הקרטוגרף של שטח ההפקר
פ"ס דאפי
₪ 40.00
תקציר
“סיפור סוחף” הוושינגטון פוסט
אנגוס מקגארת’, אמן, מלח ונווט מתגייס למלחמה כדי לאתר את גיסו הנעדר. בשעה שהוא נלחם על חייו בשדות הקטל של צרפת,נאלץ בנו המתבגר לתמרן בעורף בין נאמנות ואינטרסים. הקרטוגרף של שטח ההפקר הוא רומן היסטורי סוחף שיוצא לאור במלאת100 שנה למלחמת העולם הראשונה ועוסק במחיר שגובה המלחמה בחזית ובעורף, ובאהבה ובהקרבה בין בני משפחה בעתות משבר.
“ספר ביכורים תוסס” סטאר טריביון
פ”ס דאפי גדלה בניו אינגלנד ובבולטימור ובילתה את חודשי הקיץ בנובה סקוטיה, שם חיה משפחתה מאז 1754. ברומן הביכוריםשלה, הקרטוגרף של שטח ההפקר, היא מתווה דיוקן מרתק של נאמנות, אומץ ואהבה למשפחה, ומובילה את גיבוריה בשתי הזירותאל מסלול התנגשות שישנה אותם לבלי היכר, וילמד אותם כי החיים לא שווים אם לא מוכנים להסתכן.
“ספר ביכורים חזק” פאבלישרס וויקלי
unnamed
ספרים מתורגמים
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ספרים בעלמא
קוראים כותבים (2)
ספרים מתורגמים
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ספרים בעלמא
פרק ראשון
1
1 בפברואר 1917
החזית המערבית, צרפת
אנגוס מק'גראת התיר את כפתורי מעילו הארוך ונשען לאחור על העץ היחיד שנותר על גדת נהר שהוא לא הכיר. לא הרחק במורד הזרם עמד חייל במים שהגיעו עד מותניו ולחץ פיסת סבון בין הידיים. הסבון נורה למעלה, וארבעה או חמישה חיילים זינקו כדי לתפוס אותו, התיזו מים ונפלו זה על זה. המדים, הנעליים והרובים שלהם נחו בערימה ליד שורה משוננת של גדמי עצים מושחרים. מתחת לשמש חיוורת של שעת בוקר מוקדמת עלו מהנהר הקר רצועות ערפִלים שאפפו מדי פעם את החיילים ושיוו להם מראה חלומי — זרועות וגווים לבנים צצים ונעלמים לסירוגין.
על גשר אבן נמוך שנמתח מעל הנהר עמד קטר הרכבת של היחידה, שנעצר שם בטלטלה יום אחד בלבד לאחר שהחל מסעם, בלי יכולת או רצון להמשיך. מסילת הברזל נמתחה עמוק בין שדות אינסופיים לכיוון מזרח־צפון־מזרח, לעבר החזית. אנגוס פתח את מכסה המצפן לאישור, או לעידוד בעצם, ושב ותחב אותו לכיסו. הוא תיאר לעצמו שבקרוב הם יתחילו לצעוד, כי הקטר עדיין עמד על הגשר.
בעת ניסיונות התיקון התרוצצו החיילים ברכבת ורטנו על העיכוב, אבל באותה מידה היו גם אסירי תודה על כך. וגם על השיפור הפתאומי במזג האוויר. הם שוכנו בבקתות פרוצות לרוח במחנה שהיה קבור מתחת לשכבת בוץ עבה ליד לה־הבר, ורובם לא התרחצו מאז חצו את התעלה והגיעו לאדמת צרפת חמישה ימים קודם לכן. אלה שרחצו בנהר נענו לאתגר. "אטבול ואז תברך אותי!" צעק אחד ובוסס פנימה. "אלוהים אדירים, זה קפוא!" זעק אחר וצלל פנימה אחריו. בתוך הרכבת ישב קצין בכיר בעל פני ינשוף ושתה בדבקות מבקבוקון שטוח.
הבחורים בנהר ואלה שהריעו להם מהגשר היו, כמו אנגוס, מגויסים טריים מגדודים שהתפרקו לאחר הטירונות באנגליה ופוזרו כדי להזרים דם חדש ליחידות קיימות. רובם הצטרפו לגדוד ה־61. אבל אנגוס, בשונה מהם, נבחר להחליף לוטננט שנהרג מהגדוד ה־17 של ההיילנדרים המלכותיים מנובה סקוטיה — החלטה שרירותית לא פחות מכל שאר ההחלטות שבהן נתקל מאז התגייס. אם יש דבר אחד שאנגוס, המכונה כעת לוטננט מק'גראת, למד כבר, זה שאין שום דרך לנבא כיצד יתגלגלו הדברים. לו היה מנסה בכל זאת לנבא משהו, הדבר האחרון שהיה עולה בדעתו זה שהוא יהיה קצין בחיל הרגלים.
במצבו הנוכחי, כשהוא מרחף בין העולם המוכר ובין הבלתי נודע המוחלט, בחן אנגוס את המשחק ההדדי בין האור לערפל, את הקצוות המטושטשים, את המרחבים הריקים ואת המערבולות האילמות בשולי הנהר. מעליו נצבעו השמים באפור שקוף וגשם דקיק ירד. הוא הטה את ראשו לאחור ועצם את עיניו.
גשם. הוא ירד ברציפות לאורך כל רסיסי האירועים של החודשים האחרונים. הוא הרטיב עד סכנת החלקה את סיפון הספינה שנשאה אותו לאנגליה והתלכסן בשטף על יריעות האוהלים במחנה, שבו החזיק לראשונה רובה בידו, הסתגל לכובדו, לאורכו ולאיזונו, גילה להפתעתו שהוא צלף טוב וחש, לא להפתעתו, הקלה מסחררת בשעה שהסתער על שקי יוטה ממולאים בקש, כידונו ננעץ בכרסיהם הלחות.
גשם וזעם. גשם וחרטה. הוא נשלח לשם מצויד במכתב ממייג'ור גוֹלְט לקולונל כריסהולם, ובו הבטחה שהוא יהיה קרטוגרף. בלונדון. הרחק מהחזית. אבל כריסהולם לא הכיר את גולט, וכיוון שלא היה מחסור בקרטוגרפים שובץ אנגוס בחיל הרגלים, שבו המחסור היה אינסופי. "חיל הרגלים?" תהום של תדהמה נפערה לרגליו.
"שמעת אותי," סינן שלישו של כריסהולם. "אתה יכול בהחלט לשרטט מפות בשטח. בינתיים חיל הרגלים יוכל לנצל את הכישורים האחרים שלך — אלה שתרכוש בקרוב."
והוא בהחלט רכש אותם, עם שאר חיילי הרג'ימנט ה־183, תחת מטחי גשם שהותירו את כלי המיטה כבדים ולחים, את המדים ספוגי מים ואת המחנה מוצף בוץ. הכנה מצוינת לחזית, כך אמרו לו.
גשם טפטף ללא הרף לתוך דלי ליד שולחנו של המייג'ור, ביום שבו נאמר לאנגוס שהוא מקבל העלאה לדרגת לוטננט. "יש איזה סיפור עם ההשכלה שלך," נאנח המייג'ור. "לא בדיוק המסלול הרגיל, עם הלימודים במכללה לתיאולוגיה, אבל זה צבא העם ואנחנו —"
לא יכולים להיות בררנים מדי?
"מה שאני מתכוון להגיד זה שעם הגיל והבגרות שלך... והעובדה שהיית קברניט של, מה זה היה? ספינת מטען?" הוא תופף בעט על השולחן.
"ספינת סוחר חופית. נובה סקוטיה, כן, המפקד," ענה אנגוס. מפרשית קטנה, שלושה אנשי צוות, לא משהו מפואר, הוא היה יכול להוסיף.
"אני מבין שהיית בדרך ליחידת הקרטוגרפיה." המייג'ור השתעל, הניח את העט והרים אותו שוב. "תשמע, נראה שיש לך ראש על הכתפיים. אתה אדם יציב, עם השכלה טובה, וסרג'נט קמפבל חושב, וכך גם אני, שיהיה נכון להציב אותך כלוטננט ראשון."
קמפבל? קמפבל הבולדוג המליץ עליו? ממש באותו בוקר הוא הטיח על הכן תצלומים מבריקים שהציגו בפירוט מבחיל מה בדיוק אפשר וצריך לעשות בכידון. להוציא את המעיים לאנשים זה בהחלט לא כמו לקרוע מטרות מקש. כשסיכם ואמר שאלה תצלומים של חיילי בנות הברית, הוא עורר בבחורים חמת זעם ותאוות נקם. אנגוס השפיל ראש ולא הצטרף. אה... רכרוכי? לגלג קמפבל. אנגוס כבר ידע שמוטב לא לענות. הכינוי רכרוכי היה הרע במיעוטו.
