הרב ליאו בק: ייעוד דתי בעת סערה

פרק 1 תלמיד ורב נבדל מהמקובל רקע

על אף ההבדלים במנהגיהם הדתיים של יהודי מערב אירופה ומזרחהּ בימי הביניים, היו רובם ככולם שומרי מצוות. הם התגוררו בקהילות מלוכדות, וחייהם החברתיים והרוחניים היו ממוקדים פנימה, כלפי אחיהם לדת. תהיה אשר תהיה הממלכה או הדוכסות שבה חיו, הם היו בראש ובראשונה יהודים — לא גרמנים, לא צרפתים, לא אנגלים ולא פולנים. מצב עניינים זה החל להשתנות בשלהי המאה ה־18, משגברה הזדהותם של יהודי המערב עם התרבות הלא־יהודית סביבם. תרבות זו הייתה מוכנה — בכמה מקומות ובעבור כמה יהודים — לקבלם לחיקה במידה זו או אחרת. אופקים חדשים נפתחו מעבר ליהדות. זהויות שכללו כעת רכיבים יהודיים ולא־יהודיים גם יחד, החלו להתפצל כשתהליך ההשתלבות צבר תאוצה ממערב לנהר האלבה, הנהר שהפריד בין יהודי אשכנז במערב ליהודי אשכנז במזרח. אך בתוך יהדות פולין העצומה, במידה גדולה הרבה יותר מזו שבגרמניה, עוד נמשכו החיים היהודיים המסורתיים כמעט כבימי קדם.

על הגבול בין שני העולמות הללו שכן מחוז פּוֹזֶן (כיום, פּוֹזְנאן) על בירתו, אף היא בשם זה. ב־1793, בעקבות חלוקתה השנייה של פולין, עבר המחוז לידי פרוסיה, והוא שב לידיה של פולין רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתחילה לא נודעה למהלך מדיני זה השפעה רבה על החיים המסורתיים של יהודי פוזן, ששמרו על חיוניותם במאה ה־19. לקהילה היהודית הייתה ישיבה שהקים הרב עקיבא אֵיגֶר, עילוי בתלמוד, שהגיע לשם ב־1815. אולם לאורכה של מאה זו החלו גם השפעות המערב לחלחל בהדרגה לחיי הקהילה. תנועת ההשכלה, שבאה לעולם בקניגסברג ובברלין, קנתה לה אחיזה בפוזן: עוד ועוד יהודים שתחת שלטון פולין היו שקועים בעולמה של המסורת, עברו תהליך של גרמניזציה ושל אירופיזציה, ויצרו אינטראקציה בין ישן וחדש, שהולידה תסיסה דתית והגותית. הוגים יהודים מרכזיים שעירבו מסורת ומודרנה הגיחו מהמרחב הגבולי הזה, תרתי משמע. עימם נמנו הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות, וכן ההיסטוריון הפופולרי היינריך גְרֶץ. אישיות חשובה נוספת אשר נולדה במחוז פוזן — ושתהילתה התפשטה עד מהרה אל מעבר לקהילה היהודית, ואף אל מעבר לאוקיינוס — הייתה חיים סלומון, מכר קרוב של ג‘ורג‘ וושינגטון ומממן חשוב של המהפכה האמריקאית.

ליאו בק נולד ב־23 במאי 1873 בעיירה הקטנה ליסה (כיום, לֶשְנוֹ) במחוז פוזן, שבה התגוררו מעט יותר מאלף יהודים. השם העברי שניתן לו היה אריה, ושמו היידישאי היה ליפמן. על שם משפחתו נאמר שהוא קיצור ל״בן קדושים״, והכוונה בפרט ליהודים שמתו על קידוש השם. מסורת הייתה במשפחת בק, ולפיה אחד מאבותיה בימי הביניים היה קדוש כזה, ובהחלט ייתכן שידיעה זו מילאה תפקיד בדגש ששם בק בכתביו על מצוות קידוש השם.

ליאו בק היה אחד מאחד עשר ילדים, היחיד מהם שהיה לרב. בשנים שבהן גדל בליסה, הוא הושפע הן מהמסורת והן מהמודרנה — כלומר, הן מהעולם היהודי הפנימי והן מהעולם הלא־יהודי שבחוץ. לאורך כל חייו הוא שאף לשלב את החיבור העמוק למורשת היהודית עם הרצון ליישב בין הלכות היהדות וערכי העולם. אף שלא היה חסיד של האורתודוקסיה, הוא נמנע מלבקר ביטויי יהדות שהיו אדוקים יותר משלו, כשם שרחש כבוד לתפיסות מודרניות אחרות של החיים היהודיים. הוא העריך את פולחני היהדות וקיים מצוות בחייו האישיים, אך לא ביקש לכפות את אורח החיים הזה על זולתו. לאורך כל ימי חייו של בק, יכולתו ומאמציו לתווך בין סיעות יהודיות יריבות היו קשורים ללא ספק לעובדה שנולד וגדל על הגבול, על כל המשתמע מכך. הערך שלמד לייחס לתחושת הקהילתיות שהייתה חשובה כל כך בעיירה קטנה כליסה, עתיד להתבטא שוב ושוב בחייו — חיים שבהם עבר להתגורר בערים שוקקות יותר ויותר.

אברך וסטודנט

ליאו בק היה צאצא של רבנים ידועי שם משני צידי משפחתו. אביו, הרב שמואל בק, היה תלמיד חכם בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת לייפציג. את העניין שגילה שמואל בתולדות העם היהודי, עניין שלא רווח בקרב מלומדים יהודים מסורתיים, רתם לצורך ערכים שכתב ב״אנציקלופדיה היהודית״ — שיצאה לאור בארצות הברית דווקא — ספר היעץ החשוב ביותר בתחום זה לאורך תקופה ארוכה. ב־1878 הוציא בק האב ספר על תולדות העם היהודי וספרותו, ספר שזכה להצלחה מסחרית והודפס בשלוש מהדורות. בדומה לבנו, שעתיד היה להוסיף הרחבות ותיקונים למהדורה השלישית של 1906, ביקש האב להימנע מפלגנות. בק האב הציג את כל זרמי היהדות כלגיטימיים וכשותפים בהתנגדותם לאדישות ולחומרנות. הוא זיהה את התנועה הציונית כהתפתחות חיובית, כיוון ששלהבה את האחדות היהודית הדועכת.1 אלא שבניגוד לבנו, הוא משך ידיו מביקורת המקרא, ואת ספר ההיסטוריה שכתב פתח בגלות בבל, כדי לחמוק מהנושא הטעון.

