הרי געש רדומים
אופיר טושה - גפלה
₪ 44.00
תקציר
המתים אינם חוזרים. העבר אינו ניתן לשינוי. מחר בבוקר נתעורר משנת הלילה. סוף העולם אינו אורב מעבר לעיקול הבא. בנינו אינם נהנים מחסותם החשאית של הורים אחרים. איש אינו מתעד את הדברים האיומים שאנו אומרים זה על זה בחדרי חדרים.
כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו. ולרוב אנחנו משתכנעים. כמעט משתכנעים – למעט אולי שאריות קטנות, אבנים בחרטום הנעל שכבר התרגלנו ללכת איתן. זרעי ספק שלא ינבטו לעולם.
בסיפורי הספר הזה אוסף אופיר טוּשֶה גַפלָה את הזרעים האלה מירכתי ההכרה שלנו ומספק להם תנאי התפתחות אופטימליים. התוצאה היא תשעה ג’ונגלים שלא הייתם מסתכנים בכניסה אליהם ללא הדרכתו של רב–אמן;
תשעה רומנים קטנים, שמעבירים צמרמורת חטופה בגבו של הסיפור הבטוח, המוכר. מכל היצירות המקובצות כאן מציצה האימה; אלא שאצל טושה גפלה, הפחד לעולם מלווה בטעם חריף ומעורר של שחרור. ההוויה האנושית סובבת במעגליה, אבל בסיפוריו של טושה גפלה היא מתירה את רתמת מאלפיה ודוהרת אל מחוץ לזירה. מה שמתגלה לה שם עובר בספר הזה כחוט של פליאה, שיתרקם בדמיונו של כל מי שיקרא בו.
הרי געש רדומים הוא ספרו השמיני של אופיר טוּשֶה גַפלָה. בין ספריו הקודמים: ‘עולם הסוף’, ‘ביום שהמוסיקה מתה’, ‘הקטרקט בעיני הרוח’ ו’רשימות מארץ הכביש’
ספרות מקור
מספר עמודים: 432
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
ספרות מקור
מספר עמודים: 432
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
28 שנים מאושרות - ידעו שניהם - אינן עניין של מה בכך. לכן, כשחלה, והרופאים ניבאו זעם, השפילו בני הזוג את ראשיהם בהכנעה. תחילה היא עוד קיוותה שיחלים, אך לנוכח ההידרדרות המהירה במצבו הבינה שאין טעם לכלות זמן בחלומות ולא משה מצידו, פן יחמוק ללא אזהרה; הוא, מצידו, הודה לה שהיא לא מעמידה פנים בעבורו. את ימי מחלתו האחרונים בילו בשיחות סהרוריות, ככל שמצבו אִפשר לו, שוטטו במרחבי קיומם המשותף ללא מצפן, כמעט מתרברבים בהיכרות המעמיקה שהייתה מנת חלקם מאז הלילה ההוא. על הלילה ההוא לא דיברו, כל אחד ממניעיו.
לפני שהכיר אותה לא הבין מדוע אנשים נזקקים לסודות. עד ללילה ההוא. רק אז נוכח לדעת שלעיתים סוד כופה את עצמו עליך, אונס את נפשך למעשה מִרמה ועם הזמן נטמע בך בטבעיות, עד שנדמה ששניכם נועדתם זה לזה מאז ומעולם. פעם אחת, ברגע נדיר של חולשה, כמעט סיפר לה, ומייד התעשת ונזף בעצמו - איזו תועלת תצמח לה אם תדע? יתרה מזאת, חשד בעצמו שביקש להסיר את הנטל מכתפיו מטעמי אנוכיות ותו לא, וגמר אומר לחיות לצד הסוד עד ליומו האחרון. ובפעם ההיא, כמו בפעמים אחרות, כשדמיין את תגובתה, לא צעקה ולא הזדעזעה, אפילו לא הסגירה שמץ כעס. רק הביטה בו מאוכזבת, במבט שגרם לו לרצות להימחות מעל פני האדמה. "למה לא אמרת כלום?" שאלה בקול שקט מהרגיל, והוא ידע שתשובתו תהיה חסרת חשיבות, כי הגיעה באיחור של שנים. לעיתים חשב שהפריז בחשיבות הסוד, ופחד שאם יספר לה תחשוד שבאמתחתו סודות נוספים. הרעיון היה משוקץ בעיניו; יחסיהם היו מושתתים על אמון יוצא דופן, לאור הנסיבות שהפגישו ביניהם. למעשה, הסוד היחיד הנוסף היה סוד משותף לשניהם, ששמרו מפני העולם, כדי לא להיגרר לשאלות מיותרות ולהסברים שלא יניחו את דעתו של שום אדם הגיוני. הם לא סיפרו לנפש חיה על הלילה ההוא, וכשאנשים שאלו איך הכירו, נידבו מעשייה חסרת השראה על תקר בגלגל של מכוניתה, והגבר שבא לעזרתה כשגילתה שאין לה גלגל רזרבי. אנשים אוהבים סיפורים כאלה, מסתבר, ולשמחתם איש לא הטיל ספק במעשייה שהגו. אחר כך, כשכבר יכלו לספר את האמת, בחרו להימנע מן הרעש שיביא הגילוי. כעבור חודשים אחדים, כשהתחוורו להם ממדי השיגעון הכללי, בירכו על החלטתם שלא לפצות פה. "זאת תהיה טעות להגיד משהו," היא סיכמה, והוא חייך בהסכמה.