"אז מה?" שאל המייג'ור בקוצר רוח. "מה יש לך לומר על זה, לוטננט ראשון?"
לאנגוס לא היה הרבה מה לומר. קצינים בדרגת לוטננט היו בשר תותחים לא פחות מחיילים פשוטים — בעצם, אפילו יותר. הם נפלו כמו זבובים כשהובילו בהסתערויות. השכלתו לא ממש סיפקה לו את ההכנה הדרושה, אבל גיל שלושים וארבע הוא בהחלט גיל מתקדם. המילה "בגרות" הייתה התנסחות עדינה. מה הוא חשב לעצמו? הוא היה המום ומפוחד. איך בדיוק אפשר להתרגל לתקווה לקפד את חייו של אדם?
לא נותר לו אלא לומר, "אעשה כמיטב יכולתי כדי לכבד את היחידה. תודה, המפקד."
"כן, כן, כמובן," אמר המייג'ור ושב להסתכל בניירת. אבל כעבור רגע הוא הישיר מבט לעיניו של אנגוס ואמר, "אני בטוח שתעשה זאת, מק'גראת."
אנגוס עמד בחוץ על המדרגות הרעועות ולא היה בטוח בזאת כלל. הוא הרים את צווארון מעילו כדי להתגונן מפני הערפל הכבד. "לוטננט מק'גראת," הוא חזר על המילים חרש. באותו לילה הזכיר לו תיפופו היציב של הגשם את מקצבו של הגשם הקר שניתך על מפרשי הלורלי. הוא הזכיר לו את אוושת גל החרטום המתגלגל ונסוג, והשלווה שנסך קצבו החדגוני הפכה לחרטה שאינה מרפה.
שלושה שבועות לאחר העלאתו בדרגה, כשיצא לחופשה בלונדון, פסק הגשם והשמים התבהרו פתאום. מטריות שחורות הורדו, נוערו וקופלו מכל עבר. אנשים חייכו, והשלוליות המתנוצצות על אבני המדרכה האפורות נצבעו בתכלת השמים ושיקפו את צבעי האדום, כחול ולבן של דגל הממלכה בידו של ילד. אנגוס שִחזר ללא מאמץ את המראה הזה ברישום מהיר שעשה בפאב, ממש עד לפרטי ההשתקפות המקוטעת. הוא רצה להנציח את השמים הכחולים למקרה שלא ישוב לראותם עוד, כך אמר לחבריו הקצינים המשועשעים. זה היה רישום בפחם.
כעת, כשהגברים ניתרו בקור והתנגבו בשמיכות צבאיות, הניח אנגוס לזיכרון הזה של צבע ושמים משתקפים לעטוף אותו. הוא הרשה לעצמו את המותרות שבשיבה אל זיכרונות רחוקים יותר — של בית לבן גבוה מתנוסס על גבעה מעל מפרץ ושל צריפים נמוכי גג מאחוריו, של ריח טרפנטין חריף, של מכחולי צובל בפחית מעוקמת ולוחות רצפה מוכתמים בנתזי צבע. ומשם, במורד הגבעה, אל חוף מסולע שאצות נערמות עליו בשפל והֵטי אלן, שערה מתנופף ברוח, נשענת על סלע ומתבוננת בסיימון פיטר מקפיץ בקלילות אבנים, בזו אחר זו, שלוש, ארבע, חמש הקפצות. ומעבר להם הלורלי מתנודדת במקום עגינתה, לוחות העץ הבוהקים שלה מזדהרים באור קרניה הארוכות של השמש השוקעת.
תמונות שהפכו בדמיונו למושלמות, כל אחת ואחת מהן. אנגוס ידע זאת. הרי הוא עסק בתמונות כאלה. הוא היה יכול לצייר אותן, היה יכול למכור אותן. ובאמת עשה זאת. מושלמות בדמיון או במציאות, הן הציפו אותו במלוא יופיין העדין — נימי זיכרון שבריריים, שאפילו קולות הנפץ הקלושים של ארטילריה מרוחקת לא היו מסוגלים לגעת בהם — עד שבכל זאת הצליחו לגעת בהם והזיכרונות נעלמו בסחרור, ואת מקומם תפסה התמונה הפשוטה של אביו יושב ברפיון ליד שולחנו, אינו מסוגל להבין כיצד העז אנגוס לצאת נגדו.
* * *
אנגוס צדק בנוגע לרכבת. ובנוגע למסע. הוא הצטרף אל השאר והם צעדו לאורך עשרים וחמישה קילומטר אל קצה מסילת הברזל והגיעו מותשים ורעבים. בתוך פחות משעה, נאמר להם, צפויה להגיע עוד רכבת גייסות העושה את דרכה לחזית. מישהו חילק חתיכות לחם ועוגת פירות. חייל צעיר בשם מולר התמוטט — בגלל התשישות, כך חשבו, או אולי בגלל עודף עוגה. אבל הוא להט מחום.
הרכבת המובטחת הגיעה. במעבר פונה מקום כדי שמולר יוכל לשכב. אנגוס עזר לו לשתות מהמימייה שלו, אחר כך ביקש שיניחו שמיכה מתחת לראשו ואז מצא מקום פנוי ליד חייל צעיר בדרגת לאנס קורפורל שלא הוציא הגה מפיו. הרכבת יצאה לדרכה בקול שקשוק. אנגוס הושיט יד לסיגריה ושלף את התצלום של אֶבִּין. הוא הראה אותו כמעט לכל מי שפגש — מעשה אוטומטי שלווה במילים "ראית פעם את האיש הזה?" ולא הוביל לשום דבר — עד שהתעוררה בו תחושה של שחיקה בקצוות כמו זו שניכרה בשוליו של התצלום. בלונדון הוא קנה סוף־סוף נרתיק עור כדי לשמור אותו בתוכו. "אחיך?" שאלו אנשים כשבחנו את התצלום. "גיסי," הסביר אנגוס בסבלנות. אנגוס, שהיה גבוה ממנו בראש, שערו כהה ועיניו כהות עוד יותר, לא דמה כלל לאבין העליז בעל תווי הפנים הבהירים, אבל אפשר לומר שהמילה "אח" הייתה מדויקת למדי. בתצלום נראה אנגוס עומד וחבל בידו לצד אבין על סיפונה של הלורלי. צלם בשם קליין מארצות הברית, לבוש בחליפה ובעניבה מעוקמת שלהטט עם מצלמות וחצובה, צילם את התמונה הזאת ורבות נוספות בסְנֵג הארבור ובאיים, בתקווה לעשות מהן גלויות. אנגוס, שבדיוק חזר מיארמות, קשר את הסירה במפרצון של מאדר כשאבין טייל על המזח. הצלם רצה מיד את אבין בתצלום. אבין הסכים בשמחה, קפץ על הסיפון ותלה את הקיטבג של אנגוס על כתפו בפוזה של מלח ששב סוף־סוף הביתה, על אף שהיה ימאי גרוע עם נטייה למחלת ים. זו הסיבה לחיוכו העליז ולחיוך היגע על פניו של אנגוס. הצלם רצה עוד תמונות והציע לצאת לשיט כשאבין אוחז בהגה. בוא גם אתה, הוא אמר לאנגוס במחשבה שנייה. אבין צחק בקולי קולות. אולי נקנה לך משקה במקום זה, הוא הציע. זה כיוון בטוח יותר, תאמין לי. הצלם הסכים בשמחה. יש תצלום טוב יותר, דיוקן של אבין במדים שצולם שנה לאחר מכן, אבל אנגוס בחר לקחת אתו דווקא את התצלום הזה.
הוא שב וטמן אותו בכיסו והעלה בדמיונו את מראהו של אבין מנופף בזרועו בקשת רחבה מכבש נושאת הגייסות, בהתלהבות שנעלמה ממכתביו מרגע שהגיע לחזית. אבין האנט על סף ההבטחה.
"אני יוצא להציל את העולם מההוּנים," הוא הכריז בסנטר זקור בארוחת ערב רבת משתתפים בבית משפחת האנט שבצ'סטר, ביום ראשון אחד ב־1915. "התגייסתי אתמול." הוא פרע את שערו של אח־למחצה צעיר, הקרוב ביותר אליו ליד השולחן, אבל הרצין כשקלט את מבטו של אביו. איימוס האנט, שישב בראש השולחן, שינה את תנוחת גופו הגדול. הפטפוטים גוועו. "בסדר, בחור, לך תעשה את זה," אמר איימוס לאט. אנגוס העיף מבט אל אביו, דנקן מק'גראת, שישב בקצה השולחן ופניו הנעריים התכרכמו.
איימוס הלם בשולחן באגרופו דמוי ירך החזיר. צלחות ניתרו. סיידר ניתז. "לך תעשה את זה, בשם אלוהים! תפוצץ אותם עד לעולם הבא!" הוא קם. "לחיי אבין! תביא לנו גאווה!" הוא הרים את כוסו והעביר את מבטו סביב השולחן. "לחיי האימפריה, אלוהים והמלך!" הוא שאג.
