הקתדרלה ליד הים



1

שנת 1320

החווה של בֶּרנָאט אֶסטַניוֹל

נָבַרקלָאס, נסיכות קטלוניה

באחד הרגעים שבהם נראה כי איש אינו מבחין בו, נשא בֶּרנאט את מבטו אל השמים הכחולים, הצלולים. השמש הרכה של סוף חודש ספטמבר ליטפה בקרניה את פני מוזמניו. הוא השקיע בהכנות למסיבה כל כך הרבה זמן ומאמץ, שרק מזג אוויר אכזרי יוכל להעיב עליה. ברנאט חייך אל שמי הסתיו, וכשהשפיל את המבט התרחב חיוכו לשמע קולות הצהלה שעלו מרחבת האבן אשר נפרשה מול דלת הדיר, בקומת הקרקע של החווה.

בקרב כשלושים המוזמנים שלו שררה עליצות כללית: הבציר של אותה שנה היה מעולה. הכול — גברים, נשים וילדים כאחד — עבדו במהלכו מבוקר עד ערב באיסוף הענבים ובדריכתם בלי לקחת לעצמם ולו יום אחד למנוחה.

רק אחרי שהיין היה מוכן להתססה בחביות, וקליפות הענבים אוחסנו לסינון הזג במהלך החורף המשמים, החלו האיכרים בחגיגות ספטמבר. ובאותו מועד בחר ברנאט אֶסטַניוֹל להינשא.

ברנאט סקר את מוזמניו. הם נאלצו להתעורר עם שחר כדי לחצות ברגל את המרחק, שלגבי אחדים מהם היה גדול מאוד, אשר הפריד בין החווה שלהם לבית משפחת אסטניול. האנשים שוחחו בערנות, אולי על החתונה, אולי על הקציר, אולי על שני הדברים גם יחד; קצתם, ובהם קבוצה שהכילה את דודניו ממשפחת אסטניול ואת בני משפחת פּוּץ', קרוביו של גיסו, פרצו בצחוק רם ונתנו בו מבטים מלאי משמעות. ברנאט הבחין בסומק העולה על לחייו והתעלם מן הרמיזה; הוא לא רצה אפילו לדמות לעצמו את המניע לצחוקם. בנקודות שונות ברחבת הבית זיהה את בני משפחת פונטָניאָס, את משפחת וילָה, את משפחת ז'וֹאָניקֶט, וכמובן, את קרוביה של הכלה: בני משפחת אֶסטֶבֶה.

ברנאט ליכסן מבט אל חמיו; פֶּרֶה אסטבה הסתובב בקהל והציג לראווה את כרסו העצומה, מחייך לאחדים וממהר לפנות לאחרים. פרה הפנה אליו את פניו העליזות, וברנאט נאלץ לברכו לשלום בפעם המאה. הוא תר במבטו אחר גיסיו ומצא אותם בין המוזמנים. הם התייחסו אליו בחשדנות למן הרגע הראשון למרות מאמציו הניכרים של ברנאט לזכות באמונם.

ברנאט שב ונשא את מבטו אל השמים. הבציר ומזג האוויר החליטו ליטול חלק בשמחתו. הוא הסתכל על החווה שלו, ושוב על האנשים, וקפץ מעט את שפתיו. לפתע, וחרף ההמולה סביבו, הרגיש בודד. פחות משנה חלפה מאז מות אביו; ועל ההודעות ששלח לאחותו, גיאָמוֹנָה, שעקרה לברצלונה אחרי נישואיה, לא קיבל תשובה, אף שהשתוקק לראות אותה שוב. היא היתה הקרובה מדרגה ראשונה היחידה שנותרה לו מאז מות אביו...

מותו הפך את החווה של משפחת אסטניול למוקד ההתרחשויות של המחוז כולו: שדכניות והורים לנערות שהגיעו לפרקן פקדו אותה בלי הרף. איש לא נהג לסור לביתם קודם לכן, אך מותו של אביו, אשר התקפי המרדנות שלו זיכו אותו בתואר "אסטניול המשוגע", השיב את התקווה לכל מי ששאף להשיא את בתו לאיכר העשיר ביותר במחוז.

"אתה כבר מספיק מבוגר בשביל להתחתן," אמרו לו פעם אחר פעם. "בן כמה אתה?"

"בן עשרים ושבע, אני חושב," היה עונה.

"בגילך אתה כמעט אמור להיות סבא," גערו בו. "מה תעשה לבד בחווה הזאת? אתה צריך אישה."

ברנאט נהג להטות אוזן סבלנית לעצות הללו בידיעה ברורה שאחריהן יעלה שמה של מועמדת שכוח השור לא ישווה לסגולותיה, ויופייה יאפיל על השקיעה הנפלאה ביותר.

