הראשונה: דורית בייניש

פרק 1 מתל אביב לירושלים

במקומות שונים ומשונים פונים אנשים אל דורית בֵּיניש - בחנויות, ברמזורים, באולם קונצרטים, בהמתנה לבדיקות דם בקופת חולים, בחניה, במעלית, אנשים רבים עוצרים אותה ברחוב, לעתים גם בערים זרות במדינות אחרות. "גברת ביניש?" או "השופטת ביניש"?, הם שואלים, וכשהיא מאשרת שאכן היא זאת, אומרים לה: "את חסרה", "מתגעגעים אליך". היא מתעניינת לדעת "מי אתה" ו"מי את", נענית ב"בן אדם רגיל", ו"אחת מהציבור", ואינה שואלת מדוע היא חסרה. ברור לה שרוב הפונים יודעים רק מעט על מעשיה, על פעולותיה ועל ההחלטות שקיבלה. ברור לה שהיא מייצגת משהו גדול מעצמה - אולי געגועים למשהו בהיסטוריה של מדינת ישראל שהיה פעם, או נדמה שהיה. ממש כמו שבָּרור שבזכרון הציבור נחרתו הופעתה המרשימה ודמותה הכריזמטית, ושעובדת היותה האשה הראשונה בתולדות המדינה שהופקדה בידיה הנשיאות של בית המשפט העליון היא סמל חשוב ופורץ דרך, שמשמעותו עמוקה יותר, מורכבת יותר וחורגת ממה שנתפס בתודעה.

כל שמונה הנשיאים של בית המשפט העליון שקדמו לדורית ביניש באו מהגולה: מגרמניה, מפולין ומליטא ואף מארצות הברית. ביניש היתה הנשיאה הראשונה שנולדה בישראל בדור שגדל עם המדינה. היא באה לאוויר העולם, גדלה והתחנכה בתל אביב, בקרב הנהגת מדינת ישראל עוד לפני הקמתה, אותה הגמוניה שחתרה לעצב את דמותה של המדינה החדשה, את תרבותה ואת ערכיה. בני משפחתה וסביבתה השתייכו למעמד הוותיק והמייסד, שאותו סיכם הסוציולוג ברוך קימרלינג בכינוי "אחו"סולים": אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ציונים, לאומיים. באופן קונקרטי השתייכו בני משפחתה וסביבתה הקרובה לתנועת העבודה ולמפא"י. אחר כך, משעברה לירושלים, במשך חמישים שנות חייה בעיר הזאת מאז התחילה ללמוד באוניברסיטה ועד שפרשה מבית המשפט העליון ושבה לתל אביב, פגשה דורית ביניש אנשים מסוגים אחרים והכירה השקפות ורעיונות אחרים ערכיה והשקפותיה על המציאות הישראלית התגוונו והתרחבו, אבל בבסיס, ובלא לחטוא בנוסטלגיה ל"מדינת ישראל היפה של פעם" שהיא אופיינית לבני דורה ומעמדה, היא המשיכה לשאת עימה את המורשת של גידולה וחינוכה. לפעמים כשהיא מנסה להכניס סדר באינספור הניירות שהצטברו אצלה במהלך חייה, היא נתקלת בחיבורים ובהגיגים שכתבה בשנות נעוריה על המדינה והחברה ונוכחת במשהו שמפתיע אותה, משהו שבין שביעות רצון לבין ביקורת עצמית סלחנית: היא מגלה בתמיהה שבעצם, כמו שהיא אומרת, "הייתי יכולה לומר אותם דברים גם היום".

אבא ואמא

ההורים של דורית עלו ארצה בעלייה החמישית. העלייה הרביעית, שבה הגיעו לפלשתינה כ־70,000 איש ואשה, הסתיימה עקב המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1929. העלייה החמישית התחילה ב־1931 והסתיימה ב־1939, והיתה העלייה ההמונית הראשונה של יהודים לארץ. עלו בה כרבע מיליון נפש, רובם ממזרח אירופה, וכשליש מהם מגרמניה הנאצית. רבים מבאי העלייה הרביעית חזרו בסופו של דבר לאירופה, ולעומתם רוב עולי העלייה החמישית נשארו בארץ מרצון או מלית ברירה. הנהגת היישוב העלתה על נס את החלוציות והאדירה את "ההתיישבות העובדת", ובמיוחד את הקיבוצים; אבל רוב הבאים השתכנו בערים, ורובם הפכו לפועלים קשי יום או לסוחרים. תל אביב היתה המרכז הפוליטי של היישוב, ובמושגי הזמן והמקום ההם היתה ממש כרך: עיר דינמית ושוקקת חיים בת למעלה ממאה אלף תושבים, עם חיי כלכלה, חברה, בילוי, תרבות ורוח מגוונים. בשנים הללו התגבשו בה ובארץ כולה מעמדות כלכליים ונוצרו פערים חברתיים, שגדלו והתעצמו, בין עובדים לבין בעלי ההון.1 מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), שנוסדה ב־1930 כאיחוד בין מפלגות הפועלים העיקריות של אז, הנהיגה את היישוב ללא תחרות של ממש, לא מצד "החוגים האזרחיים" שלא היו מאורגנים, וגם לא מצד הימין הרוויזיוניסטי, שניסה להיאבק בה (והיא בו). מאבק ופיצול אלה התחדדו במיוחד אחרי שהקונגרס הציוני העולמי ה־17, שהתקיים בבזל ב־1931, דחה את הצעתו של זאב ז'בוטינסקי להכריז שמטרת ההסתדרות הציונית היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במחאה דרמטית על דחיית הצעתו קרע ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו לקונגרס. ב־1935 פרשו הרוויזיוניסטים, "הז'בוטינסקאים", מההסתדרות הציונית. כבר קודם לכן השיגה מפא"י רוב בהסתדרות הציונית בהנהגתו של דוד בן גוריון.

אביה ואִמהּ האהובים של דורית ורבה־בֵּיניש, חוה ואהרן, נמנו עם המון עולי העלייה החמישית מפולין. שניהם היו בשנות העשרים לחייהם ושניהם היו ציונים מובהקים. הם עלו ארצה ב־1933 עם בת קטנה, בת שלוש, פנינה (דורית לא נולדה עדיין). אהרן ורבה היה מהעיר קובל שבאוקראינה, שהיתה בשלטון פולין בין שתי מלחמות העולם. הוא למד בגימנסיה רוסית, ובתום לימודיו בגימנסיה נסע להמשיך את לימודיו בברלין, אבל המשבר של שנת 1929 אילץ אותו לשוב לקובל. בשלב מסוים הוא הגיע לפלשתינה, ואז חזר הביתה. בבית הוא היה פעיל במפלגת "פועלי ציון שמאל" הסוציאליסטית.

חוה ורבה נולדה בעיירה בשם צ'חנוביץ הסמוכה לביאליסטוק שברוסיה הלבנה, שהיתה אז גם היא בפולין. משפחתה שלה סבלה מאד במלחמת העולם הראשונה, ובין היתר נאלצה לעזוב את העיירה ולהטלטל ממקום למקום. אחרי המלחמה חזרה המשפחה לביתה. בתום לימודיה בעיירה נסעה חוה לוורשה. בוורשה למדה בסמינר לגננות של רשת "תרבות" העברית, וכן בבית ספר גבוה לחינוך מוזיקלי, ופרנסה את עצמה בדוחק ממתן שיעורים בעברית. היא היתה תלמידה מצטיינת, ובתום לימודיה שלחה אותה "תרבות" לנהל בית יתומות יהודיות בביאליסטוק, ואחר כך גן ילדים בקובל. תפקידים אלה שמילאה חוה בהצלחה יוצאת דופן היו במסגרת המאבק שניהלה "תרבות" נגד היידיש הגלותית. בקובל הכירה חוה את אהרן, והם התאהבו ונישאו. שניהם דיברו עברית שוטפת עוד מבתיהם. הוריהם, שבעצמם לא דיברו עברית, העסיקו מורים פרטיים לשם מתן חינוך עברי לילדיהם. גם את התרבות העברית המתחדשת למדו חוה ואהרן להכיר עוד בפולין: את שירת ביאליק כמו גם את שירת טשרניחובסקי.

כמו רוב עולי העלייה החמישית השתקעו אהרן וחוה בתל אביב. מבחינה כלכלית וחברתית הם השתייכו למעמד הבינוני, שצמח במהירות בעיר מאז העלייה הרביעית. הם שייכו את עצמם לתנועת הפועלים ול"ארץ ישראל העובדת", השתייכות שלמעשה לא ביטאה עיסוקים וגם לא מצב כלכלי, אלא השקפת עולם וזהות פוליטית.

אביה של דורית עבר בשלב מסוים מ"פועלי ציון שמאל" למפא"י. לפני קום המדינה הוא שימש מזכיר של חברה שעסקה ברכישת קרקעות להתיישבות בגוש עציון, ואחר כך עבד במגבית "כופר היישוב". אחרי קום המדינה הוא מילא תפקיד בכיר במשרד התחבורה, ומשם עבר להיות ראש אגף כוח אדם וממונה על כוח האדם של לשכת המס של ההסתדרות הכללית, תפקיד שהיה בין החשובים בהסתדרות. אבל במוקד תשומת לִבו עמדה פעילותו הפוליטית. הוא היה מפעילי "הגוש" המיתולוגי - כך כונתה הקבוצה החזקה בתוך מפא"י. בבית המשפחה הוא תמך במפלגה והגן על מעשיה, ואילו באוזני חבריו למפלגה הִרבָּה למתוח על המפלגה ביקורת. "זה היה הפוך מהדרוש כדי להתקדם", ציינה דורית משבגרה.