דנקן סחרר מלחייה בחצאי עיגולים על השולחן. הטי אלן ישבה ללא ניע כאילו ירו בה. כל השאר, כולל ילדים, הרימו את כוסותיהם וקמו. "לחיי המלך והמדינה!" הם קראו. "לחיי אבין!" אבין הטה את ראשו ואחר כך קם גם הוא. "לחיי קנדה!" אמר ורוקן את כוסו.
אנגוס הושיט את ידו אל ידה של הטי, שהייתה מונחת רפויה לצדה, אבל היא לא השיבה ללחיצת העידוד שלו ומשכה את ידה בשעה שדיבורי מלחמה השתלטו על השולחן, הוגשו צלי וירקות, וצלחות הועברו מיד ליד.
אלמה האנט, שישבה מול איימוס בקצהו הנגדי של השולחן, התנצלה והלכה למטבח. אנגוס מצא אותה רוכנת על השולחן, כפות ידיה ומפרקי אצבעותיה החבולים פרושים לפניה, וראשה מורכן. "אל תשים לב אליי," היא אמרה, ניתקה מהשולחן והזדקפה בשעה שהוא נכנס. "אני אתגבר." היא הייתה אישה גדולה, רחבה וגבוהה. היא הביטה החוצה מבעד לחלון וקיפלה לאט מגבת. "אולי אני לא האימא הביולוגית של אבין, תנוח בשלום על משכבה, אבל..."
"אבין מסוגל לדאוג לעצמו," אמר אנגוס.
היא הרימה את כתפיה, "כנראה... הוא עשה את זה יפה מאוד ביוקון, במערב." היא נדה בראשה ופגשה במבטו. "איך הטי תסתדר, זה מה שאני רוצה לדעת — כשאחיה יוצא למלחמה? הוא חשב על זה? ואיימוס. מה יהיה אתו אם יקרה משהו? אם רק היית רואה באיזו עדינות הוא טיפל בשניהם כשהם היו תינוקות, כשהיה מגיע הביתה בערב ומרים אותם, איך היה מקרצף את כל הלכלוך מהידיים לפני שהוא נגע בהם. היה קושר את שרוכי המצנפות שלהם..."
המחשבה על אצבעותיו העבות של איימוס האנט נאבקות בשרוכי מצנפות דקיקים דרבנה את אנגוס לומר, "המלחמה תיגמר בקרוב."
"אומרים שעד חג המולד הבא, נכון?" היא העיפה בו מבט רווי תקווה. "או שזה מה שאמרו בשנה שעברה?"
"זה מה שאמרו, אבל זה ייגמר בקרוב."
"בדיוק. הרבה לפני שהילדים הקטנים יגיעו לגיל המתאים." היא התעשתה ואמרה, "עכשיו, מה אתה צריך?"
"רק מזלג."
היא קינחה את אפה ופתחה מגירה בארון המטבח. "טוב, זה צורך שאני יכולה למלא מיד. אתה אף פעם לא מבקש הרבה, אנגוס." היא הניחה מזלג בכף ידו וסגרה עליה באצבעותיה.
מאוחר יותר באותו לילה, אחרי שחזר לביתו שבסנג הארבור, צפה אנגוס באבין קופץ מהטנדר של זֶבּ מוֹרָש למרגלות הדרך שמטפסת אל הגבעה ופוסע בנחת למעלה אל הבית — צללית כהה על רקע הים המואר באור הירח, עד שעץ אשוחית שחור סגר עליו מאחור. הוא ניסה לראות בעיני רוחו את אבין במדים אבל לא הצליח בשום אופן לדמיין אותו מקבל על עצמו מרות צבאית נוקשה, כן המפקד, לא המפקד, בתחתית הסולם.
שעה קודם לכן, במסדרון בקומה השנייה, כשראשו של פרד הצעיר צנח על כתפה, הפצירה הטי אלן באנגוס שישכנע את אבין לשנות את דעתו. הוא כבר התגייס, אמר לה אנגוס. את זה כבר אי אפשר לשנות. היא רצתה שהוא ינסה בכל זאת. גם שלוש־עשרה שנים לאחר שנישאו היא עדיין נותרה אחותו של אבין באותה מידה שהייתה אשתו של אנגוס, עובדה שאנגוס השלים אִתה כחלק מהעסקה, כמחיר שצריך לשלם.
כשאבין עלה בניתור למרפסת, הרים אנגוס את קנקן הרום שלרגליו, שלף את הפקק שהשמיע צליל חליצה מספק והושיט לו אותו. כוסותיהם ניצבו ריקות על מעקה המרפסת. "אז אתה יוצא להציל אותנו מההונים, אה?" אמר אנגוס.
אבין לגם לגימה ארוכה, מחה את פיו וחייך.
"מישהו צריך לעשות את זה," הוא אמר. "אני מניח שהטי במיטה."
"אתה מצפה שהיא תעשה את זה?"
אבין פלט צחוק קצר. הוא נשען לאחור על המעקה ואמר, "היא לא הסכימה לדבר אִתי מאז ארוחת הערב. אני אתפוס אותה בבוקר. היא תתגבר."
"אני בספק. לא הפעם. מה הסיפור שלך, לעזאזל? היית שיכור?"
"כן, יכול להיות. אני והבחורים הרבצנו כמה כוסיות." הוא הצית סיגריה.
"מי היה אתך?"
"ורג'יל, ג'ורג' מאתר. היינו מתגייסים בכל מקרה. אין לנו משפחות משלנו. קשה להצדיק עמידה מהצד. הגרמנים לא יכולים פשוט לרמוס את כל אירופה ולהחליט שהיא שלהם, לעזאזל. אנגליה בסכנה."
הם דיברו קצת על מהלך המלחמה ועל בחורים שהם הכירו שנמצאים שם. ואז אבין הטה את ראשו לאחור ונופף בסיגריה על רקע שמי הלילה. "זה באמת עומד לקרות, המהלך הגדול. אני רוצה להיות חלק ממנו." הוא השתתק לרגע והעיף מבט באנגוס. "אל תגיד שאבא שלך חימם אותך נגד המלחמה. הוא נהיה פציפיסט, נכון?"
"נהיה פציפיסט? הוא תמיד היה. אתה יודע את זה."
"תמיד חשבתי שמבחינתו פציפיסט זו רק מילה אחרת להתנגדות לאימפריה."
"לא. אולי. בכל אופן זה מסוכן באווירה הנוכחית." אנגוס הצית סיגריה משלו. "ובאשר אליי, אני לא מתנגד למלחמה, רק מתנגד לזה שאתה תשתתף בה."
"כן. גם אני הייתי מרגיש ככה. אבל תרשה לי להגיד לך משהו — כשהתגייסתי הרגשתי אחרת. הרגשתי..." הוא נד בראשו.
גאווה, חשב אנגוס. הוא הרגיש גאווה. אבין למד משפטים, עבד אצל אביו בנפחייה ופסל את שני הדברים. הוא שקל להיות שחקן תיאטרון אבל לא ראה בזה עתיד. הוא נהג להיעלם לחודשים רצופים — לעבוד עם סוסים הרחק במערב או לשוטט במרחבי הפרא במחוז יוקון שבצפון קוויבק. פעם הוא העביר את החורף בוויומינג למרגלות הרי בירטות עם צוות סוקרים. הוא חיפש עקבות של עולם אלים וחזר עם כסף בכיס וסיפורים בראש, חלקם מצחיקים וחלקם מעוררי מחשבה — סיפר שהדף פרש משטרתי מטורף שדהר לתוך המחנה שלהם כשהוא יושב הפוך וללא אוכף; סיפר שלגם מי פלג כה צלולים, עד שהיה להם טעם של אדמה ושמים וסוכר. הוא היה נאה למראה וחסר מנוחה כמו הטי, אבל בניגוד אליה, היה לו מאגר אינסופי של ביטחון עצמי ואופטימיות כנה ומידבקת. אבין צריך רק למצוא את ההזדמנות המתאימה והוא יהיה בסדר, כך אמרו כולם. אבל אנגוס ראה את מעט הקמטים סביב עיניו, את הספק המעיב. עכשיו ההתבייתות המוזרה והפתאומית הזאת על מטרה יחידה. באיזו תכיפות קורים דברים כאלה? רק במלחמה אולי. או באהבה.
"אולי תבוא אתי? נילחם בהם כמו שנלחמנו בפירטים באי מאונטיין," אמר אבין. "ברצינות, כמה זמן אתה מתכוון להיגרר הלוך ושוב לאורך החוף על הלורלי בשביל האבא הזקן שלך? מתי אתה מתכוון לברוח?"
"הלורלי היא הבריחה שלי."
"לא לעוד הרבה זמן, הא? סכנת נפשות רק לעלות על הסיפון שלה."
