הרובוטית מאוהבת

גאיה אתנה נכנסה לדירתה השכורה במלון נֶפּטוּן שנמצא ברחוב נוף ים במרכז הכרמל שבחיפה. הייתה זו דירה בת שני חדרים — חדר אורחים גדול וחדר שינה מרווח עם ארונות קיר — וכן שירותים ומטבח ומרפסת רחבה המשקיפה אל מפרץ חיפה. היא חצתה את חדר האורחים, פתחה את דלת הזכוכית למרפסת, התיישבה על כורסה נוחה ובהתה בים האפור דרך מעקה הזכוכית. מרחוק נצנצו אורות אונייה שעגנה בנמל, מעבר למזח.

בחוץ עמד אוויר קריר, והיא הרגישה על זרועותיה החשופות תחושת קרירות נעימה. זאת הייתה עבורה תחושה חדשה ומבלבלת. במקום הידיעה הרגילה, הסטנדרטית, שהייתה נשלחת לראשה, שעל זרועותיה יש לחץ אוויר בדרגה מסוימת, בריטוטים ובטמפרטורה ברמות ספציפיות, ושעליה להגיב לכך בסדרה אפשרית ואוטומטית של תגובות בהתאם למצב שבו היא נמצאת, היא חשה לפתע באופן הכרתי אוויר קריר הנוגע בעור זרועותיה החשופות. שום מערכת פנימית לא אמרה לה איך להגיב לתחושה חדשה זו. גם הידיעה הסטנדרטית המפרטת את הלחץ והטמפרטורה לא הופיעה בראשה. היא רק חשה קרירות נעימה — זה הכול. טוב, אז מה עושים עכשיו? מה פירוש הדבר? איך אני צריכה להגיב כעת? להמשיך לשבת ולהרגיש את הנעימות הקרירה? ליהנות מהתחושה הנעימה? מה פירוש ליהנות מתחושה נעימה? זה כל כך מבלבל. אולי אני צריכה להזיז את הידיים? ללטף את התחושה הנעימה ואז יופיעו במוחי האינפורמציות המתאימות על לחץ, על טמפרטורה ועל תגובות אפשריות? היא ליטפה את זרועה השמאלית בכף ידה הימנית, ושום ידיעה סטנדרטית לא הופיעה בראשה. כלום. כאילו המערכות התקלקלו, הפסיקו לתפקד, נָדַמּוּ. במקום זאת היא חשה תחושה של ליטוף בזרועה השמאלית והבהובי קרירות מענגת בכף ידה הימנית.

מה קורה לי? לפתע היא תפסה שעצם השאלה, שהייתה מוגדרת תמיד רק כשאלה טהורה של אינפורמציה שאינה מלווה בדבר נוסף, לוּותה הפעם במשהו חדש, באיזושהי נימה רגשית לא נעימה, לא מענגת, שקשה היה לתת לה שם. תחושה שמעולם לא הרגישה, שמעולם לא חשה, שמעולם לא נתקלה בה. הכול כל כך חדש ומוזר. לא אינפורמציות ולא תגובות אוטומטיות אפשריות מתאימות, אלא תחושות משונות שנחתו עליה מאי־שם, מצבים חדשים לגמרי, לא ברורים, לא מוכרים, שהיא לא נמצאה בהם אף פעם, לא הייתה בהם, לא הייתה במצבי תחושה מעורפלים ולא נעימים כאלה. אבל מהי אי־הנעימות הזו? היא גלגלה בראשה את צירוף המילים "אי־נעימות" וקראה במהירות את האינפורמציה שהעלתה בזיכרונה, ואז ידעה — חרדה. קוראים לאי־הנעימות הזו בשם "חרדה". וגם תחושה זו הייתה עבורה חידוש גדול ומבלבל. איזה מין תחושה היא זו? ממה היא נובעת? אולי מאי־הידיעה של מה שיקרה לה בעתיד, אפילו בעוד כמה דקות. מעולם לא עלתה בה חרדה, אף פעם לא התבלבלה מרוב אפשרויות עתידיות. תמיד, אבל תמיד, הגיבה למצבי הגירוי שאליהם נכנסה באותה צורה אוטומטית אדישה: המערכת בחרה מכל התגובות האפשרויות את זו המתאימה ביותר. הייתה לה בראש תוכנה שחישבה את התגובה הרצויה למצב נתון; לאחר מכן נבחרה מבין כל התגובות המצויות, העומדות לרשותה, אותה תגובה שעבורה חוּשב הפער הקטן ביותר בין התגובה הרצויה לבין התגובה המצויה — זו העומדת לרשותה. וזה הכול. אף פעם לא התלוותה אל הפעילות החישובית הזאת, שנעשתה במהירות אדירה של אלפית השנייה, שום חוויה הכרתית משונה כל כך כמו תחושה זו של אי־נעימות, של חרדה!

