הרוח הפנימית

אז הביאו אותנו לעולם, אבל כיצד אנו מעבירים את ימינו בעולם הזה?

כיצד אנו שורדים במצב של חוסר ביטחון בדרך, ומנגד בביטחון מלא בעובדה שאנו סופיים בהחלט?

שאלות אלו העסיקו את האדם במשך אלפי שנים, החל באדם הקדמון, ככל הנראה, בעולמו המצומצם, וכלה בעולם הדיגיטלי המהיר שאנו חיים בו. מכיוון ששאלות אלו, מצד אחד, מעשיות מאוד ונוגעות בפרקטיקה הישירה של איך לשרוד ביעילות, בצורה בטוחה ואפילו באושר, ומנגד נוגעות בצורה ישירה בפסיכולוגיה העמוקה של האדם, מצאו בני האדם דרכים ושיטות שונות להתמודד איתן, כל אחד על פי אישיותו ואמונותיו.

אחד החליט להיות “ירא שמיים״ ולשים את מבטחו באל, תהיה דתו אשר תהיה, בבחינת אלוהים יגן עליי, דרך הנובעת מהמחשבה שהוא אינו יכול להיסמך על אדם אחר, בשר ודם כמוהו, ועל כן עליו להישען על כוח יותר חזק, כוח עילאי. זו חשיבה פסיכולוגית בעיקרה, אולם היא נוגעת גם בשאלה: איך לקבל את מה שבא לי בעולם או חלילה את המוות של מכר קרוב?

האמירה הכי ברורה בנושא זה, ביהדות לפחות, היא: “אלוהים נתן אלוהים לקח יהי שם ה׳ מבורך״, בבחינת קבלה בהכנעה של רצון האל, וכפועל יוצא קבלה אולי בשלווה חלקית את האובדן.

דרך זו גם תספק הסבר לשאלה ששואלים לא מעט בעולמנו: מדוע לא טוב לי? שהוא: “שכרך ישתלם בעולם הבא״. ספק אם תשובה זו תספק אחוז ניכר מדיירי העולם בימינו.

אדם נוסף יאמר: מכיוון שרק התוצאה הסופית ברורה, הרי שאין לי אלא לחיות בבחינת “שתה ואכול כי מחר נמות״, מתוך התפיסה שאין צורך בחשיבה על העתיד ובתכנונו. אדם זה ינסה למלא את חייו בעינוגים, בתשוקות ובסיפוק מיידי של צרכים. הוא עלול להגיע גם לשימוש בסמים ובאלכוהול כספקי ריגוש מיידי.

להבנתי, אדם זה אולי ייהנה מהעינוגים הרגעיים, אך יישאר תמיד רעב ותאב לעוד ריגושים ולעוד סיפוק בבחינת הזמן מועט ויש לחוות עוד ועוד.

מנגד יהיה תמיד האחר שיטען: מכיוון שחיינו קצרים, הרי כל רגע צריך להיות מתוכנן ומסודר מראש, ללא הפתעות, בשליטה מלאה וללא אירועים בלתי צפויים. ייתכן שחייו של זה יהיו מסודרים ועניבתו תמיד תהיה מגוהצת וללא רבב, אך סופו שייתקל במהרה בארעיות של החיים והטבע, ויש להניח כי יחווה תסכולים רבים מה״אי-סדר״ וחוסר האידיליה הקיימים בעולם.

יהיה גם הרביעי שיטען כי הכול תלוי בגורל. מכיוון שגורלי בחיים נקבע מראש כמו גם יום מותי, הרי אני יכול להישאר סביל ולאפשר לדברים לקרות מאליהם.

איני מתכוון להעביר ביקורת על חשיבה זו אלא לשאול שאלה אחרת לחלוטין: שערו בנפשכם איך היה נראה עולמנו כיום אילו כולנו חיינו על פי תפיסה זו.

וכמובן, יבוא אדם נוסף המאמין במזל ויתאונן: “אין לי מזל״. נסו להקדיש שנייה מזמנכם ולחשוב על משמעות המילה “מזל״. ההגדרה הכי קרובה למילה מעורפלת זו תהיה: “אירוע או אירועים המתרחשים מבלי שתהיה לנו שליטה עליהם״.

יש שיוסיף שעל מנת לזכות בפרס במשחקי מזל עלינו גם להיות אקטיביים, למשל למלא טופס לוטו, וגם אז אמור לקרות משהו ערטילאי שאינו נתון בשליטתנו ואולי נזכה בפרס כלשהו.

יש רבים אחרים שינקטו בדרכים אחרות, למשל ינסו לתקן את העולם, יגלו עתידות, יעסקו באלכימיה וכו׳, נראה לי שאעצור כאן כי להערכתי הנושא ברור דיו.

רובנו ככולנו ניתקל במהלך החיים בקשיים, באי-סדירויות, בעצב ובסבל, ומן הסתם נתחיל להרהר בדרכינו ובאמונתנו ולבחון אותן. יש שייאחזו באמונתם גם אם הם עוברים גיהינום בעודם בחיים. הדוגמה המובהקת לכך היא איוב המקראי שחווה מהלומות בחייו: אובדן רכושו, מות בניו ואף מחלת שחין, ולא הרהר לרגע באמונתו באלוהים.