זה לא היה נושא חדש עבורו. אסטניול המשוגע, שהתאלמן עם הולדתה של גיאמונה, כבר ניסה להשיא אותו בעבר, אך בכל פעם יצאו מהחווה הורי הנערות שהגיעו לפרקן כשהם מחרפים ומגדפים: איש לא יכול לעמוד בדרישותיו של אסטניול המשוגע באשר לנדוניה שתבע מכלתו לעתיד. וכך הלך ושכך העניין בברנאט. עם השנים החמיר מצבו של הקשיש, ופרצי המרדנות שלו הפכו להזיות. ברנאט השקיע את כל מרצו בעבודת האדמה ובטיפול באביו, ולפתע, בגיל עשרים ושבע, מצא את עצמו בודד ומכותר.

עם זאת, הביקור הראשון שברנאט זכה לו, עוד בטרם קבר את המנוח, היה מהפקיד הממונה על האחוזה של אדון נברקלאס, אדוניו הפיאודלי. "כמה צדקת, אבא!" חשב ברנאט למראה הפקיד הממונה על האחוזה המלווה בחיילים על סוסים.

"כשאמות," חזר ואמר לו הזקן בלי הרף, ברגעים שבהם שבה אליו שפיותו, "הם יבואו; ואז תצטרך להראות להם את הצוואה," אמר והצביע על האבן שתחתיה, עטוף בפיסת עור, נח המסמך שהכיל את רצונו האחרון של אסטניול המשוגע.

"מדוע, אבא?" שאל אותו ברנאט כאשר שמע לראשונה את אזהרתו.

"כפי שאתה יודע," ענה לו, "האדמות הללו הן שלנו בזכות האֶמפיתֶאוּזָה.1 אבל אני אלמן, ואלמלא כתבתי צוואה, עם מותי היה האדון זוכה לרשת את מחצית הריהוט ובעלי החיים שלנו. הזכות הזאת מכונה דֶה אינטֶסטיה; יש עוד זכויות רבות לטובת האדונים, ועליך להכיר את כולן. הם יבואו, ברנאט; הם יבואו לקחת את מה ששייך לנו, ואתה תוכל להיפטר מהם רק אם תראה להם את הצוואה."

1 זכות השימוש באדמה או בקניין בתמורה למס שנתי לבעל הרכוש. במקרים מסוימים תוקפה כאורך חייו של המשתמש בה, ולעתים היא גם עוברת בירושה. [כל ההערות בספר הן של המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת]

"ומה אם בכל זאת ייקחו ממני?" שאל ברנאט. "אתה הרי מכיר אותם..."

"גם אם ייקחו, זה רשום בספרים."

זעמם של הפקיד הממונה על האחוזה ושל האדון נפוץ בכל רחבי המחוז, ומצבו של היתום, שהיה ליורש הבלעדי של כל רכושו של המשוגע, הפך למפתה פי כמה.

ברנאט זכר היטב את ביקורו של מי שהפך לחמיו לפני תחילת הבציר. חמש משכורות, מזרן וכתונת פשתן לבנה; זו היתה הצעת הנדוניה שלו בתמורה לבתו פרַנסֶסקָה.

"ולמה שארצה כתונת פשתן לבנה?" שאל ברנאט והמשיך לנער את הקש בקומת הקרקע של החווה.

"תסתכל," השיב פרה אסטבה.

ברנאט נשען על הקלשון והפנה את מבטו אל הנקודה שעליה הצביע פרה אסטבה: פתח האורווה. הקלשון נפל על הקש. באור שחדר דרך הפתח הופיעה פרנססקה לבושה בכתונת פשתן לבנה... גופה נגלה בעדה בשלמותו!

צמרמורת חלפה בגוו של ברנאט. פרה אסטבה חייך.

ברנאט נעתר להצעה. הוא עשה זאת בו במקום, בגורן, בלי להתקרב אליה אפילו, אך בלי להסיט ממנה את עיניו.

זו היתה החלטה פזיזה, וברנאט היה מודע לכך, אבל אי אפשר לומר שהתחרט; פרנססקה ניצבה מולו, צעירה, יפהפייה, חסונה. נשימתו הואצה. והיום, הוא תהה, על מה חושבת הבחורה? האם היא מרגישה כמותו? פרנססקה לא נטלה חלק בפטפוטיהן העליזים של הנשים; היא עמדה בשתיקה לצד אמה, נמנעת מלצחוק, מלווה את ההלצות והצחקוקים של האחרות בחיוכים מאולצים. לרגע נפגשו מבטיהם. היא הסמיקה והשפילה את עיניה, אבל ברנאט הבחין בָּאי־שקט שנשקף משדיה. כתונת הפשתן הלבנה נקשרה שוב לפנטזיה של ברנאט ולתשוקותיו.