היא צבטה את זרועה השמאלית. נראה מה יהיה עכשיו, אמרה לעצמה. האם אקבל אינפורמציה על עוצמת הלחץ ועל מידת הנזק בעור? סביר להניח שעוצמת הלחץ תהיה קטנה ומידת הנזק אפסית, הרי איני עומדת להזיק לעצמי. אבל לא, שום אינפורמציה נייטרלית יבשה לא הופיעה על מרקע מוחה, שום דבר. כמה מוזר. רק תחושה משונה שהיצורים האנושיים קוראים לה "כאב". שוב, תחושה לא נעימה, אבל לא חרדה, משהו אחר. הכאב ממוקד ביד, וחרדה — אין לה מיקוד, היא בכל מקום.

היא חיפשה בכל מאגרי ראשה אינפורמציה שתסביר לה את המצב המוזר הזה שהשתלט עליה — ולא מצאה דבר. בכל בסיסי הידע שלה לא הייתה שום אינפורמציה המסבירה את מה שעובר עליה. שום דבר. עוד שאלה עלתה פתאום בראשה. האם היא לא נורמלית? אף פעם לא עלתה בראשה שאלה כזו — מה פתאום? מאיפה היא צצה? שוב סקרה במהירות אדירה את מאגרי הידע שבראשה. מדוע היא סבורה שאינה נורמלית? לפי הספרות שנמצאה על התנהגות לא נורמלית, אפשר להצביע על יצור שהתנהגותו סוטה בהרבה מההתנהגות השכיחה כעל יצור לא נורמלי. כלומר ניתן לומר שיצור לא נורמלי מתנהג באופן שונה מאוד מההתנהגות המקובלת, הנורמלית. אז אני לא נורמלית? כנראה. מדוע? כי בני מיני מהסוג של רובוט־אישה, בעצם רובוטית, אינם חשים באופן הכרתי תחושה של כאב! בראשם מופיעים רק דיווח, אינפורמציה על אודות הכאב, כלומר על עוצמת הלחץ על העור ועל מידת הנזק שהעור סופג. זה הכול. שום תחושה של כאב. שום דבר מסוג זה. אבל אני לא מקבלת שום אינפורמציה, אני רק חשה מה שמכנים בשם תחושת כאב — אז אני לא נורמלית.

