הראש הישראלי‏ – איך הוא עובד וכיצד הוא...

כבוד הרב, אני מתנגד

הרב עלה אל הדוכן. הוא בירך והילל את חתן הבר־מצווה, בני. אחר כך הזמין את הקהילה לָשבת ונשא דרשה על גיחה קצרה של ישראל לרצועת עזה שאירעה זמן קצר לפני כן. הוא הסביר את התנהגותה של ישראל והצדיק אותה וסיים את דבריו בהכרזה נרגשת שמלחמת ששת הימים היתה שעתה היפה ביותר של ישראל.

ברגע זה קם אחד מאורחי הבר־מצווה, איש עסקים ישראלי בשנות החמישים לחייו, וקטע אותו, נסער כולו. "כבוד הרב, אני מתנגד להצהרות האלה!" בבית התפילה הגדול והנאה נפלה דממה והיה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הרב ענה בשלווה ובכבוד, "ידידי, למה שלא נשוחח על כך שנינו אחרי הטקס." אבל האיש שישב ממש מאחורֵי אשתי ואני והיה במקרה אחי, הטיח לעומתו, "לא, רבי, הייתי רוצה לפנות אל הקהילה." "מצטער," אמר הרב, "אני לא יכול להרשות לך." "אני רוצה לומר רק מילה אחת," התעקש אחי.

בעוד אני תוהה איזו מילה זו יכולה להיות, שמעתי את אשתי — אמריקאית מעודנת ובעלת נימוסים יוצאי דופן — מסננת לעבר אחי, "אריאל, אם לא תפסיק עם זה אני אהרוג אותך!" בלי להחסיר פעימה ענה לה אריאל, "יש דברים ששווה למות למענם." אבל הוא נכנע להוראה, התיישב ואיפשר לטקס להמשיך. כפי שאולי כבר הבנתם, מלבד השם הפרטי הזהה היה לאחי מעט מאוד מן המשותף עם ראש הממשלה לשעבר ששיגר את החיילים ההם לתוך רצועת עזה. מלבד דבר אחד קטן, כמובן — שניהם ישראלים.

יש לי חשד שהרב לא התנסה בדבר כזה מימיו, וכמוהו גם הקהילה השוכנת לבטח בפרבר אמיד מצפון לעיר ניו יורק. האירוע נהיה לשיחת היום כשהתחילו החגיגות בקאנטרי קלאב הרוגע, על שפת המים, מרחק כמה קילומטרים מבית הכנסת. אבל גם שם, למרות האווירה האלגנטית של האתר המהודר אם גם קצת מחניק, הראש הישראלי המשיך להפגין נוכחות.

אולי מפני ששנינו, אשתי ואני, פסיכולוגים, או פשוט מפני שאיננו אנשים דתיים, חגיגת הבר־מצווה של בננו לא התנהלה על פי המתכונת המקובלת. בין היתר ביקשנו משבעה גברים שמילאו תפקיד חשוב בחיי משפחתנו לומר בפומבי כמה דברי עצה לבננו על הפיכתו לגבר, שהרי זה כביכול מה שטקס הבר־מצווה אמור לציין. בחרנו את חותני, את שני אחַי, שלושה ידידי משפחה ואת אבי, ונתנו להם כמה הנחיות מדויקות. חותני ושלושת ידידינו האמריקאים מילאו אחר ההוראות. הם השמיעו כמה עצות מרגשות, משעשעות וידידותיות־למתבגרים, שהוכנו כהלכה ונחרתו בזיכרון.

כבר פגשתם את אריאל. עצתו היתה: "תשמע תמיד לקול הבטן שלך." אבל כעת הגיע תורו של אחי האחר, אלי, לשמוע לקול בטנו שלו. ובכן, הוא קם ממקומו, תפס את המיקרופון והכריז בגאווה שלא הכין מאומה. הוא בירך את בני בלבביות והתיישב. בניגוד לאריאל הוא לא השמיע שום הצהרות פוליטיות, אך הנושא בהחלט לא היה רחוק מסדר היום שלו. אלי, המבוגר ממני בעשר שנים, היה בן 21 ב־1969. הוא לקח אז חלק פעיל במסע הבחירות של המועמד הקבוע של הימין הישראלי, מנחם בגין, ועמד בראש אחד ממשרדיו בירושלים. זמן קצר אחרי כן הוא שינה את שם המשפחה שלו מגרטש לגדות. המעשה הזה לא חרג מנוהג מקובל בתקופה ההיא, שבה ישראלים רבים עִברתוּ את שמות המשפחה שלהם ברוח האידיאל של היהודי הישראלי החדש. אבל בהפגנת אהבתו לארץ ישראל השלמה אלי בחר שם משפחה המתייחס לשתי גדות הירדן, לפי ההמנון של האסכולה הרביזיוניסטית של הציונות: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן." שנים אחר כך, לאחר שהתחתן והוריש את שמו לילדיו, עבר מר גדות שינוי מהותי ופנה אל השמאל שתמך בוויתור על הגדה המערבית ואפילו על מזרח ירושלים לפלסטינים. אבל הוא וצאצאיו, השותפים פחות או יותר להשקפותיו, תקועים עכשיו עם השם "גדות".