שמואל בק חינך את בנו ליאו ביסודיות להיכרות אינטימית עם המקורות היהודיים, בין היתר כמורה הפרטי של בנו. משום כך, אהבתו של ליאו לאביו נקשרה בעבותות האהבה ליהדות. כמו האב, גם הבן שילב את לימוד התלמוד הסדיר עם העמקה שיטתית בתחומי ידע לא־יהודיים. על אף גודלה הצנוע יחסית של ליסה, פעל בה בית ספר תיכון עיוני מהשורה הראשונה, על שם הפדגוג הצ‘כי החדשני יאן עמוס קומניוס (Comenius). הוא קידם תלמידים יהודים בברכה, ואלה הגיעו לשישים ואף ליותר בעשורים האחרונים של המאה.2 כאן הניח ליאו את היסודות לידיעותיו המקיפות בשפות הקלסיות, שאותן עתיד היה להפגין מאוחר יותר בכתביו. הוא עלה ופרח, סיים ראשון בכיתתו ולאור זאת זכה לשאת בטקס הסיום את הנאום בשם הבוגרים — זכות יתרה וללא ספק נדירה בעבור תלמיד יהודי. התיכון גם הקנה לבק הצעיר הזדמנות מוקדמת לתקשורת נעימה עם לא־יהודים, וייתכן שזו השפיעה על הסלידה שביטא לאורך כל חייו מכל צורה של תחושת עליונות — יהודית או לא יהודית.

ואולי גם הסדרי המגורים של משפחת בק השפיעו בכיוון זה: בליסה פעלה קהילה קלוויניסטית קטנה, והרועה הרוחני שלה היה בעל הבית של המשפחה; מתוך התחשבות במצוקתם הכלכלית, הוא גבה שכר דירה נמוך מדייריו היהודים. ייתכן מאוד שהמפגש המוקדם הזה, עם כומר קלוויניסטי סובלני ורחום, הוא שהוביל את בק לגלות לכל אורך חייו הערכה אינטלקטואלית לפרוטסטנטיות הקלוויניסטית, ששמה דגש על מעשים טובים, בניגוד לזו הלותרנית הממוקדת באמונה אישית, שאותה פגש במחקריו.

שנים רבות לאחר מכן, משחרבה יהדות גרמניה, התרפק בק על זיכרונות נעוריו בליסה. ב־1948, הוא כתב כדלקמן לניצול שואה כמוהו ממקום הולדתו: ״אני נזכר בהוקרה עמוקה בעיר ילדותי ונעוריי ובכמה מתושביה, צעירים כמבוגרים; מעל לכול בתיכון ובמוריו ותלמידיו. זה עולם אבוד, אבל בהחלט היה זה עולם. אבוי, לעולם לא ישוב״.3

בק היה בן שבע עשרה כשעזב את ליסה, נחוש בליבו להיות לרב כאביו לפניו. בתחילה הוא בחר ללמוד רבנות בסמינר התיאולוגי היהודי בברסלאו (כיום, וְְרוצלַב) שבשלזיה. סמינר זה, אחד משלושה סמינרים מודרניים לרבנות בגרמניה באותה עת, נקט גישת ביניים. כמו בישיבה, הקדישו הלומדים את עיקר זמנם להלכה כפי שהיא מעוגנת בכתבי היהדות המסורתיים. מייסדו ומנהלו של הסמינר, הרב זכריה פרנקל, העדיף את הסביבה המסוגרת יותר של מוסד יהודי על פני כינון לימודי יהדות באוניברסיטה, מהלך שתמכו בו עמיתיו הרדיקלים יותר לרבנות. התלמידים התפללו במניין דרך קבע. היה מצופה מהם לקיים כמוריהם את המצוות קלה כחמורה. הסמינר הוציא לאור כתב עת חשוב, אך נעדרה מדפיו ביקורת מודרנית על המקרא. ועם זאת, תוכנית הלימוד כללה היסטוריה יהודית ואת המיומנויות המעשיות הנדרשות לרב בקהילה מודרנית, ובייחוד היכולת לשאת דרשות מאלפות. גישתו התיאורטית של הסמינר הייתה שהיהדות התפתחה בתוך ההיסטוריה ושעל המחקר המודרני לחשוף התפתחות זו, בעיקר בכל האמור במאות הראשונות לספירה, תקופת המשנה והתלמוד. לפיכך לרפורמה דתית היו — לפחות לשיטת המוסד — תקדימים בתולדות היהדות, ולמעשה היא הייתה מהותית לתולדותיה. אך הצורה היחידה של שינוי שנחשבה לגיטימית הייתה זו שהתרחשה במסגרת המסורת, ולא באמצעות התקדמות שרירותית מעבר למה שפרנקל הגדיר ״הרצון הקולקטיבי״ של הקהילה בת־זמנו.

ליאו בק נכנס בשערי הסמינר בברסלאו במאי 1891. הוא היה כמעט בן שמונה עשרה ונמנה עם אחרוני התלמידים שזכו ללמוד היסטוריה יהודית מפי היינריך גרץ הנודע. בדומה לחבריו לספסל הלימודים, הוא למד בד בבד גם באוניברסיטת ברסלאו, שם בחר בפילוסופיה לחוג העיקרי. למרבה ההפתעה, הוא נשאר בברסלאו פחות משנתיים מבלי שהשלים את לימודיו — לא את לימודי ההסמכה לרבנות ולא את לימודיו החילוניים.

