הרוקחת האבודה

1

נֶלה

3 בפברואר 1791

היא תבוא עם שחר – האישה שאת מכתבה החזקתי בידיי, האישה שאת שמה טרם ידעתי.

לא ידעתי בת כמה היא או היכן היא גרה. לא ידעתי מה מעמדה החברתי או אילו דברים אפלים היא חולמת עם רדת ליל. אולי היא קורבן ואולי פורעת חוק. רעיה טרייה או אולי אלמנה נקמנית. אומנת או קורטיזנה.

אבל למרות כל הדברים שלא ידעתי, דבר אחד הבנתי: האישה הזאת יודעת בדיוק את מותו של מי היא מבקשת.

הגבהתי את הדף הוורדרד לאור להבתו הגוועת של נר יחיד, עשוי קנה סוף. רפרפתי באצבעי על פני הדיו שבו נכתבו מילותיה, ודמיינתי את הייאוש שהוביל אותה לחפש מישהי כמוני. לא סתם רוקחת, אלא רוצחת. אמנית אשליה.

הבקשה שלה הייתה פשוטה וישירה. לבעלה של גברתי, בארוחת הבוקר שלו. עם שחר, 4 בפברואר. בעיני רוחי עלתה פתאום דמותה של משרתת בגיל העמידה, שנתבקשה לטפל בענייניה של גבירתה. ומאליו, באינטואיציה שלאורך שני העשורים האחרונים שכללתי לכדי שלמות, ידעתי באותו הרגע איזו תרופה תתאים באופן מיטבי לבקשה כזו: ביצה נגועה באגוז הקיא.

ההכנה תארך דקות בלבד, הרעל עצמו נמצא בהישג ידי. אבל מסיבה שטרם הבנתי, משהו במכתב הזה טרד את רוחי. לא הניחוח העצי המעודן שעלה מהקלף וגם לא פינתו השמאלית התחתונה, שהתעקמה קלות לפנים, כאילו נרטבה מוקדם יותר מדמעות. לא, אי השקט רחש בתוך תוכי. ידיעה פנימית, שישנו דבר־מה שיש להימנע ממנו.

אבל איזו אזהרה בלתי כתובה היה יכול עמוד הקלף הזה להכיל, מסתתרת מאחורי משיכות העט? שום אזהרה בכלל, הרגעתי את עצמי. המכתב הזה אינו אות מבשר רעות. מחשבותיי המוטרדות נבעו אך ורק מהעייפות שבה הייתי שרויה – השעה הייתה מאוחרת –ומהתחושה המציקה, המתמשכת, במפרקי גופי.

מיקדתי את תשומת ליבי בספר ההזמנות הכרוך בעור עגל, שנח על השולחן מולי. הספר היקר לי תיעד חיים ומוות; רשימת מלאי של המון הנשים שביקשו שיקויים כאן, באפלה ביותר שבחנויות הרוקחים.

הכיתוב בעמודיו הראשונים של ספר ההזמנות שלי מעודן, נכתב ביד רכה, נטולת צער והתנגדות. את השורות הדהויות האלה, השחוקות, כתבה אימי. חנות הרוקחים הזו, המתמחה בתחלואי נשים, ששוכנת ב׳סמטה אחורית׳ מספר 3, הייתה בבעלותה שנים לפני שהייתה שלי.

מדי פעם אני קוראת את הרשומות שלה – 23 במרס 1767, גברת ר׳ רנפורד, אכילאה אלף העלה 15 דרכמה כפול 3 – והמילים מעלות בי זיכרונות ממנה: שערה הנופל על עורפה כשטחנה את גבעול האכילאה בעלי, או העור המתוח, הדק כנייר, של ידה כשהסירה את הזרעים מראש הפרח. אבל אימי לא הסתירה את חנותה מאחורי קיר מדומה, ולא מהלה את המרקחות שלה בכלים שהכילו יין אדום כהה. לה לא היה שום צורך להסתתר. התמציות שמכרה כאן נועדו לחולל רק טוב: להרגיע את איבריה הרגישים והכאובים של אם טרייה או להשרות וסת אצל רעיה חשוכת ילדים. וכך היא מילאה את דפיו של ספר ההזמנות שלה במרקחות השפירות ביותר מצמחי מרפא. אלה לא היו מעלות כל חשד.