הכי טוב להפסיק לחשוב. המחשבות רק מבלבלות. הן לא נעימות, מעלות חרדה, וגם מכאיבות, אבל היכן? הכאב לא ממוקד בשום אזור בגוף. איך זה ייתכן? כאב לא ממוקד? איזה מין דבר זה? כאב לא ממוקד, לא ביד ולא ברגל, הוא בכל מקום. אוי, אלוהים אדירים, כמו שבני אנוש אומרים, אל אלוהים, נהפכתי לאנושית, לאישה־רובוטית, לא רובוטית־אישה אלא אישה־רובוטית, בת אנוש בגוף של רובוטית. כמה מסכנים הם בני האדם! איך הם מתמודדים עם התחושות והמחשבות האלו — אפשר לצאת מהדעת. הנה עוד ביטוי אנושי. לא נורמלי פירושו לצאת מהדעת. היא התחילה לצחוק. ודווקא תחושת הצחוק הייתה נעימה. זה טוב לצחוק. כמה שבני האדם מוזרים! מה פירוש לצאת מהדעת? זה כמו שאצא מהדירה שלי ואלך לטייל ברחוב. יוצאים, סוגרים את דלת הדעת ונכנסים לרחוב השיגעון. בעצם, למה לא? מה רע בקצת שיגעון? אולי זה מצחיק? פשוט מפסיקים לפקח על כל התחושות והמחשבות שמתרוצצות שם בראש. קרנבל של טירוף. אין איש ששומר עליהן, אין איש שאכפת לו. מדוע? כי השומר התעייף ונרדם לו בעמדת השמירה — והפוחזים והפוחזות יצאו במחול. הללויה. אני מטורפת, כמה שזה מצחיק!

טוב, ככה אי־אפשר להמשיך. אני לא מצליחה להבין מה קורה לי. אני מוכרחה לחזור לאותו רגע שבו הופיעה בראשי בפעם הראשונה התחושה ההכרתית — הקנאה. אולי כך אצליח להבין מה קורה לי. איך עברתי מעולם, שעתה נראה לי עולם של שלווה, עולם נייטרלי, שבו לא הוטרדתי אף פעם בתחושות ובמחשבות הכרתיוּת, בחוויות הכרתיוּת לא נעימות ומטרידות, איך קרה שעברתי מגן העדן של חוסר ההכרה לעולם האומללות, לעולם הפקפוקים, לעולם החרדות ואי־הנעימות של החוויה ההכרתית? איך זה קרה, קיבינימט — כמו שמקללים בני האדם, איך זה קרה, קיבינימט? מי צריך את הייסורים האלה? אולי הכי טוב לחזור לעולם הקודם של התנהגות אוטומטית בלבד, עולם הביצוע ללא הכרה, בלי לחוש חוויות הכרתיוּת. אחזור לעולם הנפילים כגאיה אתנה 2, הרובוטית־אישה, ולא כגאיה אתנה האישה־רובוטית.

היא העלתה על מרקע זיכרונה את סיום התחרות "אמן צעיר נולד", שם עלתה בה בפעם הראשונה תחושה הכרתית, ואת הנסיעה השתוקה במכוניתו של נדב בנצוּר, שהסיע אותה לדירתה שבמלון נפטון. שם זה התחיל. היא ישבה מאחור, מלפנים ישבה אגם אנפה, אהובתו של נדב. נדב נהג בשתיקה, ואגם ישבה קפואה והתבוננה נִכחה בלי להוציא הגה. היא לא פנתה אפילו במשפט אחד של נימוס אל גאיה שישבה מאחור נבוכה, כשעל פרצופה מרוּח חיוך מבולבל וקצת טיפשי.

בתום התחרות שמעה לפתע את נדב פונה אליה ואומר, "איזו הפתעה נעימה. רבותיי, תכירו את גאיה, העורכת הספרותית החדשה שלי. היא מומחית גדולה לשפות עברית, אנגלית וצרפתית. אני מאוד שמח שהצלחת להגיע לתערוכה, גאיה, אני מקווה שנהנית." הוא התבונן ימינה ושמאלה והמשיך, "תכירי, זוהי רינה, ראשת צוות השופטים והמארגנת הראשית של תחרות 'אמן צעיר נולד'. את דורון לא צריך להציג, כל אחד מכיר אותו מהטלוויזיה. רינה והוא ארגנו את התחרות. וזו כמובן עינת, שכל אחד קורא את הביקורות שלה בכל העיתונים, אני חושב. נכון, עינת?" הוא עשה הפסקה קלה וחיכה ששלושת האמנים שהגיעו לגמר התחרות יתקרבו. "ואלה הם האמנים הצעירים שלנו," אמר. "אילנה היא אמנית A, אגם היא אמנית C ויורם הוא אמן B."