הגיע תור הדובר האחרון־אחרון חביב — אבי. מוקדם יותר הוא אמר לי שבכוונתו לספר את המעשה דלהלן מן הבר־מצווה שלו עצמו: זמן קצר לפני שנולד ב־1918, בפלשתינה שהיתה תחת שלטון הטורקים, גורש אביו לסוריה משום שהשתמט מן הגיוס לצבא הטורקי כדי לא להילחם נגד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. מסיבה זאת לא היה יכול האב להשתתף בטקס ברית המילה שלו, אבל הוא נדר שלפחות לבר־מצווה של בנו הוא יגיע. בקיצור, הוא הגיע, ובמעמד ההוא סיפר לאבי את הסיפור כולו. "כשבאתי לברית של בנך, נכדי הצעיר ביותר," המשיך אבי ואמר לי, "נדרתי שאגיע לבר־מצווה שלו כדי להשלים את המעגל." וכך עשה. בגיל 86 הוא טס מירושלים לניו יורק והתכונן לספר את הסיפור הזה בבר־המצווה. אולם כאשר פירט את תוכניתו באוזני אמי, היא כנראה פסלה אותה וקבעה שאין לסיפור ולא כלום עם הבר־מצווה של בני ולכן אין הוא הולם. ולכן בעקבות זאת, למרות העידוד שלי, אבי החליט נגד הנאום הזה. אמי עזרה לו לכתוב במקומו משהו חינוכי והולם על התבגרותו של בני, והוא התכוון לקרוא אותו. אבל במעמד החגיגי, אחרי שששת הדוברים הראשונים נשאו את דבריהם ואחרי שאשתי הציגה את אבי כמי ששרד חמש מלחמות, שלושה בנים ו־58 שנות נישואים, קמה אמי וצעדה אל הדוכן. בהסבירה שאבי לא מרגיש טוב, היא קראה בעצמה את הנאום "שלו".

אם אתם סבורים שאמי היתה חריגה, וכי באופן עקבי פעלו רק הגברים במשפחתי "על פי הבטן" או צעדו על פי כל מנגינה שבקעה מתוכה, עלי להזכיר גם גיסה אחת שהצהירה שהיא לא תחבוש שום "שמאטע" על ראשה כמקובל בבית הכנסת, ואחיינית אחת שהודיעה לבני שהיא לא מאמינה באלוהים ועל כן היא תסרב להתכבד בפתיחת ארון הקודש, וגם: למה הוא סובל את ההצגה הנלעגת הזאת אם גם הוא, כפי שענה לה, אינו מאמין באלוהים...

סיפרתי את מעשה הבר־מצווה הזה כמה וכמה פעמים, ובאמריקה הוא מעורר תמיד צחקוקי פליאה המלווים בזעזוע וגם בהערצה. אבל תגובות של ישראלים נוטות להיות יותר בסגנון של אז מה? אין פירוש הדבר שהישראלים לא מודעים לקיומם של כללי התנהגות שונים בתרבויות אחרות. להפך, כאנשי העולם הגדול המרבים בנסיעות, הם מתפעלים לא פעם מן ההיבטים החיוביים של מנהגים וטקסים כאלה. יתר על כן, לפחות מבחינה היסטורית, הערכים והשאיפות האזרחיים של ישראל קרובים קרבה רבה לסוג הנורמות המערביות המכתיבות התנהגות הולמת בכנסייה או בבית הכנסת. אבל כמו כל העמים, הישראלים מושרשים עמוק בתרבותם הייחודית ועשויים לא לקלוט מיד כיצד הם נראים דרך עדשות של תרבות אחרת. ומה שחשוב יותר, הם גאים — ובצדק — בנטייתם להתבטא באופן גלוי וישיר. בנקודה זאת, גם אחרי שנות נישואים רבות, אשתי ואני התווכחנו פעם אם מן הראוי לדבר עם בן הזוג בצורה מזלזלת על בני המשפחה שלו או שלה. דעתה היתה שהרגשות מסוג זה מוטב לא לבטא, ואילו בעיני נראה הדבר כהדחקה שערורייתית. ואולם בסופה של השיחה גברה התלבטותי, כי הודיתי בחוכמה שבשתי הגישות. נראה לי שבמשפחה ישראלית לגמרי לא היה נושא כזה עולה לשיחה או לוויכוח מלכתחילה.