"היא לא כל כך ישנה." היא הייתה ישנה כמובן.
"היא ישנה ועוד איך. נרקבת לה לאט ואתה נרקב אִתה. מסילות ברזל, תובלה ממונעת — ככה סוחרים היום." אבין הצביע על אנגוס בסיגריה שלו. "או שזה מה שהטי לחשה לי אתמול כמו שיר מתוק." הוא הרים את גבותיו בהגזמה תיאטרלית.
"מסילות ברזל? זה מה שהיא אמרה?"
"משהו כזה," משך אבין בכתפיו. " בניגוד אליך, היא חושבת על העתיד. העניין הוא שסחר החופים היה אמור להיות זמני. זוכר? ובכל זאת אתה ממשיך עם זה, שונא כל רגע."
"חוץ מאשר כשאני נמצא בים," מחה אנגוס.
"כן, זה נכון," הסכים אבין.
וזה באמת היה נכון. אמנם אנגוס שנא לעבוד אצל אבא שלו, אבל השטת הלורלי סיפקה לו משהו עמוק, עוררה בו הרגשה שהוא חלק ממהלך גדול... לא ממהלך היסטורי אלא מזה של קרני השמש הראשונות המפציעות מעבר לקימור כדור הארץ, של זרמי הים שמתחתיו, של הרוח מעליו שמניעה אותו קדימה ומראה לו עד כמה קטן חלקו במהלך הגדול הזה, אבל הוא בכל זאת חלק ממנו. מרחף, נסחף אל הטריטוריה שמעבר לכיווני המצפן. ואת זה הוא רצה לנסות להעביר אל בד הציור — יותר מלהעביר, הוא רצה להניח לזה לזרום דרכו, לצאת ממנו ולחזור אליו שוב. אלוהים העניק לו כישרון, או אולי רק את הכיסופים, אבל כך או כך, לא מספיק אומץ להאמין בהם. הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה.
ואבין, שכאילו היה שותף למחשבות האלה, אמר, "אולי אתה צריך להפסיק עם הכול, לשכור איזו עליית גג ו —"
אנגוס הרים את ידו. "תן לחלומות הישנים לנוח על משכבם בשלום. אתה מוכן לעשות את זה לשם שינוי?"
"חלומות אף פעם לא נחים על משכבם בשלום. עופות מים, נופי ים. זה בא לך כל כך בקלות."
"בקלות רבה מדי. חוסר דמיון." הוא מעולם לא למד אמנות, מעולם לא היה במוזיאון או בגלריה. מה שהוא עשה בא לו בטבעיות, בקלות, אבל הוא רצה יותר מסתם רגש. הוא רצה להביע את מה שמתחולל עמוק בקרבו, לא רק להעתיק את מה שהוא רואה. הוא רצה ללכוד דברים שמעבר לידיעתו — אחדות, בפרטי־פרטים, מן הפנים אל החוץ. ובכל זאת, רק לעתים רחוקות הוא הסתכן בכך, ופעמים רבות מדי הרגיש אחר כך כמו טיפש.
"וויר אוהב את הציורים שלך," הזכיר לו אבין.
"וויר אוהב אותם כי הם נמכרים. הוא קורא להם 'איורים', ובצדק. ימאים קונים אותם לאימהות שלהם."
"וזה לא מספיק בשבילך — ציורים שנמכרים?"
"נמכרים בפרוטות. ולא."
"מה עם אלה שאתה מפחד להראות? למה שלא תיקח גם אותם לוויר?"
בתנועת אצבע העיף אנגוס את הסיגריה שלו לחצר.
אבין נד בראשו ונאנח. "תמיד אתה מצמצם מפרשים כשאתה יכול לשוט במערך מלא. אתה עושה לעצמך חיים קשים. אתה יודע את זה, נכון?"
"יכול להיות. ואצלך הכול נראה כל כך קל."
"מבחירה! תמיד אפשר לבחור. עד שאתה מחליט שאי אפשר."
אנגוס שילב את זרועותיו והטה את ראשו. "זה הדבר הכי טיפשי ששמעתי אותך אומר."
"או הכי עמוק," השיב אבין בחיוך.
אנגוס שב לחייך. "תן לי את הקנקן הזה. אני בהחלט לא מספיק שיכור בשביל הקלישאות שלך."
עכשיו הם ישבו זה לצד זה, פניהם אל החצר. כעבור רגע אמר אבין, "אני לא יודע מה בדיוק אתה מחפש, אבל אני יודע שאתה רוצה יותר. לא הייתי אומר את זה, אבל עכשיו כשאני עומד לצאת לדרך..."
עטלף חלף על פניהם ברפרוף כנפיים. אנגוס אמר, "הלוואי שלא היית הולך. אבל גם אני יודע מה אתה מחפש."
"כן? באמת?"
"ברור שכן."
אבין כרך את זרועו סביב כתפו של אנגוס, "זוכר את היום שבו נפגשנו, לפני מאה שנה? כשפחדת להחליק במזחלת?"
"לא פחדתי. אלוהים."
"כן פחדת. ממה שאבא שלך יגיד. בכל אופן, לפי מה שאני רואה אתה עדיין פוחד."
אנגוס הרים את הקנקן ולגם לגימה ארוכה. זיכרון היום המעונן ההוא במדרון המושלג לפני זמן רב כל כך, היה יקר מפז. אמו של אנגוס מתה שנה קודם לכן; אביו מצא מפלט ביבשה, ערב אחרי ערב היו שניהם יושבים בדממה בשני קצות שולחן המהגוני הארוך. ואז בני משפחת האנט נכנסו בסערה לתמונה. הטי אלן, גפרור עטוף בבגדי צמר עבים ובצעיפים, הייתה רכובה על מזחלת מאחורי טום פוגסלי באותו יום. צווחותיה הדהדו במורד המדרון התלול, ניתזות כנגד היסוסו וכמיהתו של אנגוס. ואבין, שאותו פגש זה עתה, נופף בידו מעל המזחלת, קד ואמר, "היא כולה שלך. רק תעקוף את שני הסלעים האלה. זאת תהיה החוויה של החיים שלך." החיוך הקורן, התנועה האבירית — הניגוד המושלם לדבקותו החדשה של אביו באל זועם וקפדן מהברית הישנה שסוחט כל הנאה מהחיים ואת החיים מכל הנאה, חיים שבנוכחותו של אבין נראו נגישים כל כך, אפשריים כל כך. אנגוס הניח ברך זהירה על המזחלת וטס למטה במורד הגבעה וחווה את החוויה של חייו.
אבין קפץ מעבר למעקה המרפסת וצנח בחצר כמו חתול. "קח את הציורים לוויר ותראה מה יקרה. בשבילי. ארוכה הדרך לטיפררי, כמו שאתה יודע." הוא שלף במהירות את המפוחית שלו וניגן את הצלילים הראשונים של השיר.
"ולצרפת היא ארוכה עוד יותר..." אמר אנגוס. "טוב, בסדר. אני אעשה את זה. תהיה לוויר סיבה לצחוק צחוק גדול."
"כל הכבוד, ככה צריך." המפוחית הכסופה הבזיקה והצלילים המתוקים של השיר 'אנני לורי' ריחפו במורד הגבעה אל המקום שבו הכסיף אור הירח את עצי האדר המסתתרים בין עצי האשוחית, מתנועעים ברוח, עליהם החדשים נצמדים לענפיהם. אבין לפת את מעקה המרפסת וקפץ בחזרה מעליו. "נחזור הביתה מהר מאוד."
אנגוס, שלא היה יציב לגמרי, הושיט לו כוס. "נחזור הביתה מהר מאוד," הוא הסכים, והם השיקו כוסות ריקות.
* * *
עשרה חודשים לאחר מכן, במרס 1916, זמן קצר לפני הקרב על סָנט אֶַלוּאָה קרֶטֶרס, שבו היו לקנדים מעל אלף ושלוש מאות נפגעים, חדלו להגיע מכתביו הסדירים של אבין. הוא נראה אחר כך, לפחות את זה שמעו בני המשפחה מג'ורג' מאתר, שחזר מהחזית בכיסא גלגלים — אף אחד לא חזר בלי פציעות; מי שהתגייס, זה היה עד הסוף. ג'ורג' טען שהוא ראה את אבין בספטמבר, אחרי קורסלט, ליד תייפוואל. כיוון שהמידע הזה הובלע בין מילים מסוימות שחזרו שוב ושוב כגון "כסוף", "מלאך" ו"סופה", היה קשה לדעת מה באמת הוא ראה. וכעבור ימים אחדים של דיבור מבולבל בלתי פוסק, ג'ורג' השתתק ונעשה כמעט אילם.
בחודשים שעברו מאז יצא אבין לדרך ועד שנעלם, נסחפה הטי אלן כמו עלה בזרם, כפי שקרה לה פעמים אחדות במרוצת השנים. כשהוא נעלם, היה נדמה שהיא מתנתקת מעצמה.
