הרומנטיקנים המתים

1

סופרת הצללים

בכל סיפור טוב יש כמה סודות.

ככה אמרו לי, לפחות. לפעמים אלה סודות על אהבה, סודות על משפחה, סודות על רצח. חלקם כל כך חסרי חשיבות שבקושי אפשר לקרוא להם סודות, אבל הם משמעותיים מאוד עבור האדם ששומר אותם. לכל אדם יש סוד. מאחורי כל סוד יש סיפור.

ובראש שלי לכל סיפור יש סוף טוב.

אם הייתי גיבורה בספר, הייתי מספרת לכם שיש לי שלושה סודות.

הראשון: לא חפפתי את השיער כבר ארבעה ימים.

השני: למשפחה שלי יש בית לוויות.

והשלישי: אני סופרת הצללים של מחברת הרומנים הרומנטיים אן ניקולס, סופרת עטורת שבחים שכל ספריה הם רבי מכר.

וכרגע עמדתי לאחר מאוד לפגישה.

"תחזיקו את הדלת!" צעקתי בזמן שעקפתי את השומר ליד דלפק הקבלה ורצתי אל המעליות.

"מיס!" צעק לעברי השומר המבולבל. "את צריכה להירשם! את לא יכולה —"

"פלורנס דֶיי, הוצאת פלקון האוס. תתקשר לארין והיא תאשר!" זרקתי אליו מעבר לכתפי, ונכנסתי לאחת המעליות עם הקקטוס בידי.

הדלתות נסגרו, וגבר מאפיר בחליפה אלגנטית נעץ מבט שואל בצמח.

"זאת מתנה כדי למצוא חן בעיני העורכת החדשה שלי." אמרתי לו, כי לא הייתי אישה שסוחבת איתה סוקולנטים קטנים לכל מקום בלי סיבה. "זה ממש לא בשבילי. אני הורגת כל מה שאני נוגעת בו. הרגתי כבר שלושה קקטוסים."

האיש השתעל לתוך כף ידו והתרחק ממני. האישה בצד השני של המעלית אמרה, כאילו רצתה לנחם אותי, "הוא יפה מאוד, חביבתי."

וכך הבנתי שזאת מתנה איומה. כלומר, כבר הנחתי שהיא כזאת, אבל בזמן שחיכיתי יותר מדי על הרציף לקו B של הרכבת התחתית ודיברתי עם אחי בטלפון, אחוזת חרדה, עברה לידי אישה זקנה עם רולים בשיער שמכרה קקטוסים בדולר, וכשאני במתח יש לי נטייה לקנות דברים. בעיקר ספרים, אבל מתברר שגם צמחים.

האיש בחליפה יצא בקומה העשרים והאישה שהחזיקה בשבילי את דלת המעלית יצאה בקומה העשרים ושבע. הצצתי בחטף אל העולמות שלהם לפני שהדלת נסגרה שוב: שטיחים צחורים ללא רבב או רצפות עץ מלוטשות וכונניות מלאות בספרים שנחו עליהן בעצלתיים. בבניין הזה היו די הרבה משרדי הוצאות לאור של ספרים, מודפסים ודיגיטליים, ובאחת הקומות אפילו היתה מערכת עיתון. יכולתי למצוא את עצמי במעלית עם העורכת של נורה רוברטס.

בכל פעם שביקרתי במשרד היה לי ברור שאנשים מעיפים בי מבט אחד — נעליים שטוחות חורקות, גרביים מטולאים ומעיל משובץ גדול מדי — ומגיעים למסקנה שאני נמוכה מדי לעלות למתקן הזה. ויכולתי להבין אותם. הגובה שלי היה מטר שישים וכל הבגדים שלי נקנו לא כי הם אופנתיים, אלא כי הם נוחים. רוז, השותפה שלי לדירה, תמיד אמרה בצחוק שאני זקנה בת שמונים בגוף של אישה בת עשרים ושמונה.