אִמהּ של דורית בלטה כאחת מאושיות החינוך של הגיל הרך בישראל. מאז עלייתה ארצה וכמעט עד יום מותה ניהלה חוה ורבה גן ילדים, ששמו הלא רשמי היה "הגן של חוה". זה היה מעון עירוני, והילדים שהו בו עד לשעות אחר הצהרים. לפני קום המדינה היה שאול טשרניחובסקי הרופא של הגן, ונחום נרדי, שנודע כבר אז כמלחין ישראלי חשוב, הגיע לשם כדי לנגן על הפסנתר. מי שהפקיד את הגן בידי חוה ורבה היה יצחק אלטרמן (אביו של נתן אלתרמן), שהיה אחד ממוריה בסמינר "תרבות" בורשה, עלה לפלשתינה ב־1925 והיה למנהל מחלקת החינוך בעיריית תל אביב. בתקופת המנדט נחשב הגן של חוה ל"גן של ילדי שחקנים"; בין היתר למדו בו ילדיהם של אהרן מסקין, שמעון פינקל חנה רובינא. גם ירון לונדון, בנו של השחקן בצלאל לונדון, היה בין הילדים שהלכו לגן זה. אחרי קום המדינה למדו בו ילדי ותיקים יחד עם ילדי עולים, שרבים מהם עברו את השואה, הם עצמם או הוריהם. אבל אותם הורים רבים מספור בתל אביב שביקשו לשלוח את ילדיהם ל"גן של חוה" המהולל היו זקוקים בדרך כלל להיכרות אישית או לפרוטקציה בעיריית תל אביב, היא שקבעה את הרכב ילדי הגן.

לכל הדעות היתה חוה ורבה דמות מרשימה בעיני כל יודעיה, ודמות דומיננטית אצל בתה. כמו שנכתב עליה לימים, "היא היתה בין מניחי היסודות לגן הילדים העברי בארץ ועיצבה את דמותו ומסורתו". היא לימדה, הרצתה, הדריכה, ארגנה, כתבה ספרי ילדים וספרי עיון על ילדים וחינוכם, וגם היתה בין עורכי עיתונה של הסתדרות הגננות, שנקרא הד הגן. המניפה המגוונת של עיסוקיה ושל תחומי התעניינותה השתקפה גם בבית, שם נהגה לחלוק עם בני המשפחה את הרשמים והחוויות שצברה בעבודתה ומסביב לעבודתה.

משנתה החינוכית של אִמהּ של דורית היתה מורכבת. מצד אחד היתה זאת משנת לימודיה שרכשה בוורשה, במיוחד גישתו ההומנית וההומניסטית של יאנוש קורצ'אק, שהיה בין מוריה בסמינר שם. במשך כל חייה נהגה חוה לצטט את דבריו. כמו קורצ'אק קבעה גם היא שחשוב מכֹּל להקשיב לילדים, הכותרת של אחד מספרי המאמרים העיוניים שכתבה היתה: "נקשיב להם". מצד שני התמקדה משנתה החינוכית של חוה בציונות ובלאומיות היהודית, בהשקפותיהן שבהן האמינה ללא ספקות. היא הדריכה את אנשי החינוך של הגיל הרך "לחפש דרכים להעמקת התודעה היהודית ולהקנותה לילדינו".2 בין השאר גרסה שיש לבקר עם ילדי הגן בבית הכנסת ולקרוא בתורה: "ילדים מבינים את לשון המקרא", קבעה והדריכה בבִטחון אשת החינוך חוה ורבה.3 ועם כל הדגשתה את חשיבות התודעה היהודית והקנייתה לילדים היו בני המשפחה חילוניים גמורים.

לחוה היו שתי אחיות. אחת מהן עלתה גם היא ארצה, וגם היא ניהלה גן ילדים. על גורל האחות השלישית, הצעירה, שנשארה בגולה, לא נודע דבר במשך תקופה ארוכה. לשווא הקשיבו בני המשפחה מדי יום ביומו ל"מדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל. מאוחר יותר נודע להם שהאחות היתה בין הנרצחים. בתחילה התחבאה, ואז הסגירו אותה. לפני המלחמה, ב־1936, נסעה חוה ורבה לפולין, לעיירת מולדתה, כדי להביא ארצה את הוריה, אך הם לא הסכימו: אחרי שבמלחמת העולם הראשונה גלו מביתם ובילו תקופה קשה בנדודים הסבירו, אין בכוחם לשוב לנדוד. הם גם חששו ליפול למעמסה. הנאצים רצחו אותם ואת בתם הצעירה יחד עם כל יהודי צ'חנוביץ. רצח משפחתה של חוה, שהועצם עם כשלון נסיונה להצילם, היה פצע חי שמיאן להֵרָפֵא בבית משפחת ורבה. כשהיתה כבר נשיאת בית המשפט העליון נסעה דורית בֵּיניש עם בעלה יחזקאל ובני ביתה לביקור בעיירת אִמהּ, שם הם התקבלו בכבוד גדול.

ואילו הוריו ואחיו של אביה של דורית (הם היו שבעה ילדים) ניצלו; הוא הספיק לחלץ אותם ולהביאם ארצה. כך היתה דורית בין מעט הילדים בסביבתה שהיו להם סבא וסבתא. כמעט בכל שבת הלכו אבא ודורית הקטנה לבקר את הסבים, הורי האב. סבהּ האהוב, בעל הזקן, זוכרת דורית, היה מבקש מהילדה לספר לו על הפרק שלמדה השבוע במקרא, ונותן לה דמי כיס, שאותם קיבלה על פי רוב מדורית אחותה הגדולה פנינה.

בית ילדותה

שנת 1942 היתה שנה קשה ונוראה, אפילו בהשוואה לשנים הסמוכות לה. מלחמת העולם השנייה, שהיתה בעיצומה, הביאה לשגשוג כלכלי של חלק קטן מהציבור, ועם זאת גרמה לאינפלציה מתעצמת, ששׁחקה את שכר העבודה ויצרה בקרב ציבור העובדים התמרמרות כלפי ההנהגה, כלומר כלפי ההסתדרות הכללית, שכארגון העובדים הגדול ביותר היתה אמורה לעמוד לצידם ולא עשתה זאת. אז גם החמיר הסכסוך בין היישוב המאורגן, שתמך בבריטים, לבין ארגוני "הפורשים", האצ"ל והלח"י, שקראו להילחם בשלטון המנדט הבריטי. בתחילת 1942 רצחו הבריטים את מנהיג הלח"י יאיר שטרן. מאז חודש פברואר ולאורך השנה כולה נודע בהדרגה ליישוב בארץ על השמדת יהודי אירופה. מצד שני מנע "הספר הלבן" הבריטי מ־1939 את האפשרות להציל יהודים באמצעות עלייה לפלשתינה. גרמניה היתה בשיא עוצמתה, ונדמה היה שהיא תכבוש את כל העולם. באמצע השנה התקדם הצבא הגרמני בצפון אפריקה לשערי אלכסנדריה של מצרים, ועד שהובס באוקטובר בקרב אל־עלמיין חי היישוב היהודי בארץ באימה תמידית מפני סכנת כיבוש גרמני והשמדת הישוב. ודווקא באותה שנה, ב"ועידת בילטמור" שהתקיימה בארצות הברית במאי 1942, קיבלו ראשי ההסתדרות הציונית את ההחלטה שקבעה, לראשונה, כי מטרת ההסתדרות הציונית היא לדרוש ריבונות יהודית בארץ ישראל. בד בבד עם כך הביאה המלחמה לפריחה כלכלית, ובארץ נוצרו, במיוחד בתל אביב, חיים חברתיים ותרבותיים פעילים ותוססים. ובעוד גרמניה משמידה את יהדות פולין, ברית המועצות ויהדות גרמניה עצמה, והיישוב עומד חסר אונים מול הכחדת עמו באירופה, היו מעייני ההנהגה נתונים לסכסוך פוליטי פנימי בתוך מפא"י בין הרוב לבין המיעוט, שכונה "סיעה ב'" והיה סוציאליסטי יותר מהרוב מבחינה אידיאולוגית, יותר אקטיביסטי מבחינה מדינית, ודרש לבער את השחיתות שפשתה במוסדות ההסתדרות ולעמוד לצד הפועלים העירוניים. ב"ועידת כפר ויתקין" של מפא"י ב־1942 נוצר בין הרוב למיעוט קרע גלוי. הוא הסתיים בפרישת סיעה ב' מהמפלגה ב־1944.

בשבת בצהרים, ה־28 בפברואר 1942, נולדה דורית ורבה בבית חולים "אסותא" בתל אביב. כשילדה את דורית היתה חוה ורבה אֵם מבוגרת יחסית, בת שלושים ושבע. אחותה של דורית, פנינה, היתה גדולה מהתינוקת שזה עתה נולדה באחת עשרה וחצי שנים. לידתה של דורית התרחשה בשבוע קודר במיוחד ביישוב העברי בארץ, שבוע האסון של האונייה "סטרוּמה". "סטרומה" היתה אוניית מעפילים רעועה, שהפליגה בדצמבר 1941 מנמל קונסטנצה שברומניה לכיוון פלשתינה ועליה כ־800 יהודים רומנים חסרי סרטיפיקטים (רשיונות עלייה), שנמלטו מהשלטון הרומני הפאשיסטי אשר הטיל על היהודים גזירות מחמירות והולכות. האונייה הגיעה בקושי לנמל איסטנבול ושם נעצרה. התורכים סרבו להרשות לנוסעים לרדת לחוף, והנוסעים עצמם היו צמאים, רעבים, ובחלקם גם חולים. ניסיונות הסוכנות היהודית להגיע להסכם עם הבריטים או עם התורכים נכשלו. לבסוף גררו התורכים את האוניה מהנמל ללב הים השחור, ושם טיבע אותה טורפדו מצוללת סובייטית. רק אחד מאנשי "סטרומה" ניצל מטביעה. זה היה ב־25 בפברואר. דורית נולדה שלושה ימים אחרי האסון. כפי שסיפרה לה אמא, היא נולדה בצילם של האבל והכעס הכבדים שירדו על היישוב בשל גורל אוניית המעפילים הזאת. אסון "סטרומה", סיפרה האם, השפיע על הבחירה בשם "דורית", "בת הדור". בדיעבד היה זה שם קולע: דורית ורבה, אחר כך דורית ביניש, היתה "בת הדור" במלוא מובן המילה. שכן "הדור" לא היה אך ורק התקופה ההיסטורית עצמה. השם "בת הדור" סימל גם את רוחה של התקופה.