עבור אנגוס הפך אבין לאיבר פנטום שמכאיב כאילו הוא עדיין שם, גם כשהוא איננו. גורלו הלא נודע עורר תקווה תחילה. אבל התקווה דעכה מיום ליום. מכתבים למפקדו של אבין לא זכו לתשובה. מכתבים לדרגים בכירים יותר נענו בחוסר ודאות. אבין עדיין לא הוכרז רשמית כנעדר בקרב. לא היה דבר שיכול למלא את החלל שהותיר אבין — לא היו שום סימן, שום מילה, שום גוף, שום קבר.
אולי הוא מאושפז בבית חולים בלי שום סימן מזהה? אולי הוא התפוצץ לחתיכות? אולי הוא משוטט המום עם זעזוע מוח ואינו מסוגל לומר את שמו לאיזה איכר עני? אולי הוא במחנה שבויים ונאסר עליו לכתוב. אולי... אולי... אנגוס שכב ער בלילה לצדה של הטי, שניהם מדמיינים בשקט תרחישים, ידו מערסלת את ידה מתחת לשמיכות.
לנוכח היעלמותו של אבין, הנפגעים המתרבים באלפיהם והמלחמה המסלימה, התבלט יותר ויותר רפיון הרוח בחייו של אנגוס. היו לו חלומות קדחתניים על הציור שלו, שהעירו אותו בבהלה ומילאו אותו בחרטה. היא הייתה באבן הלבנה שעליה הגלים נשברו ברעש, בחצאי העיגולים המפוספסים החקוקים בקונכיות השחורות. וגם בשעטת העננים, במנוסתם מגביע הרקיע הכחול. היא הייתה בערפל שנראה מבעד לווילון תחרה, בבגדים תחתונים מהודקים לחבל כביסה, בשיט עם הרוח. היא הייתה בצבע המתקלף ממצוף פעמון בודד ובדנדון העמום שלו בים המתערסל בנחת.
יופי של תחביב בשביל אימא שלך, אמר אביו על הציור שלו, אבל גבר עובד עם מוח או עם כוח, ולך יש משניהם בשפע. תשתמש בהם בבקשה. יש עוד חיים שלמים לפניך, תוודא שיהיה להם ערך.
וכיוון שהייתה לו משפחה לפרנס, הסכים אנגוס להעביר סחורה הלוך ושוב לאורך החוף עבור אביו — גיבור דיג גדול לשעבר, אדם אמיד בקנה המידה של סנג הארבור, הבעלים של ספינות דיג ושל העצים שמהם בונים אותן. אדם שוויתר על חיים בים כדי לגדל את בנו, ומעולם לא הניח לו לשכוח זאת. אדם שמילים על קדושת החיים וכבוד וחובה וכסף בבנק היו מבחינתו ביטוי מספק של אהבה. אדם שתמך באנגוס בלי לשאול שאלות כשהיה זקוק לו יותר מכול ודאג לבניית בית עבור הטי והתינוק, כשאנגוס בן התשע־עשרה עמד מולו בנעליים מוכתמות בנתזי צבע ובכיסים ריקים.
בפיקודו על הלורלי הצליח אנגוס להבין חלק מהותי מעצמו. עכשיו היא התקדמה בכבדות במים ומערך המפרשים שלה גנח מעייפות. לא היה שום טעם לשפץ אותה. בקרוב יגיעו אל קצם הימים של הובלת סחורות כמו כרוב, תפוחי אדמה, עצים, מלח ולוחות עץ לחביות בספינות מפרש. ובכל זאת, מפעם לפעם, כשהוא העלה אותה לרוח, היא הייתה תופסת כיוון נכון והוא היה מרגיש את השלמות המתואמת של המים השוטפים מהסיפון הקדמי, זורמים לאורך הדופן שמתחת לרוח ושבים אל הים. "תנהג בה, בחור! היא שרה עכשיו," היה צועק וואלס.
בבוקר זוהר אחד בחודש יולי, כשאבין עדיין נעדר והקרב על הסוֹם עדיין השתולל, פרשו אנגוס ואביו את המפרש הראשי של הלורלי בחצר שמאחורי הבית. אנגוס כרע על ברכיו כדי לחפש תפרים חלשים, והיו הרבה, ואמר, "סטיבנס אומר לעשות חדש או לא לעשות כלום. הוא יארגן לנו מערך מפרשים חדש בבריכת האט ברגע שהיא תקפא." דנקן התרומם בגניחה. "נו טוב," הוא אמר, "רנדולף סטיבנס הוא אולי תופר המפרשים הכי טוב בסביבה, אבל היא כבר הרבה מעבר למפרשים. והיא לא תסתדר עם מנוע עזר. הרטט יפרק את לוחות העץ שלה."
ויפרק לה את הנשמה, חשב אנגוס. הוא רכן לפנים והניח כף יד פרושה על אריג הכותנה הרך של המפרש, שהשמש הלבינה לגמרי, וזכר את צבע הקרם העמוק שהיה לו בתחילת דרכו ואת המאמצים שהשקיעו וואלס והוא כדי שהרוחות הקלות בשעת הזריחה והשקיעה ינפחו את המפרש הראשי בקימור מושלם. הוא חשב על ההפלגה ההיא בים גועש, כשהחלוץ נקרע לגזרים והמעלן של הראשי נתקע והם לא הצליחו להוריד אותו, ועל הסדק שנפער במעלה התורן עד לאמצעו, לפני שהרוח פרמה שני תפרים. הוא חשב על התיקון המושלם של סטיבנס וליטף אותו לאורכו בכף ידו.
ובדיוק באותו רגע בחר אביו לספר לו שהוא חושב לדבר עם בָּלפוּר.
"בלפור?" אנגוס הרים את מבטו בחדות. "למה? אתה לא מתכוון לבנות על החברות של הטי עם קיטי, נכון?"
אביו לא הוטרד וענה, "ברור שלא. אני מתכוון לבנות על הקיץ ההוא שבו היא עזרה לו כשהפקיד שלו התפגר. בלפור עומד להגיע מהליפקס בשביל לבדוק איזה נכס בצ'סטר ואני מתכוון להגיע לשם ולהראות לו את הסביבה. לדבר קצת עסקים. אני רוצה שתבוא אתי."
אנגוס התיישב על עקביו. זה היה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות. ועצם הזכרת שמם של קיטי ואביה, בלפור כסוף השיער, איש פיננסים מהליפקס, החזיר את אנגוס לקיץ שבו בילתה הטי בבית האבן הגדול שלהם בנורת'ווסט ארם. זה החזיר אותו למדשאות ולגנים ולהזמנתה של קיטי לצאת לשיט עם בן דודה בלנשארד — המכונה בִּיבִּי — במפרשית הקטנה והמטופחת שלו, סירת שלושים ושניים פיט יוקרתית מתוצרת הֶרשהוֹף, שבלפור קנה לו. ביבי וחבריו התפרקדו בנינוחות בקוקפיט, לבושים במכנסיים לבנים עם קפל מגוהץ, העבירו ביניהם בקבוק משקה שטוח וכסוף והניחו לאנגוס להכין את הסירה ולהשיט אותה עבורם, כאילו היה עובד שכיר שלהם. גם אחרי השנים הרבות שעברו מאז, אנגוס עדיין זכר כמה יפה הגיבה המפרשית, חתכה את הגלים כמו סכין, ריככה את השפלתו וזכר שההשפלה הזאת שבה והציפה אותו במלוא עוזה כשבתום השיט, בדרך חזרה למעגן היכטות, דיברו ביבי וחבריו עם הטי כאילו היא שייכת להם.
"קשרים, ככה עושים דברים," אמר לו אביו. "אפילו הטי מבינה את זה."
"אולי אתה צריך לקחת אותה אתך כשותפה לעסקים."
"אתה יכול להתבדח כמה שאתה רוצה, אבל אני רציני עכשיו. בלפור שמע על הרווחים היפים שאני מכניס לכיס בדאוסון. אולי הוא ירצה שאני אשקיע במפעל לייצור לבנים שהוא בודק בברידג'ווטר. הוא רוצה למזג אותו עם מפעל בוואלי. אפשר להרוויח כסף בעסקים עם משקיעים כבדים. ממיזוגים ומדברים אחרים. ובלפור הגון מספיק כדי לא להפקיע מחירים בזמן מלחמה. הוא אדם טוב. הבעיה היא שאני לא רוצה להעמיד פנים שאני מבין בעסקאות פיננסיות גדולות ומסובכות, ואני זקן מדי בשביל ללמוד. אני מבין דברים שאני יכול לגעת בהם — עץ שהופך לסירות, אדמה שאפשר לטעת בה את הרגליים. אבל אני לא אתנגד לקצת פעילות מרגשת. הגיע הזמן שתפסיק עם הים ותעזור לי. תרחיב אופקים."