"ברכותי!" נשמע מאחוריו קול בלוויית טפיחה חזקה על השכם. חמיו נעמד לצדו. "תשמור לי עליה," הוסיף; עיניו עקבו אחר מבטו של ברנאט וידו הצביעה על הבחורה, שכבר לא ידעה היכן להסתתר מרוב בושה. "אם החיים שתעניק לה יהיו כמו החגיגה הזאת... זו הסעודה הכי טובה שראיתי בחיי. אני בטוח שאפילו אדון נברקלאס לא יכול להרשות לעצמו מעדנים שכאלה."

ברנאט רצה לחלוק כבוד למוזמניו והכין ארבעים ושבע כיכרות לחם מקמח חיטה לבן; הוא העדיף להימנע מן השעורה, השיפון או הכוסמת שהזינו את האיכרים בדרך כלל. קמח חיטה משובח, לבן כמו הכותונת של אשתו! הוא סחב את כיכרות הלחם לטירת נברקלאס כדי לאפות אותן בתנורו של האדון במחשבה שכמו תמיד, תשלום של שתי כיכרות יספיק לצורך העניין. למראה לחם החיטה פקח האופה זוג עיניים גדולות כמו צלחות, ואחר צימצם אותן כדי סדק עיקש. בפעם ההיא הרקיע המחיר לשבע כיכרות, וכשיצא מן הטירה, קילל ברנאט את החוק שאסר עליהם החזקת תנורי אפייה בבתיהם... ונפחיות ובתי מלאכה לעיבוד עורות.

"בטח," השיב לחמיו והסיט את מחשבותיו מן הזיכרון המר.

השניים התבוננו ברחבת החווה. אולי גנבו לי חלק מהלחם, חשב ברנאט, אבל לא את היין שהמוזמנים שותים — היין המובחר שהכין אביו, ואשר במשך שנים הניח לו להתיישן — וגם לא את בשר החזיר המומלח ואת נזיד הירקות עם העופות, ובעיקר לא את ארבעת הכבשים השסועים באמצעיתם וקשורים למוטות, שנצלו לאטם על הגחלים, מתיזים גצים ומדיפים ניחוח גן עדן.

ואז נכנסו הנשים לפעולה. הנזיד היה מוכן והקעריות שהביאו עמם המוזמנים החלו להתמלא. פרה וברנאט התיישבו לצד השולחן היחיד שעמד על הרחבה, והנשים פנו להגיש להם; איש לא ישב על ארבעת הכיסאות הנותרים.

האנשים, מקצתם עומדים מקצתם ישובים על קורות עץ או על הקרקע, הבחינו בסעודה המוכנה, ומבטיהם נעוצים בכבשים הנתונים להשגחתן המתמדת של כמה נשים, בעודם שותים מהיין, מפטפטים, צועקים וצוחקים.

"אין ספק, חגיגה אדירה," חרץ פרה אסטבה בין לעיסה ללעיסה.

מישהו הרים כוסית לחיי הזוג הצעיר. לא חלפה שנייה, והכול הצטרפו.

"פרנססקה!" צעק אביה והניף את כוסו לעבר הכלה, שעמדה עם הנשים ליד הכבשים.

ברנאט הביט בבחורה, ששוב השפילה את מבטה.

"היא לחוצה," תירץ פרה וקרץ לו. "פרנססקה!" צעק שוב. "תרימי איתנו כוסית לחיים, נו! נצלי את ההזדמנות, כי בקרוב כולנו נלך... טוב, כמעט כולנו."

פרץ הצחוק הכללי רק הגביר את מבוכתה של פרנססקה. הצעירה הגביהה מעט את הכוס שמישהו נתן בידה, ובלי לשתות ממנה הפנתה את גבה אל הצחקוקים וחזרה להתעסק בכבשים.

פרה אסטבה השיק כוסית עם ברנאט בעוצמה כזו שהיין געש בכוסות. המוזמנים עשו כמותם.

"אתה כבר תדאג לגרום לה להתגבר על הביישנות," אמר לו בקול רם כדי שכל הנוכחים ישמעו.

הצחוק התפשט בשנית, והפעם בלוויית הערות שובבות שברנאט העדיף להתעלם מהן.

בין צחקוקים להלצות נהנו הכול מהיין, מהחזיר ומנזיד הירקות והעוף. הנשים כבר החלו להסיר את הכבשים מן הגחלים, כשאחת מבין קבוצות המוזמנים השתתקה; כל המבטים הופנו אל הגבול שבין אדמותיו של ברנאט ליער אשר מעבר לשדות המעובדים הנרחבים, בקצה המדרון שבו שתלה משפחת אסטניול כמה מהגפנים אשר סיפקו לה את היין המעולה.