אני פסיכולוג קליני וסופר המתגורר בניו יורק. גדלתי בירושלים אבל עברתי מישראל לאמריקה בגיל 21, זמן קצר אחרי סיום שירותי הצבאי. כמי שחי באמריקה זה עשרות שנים, סגנון החיים שלי, הערכים והרגישויות, שלא לדבר על אשתי והילדים, הם אמריקאים בעליל. ואף על פי כן, במשך כל השנים הללו כמעט לא היה יום שבו לא הייתי איכשהו מודע לדנ"א הישראלי שלי. יתר על כן, כפסיכולוג וכסופר המקדיש את זמנו להתבוננות בהתנהגות אנושית, הנושא של הספר הזה היה תמיד קרוב ללבי. ואף על פי כן, במשך זמן רב שמרתי ממנו מרחק. זהו שדה מוקשים אינטלקטואלי, אמרתי לעצמי. הוא מציב בעיות מתודולוגיות רבות מדי, שאלות תיאורטיות רבות מדי, השלכות פוליטיות רבות מדי.

אלא שמכשולים מסוג זה לא בלמו אותי בעבר. בספרי הראשון1 שמתי מטרה לעצמי לבחון את עולמם הפנימי של גברים. המשימה היתה כרוכה בשילוב של תיאוריה, מחקר, עבודה קלינית, פסיכולוגיה, ביולוגיה, תרבות — וסיפורי האישי כגבר — כל זאת בנרטיב שיטתי ולכיד. משימה לא קלה, הייתי אומר, ואף על פי כן לא נרתעתי מפניה. בהחלט נהניתי מן התהליך כולו, וגם התוצאה היתה לגמרי לא רעה. לכן, מדוע כל כך נמנעתי מלעסוק בפרויקט נוסף, מרתק ביותר, אף כי מאתגר עד מאוד? הייתי כל כך אמביוולנטי לגביו עד שבינתיים כתבתי ספר נוסף, על... אמביוולנטיות. אבל אז, לפני כשנתיים, הגיעה ידידה מישראל לביקור. כמי שאינה פסיכולוגית אלא חוקרת ספרות שעבודתה כרוכה בפרשנות פסיכואנליטית של סיפורי המקרא, היא הקשיבה לרעיונות שלי וגם להיסוסי, וכשסיימתי את דברי, חייכה ואמרה, "אולי אתה חושש להתקרב מדי למשהו שעמלת קשה כל כך לשמור ממנו מרחק כל השנים האלה." ניסוח פשוט זה, שלא אני ולא הפסיכואנליטיקאית שלי בפועל חשבנו עליו עד אז, נחת עלי כרעם ביום בהיר. ברגע, כמו בפריצת דרך טיפולית, התפוגגה האמביוולנטיות שלי כליל. היסוסי וספקותי התחלפו באחת ההחלטות המרגשות ביותר של חיי: אני אעסוק בנושא זה לא רק כניסיון אינטלקטואלי להבין את הנפש הישראלית, אלא גם כחתירה רגשית לשלב באופן טוב יותר את עברי הישראלי עם ההווה האמריקאי שלי.

1 אילו יכלו הגברים לדבר בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, 2004.

מאז ואילך שיקעתי את עצמי בכל מה שהוא ישראלי. עברתי על מאות פרסומים אקדמיים בתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, מדעי המדינה, החינוך והספרות הישראליים. קראתי וסקרתי מאות מקורות משניים, הכוללים ספרים, מאמרי עיתונות, סרטים, מוזיקה ויצירות אמנות. באתי לישראל לביקורים ארוכים ותכופים יותר מבעבר. פגשתי וראיינתי פסיכולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים, אנשי מדע המדינה, עיתונאים, אמנים ואנשי עסקים ישראלים. וכן העסקתי כמה עוזרי מחקר ישראלים שסייעו לי לדלות מתוך עשרות שנים של מחקר אמפירי חומר רלוונטי למשימה שלי, וראיינו מספר רב של ישראלים מן השורה מכל שדרות החיים. ואחרון־אחרון חביב, התחלתי לצפות בטלוויזיה הישראלית ולהקשיב לרדיו הישראלי ברשת מדי יום ביומו.