עד 1955 גרה המשפחה ברחוב חובבי ציון, במרכז תל אביב: קרוב לכיכר דיזנגוף, קרוב לסניף המפלגה של אהרן, קרוב גם למרכזי התרבות והבילוי, לא רחוק מ"הבימה", קרוב לתיאטרון "האֹהֶל" של ההסתדרות, וקרוב לבתי הקפה שבהם ישבו פעילים פוליטיים יחד עם אנשי רוח. גם הגן של חוה היה קרוב, ברחוב בן יהודה. דורית למדה בגן של דודה בתיה, מול בית המשפחה. זאת היתה תל אביב הקטנה. דירתם, בדמי מפתח, היתה בת שלושה חדרים ומרפסות יפות, שאותן זכרה לימים במיוחד דורית. חדר אחד הושכר בשכירות משנה.

פנינה עזבה את הבית כבר ב־1950, כשנסעה ללמוד בירושלים, ואחר כך נישאה למייק הררי, פלמ"חניק שאחרי קום המדינה השתלב במערכת הביטחון, תחילה בשב"כ ואחר כך במוסד לתפקידים מיוחדים, ושם נעשה לאיש מבצעים בכיר בעל הילה של גיבור אגדי. הקשר בין האחיות ומשפחותיהן היה קרוב ומאד אינטימי, ונשמר כך לאורך השנים. דרך עבודתו האינטנסיבית של מייק, מעורבותו העמוקה בבטחון היישוב לפני המדינה ואחר כך בבטחון המדינה, התוודעה גיסתו דורית במרוצת השנים לבעיות הביטחון של ישראל, ולמעשה היטיבה להכירה אותן לא רק מבני גילה, אלא אף מרוב המבוגרים.

כשתהיה פרקליטה ואחר כך כשתהיה שופטת, ישפיע הידע הזה, שצברה מקרוב ובאופן אישי לאורך שנים, על גישתה לשאלות ביטחון ולהתמודדותה אִתן. בפרט תשפיע היכרותה עם עניינים אלה על גישתה לגורמי הביטחון: מצד אחד היא תכיר ותבין את חשיבותם של צורכי הביטחון של מדינת ישראל והפתרונות לצרכי הבטחון. מצד שני היא תדבק בצורך להציב גבולות לשימוש בנימוקי ביטחון ובאמצעי ביטחון, ותדגיש את האפשרות ואת הצורך להפריד בין מותר ואסור. נוכח תפיסתה המורכבת הזאת, שהושתתה על בטחונה בהכרתה והבנתה את המציאות, הכירה בצורך לענות לדרישות המציאות, ויחד עם זאת לא ויתרה על עקרונותיה הבסיסיים. אין תמה שלמרות המאבקים שתנהל לימים - כפרקליטה - עם גורמי הביטחון, ובפרט עם השב"כ, בסך הכל היו יחסיה של דורית ביניש עם גורמי הביטחון חיוביים וקונסטרוקיביים. אליה יפנו כדי להתייעץ, כדי לפתור בעיות, ולעתים קרובות יישמעו לעצותיה.

בית ההורים היה בית שדיברו בו "על הכֹּל". עברו בו אנשים ונשים רבים ורבות, גם מפורסמים וגם אנונימיים. חוה נהגה להזמין הביתה אנשים זרים רבים, ביניהם יוצאי דופן ומרתקים. דווקא יוצאי דופן משכו את ליבה. את חלקם פגשה חוה בעבודתה ובפעילותה הציבורית, אחרים לא נודע היכן בדיוק הכירה. היו בהם יחידים ללא משפחה, אחרים היו עולים חדשים שבאו ארצה זה עתה. חשיבותה של קליטת העלייה היתה מסר חזק בבית ורבה. דורית אהבה את הביקורים הללו. כמו כן היא הרבתה להתלוות לאִמהּ לפגישות עבודה שקיימה חוה אחרי שעות עבודתה בגן, שכן אי אפשר היה להשאיר ילדה קטנה לבד בבית. כך הכירה הילדה מקרוב כמה מאנשי החינוך הבולטים של הדור. בעיקר זכורים לה לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, שני עורכי הספר גן גני, הנכס החינוכי־תרבותי בהא הידיעה של פעוטות הדור. לוין קיפניס היה מורה למלאכה באחד מבתי הספר וכתב מאות שירים שליוו את ילדי הגנים והכיתות הנמוכות, בכל נושא ובכל חג ומועד. ימימה טשרנוביץ היתה סופרת ילדים אהובה, לימים כלת פרס ישראל. יחד עם חוה ערכו השניים את ביטאון הסתדרות הגננות הד הגן. כשדורית נכחה בפגישותיהם נתנו לה עפרונות (מחודדים, היא מדגישה), כדי שתצייר.

האם חוה היתה אדם מלא חיים וסקרן. היא אהבה לספר, וסיפרה הרבה על העיירה שלה. היא גם כתבה על העיירה ועל הטיפוסים השונים שחיו בה. דורית אהבה מאד את סיפורי אמא, וביקשה ממנה לספר עוד ועוד. אבא היה עסוק בעבודה ובפעילותו במפלגה. תפקיד שאהב במיוחד היה חברותו כנציג מפא"י בוועדת הבחירות המרכזית, שם הכיר את שופטי בית המשפט העליון שכיהנו במרוצת השנים כראשיה - חיים כהן, יואל זוסמן, אלפרד ויתקון, משה לנדוי. והם מצידם פגשו לא אחת את דורית ורבה הצעירה. למרות עיסוקיו הרבים אהרן הוא שהלך לאסיפות ההורים בבית ספרה של דורית.

דורית היתה ילדה רצינית, לא שובבה. אמרו עליה שנולדה מבוגרת. היא הקשיבה הרבה ובתשומת לב לשיחות המבוגרים, בין ההורים לבין עצמם ובינם לבין האורחים, וגם כשנכחה בפגישות עבודה של חוה שאליה התלוותה. היא היתה ילדה ביישנית, אך היו לה דעות ברורות "על הכל", ואותן לא היססה כבר אז לבטא בקול רם, למרות ביישנותה. מאז ומתמיד היה לה יצר ויכוח ופולמוס, ולפעמים נאלצה אמא להעיר לה על כך.

דורית ספגה את העולם הפוליטי של מפא"י, אבל בלי להפנים את הקנאות והחד־צדדיות של המפלגה, שכן אהרן לא היה מעולם חסיד שוטה של מפא"י, ולא חשך את ביקורתו על מעשיה. מטבעו היה הוא אדם מתון, לא התערב במלחמות פוליטיות, והיה אפילו מיודד, בוועדת הבחירות המרכזית, עם נציג "חרות" בוועדה, ח"כ יוחנן באדר. מצד שני נשמה דורית את החשיבות הגדולה שייחסה אִמה לחינוך הדור הצעיר. עקבותיהם של שני אלה, מרכזיות הפוליטיקה וחשיבות החינוך, יהיו ניכרים עד לפסקי הדין שתיתן שנים רבות לאחר מכן, ועד להרצאותיה ונאומיה המאוחרים כשופטת וכנשיאת בית המשפט העליון. ציונות קלאסית, בטחוניזם ופרגמטיות מפא"יניקית, בצד אמונה עמוקה וכנה בצדק חברתי, בשוויון, בחינוך ובכבוד לאדם באשר הוא אדם, בדגש על כבודם של ילדים - כל אלו נשארו אצל דורית עמודי תווך של עולמה הרעיוני והנפשי.

כבר מקטנות היא היתה ערה מאד למתרחש בארץ. בנובמבר 1947, עם החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ביקשה דורית בת החמש שיסבירו לה מה זאת מדינה, ומה פירוש עלייה חופשית. היא זוכרת את הכרזת המדינה שנה לאחר מכן, כשהיתה בת שש, ובמיוחד מה לבשה אז אמא. התרשמותה הדומיננטית מבן גוריון אירעה במצעד הצבאי ביום העצמאות 1950 בירושלים. היא ישבה על הבמה לצד אביה. בן גוריון לא הפסיק לדבר, והחיילים של משמר הכבוד התמוטטו מהחום הכבד, שעליו לא נתן את דעתו.

אחר כך באו האירועים הדרמטיים של שנות החמישים, בפרט המסתננים שאיימו על תושבי הסְפָר. ב־1954 אירע הרצח במעלה עקרבים: חוליית מסתננים שבאה מעבר הירדן רצחה נוסעים באוטובוס "אגד" בקו תל אביב-אילת. הרצח נחרת בזכרונה של בת העשר בעיקר בגלל הוויכוח הציבורי שפרץ בעקבותיו: האם על ישראל לנקוט פעולות תגמול. באותה שנה התחולל מה שכונה "עסק הביש": קבוצת צעירים יהודים ציונים במצרים נתפסה כשניסתה להניח מטעני חבלה באולמות קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. שניים מהצעירים נתלו, ואחרים נידונו למאסרי עולם ולתקופות מאסר ממושכות. רק אחרי כמה שנים נודע שאת הפעולות האלה יזמה ישראל במטרה ליצור רושם שהן נעשו על ידי מחתרת לאומנית מצרית, וכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. ב־1960 התגלגל "עסק הביש" ל"הפרשה", שנסבה סביב "מי נתן את ההוראה?" (לבצע את הפעולות במצרים). לפי דעה מבוססת היתה "הפרשה" גורם דומיננטי להיחלשות מפא"י.

אבל לא פחות מהאירועים הבטחוניים לכדו את תשומת הלב של בני הדור, ושל דורית במיוחד, העניינים הציבוריים שעמדו, או היו אמורים לעמוד, במרכז: לבנות את המולדת המתחדשת, להירתם לגאולת השממה, לקלוט עלייה ולמזג גלויות. ליצור כור היתוך.