כשהבין שכפי הנראה יסיים את חייו במיטת חוליו, ביקש ממנה להביא לו בקבוק מי־ים. "רק אל תלך לשום מקום עד שאני חוזרת," אמרה וזקרה אצבע מאיימת. הוא הבטיח לחכות לה, וכשיצאה מהחדר כמעט קרא לה לשוב, אך עצם את עיניו וחשב על הים. בצעירותו נהג לפקוד מדי ערב פינה חשאית בחוף הים. הוא לא סבל את החוף באור יום, על המוני האדם שטינפו אותו בתנוחותיהם העצלות, על קלישאות הקיץ המאוסות של מוכר הארטיקים בעל העור המת, שחקני המטקות הראוותניים, המציל המנהל דיאלוגים נואשים עם רוחצים מרדנים, ואפילו הילדים שבנו ארמונות בעלי תוחלת חיים מפוקפקת, בעידודם המייגע של הוריהם. רק עם רדת הערב, כשהחוף הלך והתרוקן מאדם, הועיד את פניו לשם, וגם אז העדיף להימנע מחברתם של טיפוסים כמוהו, שהדירו את רגליהם מהמקום עד לקבורתה הזמנית של השמש. כך מצא את הפינה השקטה בקצהו הצפוני של החוף, על ראש סלע גבוה שהשקיף על הים המשחיר, ושמח שגם המעטים שחלפו על פניו לא הבחינו בו כלל והעדיפו להתקדם במורד הגבעה החולית שלרגליו, כי כפי הנראה חשקו בקרבת המים. בפעם הראשונה שהלך אל החוף, כשנה לפני הלילה ההוא, הייתה זו החלטה ספונטנית של אדם שבילה שעות ארוכות במשרד וערב אחד, בעת שצפה בטלוויזיה בסרט טבע על יערות הגשם באמזונס, חש דחף פתאומי לצאת מהבית ולהתוודע מחדש אל פיסת עולם שאינה מעשה ידי אדם. כעבור שעתיים, כששב הביתה, היה משוכנע שהחוויה הנעימה לא תחזור על עצמה; מקץ שבוע שוב יצא מביתו בשעת ערב מתאחרת, ושוב הובילו אותו רגליו אל החוף, מבלי להיוועץ בו. אז עוד נהג לשבת בין מבקרי הערב, אף על פי שמעולם לא נטמע בהם, ולסקור את האופק הדמיוני בעיניים לא מבינות. רק בפעם החמישית שפקד את החוף גילה את הסלע 'הנסתר', שכולם חלפו על פניו, והתמסר לאקט ההתרוקנות המכשף. צופה מהצד ודאי היה קובע לנוכח תנוחת גופו המכונס בעצמו שהוא שקוע בהרהורים, אבל ההפך היה הנכון. מוחו היה ריק ממחשבות, ולפרקים נדמה לו בדיעבד שבשעת הישיבה על הסלע נעלם, אלוהים יודע לאן. הוא לא חלם בהקיץ, ואפילו לא חשב על הסתגלותן המרשימה של עיניו לעלטה, עד שהצליחו להבדיל בין הפרטים השונים על החוף. הוא פשוט לא היה. בדרך כלל ננער מן החוויה בעקבות רעש חיצוני, דוגמת גניחות אוהבים מאחורי הסלע הבא ברכס, או נביחות רמות של כלב, ומייד נאחז באבן מחשש שיאבד את שיווי משקלו ויצנח אל החוף. אחר כך, כשהבין מה קרה, צחק. רגוע ומרוקן מהבלי היום החולף, קם וצעד בחזרה לביתו. כעבור חודש כבר לא היה מסוגל לדמיין את חייו ללא הביקורים היומיומיים בחוף, ובמרוצת השנה הבאה, למעט בערבים סוערים במיוחד, פקד את המקום באדיקות. עד ללילה ההוא.