ולפעמים הרגשתי ככה. שום דבר לא משדר נטפליקס וצ'יל כמו כרית אורתופדית וכוס יין מלאה בתוסף מזון נוזלי.

כשדלתות המעלית נפתחו בקומה השלושים ושבע הייתי לבד ולפתתי את הקקטוס כמו גלגל הצלה בלב ים. המשרד של הוצאת פלקון האוס היה מצוחצח ומבהיק ומשני צדי דלת הכניסה ניצבו שתי כונניות ספרים בגוון זרחני והתהדרו בכל רבי המכר ויצירות המופת הספרותיות שפרסמה ההוצאה לאורך שבעים וחמש שנות פעילותה.

לפחות מחצית מהמדפים לאורך הקיר השמאלי היו מלאים בספריה של אן ניקולס — "בתה של מפלצת הים", "יער החלומות", "בית הנצח" — ספרים שאמא שלי היתה קוראת ונאנחת כשהייתי נערה וכתבתי את הפאנפיק הארוטי שלי על לסטאט — ולידם ספריה החדשים יותר של אן, "סיכוי לאהבה — מדריך ההולל לשידוכים" (זאת היתה כותרת שהתגאיתי בה במיוחד), ו"הנשיקה בהצגת חצות". מבעד לזכוכית ראיתי את השתקפות פני על כריכות הספרים — פנים חיוורות ועייפות של אישה צעירה עם שיער בלונדיני כהה אסוף בפקעת מרושלת ועיגולים כהים מתחת לעיניה החומות הטרוטות, לבושה בצעיף צבעוני ובסוודר רחב בצבע בז' שגרמו לי להיראות כאילו הוזמנתי להרצות במועדון סריגה, ולא לפגישה באחת מהוצאות הספרים המכובדות ביותר בעולם.

מבחינה טכנית לא אני הוזמנתי לפה אלא אן ניקולס, וכולם הניחו שאני העוזרת שלה.

והיתה פגישה שהייתי צריכה להגיע אליה.

עמדתי במבוכה בלובי וחיבקתי את הקקטוס בשעה שארין, פקידת הקבלה כהת השיער, זקפה אצבע אחת תוך שהיא מדברת בטלפון. משהו על סלט לארוחת הצהריים. כשהיא ניתקה לבסוף את השיחה היא הרימה את ראשה מהמסך וזיהתה אותי. "פלורנס!" היא אמרה בחיוך רחב. "טוב לראות אותך פה. מה שלום רוז? המסיבה אתמול בערב היתה קטלנית!"

ניסיתי לא להתכווץ כשנזכרתי איך רוז ואני נכנסנו הביתה בצעדים כושלים בשלוש בלילה. "זה היה משהו מיוחד!"

"היא חיה?"

"זה לא הדבר הכי גרוע שקרה לרוז בחיים."

ארין צחקה ואז סקרה במבטה את הלובי, כאילו היא מחפשת עוד מישהו. "גברת ניקולס לא תגיע היום?"

"לא, היא עדיין במֵיין, עושה דברים שעושים במֵיין."

ארין הנידה בראשה. "מעניין איך זה להיות אן ניקולס או סטיבן קינג."

"זה בטח נחמד," אמרתי. אן ניקולס לא עזבה את האי הקטן שלה במיין כבר חמש שנים. בכל התקופה שהייתי סופרת הצללים שלה.

משכתי למטה את הצעיף הצבעוני שהיה כרוך סביב הפה והצוואר שלי. החורף אמנם נגמר אבל בניו יורק תמיד יש כמה ימים אחרונים של קור לפני תחילת האביב, ואחד מהם היה חייב להיות דווקא היום. התחלתי להזיע מרוב מתח מתחת למעיל.

"יום אחד," הוסיפה ארין, "את תגלי לי איך השגת עבודה בתור העוזרת של אן ניקולס בכבודה ובעצמה."

צחקתי. "כבר אמרתי לך, זאת היתה מודעה בקרייגסליסט."

