הרגלים רעים 2: תגרום לי לחטוא

אני רואה אותו דרך חלון החנות וחרדה לופתת את בטני. איי־ג'יי אדוארדס, המתופף של להקת הרוק המפורסמת בכל העולם 'הרגל רע' נכנס דרך הדלת הקדמית, כולו הליכה אדישה וחיוכים שחצניים, ובכל זאת מצליח באופן כלשהו להקרין עוצמה מסוכנת, כאילו הוא עומד לנופף ברובה ולשדוד את המקום.

לא הייתי מתפלאת אם הוא היה עושה את זה. אני חורקת את שיניי ומשפילה מבט אל חוברות העיצוב המפוזרות על השולחן. קאת, החברה הכי טובה שלי, מעיפה מבט מעבר לכתפה ונאנחת. היא יודעת עד כמה חרדתי מפני זה.

"פשוט תתעלמי ממנו, קלואי."

"להתעלם ממנו?" אני מרימה גבה. "מהדרקון יורק האש שמסתכל עליי כאילו הוא רוצה למלוק לי את הראש? כן, בסדר, אין בעיה. הרי כולם רגילים לזה שכוכבי רוק שונאים אותם שנאת מוות בלי שום סיבה נראית לעין."

היא מושיטה את ידה ולוחצת את ידי. "נו, הוא לא שונא אותך. את מתוקה מדי מכדי שמישהו ישנא אותך."

"מתערבת איתך על עשרה דולרים שהוא יוכיח שאת טועה עוד לפני שנסיים כאן את העניינים היום."

"יהיה בסדר, את תראי."

מה שאני רואה זה את קאת חיה בארץ הפנטזיה, שבה איי־ג'יי אדוארדס הוא ג'נטלמן, ולא לורד וולדמורט במסווה של מוזיקאי מקועקע עצום בגודלו. הוא בנוי כמו הר. הר שהייתי שמחה להכניס לתוכו דינמיט ולפוצץ בו חור.

בפעם האחרונה שהמנוול היה כאן, לפני שבעה חודשים, ניקו קנה לראשונה פרחים לקאת. הייתה זו תחילת מערכת היחסים ביניהם. הרגשתי כאילו כל האוויר נשאב החוצה ברגע שהוא נכנס. לאיי־ג'יי יש דרך להפוך כל מרחב שמקיף אותו לשלילי. הוא חור שחור שבולע את כל האור.

אני כבר מרגישה שהוא בולע אותי, והוא נמצא כאן בקושי עשר שניות.

אבל אסור שהוא ידע את זה. אני נחושה בדעתי שהוא אף פעם לא יגרום לי להתרגז שוב, ולא חשוב מה הוא יגיד או יעשה, לכן אני פועלת על פי עצתה של קאת, מאמצת טון שווה נפש ואומרת, "חשבתי שנשתמש באדמוניות כפרח המרכזי בסידורי הפרחים, בזרי השושבינות ובגזיבו, ונשלב ורדים בצבע לוונדר כדי ליצור ניגודי צבע. זה יעניק לעיצוב עומק, שלא יהיה אם כל הפרחים יהיו בגווני לבן."

"אפשר להשיג אדמוניות באוגוסט?" קאת שואלת בתקווה.

"נייבא אותן מהולנד, לכן הן יהיו יקרות באופן מזעזע, אבל בהתחשב במשמעות הרבה שיש להן עבורך ועבור ניקו, זה שווה את המחיר."

היא זורחת. ניקו מתקרב ומנשק אותה על הרקה. עכשיו נמצאים בחנות שני נגנים מלהקת הרוק המפורסמת ביותר בעולם, והדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא באיזו מהירות אני יכולה לגרום להם לצאת מפה.

לא שיש לי משהו נגד ניקו. להיפך. בזכותו קאת מאושרת כל־כך, עד שהיא ממש מרחפת. הוא מתייחס אליה כמו אל מלכה והיא לגמרי ראויה לכך.

אנחנו החברות הכי טובות מאז התיכון, והיא הבחורה הכי מצחיקה, הכי כנה והכי נאמנה שאני מכירה. לצערי, ניקו מגיע עם איי־ג'יי, ואיי־ג'יי מגיע עם ענני סערה. עכשיו הוא עומד ליד מקרר הפרחים ולוטש מבט זועם בדלי הגרברות הצהובות כאילו מתחשק לו לרצוח אותן.

אני מרגישה מיגרנה מתקרבת. שישים שניות והאיש כבר מחולל שמות במערכת העצבים שלי.