"אתה מתכוון לחסל את הלורלי."
"לא אמרתי את זה."
אנגוס פגע בנקודה רגישה, כפי שידע שיקרה. זה היה קו הגנה שפעל לטובתו בעבר ושמר עליו מפני חיים ביבשה בצִלו של אביו, חיים של פקיד מהולל, מנהל שבודק נכסים והשקעות ואת עבודתם של אנשים אחרים. ועכשיו מדובר במשהו גרוע עוד יותר — עסקאות פיננסיות גדולות, משקיעים כבדים, משחקי הכסף — כל מה שהלהיב אנשים כמו בלפור. אביו, להבדיל מהם, חי בפשטות כמעט כפי שחי תמיד. ההון שהוא החל לצבור וההון שעליו חלם היו רק דרך אחרת לחזור לחוף עם ספינה שבטנה מלאה בדגים. מרוץ אל קו הגמר. אנגוס לא ידע אולי להבדיל בין נייר ערך לנייר טואלט, אבל בהחלט ידע עד כמה גבוהים הסיכונים ומה תעשה התנערות מהמורשת הזאת לאיש שהוא שנא והעריץ ואהב. ומה עלולה הכניעה לעשות לו עצמו.
אביו פרש את נרתיק הטבק, פיטם לאטו את המקטרת והדליק אותה. הוא העיף מבט בעיניים מצומצמות לעבר המפרץ ואמר, "נוציא אותה מהמים, נראה לאיזה תיקונים היא זקוקה, אבל כדאי שנכיר במצב. היא לא שווה מערך מפרשים חדש. נגמר סיפור הובלת סחורות בספינות מפרש לאורך החוף. אין בזה כסף. ואני לא גידלתי אותך כדי שתהיה ספן פשוט."
אנגוס קם ממקומו. העולם החל לסגור עליו. "אולי זה בדיוק מה שאני ומה שאני רוצה להיות," הוא אמר. "זה שאתה ויתרת על החיים בים עוד לא אומר —" הוא השתתק, מאוחר מדי. אביו התפרץ מיד לדלת הפתוחה עם המילים, "ובשביל מי עשיתי את זה? בשבילך. ילד בלי אימא."
רק כעבור שנים רבות התחוור לאנגוס שלתשובה הזאת אין שום אחיזה במציאות. אחרי מות אמו יצא אביו היישר אל הים, אל אזור הדיג בבנקס, נדחף לשם בידי השדים העלומים שרדפו אותו, ואחר כך גם הבריחו אותו בחזרה אל החוף, שם נאחז כטובע בכתבי הקודש וזנח את שירי הימאים לטובת הרהורים בגורל וביד אלוהים. במרוצת הזמן נראה שכל עסקה שהוא סגר פעלה לטובתו, וגם לכך הוא החל להתייחס כאל תכנית של אלוהים, גמול על חיים מוסריים והגונים שהתוצאה שלהם, המורשת שלו, אולי לא תערים על המוות אבל בהחלט תקשה עליו.
אביו משך את המפרש והחל לקפל אותו. "לקח לי שנים לעלות בסולם הדרגות מנער סיפון לקברניט. שנים. אני לא קיבלתי סירה סתם ככה כמוך. אתה רוצה לבזבז את החיים שלך על התרוצצות בים? אלוהים אדירים. תראה את אבין. אף פעם לא התמסד. אף פעם לא עשה שום דבר ברצינות. ולאן הוא הגיע? לתחתית השוחה. המוות הכי מיותר שיכול להיות."
"אנחנו עוד לא יודעים אם הוא מת," סינן אנגוס בכעס. זה היה הדבר היחיד שהוא היה מסוגל לעשות כדי לא לתלוש את המפרש מידיו של אביו ולדחוף אותו אל קיר האסם.
"רק אידיוט יאמין שהוא לא מת. תשלים עם זה. ותדאג שגם אשתך תעשה את זה. תראה אותה. בקושי אוכלת, בקושי מדברת, מסתובבת בלי מטרה כמו סירה שנסחפת בזרם. מזל שאני יכול לוותר על אידה כדי שהיא תוכל לטפל בכם כאן."
בשליטה עצמית עילאית אמר אנגוס, "אנחנו יכולים להסתדר לבד טוב מאוד," אף שנוכחותה הנמרצת של אידה אצלם הקלה מאוד. הוא הסתובב והתחיל לרדת במורד הגבעה. "מה שהורג אותה זה חוסר הוודאות," הוא אמר.
"אז תן לה קצת ודאות," צעק אביו מאחורי גבו. "תשכנע אותה. ותמשיכו בחיים."
* * *
כעבור שבוע לקח אנגוס שלושה ציורי שמן שלו לבית העסק של וויר בהליפקס — אחד של ציפור מים שנקראת שחיינית צרת מקור, יושבת על מצוף פעמון סחוף רוחות, שהציץ מהפינה השמאלית התחתונה של בד הציור, ועוד שני ציורים, כמעט נטולי צבע — שורת שחפים מצטופפים מול הרוח על עצמות מולבנות של לווייתן אפור, ומפרשים, תרנים וגוף של סירה מגיחים מתוך הערפל בקווי מתאר מטושטשים ביותר ובגוני לבן־אפור. כל השלושה צוירו בשכבות נדיבות של צבע שמן, ואף אחד מהם לא הצליח להעביר את אווירת המסתורין, את המראות העדינים, הלא מושלמים, שהוא ניסה להעביר. וויר תלה אותם ונעמד מולם בגבינים מכווצים. הבעת הבוז כבדת העפעפיים שלו נעלמה, וכך גם אדישותו המזויפת. מדי פעם הוא פסע צעד קדימה ואחר כך נסוג לאחור. הוא החליק את שערו המשומן היטב. אבל בסופו של דבר הוא הכריז ששניים מהם חסרי צבע ומוזרים, ניסיוניים ולא משכנעים, ושאת כל השלושה, במיוחד את הציפור על המצוף, אי אפשר למכור. "תישאר עם ציפורים אמִתיות," הוא אמר. אנגוס לקח את הציורים ויצא משם.
בהפלגה הביתה, כשחלפו על פני כֵּף שֶבָּקטוֹ משמאל, ווואלס שאב במרץ מי שיפוליים, ואנגוס השליך את הציורים בזה אחר זה אל הים. הציור האחרון מבין השלושה, זה של השחיינית צרת המקור, שרגלה האחת מורמת והשנייה ניצבת על מצוף הפעמון — כמעט מתעופפת אבל עדיין נאחזת בחוף המבטחים המפוקפק — ריחף לרגע ברוח הגבית. אנגוס זינק לעברו בדיוק כשהוא צנח אל השובל שהותירה הסירה במים והמשיך להביט אחריו לאחור זמן רב אחרי שנעלם מהעין. אחר כך הוא סובב את ההגה, הציץ במצפן והפנה את חרטום הסירה לכיוון הרצוי.
כשהגיע הביתה הוא התלבט אם לספר על כך להטי. היא לבשה חולצה לבנה מעומלנת וחצאית כחולה, ופתאום נעשתה דברנית מאוד וממוקדת לגמרי. אבל זה היה מסוג הדברים שלא היו לו מילים לתאר והיא המשיכה לדבר על בלפור. סיפרה שדנקן הביא אותו לביקור כשאנגוס לא היה בבית. סיפרה שהוא נהנה לשבת ליד שולחן המטבח כאילו הוא רגיל לכך, הזמין אותה לשבת לידו, עדכן אותה במה שקורה בחייה של קיטי בניו יורק ושיתף אותה בשיחה, גם כשדובר על בתי חרושת ללבנים ומפעלי נייר "שמרפדים בניירות את היציאה מתקופת השפל של 1913," היא הוסיפה בחיוך מבויש, מצטטת את בלפור. זה משחק מילים על ניירות ערך וביטחונות, היא נאלצה להסביר לאנגוס. לאורך כל דבריה וגם בסופם חשב אנגוס על השחיינית צרת המקור צפה בין הגלים, צוללת מטה.
באוגוסט, כשתגובה לא מספקת נוספת מהצבא נחה בכיסו, נסע אנגוס לצ'סטר ונכנס לנפחייה אפלולית, שם יקד הכבשן על רקע צלליתו של איימוס האנט, אביו של אבין, שלפת את המלחציים והלם בעופרת לוהטת על קורה. איימוס חדל ממהלומותיו כשאנגוס דיבר, ושב להלום כשהוא סיים את דבריו, בלי להרים את עיניו. אנגוס הניח את ידו על כתפו הרחבה והמוצקה של איימוס והסיט את מבטו מהדמעות שפילסו שני נתיבים על פניו הרחבים והמפויחים.