"אני לא מאמינה לך."

משכתי בכתפי. "ככה זה קרה."

ארין היתה צעירה ממני בכמה שנים ועל שולחנה התנוססה תעודת סיום של לימודי מו"לות מאוניברסיטת קולומביה. רוז פגשה אותה לפני די הרבה זמן דרך אפליקציית היכרויות והן שכבו כמה פעמים, אבל הבנתי שעכשיו הן רק חברות.

הטלפון על שולחנה של ארין התחיל לצלצל והיא אמרה במהירות, "טוב, אז תיכנסי. את זוכרת את הדרך, נכון?"

"בטח."

"מעולה. בהצלחה!" היא אמרה, וענתה לשיחה בנימה הכי שירותית שלה. "בוקר טוב! הגעת להוצאת פלקון האוס. מדברת ארין."

ואז נשארתי לבד.

ידעתי לאן ללכת כי ביקרתי את העורכת הקודמת פעמים רבות והכרתי את המסדרונות האלה גם בעיניים עצומות. טבֶּתה מרגרייבס יצאה לגמלאות לא מזמן, בתזמון הכי גרוע, וככל שהתקרבתי למשרד כך התהדקה האחיזה שלי בקקטוס האומלל.

טבֶּתה ידעה שאני סופרת הצללים של אן. היא והסוכנת של אן היו היחידות שידעו את זה חוץ מרוז, אבל רוז לא נחשבת. האם טבֶּתה גילתה את הסוד לעורכת החדשה שלי? אלוהים, ממש קיוויתי שלא, אחרת זאת תהיה פגישה ראשונה מביכה.

הקירות משני צדי המסדרון היו עשויים מזכוכית חלבית שהיתה אמורה לספק פרטיות, אבל לא ממש עמדה במשימה. שמעתי צלליות של עורכים ושל אנשי שיווק ויחסי ציבור מדברות בקולות מהוסים על רכישות, על תוכניות שיווק, על התחייבויות חוזיות, על סיבובים של מפגשי קוראים והעברת כסף מתקציב של ספר אחד לתקציב של ספר אחר.

הדברים שאף אחד לא ממש מדבר עליהם בעולם המו"לות. עולם ההוצאה לאור נשמע מאוד רומנטי עד שאת מתחילה לעבוד בו, ואז הוא הופך לסתם עוד תעשייה מהגיהינום. חלפתי על פני כמה סגני עורך שישבו בפינות העבודה האישיות שלהם עם ארוחת צהריים של גזר עם חומוס, ערמות ענקיות של כתבי יד ופרצוף מבולבל. הם כנראה לא נכללו ברשימת האנשים שארין הזמינה להם סלטים. לא שלסגני עורך היה כסף לאכול בחוץ כל יום. המשרדים היו מסודרים על פי סדר היררכי. ככל שממשיכים ללכת כך המשכורת גבוהה יותר. כמעט לא זיהיתי את המשרד שבקצה המסדרון. הזר הפרחוני העגול שהיה תלוי על הדלת למזל טוב והמדבקות על קיר הזכוכית החלבית עם הכיתוב "אל תנסה, תעשה!" ו"הרומנטיקה לא מתה!" נעלמו משם.

לרגע חשבתי שהתבלבלתי בפנייה עד שזיהיתי את המתמחה שישבה בפינת העבודה הקטנה שלה, הכניסה עותקי קריאה למעטפות בתנועות קדחתניות ונראתה על סף בכי.

העורכת החדשה שלי לא חיכתה הרבה לפני שקילפה את המדבקות וזרקה את הזר העגול לזבל. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע.

לקראת סוף תקופת עבודתה של טבֶּתה מרגרייבס בפלקון האוס היו לנו די הרבה ויכוחים. "תגידי לאן שספרות רומנטית מאמינה בסוף טוב," היא היתה אומרת לי בנימה מבודחת, כי מבחינתה אני הייתי אן.