מה שהתגבש היה בסיס מלהיב, ולדעתי ייחודי, לדיון במגמה העיקרית של ספר זה — הבנת ההתנהגות הישראלית מנקודת מבט של האופי הלאומי. בעזרת התחקיר המעשי בישראל, המחקר האקדמי הקיים, התיאוריה הפסיכואנליטית והתנסותי המקצועית והאישית השתדלתי לעצב נרטיב מקיף, מאתגר ונגיש על "הראש הישראלי". הספר שלפניכם הוא מפת דרכים למסע בנפש הישראלית והזמנה להצטרף אליו.

הדווקאיות הישראלית וזה מזיז למישהו?

באיזו מידה מייצגת משפחתי הישראלית — שפגשתם זה עתה — את האופי הלאומי הישראלי? ישראלים רבים רואים בה דוגמה חיוורת של "הישראלי המכוער", או בהיפוך החיובי, של "הצבר" האסרטיבי. ואכן, התנהגות המשפחה בבר־המצווה של בני תואמת כמה מן התפיסות הנפוצות של הסגנון הבין־אישי הישראלי גם מחוץ לישראל. ראו, למשל, איך דיפלומטים ומנהיגים פוליטיים זרים מתארים את עמיתיהם הישראלים בזיכרונותיהם. בהתייחסם לאישיותם של כמה ראשי ממשלה ישראלים משני צדי המפה הפוליטית, נקטו ג'ימי קרטר, ג'יימס בייקר וביל קלינטון, אם לצטט מעטים בלבד, את מילות התואר האלה: אגרסיבי, יהיר, דפנסיבי, קשה עורף, בלתי מתפשר, עיקש, וכחן, נוקשה, מחוספס, לא ענייני, שלילי, חשדן, מציב מכשולים, חוסם, פרובוקטיבי. גם כאן אפשר וצריך להבין כל אחד מן התארים הלא נעימים האלה בעזרת המקבילה החיובית שלו. ובכל זאת, אילו יישמנו את הטכניקה הסטטיסטית של "ניתוח גורמים" לרשימה הזאת, ודאי היינו מצמצמים אותה למספר קטן של תיאורים חשובים ומדויקים יותר. בעצם, אפילו למי שנפגש עם כינויים אלה באקראי ברור שהתארים שלילי, וכחן, עיקש, בלתי מתפשר ומציב מכשולים מייצגים כולם את אותה תכונת אישיות או עמדה בסיסית.

ב"מבחן רורשך" לכתמי דיו שבו הנבחן צריך להעלות אסוציאציות לכתמים הכהים, הסימטריים, סגנון בין־אישי זה היה מתבטא בראיית דימויים באזור הרקע הלבן יותר מאשר בתבנית השחורה והטבעית יותר. בהקשר הישראלי סגנון זה אולי מתמצה במילה הייחודית "דווקא". "למה אתה עושה לי דווקא?" הוא משהו שילד ישראלי, או אפילו מבוגר, יגיד לחבר המתעקש לנהוג באופן אופוזיציוני. בקצרה, מדובר בנטייה לאמירת לאו כאשר אתם מתנגדים רק כדי להתנגד. הייתי פעם במסיבה בדירה מפוארת בשדרת פארק במנהטן, שבה הוגש האוכל במתכונת מזנון. כשהתקרבתי אל המזנון מימין, עשתה אישה אחת את דרכה למולי עם הצלחת שלה. כשראיתי את התור מאחוריה והבנתי שטעיתי במיקום התור, אמרתי בצחוק, "סליחה, את בכיוון הלא נכון." אחר כך הוספתי, "רק התלוצצתי, וכמה טיפוסי לישראלי לטעות ולומר לאחרים שהם אלה שטועים." האישה צחקה ואמרה, "זה באמת מצחיק; אמי ישראלית, וזה מה שהיא עשתה לי כל החיים!"

לגבי המידה שאפשר להחיל נטייה זאת על כל הישראלים או על רובם, מתעוררות שתי שאלות. הראשונה היא, מדוע הישראלים אופוזיציוניים כל כך? האם מדובר במנגנון הגנתי שהתפתח במשך הזמן בתגובה למערכת מסוימת של תנאים סביבתיים והיסטוריים? אכן, בדיוק כמו כל היצורים החיים האחרים, בני אדם פרטיים וגם ארגונים מפתחים צורות חוזרות של פעולה בסביבה נתונה, וכך גם אומות. ההתנהגויות נחשבות ל"הגנה" משום שהן שומרות עלינו מסכנה ומסייעות לנו לשרוד. היות שהן נחוצות ומועילות ברגעים מוקדמים ומכוננים או במשך תקופת זמן ארוכה, הן נעשות לחלק בלתי נפרד מאופיינו וממשיכות לפעול גם כאשר אינן חיוניות עוד, ואפילו לא מועילות.