זה היה רעיון מטומטם. מתכננת החתונות וההתעקשות המטופשת שלה לערב גם את השושבין בהכנות לקראת החתונה. שילוב הגברים בתהליך וכל החרא הזה. נכון שאני אחת השושבינות ואיי־ג'יי הוא השושבין, נכון ששנינו אנשים בוגרים ואמורים להתנהג בהתאם, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הבחור! הוא פשוט... רע. מפחיד באיזו קלות הוא נכנס אל מתחת לעורי באמצעות מבט בלבד. מבט מצמית, כמו זה שהוא שלח אליי עכשיו.

אני מעמידה פנים שאני לא רואה את המבט ומחייכת אל ניקו. "היי, ניקו. טוב לראות אותך. בדיוק סיפרתי לכלה שיש אישור לאדמוניות."

ניקו מחייך. זה כמו לראות את השמש מתפרצת מבעד לערפל. לא סתם המגזין 'פיפל' מעניק לו כבר שלוש שנים ברציפות את התואר הגבר הסקסי ביותר שחי כיום. שיער שחור, עיניים כחולות, גומות חן שיכולות להרוג אישה על המקום.

מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי לא ללטוש בו עיניים. זה לא שאני מעוניינת בו, הוא וקאת מאוהבים בטירוף וטוב לי עם החבר שלי, אריק, אבל לא להתפעל מהמראה החיצוני של ניקו זה פשוט פשע. זה כמו לעמוד מול פסל דוד בגלריית האקדמיה בפירנצה ולבלות את הזמן בכתיבת הודעות בטלפון.

ברגע זה אני עסוקה מדי בלא להסתכל על איי־ג'יי מכדי שאוכל להעריך את מלוא ההשפעה של יופיו של ניקו.

"טוב לשמוע. אלא אם כן יש עוד איזה פרח שתרצי להמליץ עליו כעל סמל לנישואים מאושרים, אדמוניות הן ללא ספק מה שאנחנו רוצים."

ניקו מתיישב ליד קאת, מותח את רגליו הארוכות מתחת לשולחן, מוצא את ידה ומנשק אותה. הוא מלכסן אליה מבט מעריץ וממלמל, "תוודאי שנקבל גם הרבה ורדים בצבע לוונדר."

ורדים בצבע לוונדר מסמלים אהבה ממבט ראשון. פעם ניקו חקר אותי לגבי המשמעויות השונות של צבעי הפרחים לפני שבחר בוורדים בצבע לוונדר עבור הפתעת יום ההולדת המטורפת שהכין לקאת. אילו רק השושבין של ניקו היה מסוגל לגייס קמצוץ מהמתיקות הזאת, לא הייתי יושבת כאן ומעמידה פני אדישה כלפי הבעת הבוז המגעילה השלישית שהוא שלח לעברי.

לא שאני סופרת.

אבל אני כן סופרת, משום שזו חוויה חדשה בשבילי, להיות מושא לתיעוב מצד מישהו שהוא זר לחלוטין. אם להיות כנה, זה מלחיץ. כמעט כמו אז, כשסבא וולט הכניס את השיניים התותבות שלו לפיו של החזיר שאבא צלה במסיבת יום הולדתי הארבעה־עשר, שהנושא שלה היה 'הוואי'. במשך חודשים היו לי חלומות בלהה על צלעות חזיר מחייכות ומאז אני לא מסוגלת לאכול בשר.

"מה דעתכם שנוסיף פרחי סטפנוטיס לזר של קאת? יש להם ריח מדהים, וגם הם מסמלים אושר בחיי הנישואים." אני מראה לקאת ולניקו תמונה של הפרח הלבן, שצורתו צורת כוכב. שניהם מהנהנים.

בזמן שאנחנו מדברים, איי־ג'יי משוטט בחנות כמו נמר בכלוב, מרחרח פה ושם. אני מוצאת שזה עוד יותר מורט עצבים מהגישה הבעייתית שלו. הוא אמור להשתתף במפגש, או לפחות לזייף התעניינות כדי לתמוך בחתן, אבל במקום זאת הוא... מה? מחפש משהו לשבור?

אני רואה אותו מזווית העין מדפדף בחוסר סבלנות בכרטיסי הברכה המעוצבים שמסודרים על המתקן השקוף ליד הקופה. הוא נוטש בפתאומיות את הכרטיסים והולך לעבר דליי הסחלבים. זה בטח משום שהוא קלט שם את הברונטית הנאה במכנסיים הקצרים ובנעלי הסטילטו שבוחנת את מדפי הנרות הריחניים בחלק האחורי של החנות.