"אבל אן כבר לא מאמינה בזה," הייתי עונה לה, ואני די בטוחה שעד שהיא הגישה את התפטרותה ועברה לפלורידה, כל אחת מאיתנו כבר זממה להרוג את השנייה. היא עדיין האמינה באהבה, משום מה.

ואני חשבתי שאהבה היא שקר.

אהבה היא לסבול מישהו חמישים שנה כדי שיהיה מי שיקבור אותך כשתמותי. מי כמוני יודעת, המשפחה שלי היתה בעסקי הקבורה.

אמרתי את זה לטבֶּתה, והיא אמרה שאני וולגרית.

אני אמרתי שאני מציאותית.

התיישבתי להמתין על אחד משני הכיסאות שמחוץ למשרד, הנחתי את הקקטוס בחיקי ונכנסתי לאינסטגרם. אחותי הקטנה העלתה תמונה שלה עם ראש העיר של העיירה שגדלנו בה — הוא היה גולדן רטריבר — ופתאום נתקפתי געגועים הביתה, למזג האוויר, לבית הלוויות ולעוף המטוגן המדהים של אמא שלי.

תהיתי מה היא מכינה לארוחת הערב.

הייתי שקועה כל כך במחשבות שלא שמעתי את דלת המשרד נפתחת עד שקול גברי אמר, "סליחה על ההמתנה, תיכנסי בבקשה."

קמתי מיד על רגלי, המומה. הגעתי למשרד הלא נכון? סקרתי את פינות העבודה — המתמחה העסוקה עם השיער החום שדחפה עותקי קריאה למעטפות משמאל, מנהל משאבי האנוש שהזיל דמעות לתוך הסלט שלו מימין — לא, זה המשרד הנכון.

האיש כחכח בגרונו בחוסר סבלנות.

חיבקתי את הקקטוס חזק כל כך שהרגשתי שהעציץ מתחיל לחרוק מרוב הלחץ ונכנסתי למשרד שלו.

ואז קפאתי.

הגבר המדובר התיישב על כיסא העור שבמשך שלושים וחמש שנים היה שייך לטבֶּתה מרגרייבס. תיארתי לעצמי שהוא עוד לא נולד כשהיא התיישבה עליו בפעם הראשונה. השולחן, שפעם היה עמוס בפסלוני פורצלן ובתמונות של הכלב שלה, היה נקי ומסודר עכשיו וכל החפצים שנחו עליו היו מונחים בערמות מוקפדות. השולחן נראה בדיוק כמו הגבר שישב מאחוריו: מסודר מדי. הוא לבש חולצת כפתורים צחורה שהבליטה את כתפיו הרחבות ושרווליה המקופלים עד למרפקים חשפו אמות סקסיות להחריד. שערו השחור היה מסורק לאחור והבליט את אפו הארוך, שעליו נחו משקפיים מרובעים שחורים, ועל פניו הארוכות היו כמה נמשים חיוורים: אחד ליד הנחיר הימני, שניים על הלחי ואחד מעל הגבה הימנית העבה. קונסטלציה של נמשים. לרגע אחד התחשק לי לקחת טוש, לחבר ביניהם ולראות איזו דמות מיתולוגית מתקבלת. וכעבור רגע הבנתי ש... אה.

הוא חתיך. וכבר ראיתי אותו באירועים מקצועיים שהגעתי אליהם עם רוז, או עם החבר שלי לשעבר. לא זכרתי את שמו אבל ידעתי שכבר נתקלתי בו כמה פעמים. עצרתי את נשימתי ותהיתי אם הוא מזהה אותי.

לרגע אחד חשבתי שכן, כי הוא פער מעט עיניים ומיד חשדתי שהוא יודע משהו, ואז זה נעלם.