בית חינוך לילדי עובדים

בית הספר היסודי שבו למדה דורית ורבה, כרבים מבין בני גילה וסביבתה היה "בית חינוך". הקימה אותו ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. ההסתדרות היתה למעשה, אם כי לא להלכה, זרוע הביצוע של מפא"י, מעין "מדינה בתוך מדינה". היא עסקה בכל תחומי החיים: שיכון, רפואה ציבורית, קרנות פנסיה, תרבות, ספרות, תיאטרון, עיתונות, ספורט, וגם חינוך. בתקופת המנדט היא הקימה "בתי חינוך לילדי עובדים" בתל אביב, בחיפה ואפילו בירושלים. אחרי קום המדינה, כחלק מתפיסת הממלכתיות שלו ביטל בן גוריון, בחוק חינוך ממלכתי מ־1953, את זרמי החינוך שהיו בחינוך בתקופת המנדט (למעט הזרם הדתי שהושאר). אבל בתי החינוך, שהיו קודם ב"זרם העובדים", המשיכו להתקיים, והחינוך בהם הוסיף להיות "ברוח ערכי תנועת העבודה". זה שאליו הלכה דורית, בית חינוך ותיק על שם טשרניחובסקי, שכן ליד גן מאיר במרכז תל אביב, ודורית התחילה ללמוד בו לפני ביטול הזרמים. רוב חבריה ללימודים באו מרקע דומה לשלה, ילדים של בני המעמד הבינוני, ממוצא דומה, מהורים בעלי השקפות זהות ולפחות דומות לאלה של הוריה. אבל היו בכיתתה גם ילדי עולים וילדים מבתים קשי יום. זה היה חלק מתפיסת קליטת העלייה, אשר מאוחר יותר כונתה והוכרה כ"שיטת האינטגרציה בחינוך".

דורית היתה פופולרית למרות שלא הצטיינה בספורט, בניגוד למה שהיה כמעט תנאי בל יעבור להצלחה חברתית בכיתות הנמוכות. היא היתה פעילה בוועד הכיתה, בין היתר ערכה את עיתון הקיר, שבכיתה ד' הוקדש גיליון שלם שלו ל"עסק הביש" שנזכר לעיל, ולשאלה "מי נתן את ההוראה" לעשות לא ידוע מה. היא היתה ילדה ממושמעת, חרוצה למדי, דעתנית ודברנית. תלמידה מצטיינת.

חריג בילדותה השגרתית היה מסע ממושך. ב־1950 נסעה האם חוה לסיור במוסדות חינוך בארצות הברית, נסיעה יוצאת דופן בתקופת הצנע. היא לקחה איתה את ילדתה בת השמונה, ולכבוד זה תפרו לדורית חליפה יפה. במשך שבועיים הפליגה האונייה בחורף קשה וים סוער, מסע תלאות שלא נשכח מלב הנוסעת הצעירה. דורית לא דיברה אנגלית. קרוב משפחה בניו יורק הציע שהיא תלמד בישיבה שלימדו בה גם בעברית, Crown Heights Yeshiva. דורית למדה בה שנת לימודים שלמה. הישיבה שכנה בברוקלין, לא רחוק ממקום המגורים של אִמהּ ושלה. היא היתה שייכת לזרם "המזרחי"; לימים הפכה לחרדית קיצונית, וכזאת היא גם כיום. מובן שהיה ניגוד קיצוני בינה לבין "בית חינוך". תלמידות הישיבה הופתעו מילדה שדיברה עברית שוטפת במבטא מוזר, המבטא הספרדי, והזדעזעו כשנוכחו שילדה זרה זו אינה יודעת איך עומדים בתפילת "שמונה עשרה". כל זה לא הפריע לדורית. היא למדה לדבר אנגלית, למדה לקרוא כתב רש"י, למדה להכיר את התפילות, ולא התפתתה לדת. סייעה לה העובדה שהיא כבר ידעה יידיש, שפה שאותה למדה בכוחות עצמה קודם לכן, בדרך משונה במקצת. להוריה היה חבר ובן בית, קיבוצניק, מורה ואיש ספר, שבנוכחותו היו המבוגרים קוראים בקול טקסטים בעברית וביידיש ומקליטים את קריאתם על מין מכשיר הקלטה. כשדורית נשארה לבד בבית, כפי שקרה כשהיתה חולה, וחוה לא יכלה להישאר איתה, משום שכמו שהסבירה האם, דורית היא רק ילדה אחת, ובגן יש לאמא שבעים ילדים, האזינה הילדה החולה, שנשארה לבדה בבית, להקלטות, וכך למדה ותרגלה את השפה הזרה.

שכונת אפקה ובית ספר "תיכון חדש"

ב־1955, כשהיתה דורית בת שלוש עשרה, השתנו החיים של משפחת ורבה. המשפחה עזבה את מרכז תל אביב, את הדירה שהיתה קרובה לכל מקום, ועברה לבית יפה וקטן בשכונת אפקה שהתחילה להיבנות באותה עת והיתה פחות או יותר מעבר להרי החושך, מעבר לירקון. המעבר ממגורים בעיר למקום בלתי עירוני בעליל ורחוק מכל מקום היה קשה. התחבורה היחידה העירה היתה בקו אוטובוס אחד, קו 22 של "דן". מהתחנה היה צורך לצעוד עוד דקות ארוכות ברגל, והאוטובוסים לא הגיעו באופן סדיר. לפעמים היה אפשר לנסוע בטרמפים עם שכנים, אבל היה קשה מאד להגיע, במיוחד לתיאטרון ולקונצרטים, ודורית התביישה לבקש טרמפ.

משום כך לעתים קרובות לא יכלה להגיע ללילות שבת ב"קן צפון" של התנועה המאוחדת, ששכן על פני שטח אדמה גדול ברחוב ארלוזורוב, לא רחוק מבית הוועד הפועל של ההסתדרות שנחנך בשנות החמישים המוקדמות. (מאוחר יותר שונה שם התנועה, שינוי שהיתה בו אירוניה בלתי מכוונת, ל"הנוער העובד".) התנועה המאוחדת נמנתה על תנועות הנוער "החלוציות", והיתה שייכת למפא"י. היה זה ארגון של הווי חברתי וחינוך רעיוני לערכים אוניברסליים וישראליים. חינכו בו לחלוציות (ל"הגשמה", להליכה לנח"ל ולקיבוצים), והדגישו את הערכים שבשמם דיברה תנועת העבודה: קליטת עלייה, קיבוץ גלויות, הגנה חסרת פשרות על המולדת יחד עם חתירה לשלום עם שכנינו, שוויון חברתי, צניעות, רעות. חברי וחברות התנועה ראו בעצמם אליטה, השקפה שהתבססה במידה רבה על התבדלות ממה שהם כינו "בורגנות", "סלוניוּת", "ריקנות", "חוסר ערכים". הילדים והילדות והנערים והנערות חברי התנועה התלבשו אחרת מהנוער "הסלוני", דנו ברעיונות לעומק ותוך הזדהות עימהם, יצאו לטיולים, למחנות קיץ ומחנות עבודה, רקדו ריקודי מעגל וריקודי עם, ושרו עד גרון ניחר שירים עבריים מתקופת טרום המדינה יחד עם שירים של להקת הנח"ל. כמו סביבתה של דורית לפני כן, ההרכב הסוציולוגי של חברי וחברות ה"עדה" של דורית - כך כינו את קבוצות הגיל ב"קן" של התנועה - היה פחות או יותר הומוגני. רובם באו מבתים דומים, גרו באותם רחובות ושכונות ולמדו באותם בתי ספר. גם בתנועה היתה דורית מקובלת, למרות שגם אז לא הצטיינה בספורט, בריקודים ובשירה, לא רכבה על אופניים, ומיעטה כאמור לבוא ללילות שבת בגלל הקושי להגיע משכונת אפקה. למרות המגבלות, כמו רוב יוצאי התנועה המאוחדת היא זוכרת בחיבה גדולה את התנועה ואת ימיה בה.

חיי היומיום התנהלו בין אפקה שמצפון, לרחוב ארלוזורוב מדרום, שם שכן כזכור "קן צפון" של התנועה. בתל אביב היו אז בסך הכל שבעה בתי ספר תיכוניים עיוניים של העיריה. שניים מהם היו דתיים ואחד היה ביפו. נוסף עליהם היו שני בתי ספר תיכוניים עיוניים פרטיים, "תיכון חדש" ו"גימנסיה הרצליה" הוותיקה, שרמת הלימודים בה נחשבה לנמוכה, ומי שיכול ללמוד בתיכון עירוני לא נרשם אליה. גימנסיה נוספת, "גאולה", לא נחשבה כלל. רוב ילדי צפון העיר למדו בתיכון עירוני ד' שברחוב ויצמן, וב"תיכון חדש" ששכן בדרך חיפה, כיום דרך נמיר. שניהם נחשבו בזמן ההוא לבתי ספר "אנטי בורגניים". רק חלק קטן מילדי צפון העיר למדו בתיכון עירוני א', שלא היה בעל זהות חינוכית מובהקת: רוב תלמידיו באו ממרכז תל אביב, ורמת הלימודים בו נחשבה לגבוהה ביותר בתל אביב. דורית ורבה למדה ב"תיכון חדש".

"תיכון חדש" היה המשך רציף למדי של הבית ושל "בית חינוך". הוא נוהל על ידי טוני הַלֶה, אשה יֶקית בלתי קונבנציונלית בעלת השכלה רחבה, מחנכת בנשמתה. היא ייסדה את בית הספר עוד בשנת 1937 (יחד עם ד"ר אהרן ברמן). המניפסט של הקמתו היה "להקים בית ספר תיכון מבוסס על ערכי חלוציות והגשמה ואשר תלמידיו יראו את לימודיהם כמטרה לעצמם וכאמצעי לפיתוח אישיותם, ולא רק כשלב נוסף במרוץ ההישגים". חלק מתלמידיו דווקא הצליחו אחר כך במרוץ ההישגים. בכיתות י"א-י"ב למדה דורית במגמה הספרותית, "ההומנית", והמנהלת טוני הלה היתה מחנכת הכיתה.