הצצה קצרה בהיסטוריה הציונית תסביר ללא קושי מדוע היה לישראלים צורך לפתח סוג זה של מנגנון הגנה מתנגד. חִשבו לְאילו דברים היו היהודים שהיגרו לפלשתינה בשלהי המאה התשע־עשרה ואלה שהתיישבו או נולדו שם במהלך כינונה של המדינה היהודית צריכים לומר "לא": לא להורים ולמשפחות שהשאירו מאחור בארצות מוצאם; לא למקצועות היהודיים המסורתיים של מלאכה ומסחר זעיר ולסגנון חיים של עיסוק בכספים, של רוכלות ושל לימוד תורה שהחלוצים בזו להם והתנערו מהם לטובת עבודת האדמה; לא למציאות ולדימוי העצמי של היהודי הגלותי הלמדן, החששן והסביל, שהחלוצים דחו אותו אידיאולוגית במטרה לברוא יהודי חדש, גופני, אסרטיבי ופעיל; לא ללשון היידיש ולשפע לשונות אחרות, שאת כולן החליפה החייאתה הנלהבת של העברית התנ"כית ועדכונה; לא לזהות האתנית ולמורשת התרבותית של ארץ המוצא, שהיו אמורות להתמוסס מיידית בכור ההיתוך החדש; לא לדת כעיקרון הארגוני של הקהילה, שהיה אמור לפנות את מקומו לסוציאליזם או למודרניות עירונית; לא לשיח המעודן, תלוי־המעמד, של התרבות האירופית, שפשוט לא היה יכול להתמודד עם החום, עם המדבר, עם מנהגי האוריינט המקומיים ועם מעשי האיבה הערביים; לא לארצות ולחברות המוצא שהולידו את האנטישמיות ואת השואה, או כשלו בהגנה על היהודים מפניהן; לא לשלטון הבריטי על פלשתינה כאשר התחיל להגביל את העלייה והעצמאות היהודיות; לא לתושבי הארץ הערבים שלא רצו את נוכחותם שם; לא לתלוּת בממשלות זרות ובכוחות השיטור שלהן לצורך הגנה כדרך שנהגו יהודים במשך אלפיים שנה; לא ל"הליכה כצאן מובל לטבח", כתפיסתם ההיסטורית של הישראלים את קורבנות השואה; לא להגירה למקום בטוח יותר, שהיתה התגובה היהודית המסורתית לסכנה; לא לעשרות שנים של לחץ בינלאומי להתפשר עם הפלסטינים; ולא לאו"ם, שבן גוריון ביטל אותו בתמציתיות כ"או"ם שמוּם", כלומר, "או"ם כלום", עקב עמדתו ההיסטורית האנטי־ישראלית.

כפי שעולה מן ההיסטוריה הזאת, כדי להיהפך לישראלים היה עליהם לדחות הן כוחות חיצוניים הן פנימיים. אבל בעוד התנגדות לכוחות חיצוניים — הבריטים, הערבים, העולם וכו' — היא מבחינה פסיכולוגית משימה פשוטה יחסית, ההתנגדות לחלקים מן העצמי מורכבת יותר. שהרי ככלות הכול, לטוב או לרע, כולנו קשורים למי שהננו. לפיכך הגיוני להניח שעל אף נחישותם המדהימה, הציונים לא הצליחו להיפטר לגמרי מן היהודי הישן שבתוכם. על פי הנחה זו, ייתכן שהם אימצו חיצוניות קשוחה חדשה שדיכאה, או הדחיקה, אך לא מחקה כליל את החששנות הגלותית. אולי יש אמת בקלישאה הישנה, שכמו פרי הצבר — שעל שמו הם נקראים — הישראלים דוקרים מבחוץ אבל מתוקים מבפנים. אמת או לא, מה שטמון מתחת לחיצוניות הישראלית הקשוחה שפגשנו עד כה — חששנות, מתיקות, או בעצם, כפי שנראה, מבנה נפשי מורכב יותר — הוא נושאו של ספר זה.