נדב בנצוּר, הגבר הגבוה, המרשים והחזק, היה השליח ששיגר עולם הנפילים כדי לעמוד על התנהגותו של המין האנושי. המטרה הייתה להחליט אם לחסל מין זה משום שהתנהגותו מזיקה לא רק לכדור הארץ אלא גם לתבל כולה, או לאפשר לו חיים עד לביקורת הבאה. נדב התמזג בחברה של העיר חיפה, קשר קשרים ונהפך לשופט בתחרות "אמן צעיר נולד". מחיפה שלח אל עולם הנפילים דוחות על התנהגותם של בני האדם, כדי שהוועדה האחראית תוכל להסתמך עליהם בדיוניה על גורל תושבי כדור הארץ. לפתע הודיע נדב לשולחיו שהוא מפסיק את שליחת הדוחות לעולם הנפילים, מנתק את הקשר עם מולדתו ואינו מתעתד לחזור לשם, וזאת משום שהתאהב בבת־אדם, אגם אנפה, והחליט להישאר בכדור הארץ, בחיפה. גאיה נשלחה מעולם הנפילים לחקור מה קרה לנדב בחיפה. ומשום שהייתה רובוטית־אישה משוכללת ביותר, חסרת יכולת לחוש בחוויות הכרתיוּת, חשבו בעולם הנפילים שלא תסתבך ביחסים אמוציונליים עם בני אנוש, כפי שקרה לנדב, ותוכל לספק להם דיווח אובייקטיבי המתאר את שאירע בחיפה. נדב וגאיה, שנפגשו קודם לכן, סיכמו ביניהם שנדב יציג אותה כעורכת הספרותית של הרומנים הבדיוניים שהוא כותב. כך תהיה תשובה לשאלות החמות: מי היפהפייה הלוהטת הזו ומה הקשר שלה לנדב?

גאיה לחצה ידיים לכולם, ובתוך כך קלטה שוב חילוף מבטים קצר ולוהט בין נדב לאגם. ובכן, זוהי אהובתו ובגללה הוא זנח את עולם הנפילים. אין כל ספק בכך, זוהי האהוּבה, עלתה בה ידיעה ברורה. שוב התחוללה מהומה בראשה, אולם בעודה לוחצת ידיים ואומרת לכל אדם שלחצה את ידו, "נעים מאוד," היא הבינה לפתע היטב מה שמתחולל בראשה. בני אדם קוראים לזה "קנאה", וזו תחושה הכרתית מאוד לא נעימה ומאמללת. היא חשה קנאה פוצעת על שנדב מאוהב באגם ולא בה, אף שהיא יפה לא פחות מאגם ואפילו דומה לה מאוד, פרט לעובדה שלאגם יש שיער בלונדיני ולה שיער שחור כעורב. הקנאה שעלתה בגאיה נבעה מכך שנדב התאהב באגם, והוא התאהב בה גם בגלל יכולתה היצירתית והאמנותית הגדולה. כישרונה הציורי שבה את לבו, עד כדי ויתור על עולם הנפילים.

גאיה העלתה חיוך על שפתיה. אני בטוחה, אמרה בראשה, שהחיוך שלי עצוב, שלעיניי יש מבע עגמומי. נדב ניתק את עצמו מהחבורה, ובגבו אליהם שאל בקול מהוסה, "אז מה את אומרת, גאיה?" ומיד הוסיף ושאל, "את נהנית?"

"כן," ענתה גאיה. "כן. אני נהנית מאוד. טוב שבאתי לתערוכה. אני שמחה גם שהכרתי את אגם. למדתי הרבה. אני סבורה שעכשיו אני מבינה קצת טוב יותר את בני האדם."