בחודש הראשון לאחר הלילה ההוא עדיין חשב לחזור לשם, ופעם אחת אפילו יצא מביתו בעשר בלילה וצעד, כאדם מהופנט, אל ראש הסלע האהוב. אבל כבר ברגע שהתיישב והעמיד פנים שהוא בוהה בעלטה, נרעד לנוכח העמדת הפנים הבוטה. במקום להתרוקן חווה געש איום בקרבו, התמלאות מחודשת של אירועי הלילה ההוא. מקץ שני ביקורים כושלים נוספים במקום, ידע שהקסם פג. אחר כך, כשאמרה לו, בדמעות, שהיא גזלה ממנו את הים, הוא גיחך ואמר, "אבל תראי מה קיבלתי בתמורה," וכשהבחין במבטה הנוגה הוסיף, "אנחנו לא צריכים את הים." ובאמת, בחלוף השנים השתכנע שאין לו צורך בים, והמיר את טקס ההתרוקנות בפולחנים פרטיים אחרים, שללא ספק התגמדו לעומתו אך לפחות הניחו את דעתו. בכל 28 שנותיהם ביחד לא ביקרו בחוף. תחילה חשבו שרק החוף ההוא, שבו הכירו, מכביד עליהם. ביקור אקראי בחוף שונה לחלוטין, במהלך חופשה בפורטוגל, הבהיר להם שכל החופים מוקצים בעיניהם. די היה בניחוח הים או ברחש הגלים להזכיר להם את נסיבות היכרותם, ואפילו אם לא אמרו מילה, לא היה אפשר לטעות במבט שחלף ביניהם, סלידה מיידית על פניה של סופי שהשתקפה בחרדה לשלומה על פניו של נועם, עד שהרחיקו אל חוף מבטחים בדמותו של מרכז עירוני, או כנסייה שנקרתה בדרכם. בשובם אל בית המלון ידעו שלתוכן העניינים של יחסיהם נוסף ביום ההוא ערך חדש - 'מבט האין להזכיר את הלילה ההוא' - שבא לידי ביטוי בבחירה דקדקנית של יעדי חופשותיהם הבאות, ובפסילה אוטומטית של כל גן עדן שרובץ לחופו של ים. כמו חולה שנגזר עליו להימנע ממאכלים מסוימים הייתה התנזרותם מקִרבַת החופים לדרך חיים, עד שכבר לא ייחדו כל מחשבה לעניין. אבל עכשיו, כששעותיו של נועם הרתוק למיטתו הלכו והתמעטו, והוא ניצב על סיפה של עלטה מזָרת אימה, הוא חש צורך עז להריח את הים בפעם האחרונה. יותר משהיה זה געגוע, זו הייתה ידיעה קרה שהוא לא יכול להיפרד מהחיים בלי להיזכר במקום ששינה את חייו. בזכות הים מצא מרגוע לנפשו, ובזכותו מצא גם את סופי. במובן מסוים, כששלח את סופי אל חוף הים, חש כאילו הוא מעניק מנחת פיוס לים שכה היטיב עימו, ומייד ביטל את המחשבה המגוחכת, וקרא בה רסיסי הזיה דלוחים של אדם הנוטה לערוב. אולי ביקש לפטור אותה מעולו של הלילה ההוא, ואולי קיווה שלאחר מותו תמצא לה, אי שם בקרבת החוף, אבן גבוהה משלה, סלע שעליו תתיישב ותתרוקן לאיטה מכאב פרידתם הבלתי נמנעת. זו התמונה שהציפה את עיני רוחו, עד שכבר לא ראה דבר זולתה: סופי בת ה־66, יושבת על סלע, מישירה מבטה אל האופק, עדיין יפה ומרשימה, כמו בפעם הראשונה שנחו עליה עיניו.