בתוך רגעים אחדים השתררה דומייה במקום.

מבין העצים הגיחו שלושה פרשים. אחריהם צעדו ברגל כמה אנשים במדים.

"מה הוא עושה פה?" שאל פרה אסטבה בלחישה.

מבטו של ברנאט עקב אחר האנשים שהתקרבו בעוקפם את השדות. המוזמנים התלחשו ביניהם.

"אני לא מבין," אמר ברנאט לבסוף, גם הוא בלחש, "הוא מעולם לא עבר פה. זו לא הדרך לטירה."

"הביקור הזה לא מוצא חן בעיני," הוסיף פרה אסטבה.

המשלחת התקדמה באטיות. ככל שהדמויות הלכו וקרבו, כן התחלפה ההמולה ששררה ברחבה עד כה בצחוקם ובהערותיהם של הפרשים; הכול יכלו לשמוע אותם. ברנאט סקר את מוזמניו; מקצתם חדלו להביט והרכינו את ראשיהם. הוא תר במבטו אחר פרנססקה, שניצבה בינות לנשים. קולו הרועם של אדון נברקלאס הגיע עד אליהם. הזעם הציף את ברנאט.

"ברנאט! ברנאט!" קרא פרה אסטבה ומשך בזרועו. "מה אתה עושה פה? רוץ לקבל את פניו."

ברנאט זינק ממקומו ורץ לקבל את פני אדוניו.

"ברוך בואך לביתך," בירך אותו, מתנשף, משהגיע עד אליו.

יוּרֶנס דֶה בֶּיֶירָה, אדון נברקלאס, משך במושכות סוסו ונעצר מול ברנאט.

"אתה אסטניול, בנו של המשוגע?" שאל ביבושת.

"כן, אדוני."

"יצאנו לצוד ונתקלנו בחגיגה הזאת בדרך חזרה לטירה. לכבוד מה המאורע?"

בין הסוסים זיהה ברנאט את החיילים העמוסים בשלל ציד: שפנים, ארנבות ותרנגולי בר. ביקורך הוא שטעון הסברים פה — השתוקק לענות לו — ואולי דיווח לך האופה על לחם החיטה המשובח?

לרגע נדמה לו שאפילו הסוסים, אשר עמדו בלי נוע ועיניהם הגדולות, העגולות, מופנות אליו בדריכות, ממתינים לתשובתו.

"לכבוד כלולותי, אדוני."

"את מי נשאת לאישה?"

"את בתו של פרה אסטבה, אדוני."

יורנס דה ביירה החריש, מבטו נעוץ בברנאט מעל ראש סוסו. רגלי הבהמות רקעו על הארץ בקול.

"ובכן?" נבח יורנס דה ביירה.

"לאשתי ולי," אמר ברנאט בניסיון להסתיר את מורת רוחו, "יהיה לנו לכבוד אם כבודו ובני לווייתו יואילו בטובם להצטרף אלינו."

"אנחנו צמאים, אסטניול," היתה תשובתו היחידה של אדון דה ביירה.

הסוסים פתחו בדהרה עוד בטרם דירבנו אותם הפרשים. כשהוא מתהלך לצד אדוניו, התקדם ברנאט בראש מורכן לעבר החווה. כל המוזמנים התקהלו בקצה השביל כדי לקבל את פניו; הגברים בראש זקוף, ועיני הנשים נעוצות בקרקע. מלמול סתום התפשט בקהל כאשר יורנס דה ביירה נעצר מולם.

"קדימה, קדימה," פקד עליהם בשעה שירד מן הסוס, "תמשיכו בחגיגה."

האנשים צייתו וחזרו למקומותיהם בשתיקה. כמה חיילים קרבו אל הסוסים כדי לטפל בבהמות. ברנאט ליווה את אורחיו החדשים אל השולחן שבו ישבו קודם לכן הוא ופרה. הקעריות והכוסות שלהם כבר לא היו שם.

אדון דה ביירה ושני חבריו התיישבו לצד השולחן ופתחו בשיחה. ברנאט נסוג לאחור. הנשים ניגשו אליהם בזריזות עם כדי יין, כוסות, כיכרות לחם, קעריות עוף, צלחות עמוסות בחזיר מומלח ובנתחי כבש מהבילים. ברנאט תר בעיניו אחר פרנססקה ולא מצא אותה. היא לא היתה בין הנשים. מבטו נתקל במבט של חמיו, שכבר הצטרף לשאר המוזמנים, והלה החווה לו בסנטרו על המקום שבו התגודדו הנשים. פרה ניער את ראשו קלות והפנה לו את גבו.