הוא חזר לסנג הארבור והלך מיד למסבאה, שם דיברו על הצוללת שבה הבחינו אנשי צוות של מפרשית מניופאונדלד ליד מגדלור סָמבּרוֹ, ושם הצביע לורד קיצ'נר היישר על אנגוס מתוך כרזת גיוס שהייתה תלויה על הקיר ממול.
אנדרו רניק, דיקן המכללה התיאולוגית "היל", הקדיש את דרשתו בכנסיית סנט אנדרו למצוקתם של הבחורים מעבר לים ודיבר על הכבוד שבהקרבה, על ההקרבה כתכליתו הגדולה יותר של האל, כמגדירת האמונה, והוא זה שהציע קרטוגרפיה בתום הדרשה ואמר שיוכל לקשר בין אנגוס למייג'ור גולט, שיפתח לו דלתות. רניק הזכיר לאנגוס את כל העדכונים שעשה במרוצת השנים במפות המחוזיות, כיצד תיקן מיקומים של שרטונות ששורטטו במקומות הלא נכונים, הוסיף סלעים לא ממופים ותיקן עומקים לא מדויקים. אנגוס יוכל לסרוק בעצמו את בתי החולים בשעה שישרטט מפות בלונדון, הדגיש הכומר — בעורף — בלי לסכן חיים או איברים.
אנגוס עמד במבואת הכנסייה וחשב על הטי ועל איימוס; על ודאות ועל חוסר ודאות, ועל הדיוק המכני ועל יכולת השכפול, שהיו המהות של שרטוט מפות. הוא התמצא במיפוי עומקים, לא במיפוי שטחי קרקע. הוא לא התמצא כלל במדידות, אבל זה כמעט שלא יידרש ממנו. והוא בוודאי יוכל ללמוד כיצד להפוך תצלום למפה טופוגרפית.
"אנשים מסכנים את חייהם וטסים מעל קווי האויב כדי לצלם את התצלומים האלה," אמר רניק. "תוכל לעזור ולהציל חיים אם תהפוך את הצילומים האלה למפות."
אולי, חשב אנגוס, הובילו אותו לנקודה הזאת מההתחלה. הרי הוא הצטיין בציור ציפורים 'אמִתיות'. קבל את עצמך כמו שאתה, אמר לו רניק לפני שנים כשהסכים עם החלטתו של אנגוס לעזוב את המדרשה התיאולוגית. והנה הזדמנות לנצל את כישוריו כדי לעשות משהו חשוב.
אמנות שיש לה תכלית, כך קרא אביו לעבודתו בשרטוט מפות, ואנגוס הזכיר לו זאת כשהוא הזהיר אותו — רועד מזעם עצור, שערו הלבן פרוע ועיניו פעורות לרווחה — מפני חוסר המוסריות שבשירות כבורג במכונת המלחמה, גם אם יהיה רחוק משדה הקרב, מפני רתימת כישרונו למטרה מושחתת.
זו הייתה הפעם הראשונה שאנגוס שמע אותו משתמש במילה 'כישרון'.
* * *
מולר גנח על הרצפה לצדו ואנגוס נזרק לאחור ברכבת נושאת הגייסות, שהאטה ונעצרה בתחנת פינוי נפגעים. דגלים ססגוניים התנופפו בחוזקה מעל אוהל האחות הראשית כשאנגוס ואחרים עזרו למולר לרדת מהרכבת, שם אספו אותו שתי נשים צעירות עליזות להפליא. נהגות אמבולנס. מטורונטו, כך הן סיפרו לו. מאחוריהם עלתה לרכבת קבוצה של חיילים שהחלימו מפציעות וממחלות והוכרזו כשירים לחזור לשירות. אדם אחד נותר על הרציף. כתפיו התרוממו בתנועה מגושמת מעל זוג קביים והוא התנודד לפנים ולאחור, רגלו הטובה בקושי נוגעת בקרקע. רגלו היחידה, כך ראה אנגוס במבט שני. החייל מתח את שפתיו בחיוך מאולץ. "עכשיו אני יכול לחזור הביתה. ממש נהדר, נכון?" אנגוס השיב בחיוך מאולץ משלו והנהן. "אני חוטב עצים," אמר החייל, עדיין מחייך, וטלטל את ראשו מעלה ומטה.
חיוכו המעוות של החייל ליווה את אנגוס גם כשהרכבת יצאה לדרכה בטלטלה, וכך גם המילים "תחנת פינוי נפגעים". נפגעים — חמישים ושבעה אלף נפגעים ביום הראשון של הקרב על הסום, עשרים וארבעה אלף נפגעים קנדיים בתוך חודשיים רק בקורסלט. ו'פינוי' — מיון אנשים וטיפול בהם כדי שיחלימו ויוכלו לצאת לעוד סיבוב, שבו יהפכו לנפגעים. במהלך חיפושיו אחר אבין ראה אנגוס די והותר בבתי החולים בלונדון כדי להבין שכוויות, עיוורון, איברים קטועים, אובדן כושר דיבור ואביזרים מכניים במקום חלקים שאבדו מהפנים, היו עניין שבשגרה. שמו של אבין היה נרשם לוּ היה מאושפז בבית חולים, כך נאמר לאנגוס. חיילים ללא דסקיות זיהוי הצליחו להגיע לאנגליה רק לעתים רחוקות, וגם במקרים כאלה כמעט תמיד הייתה מתבררת זהותם. אבל כשאנגוס נלקח אל חסרי השם וראה את הפנים שמוטי הלסת ומזילי הריר, את המבטים החלולים ואת כל אלה שהמוות יהיה מענה לתפילתם, הוא הודה לאל שאבין אינו ביניהם.
כשהתותחים החלו להרעים מרחוק, פצחו הבריטים שברכבת בשירת 'צועדים לפרטוריה'. הקנדים הצטרפו לשיר והוסיפו כמה חרוזים גסים. הבריטים הוסיפו כמה משלהם. כולם צחקו כהוגן, אפילו אנגוס.
מה שמצחיק באמת, הוא חשב כשהשיר הסתיים ואחֵר התחיל, זה המחשבה שהוא יוכל למצוא את אבין ממרחק בטוח מאחורי הקווים, כמו איזה גיבור כורסה. עכשיו הוא בדרכו לפגוע באנשים וקרוב לוודאי שגם הוא יהיה בין הנפגעים. אבל לאבד את אבין היה לאבד את הקשר לעצמו — ולהטי. אבין היה החצי השני שלה. היא נהגה לשתות בצמא כל מילה שיצאה מפיו. במשך שנים היא הייתה בשביל אנגוס רק אחותו הקטנה של אבין, למעשה, עד שנסעה ללמוד באוניברסיטה. ואז הגיע הקיץ שבו היא בילתה עם קיטי — שמחה ללבוש בגדים משומשים של קיטי במסיבות ריקודים, לשבת על חומת אבן מדורגת וללגום שמפניה מגביע עדין מתחת לעששיות התלויות, מודעת כנראה להשפעתה על ביבי וחבריו.
בביקוריו שהלכו ותכפו, מעלו הטי ואנגוס באמון שנתן בהם אבין וגילו זה את זה, תחילה בהיסוס ואחר כך בביטחון גובר שהגיע לשיאו ברגע של תשוקה מאחורי הגזיבו שבקצה המדשאה של בלפור. רגע אינסופי, מחוץ לזמן, שבכל זאת הגיע לסופו, ובעקבותיו נערך חיפוש מגשש ועקר אחר שני כפתורי פנינה בדשא המוצל וזלגו דמעות בגלל תחרה קרועה ופסים ירוקים לאורך גב שמלת הפשתן הלבנה, הטובה ביותר של קיטי. אחר כך היו בלבול וחרטה נוספים. אבין, המום ומוכה אלם תחילה, הצליח למצוא בתוכו את הכוח למחול לאנגוס, וזמן לא רב אחר כך הכריז על הנישואים ועל התינוק שבדרך כמתנה שתקשר לנצח בין שלושתם.
סיימון פיטר בהחלט היה מתנה, ואיש לא הטיל בכך ספק לאורך שלוש־עשרה השנים שחלפו מאז. ילד רגוע, בעל דמיון פורה, לא מפונק, ילדם המוצלח — בנם היחיד. להט התשוקה שהביא אותו לעולם לא ניצת מחדש. אנגוס המשיך לגונן על הטי בעדינות, רצה באושרה, קיווה למשהו קטן בתמורה אבל לא ציפה לכך וניסה לא לחשוב כיצד חסם את סיכוייה. היא אמרה שהיא לא מתחרטת, טענה שהוא הציל אותה מהחבורה המטופשת של קיטי בלפור. אבל אחרי החתונה, כשישב לצדה בכרכרה, ידיה העדינות בכפפות אפורות מונחות בחיקה, שניהם מיטלטלים בדרך המשובשת על פני הסככות, רשתות הדיג, מלכודות הסרטנים הנערמות והמזחים הגדולים של סנג הארבור, הוא הטיל בכך ספק.