אחרים ינסו ללמוד ולהבין, להעריך מחדש את התנהגותם ואת האופן שבו הם תופסים את החיים ואת העולם.

בואו נבחן יחד את הדרכים המתוארות להלן להתמודדות עם הקשיים בחיים. ובכן, המשותף הוא שבכולן אנשים משליכים את יהבם על גורם חיצוני להם: אל, גורל, מזל או סדר עולמי.

אינני מציע עמדה שיפוטית ואינני טוען חס ושלום שהיסמכות לדוגמה על אל אינה חיובית או אינה מביאה מזור ותועלת. כל מה שאני טוען הוא שלמעשה, אנו נתפסים בגורמים שאינם בשליטתנו ומאמינים, לעיתים באמונה קנאית, שהם יפרמו עבורנו את הקשרים וימנעו מעימנו סבל.

כמה פעמים יצא לכם לשוחח עם אדם שמכיר בחסרונותיו — לכולנו יש כאלו — ועדיין דבק באמירה “כזה אני״, “ככה נולדתי״, “אני לא אשם, הממשלה אשמה״, “מזג האוויר לא היה מתאים״ ואלף סיבות ואמתלות נוספות שאינן תלויות בו.

עכשיו בואו ננסה להבין מדוע אותם אנשים מחזיקים בתפיסותיהם ואינם מוכנים לשחרר או לשקול אותן שנית. התשובה הפשוטה לדילמה זו נעוצה בעובדה שקל לנו להאשים גורם חיצוני לנו, אולם לא פשוט לנו כלל וכלל להתבונן פנימה ולבחון: מי אני? מי אנחנו? מדוע אנו פועלים כפי שאנו פועלים?

מתוך ניסיונות חיי, שלא היו חסרים בהם קשיים, אני מציע התמודדות מסוג אחר, התבוננות פנימית שבה אנו יכולים לקחת שליטה, לפחות חלקית, על חיינו, בלי להיות תלויים אך ורק בגורמים שהם חיצוניים לנו.

ברצוני להבהיר כבר כאן כי ההתמודדות הפנימית אינה באה כתחליף לאמונה באל או בכל תפיסה אחרת, אלא מדובר בצורת התבוננות נוספת על חיינו, בבחינת מימוש “הבחירה״ שלנו.

ברור לי לחלוטין כי המילים התמודדות והתבוננות אינן מעוררות חשק וכביכול לא טמון בהן מרכיב של הנאה. יש גם שיטענו שנמאס להם מהצעות להתבונן בדברים ולהתמודד עם דברים, לכן אני לא פוטר את עצמי מלהבהיר בכמה משפטים במה מדובר:

מסענו המשותף ייקח אותנו לחוף הים כמו גם למעליות ולרכבות הרים מהירות, במסע ננסה להבהיר לעצמנו בפשטות ובבהירות ככל האפשר מהם הקשיים המעיבים על חיינו, מי או מה מנהל אותנו. נצלול לתוך התודעה שלנו, נסתכל על המציאות כפי שהיא נראית לנו ונכיר כלים מעשיים מאוד שיסייעו בידינו להיטיב עם חיינו ועם חיי הסובבים אותנו.

באשר להתבוננות טען קונפוציוס לפני 2,500 שנים, ואני מצטט: “ישנן שלוש דרכים שבהן אדם יכול לרכוש חוכמה: ראשית על ידי מבט פנימה, וזו האצילה ביותר, שנית על ידי חיקוי, שזו הקלה ביותר, לבסוף על ידי ניסיון, וזו הדרך המרה ביותר״.

לא לחינם טען קונפוציוס שהדרך האצילה ביותר לרכוש חוכמה היא התבוננות פנימה לתוכנו, שם נמצאים הידע, הניסיון, האני שלנו והאינסטינקטים הבסיסיים שלנו.

עם זאת ברצוני להבהיר נקודה מסוימת ביחס לדבריו של קונפוציוס. דרך הניסיון אינה פסולה, להפך. בדרך הזו בני האדם הגיעו לתגליות מפוארות בעולמנו, ראו ערך כריסטופר קולומבוס, מארי קירי או פרדיננד מגלן. אלו הגיעו להישגים ששינו את עולמנו, אולם ניסיונם של חלקם בדרך לתגליות היה אכן מר: מארי קירי מתה מסרטן בעקבות עיסוקה בגילוי הרדיום, מגלן חווה קשיים משמעותיים במסעו ואף מרד של חלק מקברניטיו ולא חזר לאירופה לאחר גילוי מיצר מגלן המחבר בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי.

ברוכים הבאים למסענו המשותף אל האני שלנו. התרווחו לכם בנוחות, הצטיידו במה שאתם אוהבים ונפליג ביחד למסע בעולמנו החיצוני והפנימי, בתקווה שנמצא כולנו בסופו את השקט ואת השלווה בחיינו.