כפי שהאם חוה ורבה היתה ונחשבה המחנכת האגדית של ילדי הגן, היתה טוני הלה ונחשבה למחנכת האגדית של ילדי בתי הספר התיכוניים בתל אביב. השקפותיה ורוחה המשיכו ללוות את תלמידיה הרבה אחרי סיום הלימודים. אחרי שנים אמרה עליה דורית ביניש: "היופי והנשגב מילאו את אישיותה, והיא ניסתה לקרבנו אליהם".4 יותר משלימדה את תלמידיה, חינכה אותם טוני הלה לערכי מוסר הומניסטיים, לשוויון, לצדק ולאהבת המולדת. היא השתדלה גם לחנך את התלמידים להיות מנומסים, גם חתרה לטעת בלבבותיהם אהבה לאמנות, ועם דורית, שאותה אהבה, נחלה בכך הצלחה. חלק מהמורים היו משכמם ומעלה. חלק מהילדים היו מעורבים בענייני היום, התעניינו גם בדברים שביסוד החיים וברומו של עולם, ואפשר היה לדבר ולדון איִתם בכובד ראש.

גם בהיותה נערה המשיכה דורית להיות רצינית, ממושמעת, ביישנית, תלמידה טובה, מקובלת בין התלמידים ואהובה על המורים, דברנית ודעתנית. היא זוכרת שבלטה כמוכשרת, ובוחרת להתעלם מכך שבלטה גם כיפהפייה ומחוזרת. בין היתר היא נמנתה עם הכותבים בעיתון התלמידים, אשר כלל חיבורים כבדי ראש וילדותיים בנושאים רבים אם כי מצומצמים, החל בסוגיות הנכבדות של העתקה בבחינות ורמת המשמעת שיש לדרוש מתלמידים, וכלה בחיבור על לקחי ההיסטוריה הארוכה שלנו, היהודים, וחיבור על טבעו של האדם היוצר. היו לדורית כמה חברות טובות, שאיתן בילתה בדיבורים אין קץ, אבל רוב הזמן היתה בבית ולבדה, שהרי היא גרה רחוק, וההורים הגיעו הביתה בשעות מאוחרות. היא קראה ספרים רבים, שמעה הרבה מוזיקה, התאמנה בנגינה על פסנתר (עד שהתגייסה), ולא השתעממה.

על הבודדים שהיו מגיעים לבקרהּ נמנה דניאל בארנבוים. דורית והוא היו חברים מילדות, מאז שדניאל הגיע ארצה עם הוריו מארגנטינה. ב"תיכון חדש" למדו שניהם באותה כיתה. הוא היה כבר אז פסנתרן בינלאומי ושובב לא ממושמע; המחנכת טוני השקיעה מאמצים גדולים בריסונו. לא אחת היה מתיישב בכיסא שליד דורית, וכשטוני נכנסה והעיפה מבט, והוא לא הצליח לחמוק אל מתחת לשולחן, היתה טוני - שנהגה לצטט מן התנ"ך בכל הזדמנות בדייקנות או פחות בדייקנות - מעירה באירוניה: "ממתי יושב הזאב עם הכבש?". הידידות בין דורית לדניאל נמשכה והתהדקה בשנים הבאות.

החיילת דורית והחייל יחזקאל

כשהתגייסה לצה"ל לאחר שעברה בהצלחה את בחינות הבגרות, רצתה דורית וניסתה להיות סמלת סעד ולעסוק ברווחת חיילים. במקום זה הציבו אותה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, יוסף גבע. שם שֵרתה כחצי שנה מוצלחת. היא חיבבה מאד את מפקדהּ, האלוף יוסף גבע התרבותי והמשכיל, אדם שהיה יוצא דופן בצמרת הצבא, והוא מצידו אהב והעריך אותה. הוא המליץ שתלך לקורס קצינות. היא נענתה, ובלי כל אמביציה להתקדם ולהצטיין היתה לקצינה. הציבו אותה בקריה בתל אביב, במטכ"ל, כקצינת ניהול של מחלקת "אכ"א ארגון" שטיפלה בכוח האדם המקצועי בצה"ל. הצבה זאת גרמה לה בהתחלה מפח נפש, שכן בקורס קצינות מילאו את ראשי החיילות באידיאולוגיה של הגנה על המולדת, ועכשיו היא מצאה את עצמה בתפקיד פקידותי - עד שהבינה שהיא מנהלת ובכך תמה אכזבתה. גם יצא שהיא עוסקת בכוח אדם כמו אביה. את תפקידה היא מילאה בדרכה האופיינית: עבדה שעות רבות יותר מן הנחוץ, והתברר שניחנה, כאביה, בכשרון ארגון. היא המשיכה לגור בבית ההורים באפקה והסביבה החברתית שלה המשיכה להיות כמקודם, אבל עכשיו פגשה אנשים מסוגים חדשים ושונים.

כמו לא מעט קצינות וחיילות, במקביל לשירות במטכ"ל היא למדה את הלשון הצרפתית. הצרפתית היתה חלק מרוח התקופה. בין ישראל לצרפת שררו אז יחסי ידידות לבביים. ב־1955 נחתמה בין שתי המדינות ברית צבאית. ב־1957 הושיטה צרפת לישראל סיוע מאסיבי במכירת מטוסי קרב ובהקמת מה שנקרא אז ("לפי מקורות זרים") כור האטומי בנגב. אנשי רוח ישראליים נסעו לפריז, שנסונים צרפתיים תורגמו והושרו, וצרפת מימנה בנדיבות את לימודיהם של סטודנטים שבאו אליה מישראל.

כמסופר, מבחינה אינטלקטואלית דורית "נולדה מבוגרת"; במובן אחר היתה לה התבגרות מאוחרת. עד לצבא לא היה לה בן זוג. היא היתה אדישה למחזריה: "זה לא עניין אותי". אז החליט יחזקאל ביניש לכבוש את ליבה, ועשה זאת בעקשנות אופיינית.

יחזקאל ביניש בא בכלל מחיפה, ממשפחה צנועה של הורים שהתפרנסו מחנות לא גדולה. "אנשים נפלאים", אומרת מי שהיתה לכלתם. הוא היה מבוגר מדורית בשנה אחת - איש צעיר מוכשר, נאה, מתפוצץ מאנרגיה, דברן וּוַכחן לא קטן ממנה. הוא למד ב"בית הספר הריאלי" בחיפה. גם זה היה בית ספר פרטי שנוסד בתקופת המנדט, והיה לא פחות (ואולי אף יותר) יוקרתי מ"תיכון חדש". מנהלו, ד"ר ארתור בירם, היה מכובד ונערץ לא פחות מהמנהלת טוני הלה בתל אביב. רמת הלימודים ב"בית הספר הריאלי" היתה כנראה הגבוהה ביותר בישראל. רוחו של בית הספר היתה פחות או יותר היפוכה של הרוח ההומניסטית החופשית ב"תיכון חדש". הדגש הושם שם על חריצות, ידע ומשמעת. נהגה בו תלבושת אחידה, בחאקי. יצאו ממנו לא פחות מארבעה רמטכ"לים. סיסמתו של "בית הספר הריאלי" היתה "הצנע לכת", אף על פי שהורים רבים שרצו שילדיהם ילמדו בו נאלצו לעשות מאמצים כלכליים גדולים כדי לשלם את שכר הלימוד הגבוה. ביניהם היו הוריו של יחזקאל ביניש.

בד בבד עם הלימודים סיים יחזקאל את הקונסרבטוריון למוזיקה של חיפה, ומשם עבר עוד בתקופת לימודיו התיכוניים ללמוד במקביל במגמה הכלית של האקדמיה למוזיקה בתל אביב. הכלי שעליו ניגן היה ויולה, ועם מוריו באקדמיה נמנה המלחין והוויולן הנודע עדן פרטוש. בתקופת לימודיו התיכוניים ניגן יחזקאל בוויולה בתזמורת הגדנ"ע, שהיתה ידועה ונחשבת גם מחוץ לגבולות מדינת ישראל. ומאז היותו בן חמש עשרה ועד לשירותו הצבאי היה נגן מקצועי קבוע בתזמורת הסימפונית של חיפה, במשכורת שאת רובה נתן להורים. בבית הספר היה תלמיד בינוני: יש גבול למה שיכול לעשות נער אחד, אבל ציוני בחינות הבגרות שלו (במגמה הספרותית) היו טובים. גם את האקדמיה למוזיקה הוא סיים בשנתו הראשונה בצבא. כשגויס הוצב באופן טבעי כנַגָּן בתזמורת צה"ל. מנצחה של התזמורת, שלום רונלי־ריקליס, הטיל עליו ללמוד טרומבון, כי זה מה שהיה דרוש לתזמורת, ויחזקאל למד. אחרי כשנה היה ביניש לסגן מפקד התזמורת. אחרי הצבא, כשעבר לירושלים ללמוד משפטים באוניברסיטה, הוא התקבל מיד כנגן טרומבון בתזמורת "קול ישראל", במשרה (ומשכורת) מלאה.

הוא ודורית הכירו זה את זו בצבא, ושם התהדק הקשר ביניהם. יחזקאל היה מגיע אליה לעתים קרובות, לצבא ולבית, וחיזר אחריה בהתמדה עד שהיו לזוג, ובתקופה הראשונה בילו שעות רבות בוויכוחים האם "הריאלי" טוב יותר מ"תיכון חדש", או להיפך. גם על מוזיקה הם הרבו לדבר, והלכו יחדיו לקונצרטים. בתקופה ההיא נחשבה האופרה בציבור התרבותי בארץ לסוג מוזיקלי נחות, אבל יחזקאל, בעל הידע המוזיקלי הרחב בהרבה משל דורית, טרח ועמל לשנות את דעתה והצליח גם בזה. בסופו של דבר התחתנו השניים, הבחורה השקטה והסגורה והבחור האקסטרוברטי והאנרגטי, בסוף שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, בטקס צנוע שהתקיים בחצר בית ורבה באפקה. בכל השנים הבאות תימנה דורית על הנשים הקוראות לבעליהן לא בשמם הפרטי אלא בשם המשפחה שלהם: גם אחרי עשרות שנות נישואים פונה דורית ביניש לבעלה בשם "ביניש" (ולא יחזקאל). הוא מצידו תמך תמיד תמיכה שלמה בקריירה המקצועית של אשתו, וליווה אותה מראשיתה עד אחריתה, כולל בתפקידה הציבורי האחרון כנשיאת בית המשפט העליון. זאת היתה תמיכה רגשית חשובה, שום אשה לא יכלה באותן שנים להצליח בלעדיה.