מובן שהוא קלט את הברונטית. זה גבר שאוסף נשים כמוה כאילו היו אלה כרטיסי שחקן ב'פנטזי פוטבול'. אני מתארת לעצמי שרובן מהסוג שמשלמים לו. לפי מה שקראתי, ראיתי ושמעתי, בהשוואה לאיי־ג'יי צ'רלי שין נראה כמו נער מקהלה.

"קלואי?"

קולה של קאת מחזיר אותי למצב הקשבה. היא וניקו מסתכלים עליי בציפייה. "סליחה. מה אמרת?"

זווית פיו של ניקו מתעקלת למעלה. אני חושדת שהוא יודע בדיוק לאן נדדה תשומת ליבי. אהרוג אותו במו ידיי אם הוא יגיד משהו לאיי־ג'יי.

קאת אומרת, "ניקו דיבר אתמול עם איש יחסי הציבור שלו על החתונה. לגבי העיתונות, וכל זה." שניהם נראים כאילו הם חולקים סוד מענג. אין לי מושג למה.

"או־קיי?"

"מכרנו את הזכויות לתמונות למגזין 'פיפל'."

"וואו, זה מדהים! אני מקווה שהם משלמים לכם טונות של כסף."

"לא, מותק, זה לא מה שאני מנסה לספר לך." קאת רוכנת קדימה מעבר לשולחן ומחייכת כמו חתול צ'שייר.

אני מעבירה מבטים בינה לבין ניקו. "אז מה?"

קאת ממתינה שנייה לפני שהיא מדברת, וכשהיא מדברת, אני לא בטוחה ששמעתי אותה נכון. "בנוסף לסיקור של החתונה, הם מתכוונים לעשות כתבת צבע על 'פלורט'!"

מאחורינו, הברונטית מצחקקת בגלל משהו שאיי־ג'יי מלמל. הם רחוקים מדי מכדי שאוכל לקלוט מה הוא אמר, אבל הצחוק שלה נשמע חושני. אני בולמת את הדחף להסתובב ולגלות אם כסף החליף ידיים. "מה זאת אומרת 'כתבת צבע'? כאילו, הם יזכירו את החנות שלי?"

ניקו צוחק צחוק צרוד שתוכנת גנטית לגרום לשחלות של אישה להתחנן. אני כבר מחוסנת בפני זה מכיוון ששמעתי אותו כבר פעמים רבות, אבל אם לשפוט על פי הבעתה של קאת, היא ממש לא מחוסנת.

אני אוהבת את איך שהם לגמרי מאוהבים. זה מקסים. אפילו אם להתבונן בהם גורם לי לעיתים להרגיש כאילו הבדיחה הגדולה ביותר ביקום היא עליי. וזה טיפשי כי כמו שכבר אמרתי, אני לגמרי מאושרת עם החבר שלי.

ובכל זאת... כמו המוות, גם הרעיון של אהבת אמת הוא אחד מאותם דברים שקשה לקלוט עד שאת רואה את זה, וברגע שראית, אין דרך חזרה.

"לא, מותק," ניקו אומר בחמימות, "הם לא עומדים להזכיר את החנות שלך. הם עומדים לעשות כתבת אמצע על החנות שלך ועלייך. כאילו, מאמר שלם."

מילים מסתחררות בראשי, אבל אף אחת מהן לא מצליחה לנחות על לשוני. אני מביטה בהם באי־אמון.

קאת צוחקת ומוחאת כפיים. "זה אחד מתנאי העסקה. אם הם רוצים סיקור בלעדי של חתונת השנה, הם צריכים לכתוב מאמר מיוחד על האישה שאחראית לפרחים בחתונה. 'פלורט' עומדת להיות מפורסמת, קלואי! את עומדת להיות מפורסמת!"

למעשה, אני חושבת שאני עומדת להקיא. "וואו."

קאת צוחקת וניקו אומר, "ההכרה מגיעה לך, קלואי. סידורי הפרחים שלך פאקינג מדהימים."

המבטא הדרומי של ניקו גורם לכל דבר להישמע סקסי, אפילו כשהוא מקלל. והוא מקלל לעיתים קרובות. ברגע זה הוא יכול היה לדקלם כל קללה שידועה לאדם ולא היה לי אכפת.

"אתם משהו־משהו." זה כל מה שאני מצליחה לומר כי הגרון שלי מתחיל להיות חנוק ועיניי מתמלאות דמעות. כל מה שרציתי מאז שקניתי את החנות לפני שלוש שנים מאדון וגברת פלדמן לאחר שיצאו לגמלאות היה להפוך את המקום לחנות הפרחים הטובה ביותר בלוס אנג'לס. הוריי חשבו שמטורף מצידי לנסות להציל חנות פרחים כושלת, בהתחשב בתואר בספרות אנגלית שלי מאוניברסיטת דרום קליפורניה שלעולם לא אשתמש בו, אבל תמיד אהבתי פרחים, וזינקתי על ההזדמנות להפוך את 'פלורט' לשלי ולחולל בה מהפך.