הוא כחכח בגרונו. "את בטח העוזרת של אן," הוא אמר ללא היסוס. הוא קם ממקומו, התקרב אלי והושיט לי את ידו. הוא היה גבוה כל כך שהרגשתי כאילו אני בתוך גרסה חדשה של "ג'ק ואפון הפלא" שבה הוא אפון פלא חתיך מאוד ולי ממש מתחשק לטפס —

לא, פלורנס! ילדה רעה! נזפתי בעצמי. את לא רוצה לטפס עליו כמו על עץ. הוא העורך החדש שלך, ואת בשום פנים ואופן לא יכולה לטפס עליו.

"פלורנס דיי," אמרתי ולחצתי את ידו. היתה לו לחיצה חזקה וכף ידי כמעט נבלעה לגמרי בכף ידו.

"בּנג'י אנדוֹר, אבל את יכולה לקרוא לי בן," הוא הציג את עצמו.

"פלורנס," חזרתי, והופתעתי מהעובדה שהצלחתי בכלל לדבר.

חיוך קטן הסתמן בזוויות פיו. "כבר אמרת את זה."

מיהרתי למשוך את ידי מאחיזתו. בושה עזה הציפה אותי. "נכון, סליחה." קרסתי על כיסא לא נוח מאיקאה והנחתי את הקקטוס על ברכי. הלחיים שלי בערו, וידעתי שאם אני יכולה להרגיש את זה, הוא רואה שהסמקתי.

הוא התיישב בחזרה ויישר עט על השולחן. "נעים מאוד לפגוש אותך. סליחה על ההמתנה. הנסיעה ברכבת התחתית היתה סיוט הבוקר. ארין כל הזמן אומרת לי לא לנסוע בקו B, אבל אני טיפש וחוזר על הטעות הזאת כל פעם מחדש."

"או שאתה מזוכיסט," לא הצלחתי להתאפק.

הוא צחק, והצחוק שלו נשמע כמו נביחה. "אולי שניהם."

נשכתי את פנים הלחי שלי כדי לכבוש חיוך. היה לו צחוק נהדר — עמוק וצרוד, כמו רעם.

אוי לא, זה בכלל לא הולך כמו שצריך.

הוא חיבב אותי, ובעוד חמש דקות זה ישתנה. אני בכלל לא חיבבתי את עצמי על מה שבאתי לעשות פה, אז למה בדיוק חשבתי שאם אביא לו קקטוס זה יהיה קל יותר?

הוא קירב את הכיסא שלו לשולחן ושוב יישר את העט במקביל למקלדת. המשרד כולו היה מסודר מאוד והיתה לי הרגשה שהוא טיפוס מהסוג שנכנס לחנות ספרים ומחזיר למקום ספרים שהונחו במקום הלא נכון.

לכל דבר היה מקום.

הוא היה גבר שמנהל רשימות מסודרות ביומן, ואני הייתי אישה שמשתמשת בפתקיות דביקות.

אולי בעצם זה דבר טוב. הוא נראה רציני מאוד, ורוב האנשים הרציניים הם לא רומנטיקנים, אז הוא לא יסתכל עלי ברחמים כשאגיד לו בסופו של דבר שאני כבר לא מאמינה ברומנים רומנטיים, והוא יהנהן בכובד ראש ויבין על מה אני מדברת. ואני מעדיפה לסבול את זה מאשר לראות את טבֶּתה מרגרייבס נועצת בי עיניים כהות ועצובות ושואלת, "למה את כבר לא מאמינה באהבה, פלורנס?"

כי כשאת מכניסה את היד לאש יותר מדי פעמים את לומדת שכל מה שיוצא מזה הן כוויות.

העורך החדש שלי זז בכיסאו. "אני מצטער שגברת ניקולס לא יכלה להגיע לפה היום. הייתי שמח מאוד לפגוש אותה." הוא אמר, והעיר אותי מההרהורים שלי.

זזתי בכיסא שלי. "אה, טבֶּתה לא סיפרה לך? היא אף פעם לא עוזבת את מיין. נדמה לי שהיא גרה באי או משהו. זה נשמע מקום נחמד. גם אני לא הייתי רוצה לעזוב מקום כזה. שמעתי שמיין יפה."