בחירה מוזרה

רוב בוגרי בתי הספר התיכוניים העיוניים המשיכו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. רוב התל אביביים שביניהם יצאו לשם כך מבית ההורים. האוניברסיטה הראשונה בישראל, האוניברסיטה העברית, היתה בירושלים. בתל אביב היתה באותה תקופה רק שלוחה קטנה וחלקית שלה. הטכניון (ה"טכניקום" בשמו המקורי) היה בחיפה, והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן נמצאו ברחובות. באופן טבעי נרשמה דורית לאוניברסיטה בירושלים, לפקולטה למדעי הרוח, על מנת ללמוד את המקצועות שאהבה בתיכון, היסטוריה וספרות. ואז, זמן קצר לפני תחילת הלימודים, היא הסבה את הרישום ונרשמה לפקולטה למשפטים.

זאת היתה תפנית מפתיעה ולא אופיינית לה. סיפור שדורית ביניש אוהבת לחזור עליו הוא על טוני הלה, המחנכת שלה מ"תיכון חדש", שפגשה בה באותה תקופה, הביעה אכזבה קשה מהחלטתה ללמוד משפטים במקום להמשיך במדעי הרוח, וניחמה את שתיהן באמירה: "נו, אולי תהיי שופטת נוער, אז זה לא נורא". דורית אומרת שהחלטתה להסב את הרישום האקדמי למשפטים לא הושפעה מבן זוגה יחזקאל, שכבר היה רשום אז בפקולטה למשפטים. הדחף העיקרי, היא אומרת, בא בהשפעת דודתה בתיה, אשתו של משה ורבה, אחיו הצעיר של אביה אהרן, שהיה עורך דין מצליח ואהוד. הדודה הסבירה לה שאם היא תלמד היסטוריה וספרות כמו שהתכוונה לעשות, תוכל להיות רק מורה. לא היתה לדורית תוכנית במה תרצה לעסוק אחרי לימודיה, אבל היא ידעה בבירור שאינה רוצה להיות מורה.

ובאמת, הבחירה ללמוד משפטים היתה מוזרה. היא אהבה ספרות, היא אהבה היסטוריה. על התפקיד החברתי של המשפט לא ידעה כלום; על כך היא למדה רק מאוחר יותר, ועריכת דין אמרה לה באותם ימים מסחר, כסף, עבֵירות, דברים שדחו אותה. גם הפקולטה למשפטים לא משכה את הלב. רוב אלה שפנו ללמוד בה הגיעו מאקלים זר לאקלים החברתי והנפשי של דורית. רובם היו בנים ובנות של בעלי עסקים ושל עורכי דין. כתחום לימודים היה אז משפטים תחום לא יוקרתי, כמעט לא מכובד. כל מי שהיתה לו תעודת בגרות וידע לכתוב משפט באנגלית בסיסית היה יכול להתקבל, וכל אחד יכול היה לשבת בקפיטריה במקום בשיעורים, לא ללכת אף פעם לספרייה, ולעבור את הבחינות במשפטים בעזרת סיכומי שיעור ושל החומר הביבליוגרפי. אף על פי כן יצאו מהפקולטה הזאת כמה משפטנים מצטיינים. דורית ביניש היתה ביניהם.

ואכן, אין לדורית ביניש הסבר לכך שבחרה במשפטים. ברור למדי שהיא רצתה לרכוש מקצוע ממשי. ככל שהיא מצליחה לזכור ולשחזר היה לה רצון ללמוד דברים שלא הכירה. אבל בעיקר, ככל שהיא זוכרת ממרחק השנים, היא שאפה לשינוי ממשי בחיים שהיו חייה עד אז. במבט מאוחר, החלטתה היתה כנראה מעין התמרדות פנימית לא מתריסה, וגם לא ברור נגד מה בדיוק. אולי, בלי לתת לעצמה דין וחשבון על כך, היא סירבה למסלול החיים הרגיל שנקבע לבנות מסוגה. בנות מסוגה היו אמורות ללמוד מדעי הרוח או אחד המקצועות "הרכים" של מדעי החברה, ואחר כך לעבוד בעבודה משנית לקריירה של הבעל שיהיה המפרנס הראשי. ואילו הבנים אכלסו את הפקולטות להנדסה ולמתמטיקה בטכניון ואת מדעי הטבע באוניברסיטה. לעומת שני הקצוות, משפטים היה מקצוע אנדרוגיני, שלא זוהה במובהק עם מגדר. מספר הבנות בפקולטה למשפטים היה זהה או כמעט זהה למספר הבנים.

אינטרמצו ספרותי

בין נטישת כוונתה ללמוד מדעי רוח לבין כניסתה לאוניברסיטה הצטרפה דורית להוריה, שנסעו עם מכרים לנופש של סוף שבוע במכמורת. בקבוצת הנופשים, מבוגרים כולם, היה גם ד"ר דוד לאזר, עורך המוסף הספרותי של מעריב. לאזר היה מעריץ אובססיבי של ש"י עגנון. הוא קונן באוזני דורית, כמו שקונן כנראה באוזני כל אדם צעיר שנתקל בו, שהנוער אינו קורא את עגנון. דורית השיבה שהיא דווקא קוראת ואוהבת את עגנון, ובתגובה הציע לה לאזר לקרוא בשנית את הסיפור "שבועת אמונים" ולכתוב לו את רשמיה. דורית הבטיחה לעשות זאת, ואחרי שחזרה הביתה מילאה אחר הבטחתה.

"בהתאם להבטחה שהבטחתי לקרוא את סיפורו של עגנון, הזדרזתי לקרוא את 'שבועת אמונים' מיד עם שובי הביתה", כתבה דורית באותו כתב יד עגול ומסודר שבו היא עדיין כותבת כיום, גם אחרי חמישים שנה. "הבטחה שניתנה מתוך כנות ובכל לב אין להשתחרר ממנה", היא מסבירה לעורך המוסף הספרותי של מעריב, ומוסיפה שמיהרה לקרוא גם מתוך סקרנות. עוד הוסיפה: "אם כי העדתי על עצמי שאינני קוראת סיפור מתוך כוונה לנתחו... פשוט איני יכולה להשתחרר מקריאה כזאת כשאני קוראת את סיפוריו של הסופר". היא ממשיכה ומסבירה את פרשנותה לסיפור. דרך אגב, "שבועת אמונים" הוא סיפור ארוך (בן כ־90 עמודים), מוזר וסתום, שיש לו הרבה מפרשים והרבה פרשנויות.

ד"ר לאזר שלח לעגנון את המכתב של דורית, בלי ידיעתה. עגנון כתב ללאזר התנצלות בחרוזים על שאינו כותב "איגרת תשובה / לעלמה החשובה / מרחוב מפלסים / שאף היא מן המקלסים". "אולי ביום מן הימים יעלה בידי לכתוב לה מלים אחדות, או אולי אין זה אלא שיר לעתיד לבוא... [מכיוון] שכבר הגעתי לפרק שנים / שפטור אני להשיב על מכתבים...". לאזר הגיב במכתב תודה מתחנף לעגנון, על כך שהסופר הנכבד הואיל לכתוב לו תשובה אישית. לקראת פרישת הנשיאה דורית ביניש מבית המשפט העליון איתרו בארכיון עגנון שבספרייה הלאומית את ההתכתבות בין עגנון לד"ר לאזר, ונתנו לנשיאה הפורשת צילום של מכתבה ללאזר ושל שני המכתבים הנלווים (בין לאזר ועגנון).

"שבועת אמונים" היה הזינוק האחרון של דורית ורבה־ביניש לתחום הפרשנות הספרותית, אם כי לא הראשון. בכיתה ד' של "בית חינוך" הטיל מחנך הכיתה על התלמידים להמחיז את משל יותם התנ"כי (משל האטד). ההמחזה שעשתה דורית למשל יותם הלכה לאיבוד, אבל היא היתה כנראה כל כך מוצלחת, עד שהמורה שלח בידי הילדה פתק להוריה (במעטפה סגורה), בו המליץ שיבקשו מבתם לקרוא להם את המחזה המצוין שחיברה. משום מה נשמר הפתק בין ערימות הניירות של משפחת ביניש.

הפקולטה למשפטים בגבעת רם

דורית אהבה את ירושלים. בשנת הלימודים הראשונה היא התגוררה בחדר שכור ברחוב חרל"פ, ובשנה ב' בחדר שכור ברחוב ארלוזורוב. לאוניברסיטה היא נסעה כמו כולם באוטובוס (מס' 5), והלכה מתחנת האוטובוס לבניין המשפטים, בניין נעים ולא גדול, שניצב אחרון בשורת הבניינים בקמפוס היפהפה של גבעת רם. בחורף היתה הדרך לפקולטה קרה מאד, ובקיץ היתה יוקדת.

על תקופת לימודיה העיב מצב בריאותה של חוה אִמהּ. דורית הגיעה ללימודים בהיותה בת עשרים ושתיים, סמוך לאחר ניתוח הסרטן הראשון של האם. בשנים הקרובות היו לחוה תקופות של החלמה והתאוששות עד שגבר עליה הסרטן. היא עברה טיפולים קשים מאד, סבלה סבל רב, ונפטרה ב־1969 בבית, אשה צעירה בת שישים וארבע. מחלתה ומותה היו מהלומה וטראומה קשה לדורית בת העשרים ושבע, שעבדה אז בפרקליטות מחוז ירושלים. זה היה ונשאר היגון הכבד ביותר של חייה.

למרות החלטתה הנועזת ללמוד משפטים, כניסתה הממשית של דורית ללימודים היתה ברגל שמאל. בכיתה היו המון סטודנטים, למעלה ממאה. היא לא היתה רגילה לכיתה כה גדולה, והנוף האנושי היה זר לה. בבית הספר היא הרבתה להתבטא בשיעורים; עכשיו, כשבאה לשיעורים היא ישבה בצד, סיכמה את דברי המורים, ושמרה על שתיקה.