עדיין לא ברור מדוע נקט צעד חריג זה, צעד שנתקל ככל הנראה בהתנגדותו של אביו. יש לכך לכל הפחות שלושה הסברים אפשריים, וגרעין של אמת טמון מן הסתם בכל אחד מהם. ההסבר הראשון נוגע לסמינר עצמו. ייתכן שבק חש שם מחנק עקב האווירה השמרנית. מורת רוח זו השתלבה אולי בשאיפה לחשיפה רחבה יותר למלומדים יהודים ולאווירה אקדמית משוחררת יותר, כעין זו ששררה בסמינר הליברלי בברלין, שם החליט עתה להמשיך בלימודי הרבנות. הסמינר הליברלי לרבנים (להלן — ״הסמינר הליברלי״)4 הוקדש ללימוד שקדני אך חופשי של כתבי היהדות, כולל התנ״ך, והתגאה בסגל הוראה שמחויב היה להגוּת תיאולוגית מגוּונת ולקיום מצוות ברמות משתנות. הסמינר הליברלי ראה עצמו הן כסמינר לרבנות המיועד לתלמידים בצד הליברלי של הקשת הדתית, והן כמוסד אקדמי למלומדים יהודים בראשית דרכם, שלא בהכרח יהיו בעתיד לרבנים. אף על פי שללא כל צל של ספק משך המוסד את בק, סיבה נוספת סבירה מאוד למעבר הייתה רצונו ללמוד באוניברסיטה המובילה בגרמניה, וזו לא נמצאה בברסלאו כי אם בברלין. לבסוף, באופן שעתיד היה להיות אופייני לבק, אפשר שבחר ללמוד ביותר מסמינר אחד משום שלא רצה שגישתו כלפי היהדות תתועל רק לאחד מהאפיקים שבהם הלכה אז היהדות בגרמניה. ידוע לנו שכשהיה סטודנט בברלין, הוא העשיר את לימודיו בסמינר הליברלי בשיעורים בישיבה של רב אורתודוקסי מקומי. ברור שהוא היה נחוש שלא להדיר אף אחד משלושת זרמי היהדות המודרנית מתודעתו כיהודי.

כשהגיע ליאו בק לברלין ב־1893, הביא גל האנטישמיות שזעזע את יהודי גרמניה במשך עשור ומחצה לידי הקמת ארגון גדול למען הגנה על זכויות היהודים, אלא שרוב היהודים בבירה האמינו שהשנאה עברה את שיאה וכי צפוי להם עתיד נוח ובטוח בגרמניה. האתגר המרכזי בעיני ההנהגה הדתית לא היה עוינות לא־יהודית דווקא, אלא החומרנות שבאה בעקבות השיפור במצבם הכלכלי של היהודים, שבעת הזו כבר היו עירוניים ברובם. על רקע אווירה זו, ובהיעדר אוניברסיטה גרמנית הפתוחה ללימודים יהודיים, ביקש הסמינר הליברלי — שעם מוריו הראשונים בעת היווסדו ב־1872 נמנו המלומד והרב הליברלי החדשני אברהם גייגר ולצידו מרצים מסורתיים יותר — לשמש הן מרכז למחקר יהודי רציני והן מרכז להדרכה רוחנית. אך תמיכת היהודים במוסד, שלא קיבל סיוע ממשלתי כלשהו, הייתה דלה. תלמידיו, רובם חסרי אמצעים, נאלצו אפוא לחיות חיי עוני. בק השתכר סכומים צנועים מאוד כשהיה מורה ליהדות לצעירים, ולא פעם אף נאלץ להתקיים משאריות לחם של מסעדות בברלין, שם גם אסף בדלי נרות כדי להאיר את חדרו. הייתה זו תקופה קשה ללא ספק, אך כזו שהכשירה אותו לתקופות קשות ממנה בהמשך חייו. אך על אף מצוקתו המשיך בק להפגין חוש הומור, כפי ששבו והעידו מכריו בשנים מאוחרות יותר. יש עדויות לכך שבאותה תקופה ראה אור המאמר הראשון שפרסם בשבועון סטירי פופולרי, Simplicissimus, שעם הכותבים בו נמנו מאורות ספרותיים גרמנים, דוגמת תומס מאן, ריינר מריה רילקה והרמן הסה.5

החילון הגובר של יהודי ברלין לא היה שלם. אשר על כן, בעוד שמעטים בלבד ביקרו בבית הכנסת דרך קבע, רבים מאוד באו להתפלל בימים הנוראים, יותר מכפי שבתי הכנסת היו יכולים להכיל, ויותר מכפי שהרבנים הקבועים של הקהילה היו יכולים לשרת. כיוון שכך, אורגנו תפילות נוספות במקומות ציבוריים, ופרחי רבנות הוזמנו להובילן. במשך שלוש שנים, מ־1894 ועד 1896, נקרא בק להשתתף בתפילות אלו. במאי 1897 — סמוך ליום הולדתו העשרים וארבעה של בק ובחלוף שש שנות לימודי רבנות — הוא עבר בהצלחה את המבחן המקיף בסמינר הליברלי והוסמך לרב מן המניין.

התקדמותו של בק באוניברסיטת ברלין הייתה מהירה יותר. כבר ב־1894 הוא עבר מבחן מקיף לתואר דוקטור בפילוסופיה. שנה לאחר מכן הוא הגן בהצלחה על עבודת דוקטורט עתירת הערות שוליים על אודות השפעתו המוקדמת של שׂפינוזה בגרמניה. חיבור מלומד להפליא זה, שהסתמך על הגרסאות הלטיניות המקוריות של כתבי הפילוסוף היהודי, נשא בעיקרו אופי היסטורי יותר מאשר פילוסופי. אף שבק היה סטודנט לפילוסופיה, בכתביו המאוחרים הוא נטה להימנע ממשנות פילוסופיות והתמקד בעיקר במחקר היסטורי. הוא נמשך לשׂפינוזה פחות בזכות הגותו גרידא ויותר בזכות השפעתו ותפקידו ההיסטורי, אולי גם משום שמקרב הפילוסופים בני עמו היה שׂפינוזה הידוע ביותר בחוגים שאינם יהודיים. בק הזדהה מעומק ליבו עם המיעוט בגרמניה של ראשית העת החדשה, שהגן על יהודי זה שנודה מקהילת אמסטרדם. גרמניה של התקופה ההיא לא גילתה סובלנות כלפי רעיונותיו של שׂפינוזה. חסידי תורתו בהולנד, כך ציין בק, חופשיים היו להפיץ את רעיונותיו, בעוד ש״אנוסיו״ בגרמניה נאלצו לעשות זאת בחשאי. בק הפליא להראות כיצד הם הסתמכו במידה רבה ומשמעותית על רעיונותיו מבלי לנקוב במפורש בשמו. בעוד שרבים מפרחי הרבנות שהמדינה חייבה אותם להשלים תואר אוניברסיטאי מתקדם בחרו לכתוב על נושאים יהודיים מובהקים, בק בחר לכתוב על שׂפינוזה ובכך ביטא את תשוקתו החריגה להרחיב את ידיעותיו מעבר לגדרות היהדות ולהשלים את השכלתו הרבנית בצורה מלאה יותר.