שוב התעוררה בראשה סערה של דברים דוחקים שרצתה לספר לנדב, אך לא סיפרה, בשום אופן. מהומה זו היתרגמה לתחושה הכרתית ברורה שהיא לא חייבת לגלות הכול, שיש דברים שטוב, נכון ורצוי להסתיר, שיש מחשבות שהן רק שלה, שאיש לא יכול ואינו רשאי להיכנס למוחה ולחשוף אותן, את המחשבות האלו, שעושות אותה, רק אותה, לאישה המיוחדת הזו — גאיה אתנה. בת אנוש בגוף של רובוטית. אולי תחושה של ילדה קטנה שהרטיבה ועונה לשאלת אמהּ בתנועת ראש נחרצת — לא! וגאיה אתנה חייכה לעצמה שם בתוך ראשה, ועיניה היפהפיות ברקו במסתורין.

טוב, אמרה גאיה לעצמה, אז זה הרגע שבו עלתה בי תחושה מודעת של קנאה בפעם הראשונה. אז מה? מה אני יכולה להבין מכך? מה גרם לכך? כנראה זה נובע מההערכה הגדולה שהייתה לי לנדב בנצור, שהתפתחה אצלי עוד בתקופה שהייתי מזכירת המועצה העליונה לשיפוט חוצנים בעולם הנפילים. היה לי כבוד עצום לעין הבוחנת שלו ולצורה ההגיונית שבה הוא כתב את הדוחות, שאת סיכומם הצגתי אני, גאיה אתנה 2, כמזכירה לפני חברי המועצה. הערכה זו הלכה וגברה לאחר שפגשתי את נדב כאן, בחיפה, והתווכחתי איתו על השאלה אם קיימת אפשרות לוגית או פיזית שרובוטית כמוני עשויה להתאהב באדם כמו נדב. הוא טען שאפשרות כזו לא קיימת, ואני טענתי ההפך — שאין כל מניעה שרובוטית משוכללת לעילא ולעילא כמוני תתאהב ותחוש את התחושה הנעלה של אהבה, תחושה שתאפשר לי להבין מדוע אדם כל כך מוצלח כמו נדב, בן עולם הנפילים, עולם של בני אנוש המפותח הרבה יותר מאשר כדור הארץ, מוותר על מכורתו ונשאר כאן לצד אהובתו. מדוע? כי בלי לחוש תחושה של אהבה, לעולם לא אבין מהי אהבה, אף על פי שאוכל לדבר עליה בצורה הכי אינטליגנטית בעולם.

ובכן, נדב טען שאין אפשרות שרובוטית משוכללת אפילו כמוני תפתח יכולת לחוש חוויות הכרתיוּת כבני אדם, ואני טענתי ההפך! ומה קרה? מה התרחש למעשה? צחוק הגורל, לראשונה בחיי חשתי תחושה הכרתית לא של אהבה אלא של קנאה — קנאת האהבה! ועכשיו אני יכולה לומר שהנה אני צדקתי והוא טעה. אבל איזה ניצחון מר. האם עליי לשמוח שניצחתי בוויכוח — הנה אני הרובוטית שיש לה חוויות הכרתיוּת, אישה־רובוטית. הללויה! מי צריך את העינוי הזה? מי צריך את הרדיפה המטורפת הזו של התחושות המכאיבות האלו שמטריפות אותי, שמעוררות בתוך תוכי הרגשה חדשה — רצון אכזרי להכאיב לנדב, שירגיש מה שאני מרגישה, להכאיב לו שירגיש, קיבינימט (כאן אני מוכרחה להודות שבני האדם המציאו ממש מילה מתאימה וטובה — קיבינימט), את מה שאני מרגישה, את הלחץ הזה שקורע אותי מבפנים, שעומד לפוצץ אותי לרסיסים, שכבר אי־אפשר לשאת אותו ואני צורחת וצורחת בתוך תוכי כמו משוגעת, לא נורמלית! אז בני אדם קוראים לתחושה הזו בשם "כעס", "זעם", והתיאור של תחושות אלו במילונים של זיכרוני דומה מאוד למה שאני מרגישה. אז הקנאה עוררה בי כעס נורא כלפי נדב, ולפי מאגר הידע שלי, כעס אימים כזה המשתולל בתוכי גורר אלימות, כלומר פעולות המכאיבות למושא הכעס, כלומר לנדב. להכות אותו? מה זה יועיל? נכון, כרובוטית אני חזקה ממנו עשרת מונים. אני יכולה לשבור לו יד או רגל בקלות, אז מה? הוא לא יפסיק לאהוב את אגם — ואגם לא תפסיק לאהוב אותו.