גם לא היה לה יצר או גירוי להתבטא. החומר היה לא נגיש ולא דיבר אליה. חלק גדול מהמורים היו מלומדים ומצוינים ועם זה היו משעממים. אחדים הפחידו אותה. הקורס היחיד שהיה עשוי למשוך את ליבה ממש היה הקורס העיקרי של שנה א', "יסודות המשפט", שלימד את יסודות החשיבה המשפטית. הצרה היתה שהמורה, פרופ' גד טדסקי, שהיה משפטן משכמו ומעלה, היה לא רהוט, והחומר שלימד היה מעבר ליכולת התפיסה של תלמידי שנה א'. נקודת האור הגיעה מהמתרגל ביסודות המשפט, ד"ר אהרן ברק הצעיר. הוא היה מורה נפלא. בהיר, דרמטי, חי, והתלמידים אהבו והעריצו אותו. ברק הכניס מנהג חדש, לשלוח ברכה ושבח לתלמידים שקיבלו ציון גבוה בבחינה. למרות שדורית למדה בחוסר התלהבות ורק כדי לצאת ידי חובה, היא קיבלה ציון גבוה בבחינה ב"יסודות המשפט", ואיתו מכתב שבח מהמתרגל ברק. זה שכנע אותה לא לעזוב את הפקולטה למשפטים.

שנות הלימודים הבאות היו פחות מנכרות. חלק מהקורסים היו מעניינים. אמנם המשפט הישראלי הצעיר היה קשור בטבורו למשפט האנגלי, וחומר הלימוד כלל פסקי דין ומאמרים משפטיים אנגליים ארוכים, שאותם כמעט אף אחד לא קרא, ומי שקרא התקשה להבין את הנטען בהם. את המשפט הפלילי, שעתיד היה להיות תחום משפטי עיקרי שבו תעסוק הפרקליטה ולימים השופטת ביניש, לימד נשיא בית המשפט העליון השופט שמעון אגרנט, המומחה בהא הידיעה בישראל למשפט פלילי. אבל את דבריו בהרצאות היה כמעט בלתי אפשרי להבין, בגלל דיבורו הלא ברור במבטא אמריקאי כבד. אי אפשר היה לעקוב גם אחרי ההרצאות של פרופ' גד טדסקי בקורס הדגל של שנה ב', "דיני חוזים ודיני נזיקין": הן היו משעממות ולא ברורות, משום שגם בשנה ב' קרא פרופ' טדסקי את הרצאותיו ממחברת בקול חרישי ומונוטוני. אף על פי כן אהבה, דורית את הקורס בחוזים ונזיקין, שוב בזכות המתרגלים, ד"ר אהרן ברק וד"ר (לימים פרופסור) יצחק אנגלרד, שגם לצידו היא תשב בעתיד בבית המשפט העליון. הקורס במשפט חוקתי שלימד פרופ' הנס קלינגהופר היה מעניין, וכך גם הקורס במשפט מנהלי שלימד ד"ר יצחק זמיר הצעיר, למרות שבשני התחומים היה החומר דל, כי שניהם התפתחו בישראל רק הרבה יותר מאוחר. המשפט המסחרי לענפיו ימשיך לא לעניין אותה, אם כי כשתהיה שופטת בבית המשפט העליון היא תפסוק גם בתיקים מסחריים. אבל הקורס בפרוצדורה אזרחית היה מרתק, משום שהמרצה היה שופט בית המשפט העליון יואל זוסמן (לימים נשיא בית המשפט), שהיה משפטן משכמו ומעלה ומורה נדיר. הוא ידע להפיח רוח חיים אנליטית אפילו בפרוצדורה המשפטית. במיוחד אהבה דורית את הסמינריונים. הם לא היו המוניים כמו ההרצאות, ובהם היא לא היתה אנונימית ויכלה ואף נהגה להתבטא. והיא המשיכה להיות תלמידה מצטיינת.

במשך כל תקופת הלימודים עבדה דורית בספרייה הלאומית באוניברסיטה, עבודת סטודנטים שנמדדה ושולמה לפי שעות. ומאחר שדילגה על ההרצאות הלא מעטות שלא עניינו אותה, צברה שעות עבודה ותשלום רבות. יחזקאל, במקביל ללימודי המשפטים שלו, היה כאמור נגן קבוע בתזמורת "קול ישראל", טרומבוניסט. התזמורת ונגניה היו מוקד בחיי התרבות והחברה של בני הזוג. דורית נהגה ללכת לקונצרטים השבועיים של התזמורת, שנערכו מדי יום שלישי באולם ימק"א שמול מלון המלך דוד. כשהיתה פנויה בבקרים פקדה גם את החזרות. לעתים קרובות בילו בני הזוג אחרי קונצרטים עם ידידיהם מבין נגני התזמורת.

מתמחה

אחרי שלוש שנות לימודים עברו הסטודנטים להתמחוּת (סטאז') שנמשכה שנתיים. יחזקאל פנה מיד למסלול עריכת הדין הפרטית. הוא התמחה במשרד עורכי הדין הירושלמי קולק ווייל. בתום ההתמחות המשיך באותו משרד כעורך דין שכיר, ולאחר מכן כשותף, עד שנפרדו השותפים, ויחזקאל ביניש פתח משרד משלו.

דורית פנתה בלא היסוס לשירות המשפטי הציבורי. בהמלצת ברק היא הגיעה להתמחות במחלקת החקיקה במשרד המשפטים. בראש המחלקה עמד פרופ' אורי ידין, אחד ה"יֶקים" המחוננים בצמרת המשפט הישראלי: ידין היה מניח היסודות לחקיקה הישראלית במשפט האזרחי. המאמֵן הישיר שלה היה ד"ר משה שלגי, איש פילוסופיה ומשפט שהתמנה מאוחר יותר לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים.

אם שנת הלימודים הראשונה של דורית באוניברסיטה היתה בעיקרה שעמום, שנת ההתמחות הראשונה שלה זכורה לה בעיקרה כסבל. באותה תקופה מינו ועדה כדי לעדכן את החקיקה הפלילית, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שהיה כאמור המומחה ללא עוררין למשפט פלילי. החקיקה הפלילית כללה אז את פקודת החוק הפלילי המנדטורית (הפח"פ) משנת 1936, ועליה נוספו במשך השנים תוספות שונות, תיקונים וטלאים. החקיקה הפלילית זעקה לעדכון, אבל ועדת אגרנט לא הצליחה לבצעו. העדכון בוצע רק ב־1977, ולא על ידי ועדת אגרנט אלא על ידי פרופ' שניאור זלמן פלר, בעזרת ד"ר מרדכי (מוטה) קרמניצר הצעיר. פרופ' פלר היה משפטן יוצא דופן ברמתו ואדם עקשן ביותר. הוא עלה ארצה ב־1963, שנים רבות אחרי שהגיעו ארצה המשפטנים שאכלסו את צמרת העולם המשפטי המצומצם של ישראל, והמבטא הרומני הבולט של ארץ מוצאו דבק בו עד יום מותו. ברומניה היה פרופ' פלר בין היתר תובע, שופט וראש מחלקת החקיקה במשרד המשפטים. הוא פוטר כשביקש לעלות ארצה. לא חלפו שנתיים מאז עלייתו, ולמרות העברית הדלה שבפיו התחיל ללמד משפט פלילי בפקולטה למשפטים; הסטודנטים, שלא הבינו את הרצאותיו, למדו את החומר משתי חוברות לימוד שאותן כתב בעצמו, בסיוע תלמידתו בשנה ב' רות גביזון. מאוחר יותר הוענקו לפרופ' פלר כל הפרסים המוענקים בישראל למשפטנים, כולל פרס ישראל. תפיסתו המשפטית את המשפט הפלילי היתה של המשפט הקונטיננטלי, תפיסה תיאורטית ואנליטית שהיתה היפוכה של התפיסה האנגלוסקסית הקזואיסטית (ממקרה למקרה) שהיתה תפיסתו של אגרנט, והיא ששלטה עד שנות ה־1970 במשפט הפלילי הישראלי. שיטתו של פלר התקבלה, וחוללה במשפט הפלילי מהפך שהתגלם בחוק העונשין שנחקק כאמור ב־1977 - כשדורית ביניש, שלמדה משפט פלילי אצל אגרנט ובשנותיה כמתמחה ועורכת דין צעירה בפרקליטות חשבה ועבדה בשיטתו, היתה כבר מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.

כשבאה דורית להתמחות במחלקת החקיקה, הושיבו אותה באחד החדרים והטילו עליה לאסוף חומר לוועדת אגרנט. יום אחרי יום ישבה והכינה כרטיסיות, במיוחד על בסיס הספר המנחה במשפט הפלילי הבריטי, של גלנוויל ויליאמס (Williams), אותו ספר שישמש אותה כפרקליטה ושימש גם את שופטי בית המשפט העליון, עד שנחקק חוק העונשין, ובמידה מסוימת גם אחר כך. במחלקת החקיקה ישבו איתה בחדר עוד שניים: אחד ממשפחת ורהפטיג הידועה ואחד מצרפת, ד"ר סאבאט. הם לא דיברו - ביניהם או איתה - מטוב ועד רע. אבל הבעיה הגדולה שנתקלה בה דורית היתה שמאחורי קיר הגבס של החדר שכנה מרכזיית טלפונים, שטרטרה ללא הרף. דורית חשבה שהרעש יוציא אותה מדעתה, אבל מילאה את המוטל עליה. אחדים טענו נגדה שהיא ממהרת מדי; כך נתפסו חריצותה, מרצהּ וההספק הגדול שלה. במקביל להתמחות עשתה תואר שני במשפטים, בדיני נזיקין, בהדרכת אהרן ברק, וסיימה אותו בהצטיינות.