עם זאת, בק מעולם לא היה שפינוזיסט. בניתוח מאוחר יותר של כתבי הפילוסוף הוא ביקר אותו בחומרה על מה שהתיאולוגיה שלו הזניחה: הוא נתן להיסטוריה ולקהילה ״להיעלם לנוכח המוחלט״.6 התיאולוגיה של בק עצמו התרחקה משׂפינוזה ככל שחלף הזמן ונטתה יותר לכיוונו של קאנט, שאותו העריץ במשך כל ימי חייו. לדידו של בק גילם קאנט את המחשבה הגרמנית במלוא תפארתה. הוא לא העריץ את ההגות הקאנטיאנית כשלעצמה; תחת זאת הוא חתר לגלם את מה שעתיד היה לכנות ״האישיות הקאנטיאנית, הנושאת את דגל תורת המוסר, ומתוך נאמנותה לציווי מגלה את עצמה ובכך את חירותה״.7 מה שמבדיל ומייחד את המעריץ היהודי מקאנט, הוא שלדידו של בק רגש החובה הקאנטיאני נובע מהציווי המוסרי שמקורו באל, לא רק בתבונת האדם. האתיקה של קאנט דחתה בתוקף את רעיון הציווי האלוהי, וטענה תחת זאת בזכות רצונו הבלבדי של הפרט. בניגוד מוחלט לכך, בק — בהיותו יהודי מאמין — עמד על תחושת החובה שמקורה באל טרנסצנדנטי. ״האל אינו מגלה את עצמו״, כתב כעבור זמן, ״אלא מגלה מצווה וחסד״.8 בדומה לקאנט מצא בק את מקור אמונתו הן בטבע והן במוסר, אך עבורו היה המוסר עיקרה של הדת. ברמיזה ברורה לאמירתו הידועה של קאנט בנוגע לשני מקורות ההשראה — כוכבי השמיים שמעליי והחוק המוסרי שבתוכי — כתב בק מאוחר יותר: ״יש גדוּלה בקיום המצווה הנעלית מעולם הכוכבים מעורר ההשראה. או במילים אחרות: החוק המוסרי שבתוכנו משמעותי אף יותר מכוכבי השמיים שמעלינו״.9

הגותו של קאנט הגיעה אל בק בגרסתה המאוחרת יותר, גרסת הניאו־קאנטיאניזם, כפי שהפיץ אותה הרמן כהן, ההוגה היהודי שהשפיע על חשיבתו של בק יותר מכל אדם אחר. בק לא זכה לצקת מים על ידיו של כהן כיוון שבעת ההיא הוא עדיין לא לימד בסמינר הליברלי בברלין. השניים נפגשו רק שנים לאחר מכן, ב־1912, כשבק התמנה לרב בברלין.10 אך ברור שקרא בכתבי כהן, ואם לא בימיו כסטודנט אז ודאי מאוחר יותר. כהן היה מבקר חריף של שׂפינוזה על רקע תפיסתו של שׂפינוזה את האל כאימננטי וזהה כמעט כולו לטבע. בתיאולוגיה השפינוזיסטית אין מקום לציווי האתי של אל טרנסצנדנטי המכוון את רצונם החופשי של בני האדם, בבחינת ״הכול צפוי והרשות נתונה״. רק אל כזה, כך גרס כהן, יכול היה ליצור מתח מוסרי בנשמת האדם ולהראות את הדרך אל עתיד משיחי שבכינונו ימלאו בני האדם תפקיד מרכזי. בק התרשם מאוד מהמסר של כהן וסבר שהוא עולה במידה רבה בקנה אחד עם דגש הציווי המוסרי, שלתחושתו היה מעוגן עמוק במסורת היהודית. כהן ציין שהווידוי בתפילה ליום הכיפורים נוגע רק לעבירות מוסר שבין אדם לחברו, ולא לעבירות בתחום הפולחן, עמדה שתאמה להפליא את מחשבותיו של בק.11 כשם שבק ראה בכהן את המורה הרוחני שלו, כהן כנראה סבר שבק יהיה לממשיכו. על פי המסופר, זמן קצר בטרם נפח כהן את נשמתו ב־1918, הוא ניחם כמה מחבריו במילים האלה: ״אל תיפול רוחכם; כשאלך, עדיין יהיה ליאו בק עימכם״.12

השפעתו של כהן הייתה עקיפה, אך וילהלם דילתיי, אחד ממרציו של בק באוניברסיטת ברלין ומנחה עבודת הדוקטור שלו, השפיע עליו השפעה אישית וכן רוחנית שחותמה יורגש ברוב כתביו של בק. דילתיי, שהשפעתו הייתה גדולה בזמנו ונמשכת עד ימינו, היה מלומד רב־תחומי: הוא עסק בהיסטוריה של הרעיונות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, אך לא דבק באף משנה פילוסופית מוגדרת. דומה שגישתו לחקר ההיסטוריה היא שהשפיעה על בק יותר מכול. דילתיי נודע בכך שהבחין בין מדעי הרוח והיסטוריה בכללם, ובין מדעי הטבע. הוא עמד על כך שנדרשת להם גישה מחקרית שונה בתכלית. לשיטתו, ההיסטוריונים היו חייבים לחרוג מעבר להיבטים החיצוניים של מושאי מחקרם ולחתור לתובנות פסיכולוגיות. עבודתם דרשה לא רק ידע אלא גם הבנה (Verstehen), ואת ההבנה הזאת ניתן להשיג רק על ידי העמקה. בלי לזנוח את האובייקטיביות שלהם, ההיסטוריונים נקראו לגלות אהדה (Mitfühlen) למושאי מחקרם, כדי להבין כיצד בני אדם מתחברים זה לזה, לצד האינטראקציה שלהם עם הסביבה הטבעית ומהלך ההתרחשויות. כפי שעוד נראה, בק עתיד היה ליישם את הביקורת הדילתייאנית בכתביו שלו.13