"תמשיכו לחגוג!" צעק יורנס דה ביירה ובידו שוק של כבש. "קדימה, זוזו, תמשיכו!"

המוזמנים התקדמו בשתיקה לעבר הגחלים שעליהן נצלו הכבשים. רק קבוצה אחת נותרה לעמוד במקומה, מוסתרת מעיני האדון וחבריו: פרה אסטבה, בניו ועוד מוזמנים אחדים. לובנה של כתונת הפשתן בהק לעומתו מביניהם, וברנאט קרב אל הקבוצה.

"לך מפה, מטומטם," נבח חמיו.

בטרם הספיק להוציא הגה, הושיטה לו אמה של פרנססקה צלחת עם כבש ולחשה באוזנו:

"לך לשרת את האדון ואל תתקרב לבתי."

האיכרים אכלו את הכבש בשתיקה וליכסנו מבטים אל השולחן. ברחבה נשמעו רק הצחקוקים והצעקות של אדון נברקלאס ובני לווייתו. החיילים נחו במרחק־מה מן החגיגה.

"קודם שמענו אתכם צוחקים," צעק אדון דה ביירה, "אפילו את הציד הברחתם לנו. תצחקו, לעזאזל, תצחקו!"

איש לא צחק.

"בהמות גסות," אמר לבני לווייתו, שפרצו בצחוק רם לשמע ההערה.

השלושה השביעו את רעבונם בכבש ובלחם המשובח. החזיר המומלח וקעריות העוף נזנחו על גבי השולחן. ברנאט אכל בעמידה במרחק־מה מהם, מביט מזווית עינו בקבוצת הנשים שבתוכה הסתתרה פרנססקה.

"עוד יין!" דרש אדון דה ביירה והניף את כוסו באוויר. "אסטניול!" צעק פתאום ועיניו תרות אחריו בינות למוזמנים, "בפעם הבאה שתבוא לשלם לי את מס הגולגולת על אדמותי, כדאי מאוד שתביא לי מהיין הזה, ולא מהשיקוי ששימש את אביך כדי לרמות אותי." קולו נשמע מאחורי גבו של ברנאט. אמה של פרנססקה קרבה אל המקום עם הכד. "אסטניול, איפה אתה?"

האישה הושיטה את הכד כדי למלא את כוסו של האביר ברגע שהלה הכה באגרופו על השולחן. כמה טיפות מן היין ניתזו על בגדיו של יורנס דה ביירה.

ברנאט כבר עמד סמוך אליו. חבריו של האדון התלוצצו ביניהם על המצב, ופרה אסטבה כבש את פניו בידיו.

"זקנה מטומטמת! איך את מעיזה לשפוך את היין?" האישה הרכינה את ראשה בהתרפסות, וכשהאדון איים לסטור לה על פניה, היא נסוגה לאחור ומעדה. יורנס דה ביירה הפנה את ראשו אל חבריו ופרץ בצחוק רם בראותו את הקשישה מתרחקת ממנו בזחילה. אחר כך פנה אל ברנאט בסבר פנים רציני: "סוף כל סוף אני מוצא אותך, אסטניול. תראה מה מעוללות הזקנות המוגבלות, אתה מנסה לפגוע בכבוד אדונך? ואולי אתה בור כל כך שאינך יודע שמתפקידה של בעלת הבית לטפל במוזמנים? איפה הכלה?" שאל, ומבטו שוטט על פני הרחבה. "איפה הכלה?" צעק נוכח שתיקתו של ברנאט.

פרה אסטבה אחז בזרועה של פרנססקה וקרב אל השולחן כדי למסור אותה לידיו של ברנאט. הנערה רעדה.

"כבודו," אמר ברנאט, "הרשה לי להציג בפניך את אשתי פרנססקה."

"זה כבר יותר טוב," העיר יורנס וסקר אותה בגלוי מכף רגל ועד ראש, "הרבה יותר טוב. מעכשיו את תמזגי לנו את היין."

אדון נברקלאס התיישב בשנית והניף את כוסו לעבר הבחורה. פרנססקה תרה אחר כד ונחפזה לשרתו. ידה רעדה בנסותה ליצוק את היין. יורנס דה ביירה לפת את מפרק ידה וייצב אותו בעוד היין נשפך אל הכוס. אחר כך משך בזרועה ואילץ אותה למזוג לבני לווייתו. שדיה של הבחורה התחככו בפניו של יורנס דה ביירה.

"ככה מוזגים יין!" צעק אדון נברקלאס; ברנאט, שעמד לצדו, קמץ את אגרופיו וחרק שיניים.