אחרי שנת התמחות אחת, ב־1966, זימנו אותה המקרה ומזלה הטוב למעלית יחד עם עורך דין גבריאל (גבי) בך. בך היה אז המשנה לפרקליט המדינה צבי בר־ניב. כשהיה פרקליט צעיר הוא נכלל בצוות התביעה במשפט אייכמן בראשות היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. הוא השתתף בהכנת כתב האישום והעדויות נגד אייכמן, וגם חקר חלק מהעדים. מאוחר יותר היה בך לפרקליט המדינה. לבסוף הוא התמנה לשופט בית המשפט העליון, שם כיהן בין 1982 ל־1997. משנפגשו במעלית, הציג עו"ד בך, שהיה "יֶקה" מנומס בתכלית (שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו בברלין), את עצמו בפני דורית, ושאל אותה איך היא מרגישה בהתמחות. היא השיבה שאינה מאושרת. הוא הציע שתעבור להתמחות בפרקליטות, וכך היה.

פרקליטות המדינה שכנה ברחוב יפו בירושלים, לא רחוק מבתי המשפט, שהיו כולם, השלום, המחוזי והעליון, במגרש הרוסים, בבניין ששימש בעבר מנזר של נשים. עד שהועבר משרד המשפטים למזרח העיר, ובעצם גם אחר כך, התקיימו חיי העבודה של הפרקליטים בלב ירושלים, סביב רחוב יפו, קרוב לדואר המרכזי ולבניין ג'נרלי, וקרוב לבתי המשפט. התנאים הפיזיים בפרקליטות המדינה היו איומים, והצפיפות היתה בלתי נסבלת. מצד שני, הפרקליטות שכנה בקומה שישית, והחלונות השקיפו על הר הצופים. לפני מלחמת ששת הימים נראה הר הצופים רחוק מאד, והנוף ההררי היה מרהיב.

למרות התנאים הבלתי נוחים, מבחינה מקצועית היתה תקופת ההתמחות של דורית ביניש בפרקליטות המדינה אצל גבריאל בך תקופה מבורכת. היא התחילה להתמחות בזמן שבך ניהל משפט שוחד סנסציוני נגד שופט מחוזי מכובד, אליעזר מלחי. את התלונה למשטרה נגד השופט הגישה עורכת הדין יונה סופר, שהיתה ידועה, כאשה מופרעת. אנשי התביעה התלבטו בשאלה אם למרות זאת אפשר להביאהּ לעדות, ועל יסוד כלל הראיות החליט ראשי הפרקליטות בחיוב. בתלונתה טענה סופר שהיא שימשה מתווכת לשוחד בסכום נכבד בין השופט מלחי לבין אדם שנאשם בפלילים. השופט מלחי טען שהתלונה היתה נקמנית מצד עורכת הדין, בעקבות פרשה קודמת של יחסים אינטימיים ביניהם. המשפט התחיל בקיץ 1966, בפני הרכב של שלושה שופטים מחוזיים, והסתיים בזיכויו של השופט מלחי במַרס 1968, אחרי 214 ישיבות של בית המשפט, עשרות עדים ואלפי עמודי פרוטוקול.

מבחינתה של דורית היה משפט מלחי חוויה מקצועית מעשירה בתוך התמחות מרתקת. בך היה עורך דין מצוין ומנוסה, ומאמן ומדריך מקצועי שאפשר היה להתברך בו. במשפט מלחי המורכב, בהכנה היומיומית מישיבת בית משפט אחת לישיבה הבאה, למדה ממנו דורית להיות פרקליטה. היא קנתה לה בקיאות בפרוצדורה הפלילית; היא למדה את הניואנסים של דיני הראיות במשפטים פליליים; היא צפתה שוב ושוב איך חוקרים עדים. כך רכשה כלים, אסטרטגיות וטקטיקות של ניהול תביעה. מאידך גיסא התיק עצמו, העובדות והנפשות הפועלות בו, העציבו ודיכאו אותה. מאמנה ניסה לנחם אותה, בהסבירו שלא בכל יום נתקלים בתיק כזה. ב־1967, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, סיימה דורית ביניש את ההתמחות והיתה לעורכת דין.

פרקליטה

בני הזוג ביניש, גם אחרי שהיו שניהם לעורכי דין נשארו לחיות ולעבוד בירושלים. בשנים הראשונות התגוררו בדירות שכורות. את דירתם הראשונה, ברמת אשכול, רכשו בזכות הבנייה האדירה (המסובסדת) בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים. שנים אחדות אחר כך עברו לבית קטן בגבעה הצרפתית. משם היה נוח להגיע למשרד המשפטים, שהועבר לרחוב סלאח־א־דין בעיר המזרחית. המוזיקה נשארה בכל השנים האלה, וגם אחריהן, בגדר אהבתם הגדולה.

יחזקאל חדל לנגן בתור עיסוק מקצועי והתחיל לעבוד מיד כעורך דין פרטי, בתחילה כאמור במשרד עורכי הדין קולק ווייל, ואחר כך במשרד משלו, שהיה עד מהרה למשרד משגשג. הוא היה עסוק עד למעלה ראש בהופעות בבתי המשפט, בתיקים אזרחיים. דורית מצִדהּ מעולם לא חפצה לעסוק בעריכת דין בשוק הפרטי. היא התקבלה לפרקליטות מחוז ירושלים, ששכנה ברחוב כורש, אף הוא במרכז העיר. שם עבדה שנתיים. הכל היה דל וקטן: מספר החדרים, גודלם, מספר הפרקליטים, מספר המתמחים והעובדים המינהליים, וכן הציוד שעמד לרשותם. מצד שני, מבחינה אנושית היתה הפרקליטות מקום עבודה מבורך. הפרקליטים היו כמעט כולם עורכי דין ועורכות דין צעירים, כמעט כולם היו נלהבים ומסורים לעבודה, והיחסים ביניהם היו לבביים, של שיתוף פעולה ועזרה הדדית. היה הווי משותף, והיו מקרי ידידות אמיצה. בפרקליטות נפתחה דורית גם לאנשים שונים מאלה שאכלסו את עולמה בשנות ילדותה ונעוריה, ביניהם דתיים וירושלמיים, שהיו מאז ומתמיד שונים מהתל אביביים. כזאת תהיה התמונה גם בפרקליטות המדינה, שאליה תעבור דורית ותישאר בה עד שתמונה לשופטת בית המשפט העליון.

בפרקליטות המחוז נתקלה דורית בתחילה בקשיי השתלבות לא צפויים. מיכאל (מיכה) קירש, עורך דין מבריק שהיה בין נותני הטון בפרקליטות ויהיה בעתיד לפרקליט מחוז ירושלים נודע לתהילה, נהג כלפיה בזלזול ארסי ובאגרסיביות אופיינית לו - משום שראה בה יחסנית, משום שהיא התמחתה אצל המשנה לפרקליט המדינה, ומשום שפחד מנשים יפות. דורית הבליגה ונזהרה מפגיעתו. לאחר ההתחלה הקשה בינה לבינו צמחה מאוחר יותר בין השניים חברות אישית אמיתית, קרובה ורבת שנים, עד למותו של מיכה ב־2011.

דורית שוב לא היתה אותה בחורה שהחליטה החלטה לא מובנת לעבור מלימודי ספרות והיסטוריה ללימודי משפטים. משהתחילה לעבוד, התאהבה לגמרי במקצוע. היא אהבה להיות עורכת דין. היא אהבה להיות פרקליטה ואהבה את תפקידה כתובעת במשפטים פליליים בבתי המשפט של הערכאה הראשונה, בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים. רוב התיקים שבטיפולה היו באותו שלב שגרתיים, דבר שלא החליש את עניינה בעבודתה. וכמו בתקופות הקודמות, היא עבדה בחריצות רבה. בזכות כשרונה ובכוח חריצותה היא הצליחה והלכה מחַיִל אל חַיִל.

אחרי כשנתיים בהן עבדה בפרקליטות המחוז התפנה סוף סוף תקן בפרקליטות המדינה, ודורית חזרה לשם, גם עכשיו בתור פרקליטה פלילית וכנציגת התביעה בערעורים על בתי המשפט המחוזיים. היא הוסיפה לעבוד באהבה ימים ארוכים, טיפלה בכובד ראש בכל תיק, והמשיכה להצטיין. התנאים הפיזיים היו לא נוחים, אבל היא הסתדרה בלי לסבול יתר על המידה. סביבת העבודה האנושית בפרקליטות המדינה היתה נעימה לא פחות מסביבת העבודה האנושית בפרקליטות המחוז. הנוף האנושי שאיתו היה לה מגע המשיך להיות מגוון, והופעות בבתי המשפט הוציאו ממנה תמיד את המיטב שבה. במשך הזמן טיפלה בתיקים יותר ויותר כבדים. השופטים הוותיקים והקשישים של בית המשפט העליון קצת הפחידו אותה, אבל לא יותר מדי; והם מצידם אהבו את הפרקליטה הצעירה, שהכירה כל תיק על בוריו ובאה תמיד מוכנה מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית. כושרה הרטורי היה מעולה, טיעוניה המשפטיים היו מאורגנים, יסודיים ומעניינים. והיא ניחנה בכישרון חשוב ביותר: לדעת איך לפנות ואיך לדבר אל שופטים, לפעמים גם מבלי להסכים עם עמדותיהם, אבל גם אז בלי להוציא אותם מהכלים. הממונה הישיר עליה היה פרקליט המדינה, שהיה לא אחר מאשר מאמנהּ לשעבר, גבריאל בך. במשך הזמן, נוסף על התיקים שבהם טיפלה, גם הִרבתה לייעץ לפרקליטים שעבדו במחיצתה, וכן לפרקליטים בפרקליטויות המחוז. היא היתה גם שותפה להחלטות לא פשוטות לגבי ניהול תיקים מסובכים ולגבי ערעורים. בתיקים חשובים אחדים היא סייעה ליועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. המחלקה הפלילית היתה הגדולה בין מחלקות פרקליטות המדינה. באופן תִקני פורמלי לא מונה לה מנהל, ובשלהי תקופת עבודתה במחלקה הפלילית ניהלה דורית ביניש בפועל את המחלקה. עד שעשתה תפנית נוספת: עזבה את המשפט הפלילי ועברה למשפט המנהלי והחוקתי, לנהל את מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.