רב באוֹפֶּלְן

כשבאמתחתו לימודי רבנות מתקדמים וכן השכלה חילונית מרשימה, ביקש ליאו בק לעצמו משׂרת רב קהילה. הוא פנה תחילה ליהודי העיר הפרוסית קניגסברג (כיום, קלינינגרד שברוסיה), לשעבר ביתו של קאנט הנערץ. אך הקהילה בחרה בהרמן פוגלשטיין, המבוגר במקצת ממנו. פוגלשטיין הועדף בזכות ניסיונו הקודם כרב בקהילה היהודית הקטנה באופלן, מדרום־מזרח לברסלאו. אותה קהילה קטנה קיבלה עתה את בק כמחליפו של פוגלשטיין.14 הרב הצעיר עתיד כעת לבלות בה עשור שלם מחייו.

בסוף המאה ה־19 חיו באופלן שבשלזיה הפרוסית (כיום, אוֹפּוֹלֶה שבפולין) כשלושים אלף נפש, רובם דוברי גרמנית. כשהגיע אליה בק, כבר צמחה העיירה הכפרית הקטנה לכדי מרכז תעשייה ומסחר. הקהילה היהודית המקומית הייתה חדשה למדי. ב־1565 גורשו היהודים מהעיירה, ועד המאה ה־18 שמרה לעצמה עיירה זו את הזכות שלא לאפשר להם לחזור. רק לאחר השתלטות פרוסיה, ב־1742, החלה קהילה יהודית קטנה להתגבש במקום ולגדול בהדרגה. בסוף המאה ה־19 התגוררו בה כשבע מאות וחמישים יהודים. קהילה בינונית כזו, סבר בק, אידיאלית היא: בניגוד לקהילה קטנה, יש לה די משאבים כדי לקיים את חיי הדת כהלכתם; ובניגוד לקהילה גדולה ממנה, אין היא נתונה לפריקת עול מצוות ולהתבוללות בהיקף נרחב. כשמספר היהודים מגיע לגודל מסוים, ציין בק ב־1905, מתחילים הקשרים בין יהודי העיר להתרופף. בניגוד לכך, באופלן חשו הכול ערבות הדדית והייתה להם נכונות רבה להקריב עצמם לטובת הכלל. למרבה האירוניה, עתיד בק לבלות בברלין את רוב שנותיו כרב, אף על פי שלטעמו הייתה זו הקהילה היהודית המתפוררת בהתגלמותה.15

על אף עברה העוין של אופלן ליהודים, והתחושות האנטישמיות שללא ספק עוד שררו בה במידה כזו או אחרת, שפר מזלם של יהודי העיר והיחסים בינם ובין הנוצרים השתפרו במידה ניכרת עד בוא הרב החדש, ממש כשם שהיה בליסה, עיר הולדתו של בק. הרב יואכים פרינץ, שבילה את ילדותו באופלן ושאת הוריו חיתן שם הרב בק, ציין בזיכרונותיו שמעולם לא שמע מילת גנאי נגד יהודי בעיר. כל אימת שעברה ברחובותיה הלוויה, בין של יהודי ובין של נוצרי, היו גברים ונשים משתי הדתות מכבדים אותה כראוי. נוצרים כיהודים חיו בערבוביה, ולדברי פרינץ, מצבם הכלכלי של רוב היהודים היה שפיר; הם היו בעלי החנויות הגדולות ביותר, ובעלי המקצועות החופשיים בקרבם — כגון רופאים ועורכי דין — נהנו מכבוד ויקר.16 בהיותה קהילה אמידה למדי, תמכה אופלן בקהילות יהודיות קטנות ממנה, קהילות אשר הידלדלו עקב הגירה לקהילות גדולות מהן ועל כן התקשו לשמר את מוסדותיהן. מאמצע המאה ה־19 ואילך, רבנים ליברלים ששימשו בה בזה אחר זה הפכו את אופלן למרכז לרפורמה דתית בשלזיה עילית. כשהוקם בית הכנסת הראשון בעיר, ב־1842, נבחר הרב הרפורמי אברהם גייגר לשאת את נאום חנוכתו של בית הכנסת.

ב־1 ביוני 1897 נחנך בית כנסת חדש באופלן. על גבעה קטנה הצופה אל נהר האודֶר התנוסס מגן דוד על כיפתו, ואפשר היה לראותו ממקומות רבים בעיר. כמיטב מסורת היהדות הליברלית, הותקן במבנה עוגב, ואת התפילות ליוותה מקהלה שכללה גם נשים. עם זאת, כמיטב המסורת השמרנית של כל בתי הכנסת בגרמניה בעת ההיא, אורתודוקסיים או ליברליים, התפללו שני המינים בנפרד, אם כי ללא מחיצה. משהגיע לאופלן, כשלושה שבועות בלבד קודם לכן, הוזמן בק לחנוך את בית הכנסת החדש בהדלקת נר התמיד.