יורנס דה ביירה וחבריו המשיכו לשתות ולתבוע את נוכחותה של פרנססקה כדי לחזור שוב ושוב על הסצנה.

החיילים הצטרפו לצחוקם של האדון וחבריו בכל פעם שהבחורה נאלצה לרכון מעל השולחן ולמזוג את היין. פרנססקה ניסתה לכבוש את דמעותיה, וברנאט הבחין בדם שזרם מכפות ידיו, הפצועות מציפורניו שלו. המוזמנים הפנו את מבטיהם בשתיקה בכל פעם שהבחורה אולצה למזוג את היין.

"אסטניול," צעק יורנס דה ביירה ונעמד על רגליו, ידו לופתת את מפרק ידה של פרנססקה. "לאור הזכות המוקנית לי בתור אדונך, החלטתי לשכב עם אשתך בליל כלולותיה."

בני לווייתו של סניור דה ביירה הריעו בקול לדברי חברם. ברנאט זינק לעבר השולחן, אך בטרם הגיע עד אליו, קמו צמד הרעים השיכורים על רגליהם ושלחו את ידיהם אל החרבות. ברנאט נעצר באחת. יורנס דה ביירה הביט בו, חייך ופרץ בצחוק רם. עיניה של הבחורה ננעצו בברנאט בתחינה נואשת לעזרה.

ברנאט פסע לפנים, אך נתקל בחרבו השלופה של אחד מחבריו של האציל, שכוונה לבטנו. הוא שוב נעצר בחוסר אונים. פרנססקה לא התיקה ממנו את מבטה בשעה שנגררה לעבר גרם המדרגות החיצוני של החווה. כאשר בעליהן של אותן אדמות לפת את מותניה והעמיס אותה על כתפו, היא החלה לצרוח.

חבריו של אדון נברקלאס חזרו לכיסאותיהם והמשיכו לשתות ולצחוק, והחיילים נערכו למרגלות המדרגות כדי למנוע מברנאט את הגישה.

צחוק חבריו של אדון דה ביירה לא הגיע לאוזניו של ברנאט בשעה שהמתין למרגלות המדרגות מול קבוצת החיילים; וגם לא יפחות הנשים. הוא לא נטל חלק בשתיקת מוזמניו ואף לא הבחין בלעגם של החיילים, אשר החליפו ביניהם העוויות מוקיוניות ומבטיהם נעוצים בבית: לאוזניו הגיעו רק יללות הכאב שבקעו מחלון הקומה הראשונה.

השמים הכחולים המשיכו לזהור מעל.

כעבור פרק זמן שנראה לו כמו נצח הופיע יורנס דה ביירה במרומי המדרגות, חוגר את שריון הציד שלו אל גופו המיוזע.

"אסטניול," צעק בקולו הרועם כאשר חלף על פניו בדרכו אל השולחן, "עכשיו תורך. דונה קתרינה," הוסיף ואמר לחבריו בהתייחסו לאשתו הטרייה, "עייפה מלשמוע על הממזרים שצצים לי בכל מקום אפשרי... ולי נמאס לשמוע אותה מתייפחת. מלא את חובתך בתור בעל נוצרי טוב!" דרש בפנותו אליו שוב.

ברנאט הרכין את ראשו וטיפס בלאות בגרם המדרגות הצדדי תחת המבטים הדרוכים שנשלחו אליו מכל עבר. הוא נכנס אל הקומה הראשונה: זה היה חלל רחב ידיים ששימש מטבח וחדר אוכל, וליד אחד מקירותיו עמד קמין גדול ועליו מתקן ברזל מחושל בצורת ארובה. ברנאט הטה אוזן לקול פסיעותיו על רצפת העץ, והפנה את צעדיו אל הסולם שהוביל אל הקומה השנייה, אשר שימשה חדר שינה וגורן. ראשו הגיח מבעד לפתח ברצפת הקרשים של הקומה העליונה, והוא סקר את החדר בלי שהעז לטפס עד הסוף. במקום שררה דממה מוחלטת.

כשסנטרו בגובה הרצפה וגופו עודנו שעון על הסולם, ראה ברנאט את בגדיה של פרנססקה; הבגדים היו פזורים ברחבי החדר, וכתונת הפשתן הלבנה שלה — גאוות המשפחה כולה — היתה קרועה וממועכת. לבסוף הוא טיפס.

ברנאט מצא את פרנססקה עירומה לחלוטין ומכווצת בתנוחת עובר על גבי המצע החדש, שעתה היה מוכתם בדם. מבטה היה אבוד, וגופה המיוזע, השרוט פה וחבול שם, היה דומם לחלוטין.