הטי המאופקת, המרוחקת, האוורירית כמעט, הייתה תעלומה, משכה אותו אליה והרחיקה אותו. ובכל זאת, לעתים הייתה מסוגלת לשאול, כמו תייר שאינו מכיר את מנהגי המקום, שאלה שחדרה מבעד לתפיסות המקובעות היישר אל לב העניין, טוותה חוטים נפרדים לחלוטין למארג שלם במקוריות ובמעשיות מדהימות. היא זו שהציעה לאנגוס למכור את ציורי הציפורים והחופים שצייר בהפלגות המסחריות שלו ולוודא שיהיו עקביים מספיק כדי שאנשים יקשרו אותם לשם איי.איי. מק'גראת; היא זו שדרבנה את דנקן לעזור בהקמת קרן לביטוח בלוננברג, שהמוטבים שלה בטווח הרחוק יהיו אלמנות ושותפים לדיג גם יחד, כך היא הדגישה. לא פלא שהיא הייתה לאשת סודו של בלפור. היא התייחסה לכך בביטול, כפי שהתייחסה למראה החיצוני שלה.
פעם היא אמרה לאנגוס שהמילה האהובה עליה ביותר היא 'וגם', מפני שתמיד יש משהו לפניה ואחריה, וזה מרגיע, כמו האינסופיות של מספרים. התחזיות העתידיות המעשיות שלה, בניגוד לניתוקה החולמני מעולם המציאות וניתוקה המתמיד למדי ממנו, היו אולי דרכה להבטיח שהעתיד יהיה אפשרי.
אבל העבר והעתיד היו חסרי משמעות עכשיו. נותר רק ההווה השוחק. הלאנס קורפורל שלצדו רכן מעל ברכיו, כפות ידיו צמודות בתפילה. הרכבת האטה לקראת עצירה. התקווה למצוא את אבין התפוגגה במהירות והייתה התקווה היחידה שנותרה לאנגוס. לא אימונים לקראת המלחמה וגם לא שיכרון הגאווה הלאומית שאפף אותה עמדו לפניו, אלא ודאות הקרב ומקומו הלא ודאי בו. גם כשהמחשבה הזאת הרעידה את נימי נפשו, עדיין פיעמה בו התקווה שקיימת מטרה ראויה יותר כלשהי, שהוא אמור להיות כאן, שהוא יכול להועיל קצת, ושאבין נמצא ממש מעבר לפינה, באיזו שוחה, שוכב בשדה או מסתתר בבית חווה, אוכל תפוח ומחכה שאנגוס ימצא אותו.
כשהרכבת נעצרה לגמרי ואנגוס הצטדד כדי לעבור על פני הלאנס קורפורל אל המעבר, הוא נזכר במבט החטוף האחרון שנתן בסיימון פיטר בתחנת הרכבת בצ'סטר — כתפיים מתוחות לאחור, רגליים פשוקות, ידיים נוקשות לצדי הגוף. אבל מה שהמשיך ללוות אותו כשהוא ירד לרציף ופילס את דרכו בהמון החיילים הנדחפים קדימה היה אותו נפנוף קטן אחרון — נפנוף של ילד. תישאר בחיים, אמר אנגוס לעצמו. תישאר בחיים.
לימור –
הקטוגרף של שטח ההפקר
כבר מהתקציר התחברתי מאוד לספר ולא התאכזבתי, מדובר ברומן שכתוב בצורה טובה, נהנתי מאוד לקרוא וממליצה.
איריס –
הקרטוברף של שטח ההפקר
“כשמישהו איננו, איננו לתמיד, חתיכה ממך נעלמת- מי שהיית עם האדם הזה ואולי מי שחשבת שתוכל להיות פעם.”(*)
הספר הזה התחיל דווקא טוב (ופתיחה שכזו אומרת רק שאחר כך יבואו גם כמה דברים פחות טובים); אדם שיש לו בית ומשפחה, אשה, בן יחיד, אב שגידלו באהבה גדולה, יוצא למלחמה הגדולה (שאחר כך תיקרא: “מלחמת העולם הראשונה”), לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא מבקש למצוא את אחיה של אשתו, אח, שהוא נשמתה התאומה, שנעדר במלחמה, ואין יודעים אם חי הוא או אם מת.
התחיל טוב, כי בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא ביקורת מרומזת, אך נוקבת, על המלחמה, על הצורך בה, על מהלכיה, ומצד שני – מה שנשאר מאחור, הבית, המשפחה, האוהבים, הדואגים.
אנגוס מק’גראת, קנדי מנובה סקוטיה, יצא להלחם, יחד עם בנות הברית בצרפת, כנגד הגרמנים שאיימו לכבוש ולהשתלט על כל אירופה. בבית נותרו אביו – דנקן, שגידלו לבדו, מאז היה תינוק, שכן אמו מתה עליו, המתנגד בכל דרך למלחמה, אשתו, הטי, שאחיה, כאמור, נעדר, ובנו סיימון, נער מתבגר, המחפש את דרכו בחיים.
בעל סירה, המשיט אותה בנהר נושא סחורות, ובשעות הפנאי מצייר, כי הוא מוכרח לצייר, קיווה להשלח למחלקת הקרטוגרפים בלונדון, ומשם לנסות לאתר את גיסו, אלא שמחלקת הקרטוגרפים מלאה, ועל כן נשלח לשדה הקרב.
ובשדה הקרב – כמו מחול מתוזמן היטב, יש שעות למנוחה, ושעות למתקפה, שעות לסיורים, והמוות אורב בכל רגע.
“למה לתקוף עם שחר או בשעת השקיעה כשכולם מוכנים לגמרי, זו הייתה תעלומה. ובכל זאת אלה בדיוק השעות שבהן התקיימו המתקפות החזיתיות. עוד בתקופת הטירונות הגיע רודי גורדון, הר אדם עם שפם אדמוני מאנטיגוניש, למסקנה שזה מחזה מבוים להפליא – המסך עולה בשעת בין ערביים, כולם מתייצבים במקומותיהם, המערכה השנייה בערב, השחקנים עולים להשתחוות עם שחר. ..” (*)
“… היה נדמה שמתקפת המרגמות, כמו דברים אחרים רבים כל כך בחזית, מנותקת ממניעים אנושיים, ומי שפותח בה הוא איזה צל מאיים שאורב מעבר לחלל הריק ומדי פעם מראה קסדה, יורה ברובה או מניף נקניקייה.” (*)
וכך, מעבירים את הזמן בהמתנה ליום הגדול – לקרב הגדול, שבו יביסו, כך קיוו את הגרמנים, בקו אחד, במקום אחד, בחזית אחת.
“‘… כל מה שאני יודע זה שאנחנו מתכוננים ליום הגדול, וכשהוא יגיע, אוהו, אז יהיה לנו אקשן! והרבה!’ אז הם חיכו. ומעבר לשטח ההפקר ישבו חיילים בדיוק כמוהם ונשפו על כפות ידיהם הקפואות.”(*)
“ארבעת אלפים קנדים נהרגו, עוד שבעת אלפים נפצעו – וכל זה בשביל פגיעה מקומית קטנטונת בקו של הגרמנים, המתוח לאורך שישה קילומטרים וחצי, שלא הועילה הרבה אלא רק הוכיחה שהקנדים הם כוח שיש להתחשב בו.”(*)
בבית נשארו, כאמור, הבן, סימון, והאשה, הטי. סימון, עדיין תלמיד בית ספר, מורהו ממוצא גרמני, נחשדף מתישהו, בסוג של שיתוף פעולה עם האויב, מבקש למצוא את דרכו בחיים, למצוא דרך להיות “הגבר בבית”, מתגעגע לאביו.
הטי נוטלת חלק נרחב יותר ויותר בעסק של הסב, שדאגתו לבנו שבחזית, כמעט משתקת את פעילותו.
וכך נע הספר בין פרק או שניים בחזית, פרק בבית, ובשליש האחרון של הספר גם פרקים בודדים המוקדשים לאשה, ההולכת ונעשית חלק חשוב בכלכלת הבית.
החלק הכתוב טוב יותר הוא החלק הראשון העוסק במלחמה ובחוסר הטעם שבה. אחר כך נראה שהסופרת החלה קצת “להתפזר”; יותר מדי קצוות פרומים, יותר מדי הרחבה במקום שאין בה צורך. אפשר היה אולי להסתפק בנובלה מהודקת הרבה יותר.
לקראת סופו של הספר (80%) תהיתי אם להפסיק, או למשוך עד הסוף; אבל הייתי בדרכי לארץ, עייפה מדי מכדי לחפש ספר אחר על גבי הקינדל, ומלבד זאת – קיוויתי שיהיה אישזהו סוף שיצדיק את המאמץ. לא לגמרי.
אפשר לקרוא את הספר הזה כמנשר נגד המלחמות.
אבל יש ספרים טובים בהרבה.
https://irisganor.com/3802/