כרבהּ של אופלן נהנה בק מכבוד בעיר לא פחות מכמריה. כשהיה נכנס לחדר, מקובל היה שהכול יקומו וימתינו למוצא פיו. עם זאת, קשה לומר שעשה חיִל בתפקיד הרב. הוא לא היה דרשן מרשים, ודרשותיו חסרו את עוצמת הרגש שהמתפללים ציפו לה. בקולו הרך והנבוך משהו שהדהד בחלל בית הכנסת, הוא נמנע מכל תחבולה רטורית מוּכרת. ובכל זאת חלחלו דבריו אל כמה ממאזיניו, ואף יש עדות לכך כי באחת המשפחות היו דרשותיו לא פעם נושא השיחה המועדף סביב שולחן השבת.17

כמו בקהילות אחרות, לצד חובותיו כרועה רוחני ודרשן, מצופה היה מהרב להורות דת לתלמידים היהודים בתיכון הציבורי. אף שבק לא הצטיין בתור מורה לבני הנעורים, הוקירו תלמידיו את העניין הסבלני שגילה בחשיבתם ואת דאגתו לרווחתם. מורים אחרים בתקופתו, וזמן רב לאחריה, היו מתנשאים מעל כיתתם ונותנים לתלמידיהם רק הזדמנויות מעטות לבטא את דעותיהם האישיות. מאוחר יותר, בדיסלדורף, נזכר תלמיד אסיר תודה כיצד התייחס בק לתלמידיו כאל מבוגרים ועודד אותם לשאול שאלות ביקורתיות. ״קידמנו את החידושים הללו בהתלהבות כנה״, נזכר אחד מהם.18 באופלן הייתה חווייתו של בק חריגה מבחינה זו שהוא נחשב לחבר מן המניין בסגל ההוראה בתיכון ציבורי. בהיעדרם של עמיתיו, הוא נקרא ללמד מקצועות חול כמו מתמטיקה וכתיב. שנים לאחר מכן, בזמנים הקשים, הוא היה מתמודד עם חידות מתמטיות כדי להסיח את דעתו ממצוקתו.

ליאו בק עם ארוסתו נטלי המבורגר ב־1898. באדיבות מכון ליאו בק, ניו יורק

שם באופלן, זמן קצר לאחר הגיעו, הכיר בק ונשא לאישה את נטלי המבורגר, נכדתו של הרב הרפורמי הרדיקלי אדולף וינר, ששירת את הקהילה עד למותו ב־1895. המבורגר הייתה שחרחורת נאה, ולא פעם נחשבה בטעות לגויה. על פי סיפור שאהב בק לספר, הוא יצא פעם להליכה עם כלתו לעתיד, וידיד שנתקל בהם מיהר לחצות את הכביש תוך שהוא מקפיד להסיט מהם את מבטו. דומה היה שאותו ידיד סבר שהרב מנהל פרשיית אהבים מפוקפקת עם גויה. ״כיצד יכול אתה, בהיותך מאורס לנערה מאחת המשפחות היהודיות הנכבדות בגרמניה, להיראות בציבור בחברת שיקסע!״19 על פי מקור בן התקופה, נטלי אכן הייתה היפה בכל נשות אופלן.20 ב־1900 הביאו לעולם היא וליאו, שבעצמו היה גבר נאה, את רות. מפח נפש פקד אותם כעבור שש שנים בלידת נפל של בן. לזוג לא נולדו עוד ילדים. כפי שהיה נהוג באותה עת הייתה נטלי לעזר כנגדו של בעלה, ולא רכשה מקצוע משל עצמה מלבד עיסוקה כרבנית. מותה בטרם עת ב־1937 הותיר את בק אלמן בגיל שישים ושלוש. הדבר אירע בתקופה קשה בחייו הציבוריים, דווקא כשנזקק יותר מכול לאהבתה ולעידודה.

לקראת סוף שנתו הראשונה באופלן העז בק, שעוד היה רב מתחיל, לאמץ שתי השקפות שהיו מנוגדות תכלית הניגוד לאלו של עמיתיו המבוגרים ממנו. הוא עשה זאת תחילה בכינוס בברלין של הסתדרות הרבנים הכללית של גרמניה, כינוס שאליו הגיעו קרוב למאה רבנים מרחבי המדינה — כולם מלבד האורתודוקסיים ביותר. בק השתתף בכינוס עם אביו, שייצג את רבנות ליסה. היה זה בתחילת יוני 1898, שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון. כמה מחברי הוועד הפועל של הסתדרות הרבנים בגרמניה מחו נגד קיום הקונגרס, מה שגרם למארגנו הרצל לכנותם ״רבני מחאה״. התנגדותם אילצה את הרצל להעתיק את מיקום הקונגרס ממינכן לבאזל — כלומר מגרמניה לשווייץ. אותו ועד פועל חתר כעת לגינוי נרחב יותר של הקונגרס, בהיותו כביכול עלבון לפטריוטיות של יהדות גרמניה ולנאמנותה למדינה. בהצבעה תמכו בעמדת הוועד כמעט כל הרבנים שהשתתפו בכינוס – הן ליברלים והן אורתודוקסים, ובהם ככל הנראה אף אביו של ליאו בק. שלושה רבנים בלבד הצביעו נגד ההחלטה. אחד מהם מן הסיבה הסתמית שלדעתו הופסק הדיון בטרם עת; שניים הצביעו נגד מתוך עמדה עקרונית: הרב האורתודוקסי שאול כ״ץ והרב הליברלי ליאו בק. עוד כשהיה רב בתחילת דרכו נתן בק ביטוי מוקדם לנחישותו לדבוק באמונותיו כנגד כל הלחצים. אין זאת אומרת שהוא היה מראשוני התומכים בציונות כבר ב־1898 — זאת לא ניתן לומר עליו — אולם הוא היה איתן בדעתו שיש מקום לריבוי ביטויים של זהות יהודית, וכי אל ליהודים בעלי דעה אחת לגנות את בעליה של דעה אחרת.