"אסטניול," שמע ברנאט את צעקתו של יורנס דה ביירה מלמטה, "אדונך מחכה לך."

ההתכווצות שבאה מיד לאחר מכן טילטלה את ברנאט, והוא הקיא את נשמתו על גבי ערמת הדגן. פרנססקה המשיכה לשכב דומם. ברנאט יצא מן המקום במרוצה. כאשר הגיע לקומת הקרקע, היו פניו חיוורות כסיד, והתחושות בקרבו רדפו זו את זו — האחת מבחילה מקודמתה. ברנאט היה מוכה סנוורים, וגופו התנגש בממדיו העצומים של יורנס דה ביירה אשר המתין לו למטה.

"אני רואה שהבעל הטרי לא הצליח לממש את נישואיו," אמר יורנס דה ביירה לבני לווייתו.

ברנאט נאלץ להרים את ראשו כדי להביט באדון נברקלאס.

"לא... לא יכולתי, כבודו," מילמל.

יורנס דה ביירה שתק.

"אם אתה לא יכול, אני בטוח שאחד החברים... או שאחד החיילים שלי יוכל. כבר אמרתי לך שאני לא רוצה עוד ממזרים," אמר לבסוף.

"אין לך שום זכות...!"

בגוום של האיכרים חלפה צמרמורת בדמיינם את השלכות חוצפתו של ברנאט. אדון נברקלאס לפת את צווארו ביד אחת בלבד, ואחר הידק את אחיזתו; פיו של ברנאט נפער בניסיון לשאוף אוויר.

"איך אתה מעז...? ואולי אתה זומם לנצל את זכותו החוקית של אדונך לשכב עם הכלה כדי לבוא אלי אחר כך בטענות עם הממזר?" אמר יורנס וטילטל את ברנאט בטרם שמט אותו על הקרקע. "זה מה שאתה זומם? אני ורק אני קובע את חוקי השעבוד, ברור? או ששכחת שזכותי המלאה להעניש אותך היכן ומתי שארצה?"

יורנס דה ביירה סטר לברנאט בחוזקה, והלה נפל ארצה.

"השוט שלי!" צעק בזעם.

השוט! ברנאט היה רק ילד קטן כאשר הוא והוריו, עם רבים אחרים, אולצו לצפות בענישתו הפומבית של איש אומלל שפשעו נותר סתום בעיני הכול. זכר שוטו של דה ביירה המצליף על גבו של האיש נשמע באוזניו כמו ביום ההוא, וכמו בסיוטים שרדפו אותו, לילה אחר לילה, במשך חלק ניכר מילדותו. כאז כן עתה לא העז איש מהנוכחים לעשות דבר. ברנאט הזדחל על הארץ ונשא את עיניו אל אדוניו; הלה עמד מעליו כמו סלע אימתני, וידו מושטת בציפייה שאחד המשרתים יושיט לו את שוטו. בזיכרונו צף ועלה בשר גבו של האיש האומלל: כל שנאתו של אדון דה ביירה לא הצליחה לעקור מאותה עיסה מדממת ולו נתח אחד נוסף. ברנאט זחל על ארבעותיו לעבר גרם המדרגות, מבטו אבוד וכל גופו רועד, כאילו חזר להיות נער צעיר המתעורר מחלום בלהות. איש לא זז. איש לא דיבר. והשמש המשיכה להאיר.

"אני מצטער, פרנססקה," מילמל משהגיע עד אליה לאחר טיפוס מאומץ על הסולם כשהוא מלווה באחד החיילים.

הוא התיר את מכנסיו וכרע לצד אשתו. הבחורה המשיכה לשכב באותה התנוחה בדיוק. ברנאט הביט באיבר מינו הרך ותהה כיצד יצליח למלא את פקודת אדוניו. באצבע אחת בלבד ליטף ברכות את גופה המכווץ של פרנססקה.

פרנססקה לא הגיבה.

"אני חייב... אנחנו חייבים לעשות את זה," האיץ בה ברנאט ואחז במפרק ידה כדי להטות אותה אליו.

"אל תיגע בי!" התפרצה עליו פרנססקה כמתעוררת מתוך הזיה.

"הוא יפשוט את עורי!" הטה ברנאט את אשתו בכוח וחשף את גופה העירום.

"עזוב אותי!"

הם נאבקו במשך זמן־מה, ולבסוף עלה בידו של ברנאט לאחוז במפרקי ידיה ולמתוח את גופה מלוא אורכו. גם אז המשיכה פרנססקה להתנגד.

"אחרת יבוא מישהו אחר!" לחש לה. "יבוא מישהו אחר ו... יכריח אותך!" עיניה של הבחורה נפקחו אל המציאות במבט מאשים. "הוא יפשוט את עורי, הוא יפשוט את עורי..." התנצל ברנאט.