"זה נכון, גדלתי שם." הוא ענה. "ראינו הרבה איילים קוראים. הם יצורים ענקיים."

אתה נראה כמו יצור ענק בעצמך, אמר המוח הבוגדני שלי, ואני התכווצתי כי זאת היתה מחשבה איומה ונוראה. "הם בטח הכינו אותך למפגשים עם העכברושים בניו יורק."

הוא צחק שוב, הפעם בהפתעה, והיה לו גם חיוך מושלם שחשף שיניים צחורות והגיע עד לעיניו החומות הבהירות. "שום דבר לא הכין אותי לזה. ראית את העכברושים ביוּניון סקוור? אפשר ממש לרכוב עליהם."

"לא ידעת? בתחנת הרכבת התחתית ברחוב שמונה־עשרה יש מרוצי עכברושים מעולים."

"את הולכת לשם הרבה?"

"ברור. יש שם אפילו עכ־בר."

"וואו, הבדיחות שלך נותנות בעכבר־ראש."

נחרתי בצחוק והסבתי את מבטי כדי לא להסתכל עליו. כי הוא הקסים אותי ולא רציתי שזה יקרה, ושנאתי לאכזב אנשים ו —

הוא כחכח בגרונו ואמר "טוב, מיס דיי, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על הרומן החדש של אן."

הידקתי את אחיזתי בקקטוס שבחיקי. המבט שלי נדד מקיר ריק אחד לאחר. לא היה במשרד שום דבר להסתכל עליו. פעם הוא היה מלא בדברים — פרחים מלאכותיים, תמונות, כריכות של ספרים על הקירות — אבל עכשיו הדבר היחיד שהיה תלוי על הקיר היה תעודת סיום תואר שני בכתיבה יוצרת.

"זה חייב להיות רומן רומנטי?" שאלתי.

הוא נראה מופתע והטה את ראשו. "זאת הוצאה־בת של ספרות רומנטית."

"אני יודעת, אבל... ניקולס ספארקס כותב ספרים מדכאים, וג'ון גרין כותב ספרים מלודרמטיים על גיבורים שחולים במחלות סופניות. אולי אני — כלומר גברת ניקולס — תוכל לנסות משהו כזה?"

הוא שתק לרגע. "את מתכוונת לטרגדיה."

"לא, זה עדיין יהיה סיפור אהבה, מן הסתם. אבל סיפור אהבה בלי סוף טוב."

"בתחום שלנו סוף טוב הוא דבר חשוב." הוא דיבר לאט ובחר את מילותיו בקפידה.

"אבל זה שקר, אתה לא חושב?"

הוא הידק את שפתיו.

"הרומנטיקה מתה, וזה — כל זה — נראה כמו רמאות." מצאתי את עצמי אומרת את זה עוד לפני שהמוח שלי אישר את המילים, וברגע שהבנתי שאמרתי אותן בקול התכווצתי. "לא התכוונתי... זה לא מה שאן חושבת, זאת רק הדעה שלי."

"את העוזרת או העורכת שלה?"

המילים היו כמו סטירה מצלצלת. הסתכלתי עליו וקפאתי במקומי. הגוון החום־בהיר החמים בעיניו נעלם וקמטוטי הצחוק התחלפו בארשת חתומה.

הידקתי עוד יותר את האחיזה שלי בקקטוס, שהפך פתאום לאחי לנשק. אז הוא לא ידע שאני סופרת הצללים של אן. טבֶּתה לא סיפרה לו, או פשוט שכחה מזה. אופס! ועכשיו אני אצטרך לספר לו.

הוא הרי העורך שלי.

אבל עמוק בפנים הרגשתי מרירות ובושה ולא רציתי לספר לו. לא רציתי שהוא יגלה שהחיים שלי כל כך כאוטיים, כי בתור סופרת הצללים של אן הם אמורים להיות מסודרים, לא?