ההיבט השני הנוגע לנטייה האופוזיציונית של האופי הישראלי הוא, "למה זה משנה?" או "למי זה בעצם אכפת?" ובכן, אצלנו, הישראלים, מדובר בסקרנות טבעית, בתהייה לגבי המבנה הפסיכולוגי של עצמנו. אבל כפי שנראה עד מהרה, מדובר גם בבעיה הישרדותית. אם לא נשכיל לתת מבט ממושך וישיר בראי ולבצע את ההתאמות הדרושות, פשוט לא נשרוד כאומה. ונוסף על כך, גם לָעולם בכללותו יש עניין להתוודע אל הראש הישראלי. לפני קצת יותר ממאה שנים, בתקופה שהאלימות הערבית נגד היישוב הציוני הזעיר־עדיין בפלשתינה היתה נדירה למדי, פירסם ערבי לאומני, נג'יב עזורי שמו, ספר שבו צפה שהערבים והיהודים יילחמו על פלשתינה עד שצד אחד יובס, וכי גורל העולם כולו יהיה תלוי בתוצאת המלחמה הזאת. מעניין שהוא ניבא זאת לפני שהעולם היה כפר גלובלי עם גבולות חדירים, תקשורת חברתית ונשק להשמדה המונית. היום העולם פגיע הרבה יותר, ואחרי כמה מלחמות, הסכמי שלום, אינתיפאדות ומלחמות נוספות, הסכסוך הערבי־ישראלי טרם נפתר.

בעולם שאחרי 11 בספטמבר 2001 קל מאוד לדמיין איך המיזוג בין גורמים כמו תלותו של המערב בנפט של המזרח התיכון, התעצמות הנשק הביולוגי, הכימי והגרעיני, התפוצצות חבלנים מתאבדים והיעדר הגנה אמינה נגדם, "האביב הערבי" והאסלאם האנטי־מהפכני המאיים עליו, איראן הכמעט־גרעינית וישראל הגרעינית האסרטיבית — מיזוג זה עלול להתניע בכל רגע תרחישים אחדים של משבר גלובלי. מובן מאליו שארצות הברית תהיה מעורבת בכל משבר מסוג זה, אבל גם ישראל הקטנה עלולה להיות מעורבת — אם בנקיטת פעולות מנע צבאיות, אם בתגובת־יתר על תקיפה, אם בבחירת מדיניות המלבה שנאה ערבית כלפי ארצות הברית והמערב. נכון שגם הפלסטינים, עם המדינות הערביות והמוסלמיות, מחזיקים במפתח ליציבות גלובלית, ונכון גם שהגורם הרדיקלי בקרבם הוא איום רציני, אבל התנהגותה של ישראל רחוקה משלמות, והיעדר היכולת לצפות את פעולותיה, להבין אותן ולהשפיע עליהן עלול להחמיר, אם לא ליצור, משבר בממדים חסרי תקדים. לא מדובר כאן ברעיון חדש. כל הנשיאים האמריקאים ואינספור דיפלומטים מערביים מוצאים את עצמם בסופו של דבר מעורבים במה שקרוי "תהליך השלום" התקוע תמיד במזרח התיכון, ולא משנה כמה נשבעו להתרחק מן הביצה המדינית הזאת.

במילים אחרות, אם אופייה האופוזיציוני של המנטליות הישראלית מניע או מעצב את פעולותיה של ישראל, את תגובותיה או את מדיניותה, הכרחי לישראל, כמו גם לביטחון העולם, להבין אותו וללמוד כיצד להתמודד איתו. אם יש לכם ספק שמנטליות לעומתית כזאת ממלאת תפקיד בסוגיות בינלאומיות, חשבו על עדותו של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר ג'יימס בייקר: כאשר התייחס בזיכרונותיו לראש הממשלה הישראלי יצחק שמיר כ"דוקטור לא" הודה בייקר שקריאתו המפורסמת לישראלים בקונגרס ב־1990 — לחייג 1-202-456-141 לבית הלבן כשיתכוונו ברצינות לשלום — נבעה בראש ובראשונה מן הכעס שלו על שמיר ועמיתיו.

אך בואו נתייחס ביתר פירוט לאיום. לפחות בשני תחומים מסוימים לא נפריז אם נאמר שבשנים הקרובות, האופי הלאומי הישראלי, על רכיביו המודעים והלא־מודעים, עשוי לקבוע בפועל באיזה עולם נחיה כולנו במאה העשרים ואחת.

בזמן כתיבת ספר זה אין איש יודע אם המשא ומתן שמנהלות ארצות המערב עם איראן יאט את המירוץ הברור שלה לפיתוח נשק גרעיני או ישים לו קץ. מכל מקום, ישראל הבהירה והדגישה את התנגדותה למגעים אלה ועמדה על זכותה לא להרפות מהאופציה הצבאית. וכך, בשנה או בשנתיים הבאות, בין שהמהלך של המערב יצליח ובין שלא, העולם כולו יעקוב אחר התנהלות ישראל. האם תפתח במתקפת מנע? האם תוכל ארצות הברית להשפיע על עיתויה של מתקפה כזאת או לבלום את ישראל? אם לא, כיצד תגיב ישראל כאשר איראן תתקדם ותשיג את הנשק הזה הלכה למעשה?