התחלתי לעבוד בחנות במשרה חלקית כשהייתי בתיכון, והיא הייתה האהבה הראשונה שלי. השקעתי בה כל סנט מקרן הנאמנות שהייתה לי, וכל דולר שהרווחתי, השקעתי בה בחזרה. השקעתי בה גם אין־ספור שעות של זיעה ועכשיו החברה הכי טובה שלי והארוס שלה, הסופרסטאר, מספרים לי שדאגו לכך שהחנות שלי תתפרסם בעיתונות, ולא סתם בעיתונות, אלא תקבל כתבה במגזין 'פיפל'. ולא סתם כתבה. כתבת צבע.

ייתכן שזה היום הטוב ביותר בחיי. אני מזנקת מהכיסא ומוחצת את קאת בחיבוק ואז עוברת למחוץ את ניקו בחיבוק. ואז אני מתחילה לצחוק בטירוף, כמו הסיציליאני בסרט 'הנסיכה הקסומה', רגע לפני שהוא נופל ומת. יכול להיות שאני מאבדת את זה.

"תנו לי לנחש," אומר קול סרקסטי מעבר לכתפי, "יש הנחות על תחתוני סבתא ב'נימן מרקוס'?"

על סולם שבין אחת לעשר הסלידה שלי מאיי־ג'יי מזנקת מתשע לעשרים. אני משחררת את ניקו בפנים בוערות, נזכרת שבפעם האחרונה שראיתי את איי־ג'יי, הוא כינה אותי 'בחורה שחצנית, עשירה ופריג'ידית שלא הייתה מזהה זין גם אם היו דוחפים לה אותו בפרצוף'.

שכנראה גם לובשת תחתוני סבתא. כך הוא רואה אותי.

לא אכפת לי. לא אכפת לי.

בלי להניד עפעף ניקו אומר, "כדאי שתרוץ ותקנה לך כמה כדי שהזין הקטן שלך לא יתקרר במכנסי הג'ינס האלה, איי־ג'יי."

"לא," אומר איי־ג'יי, "אני לא לובש תחתונים. מגביל מדי. הזין שלי ענק, אחי. הוא צריך מקום לנשום."

עוד פיסת מידע על אודות איי־ג'יי אדוארדס שהייתי בהחלט יכולה לעבור את כל חיי בלי לדעת אותה. אני לא מרשה לעצמי לחשוב על החלק האחר של המשפט. אפילו שאם לשפוט על פי גודל הנעליים שלו... הוא לא משקר.

בלי להכיר בדרך כלשהי בקיומו, אני אומרת לניקו ולקאת, "ברצינות, תודה רבה לכם. יודעים מה? אני לא לוקחת מכם כסף על הפרחים. אעשה את זה חינם."

קאת מנופפת בידה בביטול. "מה פתאום! ואת גם לא עושה את זה במחיר עלות. כבר דיברנו על זה, טיפשונת."

"אבל זאת מתנת החתונה שלי לכם."

"עצם העובדה שאת מסדרת לנו את הפרחים זאת כבר מתנה מספקת."

"קאת, אין מצב שארוויח ממך כסף."

"למה לא? אם לא היינו לוקחים אותך, היינו צריכים לשלם לחנות פרחים אחרת, ואני מעדיפה לתת את הכסף לך."

"ואני מעדיפה להיות ביונסה, אבל זה לא יקרה."

"קלואי."

"קאת."

"תשתקו כבר, בנות," ניקו אומר בחיבה, שם קץ לוויכוח. אלא שהוויכוח לא נגמר כי אני לא מתכוונת לשלוח להם את החשבון. אפילו אם קאת לא הייתה החברה הכי טובה שלי, את יחסי הציבור שהחתונה שלהם תביא לי אי אפשר לאמוד בכסף.

איי־ג'יי התקרב אליי ועתה הוא מסתכל בהבעת גועל על התיקיות שבהן מוצגים סידורי הפרחים שלי. הוא מרים את עיניו ומוצא אותי מביטה בו. עיני הענבר שלו, שדווקא היו יכולות להיות יפות אם לא היו קרות כל־כך, מצטמצמות. "כן, תשתקו," הוא אומר ביובש.

"איי־ג'יי," ניקו מזהיר, אבל אני מרימה יד ואומרת לניקו ולקאת בלי להסיט את מבטי מאיי־ג'יי, "אתם יכולים לסלוח לי לרגע?"