פרנססקה המשיכה להילחם, אך ברנאט נשכב עליה בפראות. כל דמעותיה לא הצליחו לצנן את התשוקה שעורר בו המגע עם גופה הצעיר, והוא חדר אליה בעודה מטיחה את זעקותיה בעולם כולו.

צעקותיה הניחו את דעתו של החייל שליווה את ברנאט, ושעתה צפה במחזה בלי בושה כשמחצית גופו מגיחה מעל רצפת הקרשים.

התנגדותה של פרנססקה פסקה עוד בטרם סיים ברנאט לאנוס אותה. אט־אט הפכו צרחותיה ליבבות. בכייה של אשתו ליווה את ברנאט בהגיעו אל השיא.

יורנס דה ביירה שמע את זעקות הייאוש שבקעו מחלון הקומה השנייה, וכאשר אישר מרגלו את הידיעה כי הנישואים מומשו, דרש את סוסיו ועזב את המקום עם פמלייתו המושחתת. מרבית המוזמנים המדוכדכים עשו כמותו.

דממה פשטה ברחבי הבית. ברנאט המשיך לשכב על אשתו בלי לדעת מה יעשה. רק אז הבחין כי ידיו אוחזות בכתפיה בחוזקה; הוא הרפה ממנה כדי להשעין את ידיו לצדי ראשה, על גבי המצע, אך גופו צנח על גופה בלא נוע. באופן אינסטינקטיבי הוא נתמך בזרועותיו והתיישב, ומבטו נתקל בעיניה של פרנססקה; הן הביטו בו בלי לראות דבר. זה היה בלתי נמנע שבתנוחה זו תוביל כל תנועה מתנועותיו למגע מחודש עם גופה של אשתו. ברנאט השתוקק להתחמק מן התחושות האלה, אך לא ידע כיצד יעשה זאת בלי לפגוע שוב בבחורה. הוא פילל לרחף באוויר כדי להתנתק מפרנססקה בלי לגעת בה שוב.

לאחר התלבטות קצרה, שארכה נצח, ניתק ממנה לבסוף וכרע על ברכיו לצדה; גם עתה לא ידע מה לעשות: לקום, להשתרע לידה על המצע, לצאת מן הבית או לנסות להצטדק... ברנאט הסיט את מבטו מן הגוף החשוף, המחולל, המוטל לצדו על הגב. הוא חיפש את פניה, הקרובות אליו כדי זרת, אך עיניו מיאנו למוצאן. ברנאט השפיל את מבטו, ולפתע נבוך למראה איבר מינו המגולה.

"אני מצט..."

תנועתה הפתאומית של פרנססקה הפתיעה אותו. הבחורה הפנתה אליו את פניה. ברנאט ניסה לתור אחר הבנה במבטה, אך מצא אותו חלול לגמרי.

"אני מצטער," חזר ואמר. פרנססקה המשיכה לבהות בו ללא כל תגובה. "אני מצטער, אני מצטער. אחרת... אחרת הוא היה פושט את עורי," מילמל.

ברנאט נזכר באדון נברקלאס, הניצב מעליו מלוא קומתו וידו מושטת לקבל את השוט. הוא שוב תר אחר מבטה של פרנססקה: חלול. ברנאט ניסה למצוא מענה בעיני הבחורה ונתקף פחד: הן זעקו בשתיקה, כפי שזעקה היא עצמה רגעים אחדים קודם לכן.

בלי משים, כאילו רצה להסביר לה כי הוא מבין אותה, כאילו מדובר בילדה, הושיט ברנאט את ידו אל לֶחייה של פרנססקה.

"אני..." ניסה להגיד לה.

הוא לא הספיק לגעת בה. כאשר ידו הגיעה אליה התכווצו כל שריריה. ברנאט הסיט את היד אל פניו ופרץ בבכי.

פרנססקה המשיכה לשכב דומם, ומבטה תועה בחלל החדר.

לבסוף נדם בכיו של ברנאט והוא התרומם, לבש את מכנסיו ונעלם מבעד לפתח המוביל אל הקומה התחתונה. לאחר שצעדיו התרחקו קמה פרנססקה ממקומה וקרבה אל התיבה, הרהיט היחיד שהכיל חדר השינה, כדי ללבוש את בגדיה. משסיימה להתלבש, אספה בעדינות את חפציה ההרוסים, ובהם כתונת הפשתן הלבנה היקרה שלה; היא קיפלה אותה בקפידה, כך שאפילו הקרעים משני צדיה יתאימו, והניחה אותה למשמרת בתיבה.