אני לא אמורה להיות יותר טובה בזה?

כשהייתי קטנה אמא שלי קראה את הספרים של אן ניקולס, ולכן גם אני קראתי אותם. כשהייתי בת שתים־עשרה הייתי מתגנבת למדור הרומנטיקה בספרייה וקוראת בשקט את "יער החלומות" בין מדפי הספרים. הכרתי את רשימת הספרים שלה בעל פה, כמו את הדיסקוגרפיה של הלהקה האהובה עלי.

ואז הפכתי להיות העט שלה.

השם של אן אמנם התנוסס על הכריכה, אבל אני כתבתי את "סיכוי לאהבה — מדריך ההולל לשידוכים" ואת "הנשיקה בהצגת חצות". בחמש השנים האחרונות אן כתבה לי צ'ק כדי שאכתוב כל אחד מהספרים האלה, ואני כתבתי אותם והמילים שלי קצרו שבחים בכל מקום, החל מה"ניו יורק טיימס בּוּק ריוויו" וכלה ב"ווג". הספרים האלה עמדו על מדפים לצד הספרים של נורה רוברטס, ניקולס ספארקס וג'וליה קווין, והם היו שלי.

כתבתי עבור אחת הסופרות המצליחות ביותר בז'אנר הרומנים הרומנטיים — תפקיד שכל אחד היה חולם להשיג — ועשיתי אותו בצורה גרועה.

ואולי עכשיו נכשלתי בו סופית. הרגע ביקשתי לכתוב ספר שיש בו הכול חוץ מסוף טוב. והוא סירב לבקשתי.

"מר אנדור," אמרתי וקולי נסדק. "האמת היא ש —"

"אן צריכה לעמוד בדדליין." הוא קטע אותי בנימה קרה ועניינית. החמימות שנשמעה בקולו דקות ספורות קודם לכן נעלמה. הרגשתי שאני מתכווצת ונעלמת לתוך הכיסא מאיקאה.

"זה מחר," אמרתי בשקט.

"כן, מחר."

"ומה אם היא לא יכולה?"

הוא קפץ את שפתיו. היו לו פה רחב ושפתיים שבמרכזן היה שיפוע, והן הביעו דברים שהפנים שלו לא הסגירו. "כמה זמן היא צריכה?"

שנה. עשר שנים.

"חודש?" שאלתי בתקווה.

הגבות הכהות שלו התרוממו. "בשום פנים ואופן."

"צריך זמן כדי לכתוב את הדברים האלה!"

"אני מבין את זה," הוא ענה, ואני התכווצתי. הוא הוריד את המשקפיים עם המסגרת השחורה והסתכל עלי. "אפשר לדבר איתך בכנות?"

ממש לא. "כן." אמרתי.

"אן כבר ביקשה הארכה שלוש פעמים, וגם אם נקבל את כתב היד מחר אנחנו ניאלץ לקצר את סבבי עריכת הלשון וההגהה — וזה רק בהנחה שבאמת נקבל את כתב היד מחר — כדי לעמוד בלוח הזמנים שלנו. זה הספר הגדול של אן לסתיו. רומן רומנטי עם סוף טוב. זה המותג שלה. בשביל זה החתמנו אותה. כבר קבענו אירועי קידום מכירות. יכול להיות שאפילו נשיג ריאיון של עמוד שלם בניו יורק טיימס. אנחנו משקיעים הרבה מאמצים בקידום הספר הזה, אז כשביקשתי מהסוכנת של אן לדבר איתה היא חיברה אותי אלייך, העוזרת שלה."

את החלק הזה ידעתי. מולי סטיין, הסוכנת של אן, לא היתה מרוצה כשקיבלה את השיחה לגבי הספר המדובר. היא חשבה שהכול מתקדם בלי בעיות. לא הייתי מסוגלת לספר לה את האמת. מולי לא התערבה כמעט בכלל בעבודה שלי כסופרת צללים, בעיקר כי החוזה שנחתם כלל ארבעה ספרים וזה היה האחרון, והיא סמכה עלי שלא אהרוס אותו.