מתחת לצווארון חולצת הטי השחורה שלו מתגנב סומק, שמטפס ועולה אל צווארו של איי־ג'יי. שיכעס מצידי. נמאס לי.

"נהיה במשרד שלך." קאת לוקחת את ידו של ניקו והם משאירים אותי ואת איי־ג'יי לבד. הוא משלב את זרועותיו על חזהו ומסתכל עליי. זה אומר שאני צריכה להסתכל למעלה. הגובה שלי הוא מטר ושבעים ושמונה סנטימטרים, לכן זו חוויה חריגה בשבילי. אני נועלת נעלי עקב היום, ועדיין אני צריכה להסתכל למעלה. אני לא יכולה לנעול נעלי עקב כשאני עם אריק. אני הודפת ממני במהירות את המחשבה. "מה הבעיה שלך איתי?" אני דורשת לדעת. לזכותו ייאמר, לבחור יש פני פוקר. הוא אפילו לא ממצמץ. אני מזעיפה פנים. "בסדר, אני מניחה שזה לא ממש חשוב, אבל קאת וניקו חשובים. והחתונה שלהם חשובה. אין לי מושג מה עשיתי שהיחס הזה מגיע לי, אין מצב שעשיתי משהו שבגללו מגיע לי שתשנא אותי, אבל זה לא משנה כי לא אתן לך להרוס להם את התקופה שאמורה להיות התקופה המאושרת ביותר בחייהם בהתנהגות ה... ה..."

"המרושעת שלי?" הוא אומר בגיחוך, נראה כמעט מרוצה.

"בהתנהגות האנוכית שלך," אני מתקנת אותו בתקיפות.

הוא ממצמץ ומכווץ את גבותיו. הבזק של משהו חולף בינינו, זוהר כמו סכנה.

"התנהגות אנוכית," הוא חוזר אחריי, מבטו מחשמל. הוא פוסע קדימה, לוטש בי את מבטו. הוא קרוב כל־כך, עד שאני יכולה לראות נקודות של חום וירוק בקשתיות הזהובות שלו. הריסים שלו ארוכים באורח בלתי אפשרי, זהובים ועבים. הוא רוכן קדימה ואומר בשקט, "נסיכה, אין לך מושג על מה את מדברת."

ליבי דופק בפראות. הוא גדול וכנראה מסוכן. האם קראתי באיזה מקום שהוא היה פעם בכלא בגלל תקיפה?

אבל אני לא מפחדת ממנו. מה שאני מרגישה איננו חד־משמעי כמו פחד. אני מוכרחה לנשום נשימה איטית ומייצבת, לפני שאני מדברת. "החתונה תתקיים בעוד כמה חודשים ואחריה לא נצטרך להתראות שוב לעולם. בוא ננסה להתעלם זה מזה עד אז בשביל קאת וניקו, בסדר?"

מבטו של איי־ג'יי נוקב. אני קולטת ניחוח קל ממנו, ריח חם, גברי, של עור ושל בושם ואולי של עשן סיגריות. אני מבחינה אצלו בפרטים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם, כמו השיער שלו, שיש בו את כל גווני הבלונד, מגוון נחושת כהה ועד לגוון חיטה בהירה. הוא צריך להסתפר. זיפים זהובים נוצצים על הלסת שלו. יש צלקת קטנה מעל הגבה השמאלית שלו. על צווארו יש קעקוע שנעלם מתחת לצווארון חולצתו. אני מבחינה שם בצורה של צלב. מבטו יורד אל פי. הוא מסתכל שוב בעיניי.

"וטעית במה שאמרת קודם," הוא אומר בקול צרוד.

מבולבלת, אני מקמטת את מצחי. "לגבי מה?"

בפעם הראשונה יש הבזק של רגש בעיניו, משהו שאיננו בוז. "כשאמרת שלא עשית שום דבר שיגרום לי לשנוא אותך. עשית הרבה."

הוא מסתובב לאחור ויוצא מהחנות. אני עומדת מאובנת, צופה בו עוזב, רואה מכונית 'אאודי' לבנה בעלת גג נפתח עוצרת ליד שפת המדרכה ואישה מנופפת לו מתוכה. הברונטית.

איי־ג'יי מתיישב במושב הנוסע, טורק את הדלת, שולח אליי חיוך מלא בוז והם נוסעים. אני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שעצרתי. אפשר לנשק לשלום את הניסיון שלי לחתום על הסכם הפסקת אש עם הדרקון.

לא אחזור על הטעות הזאת.

וקאת חייבת לי עשרה דולרים.