נוסף על כך, במקביל להתפתחויות אלה, תהליך השלום הישראלי־פלסטיני, או היעדרו, חזר למרכז הבמה. בסתיו של 2013 ארצות הברית, בהנהגתו של שר החוץ הנמרץ ג'ון קרי, הציעה מסגרת חדשה לשיחות על הסכם שלום. על פי כל הדיווחים, הישראלים והפלסטינים הרגישו את הלחץ עד כדי כך שמנהיגים ישראלים תקפו את שר החוץ קרי בפומבי. לכך יש להוסיף את האיום של קהילת העסקים והממשלות האירופיות בדבר הטלת חרם על מוצרים ישראליים. אלא שלמרות כל המאמצים הדיפלומטיים הנמרצים לקראת אביב 2014 עמד תהליך השלום בפני התמוטטות. שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, הרשות הפלסטינית חברה לחמאס במגמה להקים ממשלת אחדות, וישראל הקפיאה את השיחות. אם אכן תקום ממשלת אחדות אש"ף־חמאס או שהפלסטינים יכריזו על צעדים חד־צדדים כלשהם, או אם יקרוס תהליך השלום לגמרי, עלול להתחולל פרץ אלימות חדש מן הסוג שקרה בעקבות הלחץ של ביל קלינטון להגיע להסכם שלום בשנת 2000, ואולי לטרוק סופית את הדלת על הפתרון של שתי המדינות לשני עמים. אבל אפילו אם יצליח ג'ון קרי בדרך נס להחיות את המשא ומתן ולהגיע להסכם, יש להניח שקיצונים חמומי מוח משני הצדדים יבעירו את השטח, כפי שקרה בעקבות הסכם אוסלו. פעולותיהם והתגובות עליהן עלולות לערער עוד יותר את המצב באזור. וכך, בכל אחד מהתרחישים יהיו למהלכים הישראליים תוצאות גיאופוליטיות הרות גורל. בה בשעה שהמדינה היהודית ממשיכה לשגשג מבחינות רבות, עובדה היא שמאז 1967, העימותים הצבאיים בינה ובין העולם המוסלמי נעשו מסובכים יותר ולעתים קרובות פתירים פחות. העימות הבא עלול בהחלט לגרור מתקפת טילים ואולי אף סכנה של סכסוך גרעיני, ועל כל פנים, קורבנות אזרחיים ישראלים רבים ייפלו.

אם יש לכם ספק שהפסיכולוגיה ממלאה תפקיד מכריע במדיניות הישראלית, שימו לב לממצאיו של תום שגב אשר סקר מחדש לפני כמה שנים את מלחמת ששת הימים. ספרו של שגב מ־2005, 1967 — והארץ שינתה את פניה, שהביא מסמכים רשמיים שנחשפו לקהל לפני זמן לא רב, מראה כי בהחלטתה לצאת למלחמה ב־1967 פעלה ממשלת ישראל בניגוד לסדרת ההחלטות האסטרטגיות השקולות של עצמה. שגב, שהסיק שבשיגור הכדור הראשון פעלה הממשלה הישראלית בראש ובראשונה על פי רגש ודחף, אמר לי זמן קצר אחרי הופעת ספרו כי הסיבות למלחמת ששת הימים היו "פסיכולוגיות לחלוטין".1

מובן מאליו שהראש הישראלי אינו עסוק במלחמה ושלום בלבד. למען האמת, בשנים האחרונות דומה שהישראלים חשים שעמום, או ליתר דיוק, עייפות וקוצר רוח כלפי עיסוקים אלה, שהטרידו אותם עד כה. יש לי חשד שהאדישות שרבים מהם מפגינים היא ציפוי הגנתי דק מפני החרדה שמעורר המסלול הגיאופוליטי של מדינתם. ובכל זאת, ספר זה יסביר גם את ההשפעה הלא־מידתית שיש לישראלים על עולמנו בתחומים מגוונים כמו אמנות, עסקים, רפואה, ספרות, הייטק, מוזיקה ומדע. בכל השטחים הללו נודע לסגנון הייחודי והמורכב של האופי הלאומי הישראלי תפקיד ברור.