אבל... אבל אם אני אזיק לאגם, אפגע ביופייה, אטמטם את שכלה, הפגיעה בנדב תהיה ענקית! ומשום שאני כל כך דומה לאגם, ונוסף לכך אני אנחם אותו — אולי הכי פשוט לחסל אותה ודי — הוא יתאהב בי. ועתה מציפה אותי הרגשה חדשה, מעניינת וכמדומני טובה. המחשבות האלו מעלות בי בפעם הראשונה הרגשה חדשה שבני האדם מכנים "נחמה". וזו דווקא תחושה נעימה, אף על פי שבני האדם סבורים שהנחמה ברובה אינה אלא אשליה, כלומר אמונה שאין לה אחיזה במציאות. אם יש או אין לה אחיזה במציאות, לי זה לא אכפת! מה זה בכלל חשוב, קיבינימט (שוב המילה המנחמת הזו). העיקר שההרגשה שלי השתפרה.

היא חפנה את פניה בכפות ידיה והרגישה לפתע רטיבות. מה זה? כל הזמן הפתעות חדשות. מאז שנחַתּי על פני כדור הארץ והגעתי לחיפה, הפתעות על גבי הפתעות. אפשר להשתגע. אבל הרי כבר הסכמתי עם עצמי, קיבלתי את זה שאני לא נורמלית, השלמתי עם זה שאני משוגעת. אז מהיכן הרטיבות? היא העבירה את קצות אצבעותיה על הפנים עד שהגיעה אל העיניים. משם, משם נובעת הרטיבות. ומה אומרים על כך בני האדם? מאגרי הזיכרון אומרים לי שבני אדם קוראים לזה "בכי", ושהכעס הנורא עד כדי טירוף גורר בעקבותיו לעתים בכי. הם אומרים שכעס מטורף וחסר אונים דומה לעצב, במובן הזה שגם עצב מעורר בכי, וגם פחד, וגם כאב, ולפעמים גם שמחה ועליצות — כל אלה גוררים בכי. מה זה אומר? בני האדם מרבים לבכות, מרבים להרטיב את הלחיים שלהם. מה זה עצב? אהה, מתברר שזה מה שהרגשתי כשהתעוררה בי הקנאה. הקנאה מלוּוה בעצב. הקנאה מעוררת עצב שמעורר בכי. אז הם כל הזמן בוכים.

טוב, אני מוכרחה להפסיק עם זה. כל החידושים האלה הם יותר מדי בשבילי. אז מה בני האדם ממליצים לעשות במקרים כאלה? כאישה־רובוטית מה עליי לעשות? אהה, הנה מה שהם אומרים: הכי טוב לצאת מהדירה המדכאת שלך ולתת לעולם להסיח את דעתך מהמחשבות המדכאות שתוקפות אותך ללא הרף. זה רעיון. אני אצא לטייל. זהו. היא פשטה את בגדי מסיבת הסיום של "אמן צעיר נולד", לבשה מכנסי ג'ינס צמודים וחולצת טי כתומה ונעלה נעלי ספורט שמתאימות להליכה ארוכה.

