוקפקת ותככנית מכיוון שלא נולדה כאן. מוצאה בחבל בְּרֶטאן הרחוק, ואף על פי כן היא צדה את לבו של חביב המקום, איב פול קלמן המבוקש, היורש של שאטו קלמן. חבלי ברטאן ופרובנס אמורים שניהם להיות חלק מצרפת עכשיו, אבל לגבולות שרירותיים אין כל השפעה על הדעות הקדומות ועל הנטיות המושרשות של תושביהם.

היא מבינה. אחרי ככלות הכול, לפני שאיב הביא אותה לשאטו קלמן ככלה צעירה, ז'וזפין חשבה תמיד שתושבי פרובנס הם טיפוסים עצלנים ולא ידידותיים המדברים במבטא מחוספס.

היא גילתה שדעותיה על המבטא ועל חוסר הידידותיות עומדות בעינן, אבל אף שבעלה נוהג לפרוש לסִיֶיסְט בכל יום אחר הצהריים, עצלן הוא לא. איב קם מדי בוקר כדי ללכוד את אור השחר בעדשת המצלמה שלו ועובד עמוק אל תוך הלילה בחדר החושך. הוא אדם מתורבת ומשכיל: קורא בספרייתו, כותב שירה, מצייר. בניגוד לרוב תושבי האזור, הוא לא צד. הוא מעדיף לתצפת על הציפורים הנחות על ענפי הדולב והזית ולציין לעצמו הערות: על העפרונן קצר האצבעות והפיפיון הצהוב באביב, על הנטה אדומת הראש והזמירון בסתיו.

עיניו החדות של איב צופות ביצורי היער, במחזורי העלים, בשינויים המתחוללים באיכות האור במהלך היום, במהלך השנה. מצלמותיו מתקתקות בלי הרף ומתעדות את העולם סביבו.

ואף על פי כן, הוא אינו רואה.