התינוק הזקן והדרה מצערת

בלבו של האופי הלאומי הישראלי טמון פרדוקס, שהיטיב מכולם להגדיר אותו הפסיכואנליטיקן הישראלי עמנואל ברמן, אשר תיאר את ישראל כתינוק זקן.2 מצד אחד, ישראל מגלמת את המשכיות ההיסטוריה היהודית, אפילו את הפסגה שאליה הגיעו אלפיים שנים של כיסופים לריבונות מחודשת בארץ האבות התנ"כית. אין ספק שהאופי הישראלי הוא תוצר של ההיסטוריה הזאת. מן הצד האחר, התנועה הציונית מרדה נגד היסטוריה זאת עצמה ופסלה את הפסיכולוגיה הגלותית שיצרה. על ידי גיוס מאמץ ומשאבים יוצאי דופן, היא הועידה לעצמה במודע את בריאתו של "יהודי חדש", שהוא מבחינות רבות הניגוד הקוטבי לקודמו. ולכל הדעות, המפעל הציוני של מאה ועשרים השנים האחרונות, בכלל זה ששת העשורים ומחצית העשור של הריבונות הישראלית, הגשימו בדיוק את זה. הוא גם יצר סוג חדש של סביבה יהודית הממשיכה להעצים את היצור החדש. כך ישראל היא חברה צעירה ומתפתחת הנושאת על גבה מטען יוצא דופן של מאות אם לא אלפי שנות זיכרון משותף. נושא השפעתו של הפרדוקס הזה על האופי הלאומי הישראלי יעבור כחוט השני בכל אחד ואחד מפרקי הראש הישראלי.

ולסיום, קיימת שאלת הערבים הישראלים, הניצבים מבחינה היסטורית ופסיכולוגית מחוץ לפרדוקס זה. גם כמי שנקלעו לרשת ניגודים היסטורית משל עצמם וכמי שראויים ללא כל ספק לבחינה פסיכולוגית משלהם, הם השפיעו על המנטליות הישראלית והושפעו ממנה. בעוד שספר זה יתייחס לתרומתם, הם לא ייכללו בדרך כלל בנרטיב. הדרה מצערת זאת אינה באה בשום פנים לומר שהם פחות ישראלים מאזרחי הארץ היהודים. אין היא משקפת אלא את בורותו של המחבר ואת יכולתו המוגבלת לתחקר ולנתח. במילים אחרות, מנקודת ראות פוליטית יש בהחלט מקום להאשים את המחבר בהטיה, היות שהוא רואה לכאורה את ישראל בראש ובראשונה כמדינה יהודית. אכן, אין הדבר הזה עולה בקנה אחד עם השקפות דמוקרטיות, אך בינתיים המציאות היא שישראל מנוהלת על ידי יהודים, שמצב עניינים זה היה, ויהיה תמיד, תמצית המפעל הציוני, ושהתנהגותה של ישראל כמדינה וגם השפעתה המופרזת בחוץ לארץ נובעות בעיקר מן התבנית הפסיכולוגית של הישראלי היהודי. קיימת גם הטענה שחלק מן הפסיכולוגיה הזאת נצפתה בערבים ישראלים. אומרים שערבים מצרים וירדנים, למשל, מייחסים לערבים ישראלים סטריאוטיפים שליליים של יהודים ישראלים, כמו גסות, קולניות, דורשנות ושחצנות.3 אם אמנם השפעות כמו אלה קיימות — וגורמים חיוביים הנוספים ודאי גם הם לתערובת — הריהן הולמות תפיסה פוליטית שוויונית יותר, מן הסוג שהציע, למשל, הכלכלן הפוליטי ברנרד אבישי בספרו הרפובליקה העברית. מצד אחד, אבישי היה רוצה לראות ישראל חילונית עם הפרדה גמורה בין דת למדינה ועם שוויון זכויות מלא למיעוטים דתיים ואתניים, ועדיין כזאת המושתתת על המסורת הדומיננטית של ההיסטוריה היהודית האירופית. מצד אחר, ישראל כזאת עלולה להיות חשופה ופתוחה יותר להשפעות תרבותיות חיצוניות של שכנותיה הערביות, שעשויות בטווח הארוך להחליש את השפעת המסורת הדומיננטית, היהודית־מערבית, על המנטליות הישראלית. על כל פנים, כפי שעוד נראה, הדבר בהחלט אומר משהו על הראש הישראלי, אשר כשמדובר בישראל אינך יכול אפילו לדון בפסיכולוגיה בלי לגלוש לביצה הפוליטית. או כמו שאמר דויד גרוסמן לניו יורק טיימס בשיחה על ספרו הישראלי המובהק אשה בורחת מבשורה, "הפוליטיקה כאן היא כמו חומצה. לא משנה כמה שכבות מגן תמרח על עצמך, היא תחדור דרכן פנימה."4