בדפים שלי בספר ציינתי אני צמחים כמו סרפד, אזוב ויַרְבּוּז, נכון, אבל גם מרקחות זדוניות יותר: סוֹלָנוּם והֶלבּוֹרוֹס וארסן. בספר שלי הסתיר הדיו בגידה, ייסורים... וסודות אפלים.

סודות על גברים צעירים ובריאים שערב חתונתם סבלו ממיחוש בליבם, או סודות שהסבירו כיצד החל פתאום אב טרי ובריא לקדוח מחום. ספר ההזמנות שלי חשף את הדברים כמות שהם: לא היו אלה לבבות חלושים ומחלות חום כלל וכלל אלא סולנום ומיץ של פרי הדטורה הקוצני, שנמהלו ביינות ובפשטידות בידי נשים ערמומיות אשר שמותיהן הכתימו כעת את דפי ספר ההזמנות שלי.

הו, אילו היה הספר מגלה את סודי שלי, את האמת כיצד כל זה התחיל. שכן תיעדתי בדפים הללו כל קורבן וקורבן, למעט אחד: פרדריק. הקווים החדים והשחורים של שמו השחיתו אך ורק את ליבי הקודר, את רחמי המצולק.

סגרתי את הספר בעדינות כי לא נזקקתי לו הערב, ושבתי והתמקדתי במכתב. מה מטריד אותי כל כך? שולי הקלף עדיין תפסו את מבטי, כאילו משהו זוחל מתחת. ככל שהארכתי לשבת ליד השולחן שלי התגבר הכאב בבטני, והרעד באצבעותיי גבר. מרחוק, מעבר לקירות החנות, נשמע דנדון פעמוני כרכרה, שדמה להבהיל לשקשוק האזיקים על חגורתו של שוטר המקוף. אבל הרגעתי את עצמי ששום פקידי בית משפט לא יבואו הלילה, בדיוק כשם שלא באו בשני העשורים האחרונים. החנות שלי, כמו הרעלים שלי עצמם, הוסוותה ברוב חוכמה. אף גבר לא ימצא את המקום הזה. החנות הייתה קבורה עמוק מאחורי קיר־ארון, בקצה סמטה מפותלת, בעובי מעמקיה האפלוליים ביותר של לונדון.

מבטי נמשך אל הקיר עם כתמי הפיח שליבי – וגם כוחי – טרם עמדו לי כדי לקרצף ולנקות. בקבוק ריק על מדף החזיר לי את בבואתי. בעיניי, שפעם ברקו ירוקות כמו עיניה של אימי, נותר רק זיק חלוש ביותר של חיים. גם לחיי, שבערו פעם מחיוּת, היו כעת חיוורות ושקועות. דמיתי לרוח רפאים, מבוגרת בהרבה מכפי ארבעים ואחת שנותיי.

התחלתי לשפשף ברוך את העצם העגולה שבמרפקי השמאלי, שהתנפחה מחום כמו אבן שנשכחה בתוך האש. אי הנוחות במפרקי גופי רחשה בתוכי שנים והחמירה כל כך, עד שכעת סבלתי כאב בכל שעה משעות היום. כל רעל שמכרתי הביא עליי גל כאב חדש, ולעיתים, בשעות הערב, היו אצבעותיי כה נפוחות ונוקשות עד שהייתי משוכנעת שהעור יתבקע מעליהן ויחשוף את מה שמתחתיו.

זה מה שהביאו עליי מעשי ההרג שלי ושמירת הסודות. נרקבתי מהפנים לחוץ, ומשהו בתוכי איים לשסע ולפעור אותי.

פתאום חדל האוויר לנוע, ועשן החל מסתלסל אל תקרת האבן הנמוכה של הכוך הנסתר שלי. הנר דעך כמעט כליל, ועד מהרה יעטפו אותי טיפות תמיסת האופיום בחמימות כבדה. הלילה ירד לפני שעות, ובתוך שעות ספורות תגיע האישה: האישה שאת שמה אוסיף לספר ההזמנות שלי ושאת החידה שלה אתחיל לפענח, למרות חוסר השקט הרוחש בתוכי.