גאיה ירדה בשביל ונכנסה לחצר היפה שהקיפה את המקדש הבהאי. היא הרגישה קלילה בזכות האוויר הבשום, תחושה נעימה ביותר! עליי להודות למהנדסי הרובוטיקה המתקדמים בעולם הנפילים, הבזיקה בראשה של גאיה סדרה של הרהורים, על כך שציידו אותי כמעט בכל החושים והמערכות האנושיות הפנימיות והחיצוניות שאפשרו לי כאן להיהפך לאישה־רובוטית (חוץ ממערכת ההפרשה, שאותה עשו נקייה יותר משל בני האנוש ולא מעוררת גועל כמו אצלם). אבל אני לא רוצה לקבוע שבנייה זו של רובוטית כמוני היא תנאי מספיק לכך שאיהפך לאנושית. יש פה עוד משהו שאיני מבינה. בעצם, מאגרי הידע שלי אומרים לי שאיש אינו מבין איך נוצרת החוויה ההכרתית, כלומר מהו הקשר בינה לבין החומר שממנו נבנה המוח. אבל אולי אפשר להציע שהיותי שכפול פיזי־פיזיולוגי של בת אנוש הוא תנאי הכרחי, כלומר שלא הייתי יכולה להיהפך לאישה־רובוטית אלמלא הייתי שכפול של אישה. טוב, מספיק עם המחשבות האלו. די. תיהני מיופיים של הגנים הבהאיים. היא ירדה במדרגות, סופגת לתוכה את ריחות הפרחים, את צורתם, את צבעם ואת הארגון הסימטרי של הערוגות. בתחתית המדרגות עצרה, הסתובבה, הרימה את ראשה, ומבטה רץ במעלה המדרגות עד שנעצר בכיפת הזהב של מקדש הבהאים עצמו.

אז יש משהו נכון בעצה של בני האדם: הדרך להילחם במחשבות טורדניות היא להסיח את הדעת באמצעות טיול. היא חייכה אל עצמה והמשיכה לרדת בכביש היורד אל המושבה הגרמנית. מרחוק הבחינה בנצנוצי אור הירח המשתקפים בים האפור־שחור. מפינת הרחוב הופיעו שלושה בחורים שיצאו שיכורים מהבר "קופידון השתיין". הם נעצרו מתנדנדים על רגליהם, מתבוננים באישה המדהימה ביופייה המתקרבת אליהם כשהיא שקועה במחשבות. כשגאיה הייתה במרחק כמה פסיעות בלבד מהשיכורים, כרע אחד מהם על ברכיו וצרח, "היי, היי, היי, אישה יפה. בואי אליי, אישה, התאהבתי בך במבט אחד. שרפת לי את הלב. השכל שלי נפל לתחתונים ושחרר את הארי מסוגרו. אוי, אישה יפה, אם לא תאהבי אותי, אמות פה על המקום, אשסף את גרוני." הוא שלף מהכיס האחורי של מכנסיו אולר שממנו קפצה בלחיצה סכין חדה, כיוון את הסכין לצווארו ושרט אותו. השריטה התמלאה דם שטפטף לתוך חולצתו והכתים אותה ברטיבות אדומה. גאיה, האחוזה בשרעפים, לא שמה לב למתרחש, והשיכור הכורע ברך צרח, "תִפסו אותה, את הזונה הזו. בואו נשכיב אותה, נדפוק אותה עד שיֵצא לה מיץ מהאוזניים. כמה כסף נשאר לכם?"

זונה, איזה מין מילה היא זו? גאיה בחנה את מאגרי זיכרונה העצום. זו אישה המספקת שירותי מין עבור כסף. אוקיי, איפה יש כאן בסביבה זונה? הרי הם צורחים, "זונה, זונה!" היא התבוננה סביבה ולא ראתה אף בת אדם. בעודה מתבוננת, התקרבו אליה שניים מהשיכורים ותפסו אותה בזרועותיה, מתכוונים להפילה על המדרכה. "היי," אמרה גאיה בהשתאות, "מה אתם עושים, בחורים?" היא השתחררה מהם בקלילות ודחפה אותם מעליה. הבחור הכורע קפץ על רגליו וניסה לדקור אותה בחזה. במהירות אדירה נתפסה ידו בכף ידה השמאלית. היא כופפה את היד, חמקה בכפיפה מתחתיה, הוציאה בקלילות את הסכין והשליכה אותה הרחק לאחת מחצרות הבתים.