בכינוס הרבנים ביום המחרת ניתנה לבק הזדמנות לבטא את השקפתו הסובלנית בנוגע לסוגיה אחרת. בנאום קצר הוא הפתיע את הנוכחים כשטען שלימודיו בסמינרים של יותר מזרם אחד ביהדות היטיבו עימו, והוסיף שיש להציע לכל פרחי הרבנות מסלול לימודים דומה. ״רצוי בתור התחלה״, כך אמר, ״שצעירים מהסמינר הליברלי ילמדו בסמינר הילדסהיימר [האורתודוקסי]. מדוע שאדם יהיה מזוהה עם זרם אחד בלבד?״21 על פי תמליל הכינוס, התבטאות זו של בק עוררה ״גיחוך רב״, והיה עליו לבקש את סבלנותם של השומעים כדי שיוכל להסביר שמדובר בעיניו בעניין של גישה חינוכית, ולא שהוא גורס חלילה שרב יכול להיות אורתודוקסי ורפורמי בעת ובעונה אחת. מטרת הצעתו הייתה אחרת: לימוד במגוון מוסדות יגביר את הסובלנות ההדדית בקרב רבנים בעלי השקפות נבדלות. בנאום קצר זה לפני עמיתיו ביטא הרב בק לראשונה את תפיסתו בדבר יהדות רחבת אופקים, יהדות שהמכנה המשותף של חסידיה רחב מההבדלים ביניהם. בשנים מאוחרות יותר, דווקא אותן דעות בלתי מקובלות הן שיהפכו אותו לאהוד; אהוד עד כדי כך, שהוא שימש בכמה וכמה עמדות מנהיגות — הן בזו אחר זו והן במקביל. בסופו של דבר הוא נבחר לנשיא אותה הסתדרות רבנים, זו שבתחילה הוא נמנה בה עם מיעוט כה זעום.

קריאתו של בק לחינוך רבני מרובה זרמים הייתה מעוגנת בעמדה תיאולוגית שהוא נתן לה ביטוי עוד בהיותו סטודנט בברלין.22 בדומה לפילוסוף משה מנדלסון בן המאה ה־18, סבר בק שהיהדות חפה מדוֹגמות, ולפיכך אין יהודי הרשאי לכנות את חברו כופר. היעדר הדוֹגמה, לא זו בלבד שהבדיל את היהדות מהנצרות, אלא שפירושו היה — לכל הפחות מילולית — שאין כל אורתודוקסיה יהודית. חופש זה ממגבלות שברוח היה ברכה משמיים, שכן הוא הקנה ליהדות גמישות שעיקרי אמונה קבועים היו שוללים ממנה. הוא אִפשר פלורליזם בפרשנות דברי האל, גיוון בין הדורות ומרחב לזרמים רבים ושונים ביהדות הזמן. לאף זרם לא הייתה זכות לטעון שפרשנותו לאמונה היא־היא היהדות הצרופה; הדת הייתה רחבה במידה מספקת כדי לכלול את כולם. מה שהבדיל באמת ובתמים בין היהודים לא היה עניין שבאמונה אלא עניין שבמעשה — הטקס והפולחן. אלו שכונו אורתודוקסים, או חרדים, נבדלו פשוט במידת דבקותם בפן הפולחני של היהדות.

מִנהגי הדת, כך סבר בק, אינם מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי בדרך למטרה דתית נעלה יותר. אין הם מצווֹת אלוהיות, שאותן הגביל בק, על פי השקפתו הליברלית בעליל, לתחום המוסרי — הן כאן והן בכתביו המאוחרים. דיני הכשרות הם דוגמה מובהקת לכך. הם נועדו ״לקדש״ ו״להבדיל״. הפולחן היהודי קידש את העם היהודי בשני המובנים וייחד אותו למילוי תכליתו המוסרית בעולם הזה. לדעת בק היה זה כאמור אמצעי למען תכלית נעלה: השליחות המוסרית הקיבוצית של כלל ישראל.

התייחסותו של בק אל מנהגי הדת היהודית כאל כלי ולא כאל תכלית אין פירושה שהמעיט בחשיבות עבודת השם. אדוק בחייו האישיים, הוא התמלא אושר כאשר במועד מאוחר יותר — אחרי שנות האינפלציה הקשות שלאחר מלחמת העולם הראשונה — שוב יכול היה להרשות לעצמו לקנות לולב משלו לסוכות.23 בני הזוג בק החזיקו כלי פסח נפרדים, וגם זמן רב לאחר מכן, כשביקר בארצות הברית וסעד במסעדות, הוא הזמין תמיד דגים ולא בשר. הוא ציין כי פולחני היהדות נבדלים מפולחני הנצרות בכך שאינם מוגבלים לבתי הפולחן, אלא נהוגים גם במרחבי החולין. בכך הם מסייעים להפוך את הקיום האנושי כולו לעבודת האלוהים. ״טקסים״, כך כתב, ״הם השפה שבה באים רעיונות הדת לידי ביטוי״.24 הליברליזם שלו מגיח ביתר שאת רק בהוסיפו את המילים האלה: ״אך עליהם לדבר אלינו בקול ברור — הם חייבים לומר לנו דבר מה; זה הקריטריון לשיפוטם. מעשה פולחני שאיבד את כל משמעותו בעבורנו אינו דתי אלא טקסי [במובן השלילי של המילה]״. עם זאת, במאמר מאוחר יותר, אולי מתוך הכרה בסכנה שעמדתו העקרונית תוביל לפריקת כל עול, נסוג ממנה בק מעט וכתב שקיום המצוות מחייב אף הוא, אם כי מקורו ותכליתו הם שונים. מצוות כמו שמירת השבת הן מצוות קהילתיות שתכליתן היא שימור העם היהודי כהתגלמות ערכי הדת. בלשון חכמינו, אם כי מתוך פרשנות רחבה יותר, מדובר ב״גדר לתורה״, כלומר גדר המונעת מהתורה להתמוסס אל זרם ההיסטוריה. המצוות הללו נבדלות מהציווי האלוהי ללכת בדרך הישר בכך שהן כפופות לדרישות של כל דור ודור.25