ולמרות זאת עשיתי את זה.

פחדתי לדמיין איך מולי תבשר לאן את החדשות האלה. פחדתי לדמיין את האכזבה העצומה של אן. פגשתי אותה רק פעם אחת ופחדתי מאוד לאכזב אותה. לא רציתי לעשות את זה.

הערצתי אותה. ולאכזב אישה שאת מעריצה זאת תחושה מחורבנת גם כילדה וגם כמבוגרת.

בנג'י המשיך. "הסיבה שמונעת מגברת ניקולס לסיים את כתב היד שלה הפכה לבעיה לא רק בשבילי, אלא גם בשביל מחלקות השיווק וההפקה, וכדי לעמוד בלוח הזמנים אנחנו צריכים את כתב היד הזה."

"אני יודעת, אבל —"

"ואם היא לא יכולה לעמוד בהתחייבות שלה," הוא הוסיף, "נצטרך לערב את המחלקה המשפטית, לצערי."

המחלקה המשפטית. זה אומר הפרת חוזה. זה אומר שפישלתי בענק ולא תהיה שום דרך חזרה. אכזבתי לא רק את אן, אלא גם את ההוצאה לאור ואת הקוראים שלה. את כולם.

וכבר נכשלתי כך פעם אחת.

המשרד התחיל פתאום להתכווץ, או שאני חטפתי התקף חרדה, וממש קיוויתי שמדובר באפשרות השנייה. הנשימות שלי היו קצרות ומהירות. היה לי קשה לנשום.

"את בסדר, מיס פלורנס? את קצת חיוורת," הוא אמר, אבל הקול שלו נשמע רחוק מאוד. "את צריכה מים?"

דחסתי את הבהלה שלי לתוך הקופסה במעמקי מוחי שבה אחסנתי גם את כל שאר הרגשות. את כל הדברים הרעים. את הדברים שלא רציתי להתמודד איתם. את הדברים שלא יכולתי להתמודד איתם. הקופסה עזרה לי. דחסתי לשם הכול ואז נעלתי אותה. אילצתי את עצמי לחייך. "לא, אני בסדר גמור. פשוט קשה לעכל את כל זה. ואתה צודק, כמובן."

הוא נראה ספקן. "אז זה יגיע מחר?"

"כן," צייצתי.

"יופי. תמסרי בבקשה לגברת ניקולס דרישת שלום, ותגידי לה שאני שמח מאוד לעבוד איתה. וסליחה, זה קקטוס? הרגע שמתי לב."

הסתכלתי על הסוקולנט שנח בחיקי בשעה שהחרדה הלמה על דפנות הקופסה במחשבתי וניסתה לפרוץ החוצה. חשבתי לעצמי שאני שונאת את האיש הזה, ושאם אישאר במשרד עוד קצת אני אזרוק עליו את הקקטוס או אפרוץ בבכי.

או שניהם.

קמתי על רגלי והנחתי את הסוקולנט על קצה השולחן. "זאת מתנה."

ואז לקחתי את התיק שלי, הסתובבתי ועזבתי את הוצאת פלקון האוס בלי להוסיף מילה. הצלחתי לשלוט בעצמי עד שהגעתי אל דלת הבניין המסתובבת ויצאתי אל האוויר הקריר של חודש אפריל, ורק אז הרשיתי לעצמי להתפרק.

נשמתי נשימה עמוקה, קיללתי בצרחות לעבר השמים הכחולים, והבהלתי להקת יונים שמיהרה להתעופף משם.

הרגשתי שאני חייבת לשתות משהו. לא, שאני חייבת לקרוא ספר. תעלומת רצח. חניבעל. ליזי בורדן — כל דבר.

אולי הייתי צריכה לעשות את שניהם.

לא, בהחלט את שניהם.