הרגעים המתוקים

1אֶליז

הדירה קטנה, אבל במיקום טוב. תחנת המטרו ממש ליד, תחנת המשטרה במרחק שלושה רחובות, ובית החולים במרחק חמש דקות. רק תחנת הרכבת של מוֹנפַּּרנאס קצת רחוקה.

פרקתי את כל הארגזים, ניקיתי את השירותים, הרכבתי את הרהיטים, הדבקתי את השם על תיבת המכתבים, וכשאני ניגשת במרץ לסדר את כלי המטבח אני נזכרת במעבר הקודם.

זה היה ביום שבת, בחודש אוגוסט. היה חם, ועל דלת המעלית שהסריחה משתן קיבל את פנינו ציור ענק של זין. תומא צחקק כל הדרך לקומה הרביעית. שַרלין הצטערה שלא הלכה לגור עם אביה. הוא היה בן שמונה, היא בת שתים עשרה.

עוד לפני שהעלינו את הרהיטים כבר קישטתי את החדרים שלהם. הצבעים העליזים של הקירות היו אמורים לעמעם את הטראומה של הגירושים. תומא בחר טפט זרוע חלליות. שרלין בחרה צבע סגול לבנדר. המוכר בחנות "עשה זאת בעצמך" הזהיר אותנו: כדי להימנע משאיפת אדים רעילים צריך לאוורר את החדרים לפחות ארבעים ושמונה שעות, ואם אפשר, להימנע מלישון בהם. אז את שני הלילות הראשונים העברנו על מזרנים שהנחנו על הרצפה בסלון החדש שלנו. בני מכורבל תחת זרועי השמאלית, בתי מקופלת לתוך זרועי הימנית. הקמפינג המאולתר הזה הוא אחד הזיכרונות האהובים עליי.

בזמן שאני מסדרת את הצלחות תומא מופיע בדלת. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

"אימא'לה, ראית את המַטען שלי?"

"הוא על המקרר. אתה לא רעב?"

"קצת," הוא מושך בכתפיו.

אני מחטטת בארון ומוציאה טבלת שוקולד מריר. הוא מחייך.

זה הטקס הקטן שלנו בכל ערב. אנחנו חוזרים הביתה באותה שעה, תומא מבית הספר התיכון, אני מהעבודה. אנחנו נפגשים במטבח, אני חותכת שתי פרוסות עבות של לחם, מניחה על כל פרוסה ריבוע שוקולד ומכניסה לתנור לשלוש דקות, הזמן המדויק כדי לקבל מעטפת קשה ופנים רך. לא תמיד אנחנו מדברים, בדרך כלל הוא שקוע במסך הטלפון שלו, אבל אנחנו יחד.

"שרלין מוסרת ד"ש," הוא פולט, ונועץ את שיניו בלחם ברעבתנות.

"דיברת איתה?"

"הסתמסנו. היא תתקשר אלייך מחר."

אני מתאפקת שלא לנגב את הכתם החום בקצה אפו. הוא נועל מידה 45, מגדל זקן וקיבל לא מזמן רישיון נהיגה, זה יכול להעליב אותו. אני מושיטה לו מפית, הוא מחייך. הוא מאושר.

"את יודעת מה השעה?" הוא שואל.

אני מביטה בשעון. מאוחר.

אני חוזרת אל הארון וממשיכה לסדר את הצלחות.

"אימא'לה, את תפספסי את הרכבת."

"זה בסדר, יש זמן."

"אימא… אני אסתדר. אל תדאגי."

אני סוגרת את הארון, עושה סיבוב אחרון בדירה, הכי לאט שאפשר, לוקחת את התיק שלי, מעלה חיוך על פניי, מחבקת את ילדי הגדול בין זרועותיי, ואז יוצאת מהדירה הראשונה שלו, שאליה עזרתי לו לעבור. בעוד כמה שעות אהיה בדירתי הריקה, במרחק שש מאות קילומטרים.