"זו סכין יקרה, פסיכית," צרח השיכור והחטיף לגאיה סטירה חזקה.

"אוי, זה כואב," פלטה גאיה בהשתוממות. "מה עשית, אידיוט?" הכאב ממוקד בלחי הימנית שלי, אמרה לעצמה. ולפתע גאה בה זעם. בפעם הראשונה בחייה חשה גאיה שתחושת הזעם הזו היא כה חזקה, עד שלא ניתן לשלוט בה ולעוצרה. היא תפסה את הצעיר בזרועו ובמכנסיו, חגה סביב עצמה כזורקת דיסקוס והשליכה אותו במורד הרחוב. למזלו, נפל הבחור על רגליו וחטף מכה בכפות הרגליים, הושלך על אחוריו, התגלגל ונשרט בברכיו, בידיו ובמצחו. הוא לא נפגע באופן חמור, אולם הפחד אחז בו בבת אחת והוא קם על רגליו הרועדות וברח. שני חבריו המבוהלים, הנפחדים — ומעל לכול, המבולבלים — ברחו בעודם מקללים אותה בשטף קללות מלוכלכות וגסות. גאיה התבוננה בהם, משתדלת להתגבר על הזעם שפרץ מתוכה ולרסן אותו. לפתע, בהבקעת זעם אחרונה, כששמעה שוב את הקללה "זונה", הרימה אבן וקלעה אותה בגבו של אחד הבורחים, שהשתטח על הכביש וחוטמו נשרט.

אז בני אנוש סובלים גם מהתקפי זעם נוראיים כאלה, חשבה גאיה, ועכשיו כאישה־רובוטית גם אני מתייסרת. מה הטעם בעינויים אלה? ושוב עלה בה ההרהור שימי היותה הרובוטית גאיה אתנה 2 היו בסך הכול ימים טובים ומאושרים. ובעודה מצטערת — שוב, תחושה חדשה ולא מוכרת — על אובדן ימי גן עדן אלה, עלתה בה מחשבה נוספת: כדי להבין שימיה הקודמים, הימים בטרם נהפכה לאישה־רובוטית, הימים של גאיה אתנה 2, הרובוטית המשוכללת ביותר שעולם הנפילים יצר אי־פעם, כדי להבין שימי עבר אלה היו ימים מאושרים, היא הייתה חייבת להיהפך לאישה־רובוטית! לאישה־רובוטית המסוגלת לחוש חוויות הכרתיוּת, כי ללא היכולת לחוש חוויה הכרתית, היא לא הייתה מסוגלת להבין שימיה הקודמים היו טובים ומאושרים — הבנה זו עלתה בה ברגע שהתחילה לחוות חוויות מוּדעוֹת. עובדה היא שבימים ההם, ימי גן עדן, היא לא תפסה שהם לאמיתו של דבר ימים טובים ונפלאים נטולי ייסורים; אלה היו ימים נטולי כל חוויה, חסרי כל משמעות, כלומר חיי ברכה חסרי כל פשר, שרק עתה היא מסוגלת להבין שבהיותם נטולי הכרה ומשמעות היו ימים מאושרים — אבל אז היא לא הייתה מסוגלת להבין זאת, ורק היום, לאחר שנהפכה לאישה־רובוטית, תפסה שחייה אז היו מאושרים, נטולי ייסורים וכאבים.

"איזה יופי של תרגילים הפגנת כאן, גברתי היפהפייה," נשמע לפתע קול.