הכרעות בנוגע לאופי התפילה בבתי הכנסת הן מחייבות, כיוון שהן מתקבלות על דעת הקהילה. אלא שאפילו מצוות מסוימות שמקיימים יחידים, כמו מצוות המילה, הן חובה יהודית. גם אם היהודי, כפרט, אינו מוצא בהן כל משמעות, נודע להן ערך מהותי, בהיותן חיוניות לאחדות העם היהודי. לדידו של בק, התייחסות כזו לפולחן הדתי אינה מבדילה רק בין ענפי היהדות, אלא גם בין מה שהוא כינה דת הפרט ובין דת העם. הפרט יבקש תמיד במסורת את מה שמשחרר אותו מכבלי העולם הזה ויכול להעלותו לרמה גבוהה יותר. חשובים לו עקרונות היסוד של הדת וחוקיה המוסריים. אך לא כך הדבר בעבור הקהילה, שחייבת להקפיד גם על החיצוניוּת שבמצוות, שכן זו מקנה המשכיות ומגוננת על הקהילה היהודית מפני הכוחות המאיימים למוססה אל תוך ההיסטוריה. כך היה נכון בעולם העתיק, כשהיהדות התמודדה עם עבודת האלילים, וכך היה גם בהתמודדותו של המיעוט היהודי בעולם הנוצרי. יחידים עלולים אולי לשלם מחיר על ההגבלות שהטילו עליהם צורכי הקהילה, ובק אולי חווה זאת בעצמו מדי פעם בפעם, אלא שבתפקיד רב קהילה, אין הוא יכול להתכחש לנחיצותן. מתח זה בין הפרט לכלל, מתח שהתבטא כבר בשלב מוקדם בכהונותיו בתפקיד רב, המשיך לאפיין את הגותו הדתית של בק גם בשלבים מאוחרים יותר.

1. S. Bäck, Die Geschichte des jüdischen Volkes und seiner Literatur vom babylonischen Exil bis auf die Gegenwart, 3rd ed. (Frankfurt a.M.: J. Kauffmann, 1906), p. 549. ייתכן שאת הדעה הזאת הוסיף בנו. לניתוח גישתו האוהדת במאופק של בק האב כלפי הקבלה, ראו: George Y. Kohler, Kabbalah Research in the Wissenschaft des Judentums (1820–1880) (Oldenbourg: De Gruyter, 2019), pp. 240–242

2. H. Schreiber, ״The Birthplace of Dr. Leo Baeck״, Synagogue Review 27.9 (May 1953): p. 267

3. מכתב לרוברט בֶּר, 31.10.1948, Leo Baeck Collection AR 66, Leo Baeck Institute Archives, DigiBaeck, Frame 1177

4. במקור: Lehranstalt für die Wissenschaft des Judentums. מייסדיו ב־1872, השתמשו במונח Hochschule, המתייחס למוסד להשכלה גבוהה, ולא במונח Lehranstalt או ״מכללה״. אלא שב־1883 כפו גורמים אנטישמיים את ״הנמכת״ תוארו של הסמינר. המונח Hochschule שב ושימש בתקופת ויימאר, עד שבוטל שוב עם עליית הנאצים לשלטון.

5. פרסום זה הוזכר מפיה של מריאן דרייפוס, נכדתו של ליאו בק, בריאיון עם בעלה ב־26 במרץ 1974 (התמליל נמצא בידי). לא הצלחתי לאתר עותקים של השבועון מהתקופה שבה היה בק סטודנט בברלין, אך ממילא סביר שהשתמש בשם בדוי.

6. ״Motive in Spinozas Lehre״ (1932), Werke 3: p. 249

7. ״Romantische Religion״ (1922), Werke 4: p. 62

8. Dieses Volk: Jüdische Existenz, p. 2, Werke 2: p. 368

9. ״Gerechte und Engel״ (1930), Werke 4: p. 221

10. בק לפרנץ רוזנצווייג, 5.1.1924, בתוך: Werke 6: p. 582

11. Hermann Cohen, ״Die Versöhnungsidee״ (1899), in Hermann Cohens jüdische Schriften (Berlin: C. A. Schwetschke & Sohn, 1924), 1: p. 134 (תודתי לג‘ורג‘ קולר על הפניה זו).

12. Alexander Altmann, ״Leo Baeck and the Jewish Mystical Tradition״, in idem, Essays in Jewish Intellectual History (Hanover, NH: Brandeis University Press, 1981), p. 293

13. בק פיתח חיבה, שאף היא נמשכה כל חייו, גם להיסטוריון הגרמני ליאופולד פון רנקה, בזכות תפיסתו האוניברסלית שאפשרה לו להבין את בני האדם באשר הם, כל אחד ואחד בזיקה ישירה לאל. Fritz Kaufmann, ״Baeck and Buber״, Conservative Judaism 12.2 (Winter 1958): p. 11

14. זמן קצר לפני שהשלים את חוק לימודי הרבנות ב־Lehranstalt בברלין, היה הרמן פוגלשטיין אחד משלושת חברי הוועדה השופטת בהגנתו של בק על עבודת הדוקטורט. בדומה לבק, הוא למד תחילה בברסלאו ואחר כך בברלין, וגם אביו היה רב ליברלי.

15. ״Gemeindeleben״ (1905), Werke 6: pp. 43–46

16. Michael A. Meyer, ed., Joachim Prinz, Rebellious Rabbi: An Autobiography — the German and Early American Years (Bloomington: Indiana University Press, 2008), p. 19

17. Eva G. Reichmann, ״Die Juden in Oppeln: Kindheitserinnerungen an Rabbiner Leo Baeck״ (1968), in idem, Größe und Verhängnis deutsch-jüdischer Existenz (Heidelberg: Schneider, 1974), pp. 258–259

18. Bastian Fleermann, Die Düsseldorfer Rabbiner: Von den Anfängen 1706 bis zur Auflösung der Synagogengemeinde 1941 (Düsseldorf: Droste, 2016), p. 54

19. גרסה שונה במקצת של אפיזודה זו מסופרת בריאיון המוזכר בהערה 5 לעיל.

20. Michael A. Meyer, ״Leo Baeck und Schlesien״, Silesia Nova: Vierteljahresschrift für Kultur und Geschichte 9.1 (2012): pp. 37–41

21. Leo Baeck, ״Zur Rabbinerausbildung״ (1898), Werke 6: p. 35; Hermann Levin Goldschmidt, ״Der junge Leo Baeck״, Tradition und Erneuerung 14 (December 1962): pp. 201–205

22. ״Orthodox oder ceremoniös?״ (1896–1897), Werke 6: pp. 29–35

23. מכתב לפרנץ רוזנצווייג, 17.10.1924, שם, עמ‘ 584.

24. ״Orthodox oder ceremoniös?״, p. 33

25. ״Gesetzesreligion und Religionsgesetz״ (1912), Werke 6: pp. 91–95