ספונטניות לא נמנתה עם מעלותיה של סופי. היא סלדה מביקורי פתע, מטלפונים מחברות שניסו לשכנע אותה להצטרף אליהן ליציאה לא מתוכננת, ומכל חריגה אחרת מסדר יומה המוקפד. לכן, כשעודד הציע, ביום ה־37 לשובו, שילכו אל חוף הים, קפא מבטה עליו, והיא חשה כמו כוכב שמשהו מנסה להסיטו ממסלולו. "אני קצת עייפה," התחמקה והוסיפה כלאחר יד, "אולי ביום אחר?" עודד לא דחק בה; הוא ידע שמרגע ששתל את הרעיון במוחה יעברו יומיים שלושה שבמהלכם תסתגל אליו עד שתציע, בספונטניות מעושה, ללכת אל הים, כאילו היה זה מלכתחילה רעיון שלה. וכך אירע. ארבעה ימים לאחר שהציע ללכת לים, דקות אחדות לאחר שסיימו לאכול את ארוחת הערב, הציצה בשעון הקיר, כחכחה בגרונה ושאלה, "תגיד, עדיין בא לך ללכת לים?"
עודד גירד את סנטרו כחוכך בדעתו ואמר, "למה לא?"
כעבור שעה, כשהתהלכו יד ביד על החוף החשוך, ראו עוד כמה זוגות וביקשו להתרחק מהם. הם סבו על עקביהם, צעדו בכיוון ההפוך, ולשמחתם לא ראו נפש חיה. ככל שהרחיקו מחברת אנשים, הלכה סופי ונרגעה, וברגע מסוים עצרה והודתה לבעלה על הרעיון.
עודד אמר, "זה לא משהו חדש. פעם היינו עושים את זה הרבה," והיא הנהנה. עודד הצביע על מדורה קטנה בהמשך החוף ואמר, בנימה משועשעת, "אנחנו מתקדמים לעבר האור."
סופי היססה. "דווקא מתחשק לי לשבת קצת ליד מדורה, אבל יש שם בטח אנשים."
"אז את רוצה...?" הוא החל לשאול והיא קטעה ברוך, "לא, זה בסדר."
סופי, שמעולם לא חיבבה את החושך, חשה הכרת טובה פתאומית לאפלה שבלעה אותם לקרבה. הים התנגן ברקע, מימיו רוטנים לפרקים, החול נימוח מתחת לנעליה השוקעות ובאוויר עמד ריח משכר של דמיון. באפלה שבתוכה צעדו, בקושי הצליחה לראות משהו מן הגבר שלצידה, ולרגע חלפה בה המחשבה שהוא מישהו אחר. ועם זאת, נשמה לרווחה ככל שהתקרבו אל מקור האור היחיד באזור. עוד לפני שחשו בחוּמהּ של האש, הביטה לעברו וראתה את עודד, שדי היה בשאלה הקבועה בעיניו הגדולות כדי להבדילו מכל הגברים האחרים בעולם.
עודד אמר, "רוצה לשבת?"
סופי הביטה סביבה בהפתעה. "מה, מישהו השאיר לנו מדורה והלך?"
עודד משך בכתפיו. "כנראה."
"ואם הם יחזרו?"
"סופי, אין פה אף אחד. אבל אם הם יחזרו, נגיד תודה ונמשיך, בסדר?"
כעבור חצי שעה, כשכמעט נרדמה בזרועותיו, אמרה, "היינו צריכים לעשות את זה מזמן."
עודד ליטף את שערה ואמר, "זה לא חשוב."
"באמת?"
"כן. היינו עסוקים בדברים אחרים. ובכל מקרה, אולי זאת ההזדמנות שלי ל..."
"לא, עודד, לא צריך," אמרה והנידה בראשה.
"צריך, סופי. יש דברים שצריך להגיד. הנה משהו שבאמת הייתי צריך לעשות מזמן. להגיד לך שאם לא היית כל כך מדהימה ופתוחה ו..."
היא כבר עמדה לקטוע אותו, כי דבריו הביכו אותה באותה המידה שהחמיאו לה, כשלפתע הוא השתתק. היא חיכתה כמה שניות, הרימה את עיניה אליו ואמרה, "עודד?"
הוא לא הגיב, גם כשקראה בשמו שלוש פעמים נוספות, וכשהרימה את ראשה מחזהו ועקבה אחרי עיניו, ראתה שהוא מתבונן במשהו מאחורי גבה. "עודד, מה קרה?" היא שאלה, והפעם, משלא נענתה, פכרה בחול בכף ידה, הסבה את מבטה לאחור ואימצה את עיניה לראות מה ריתק את בעלה, שבמקום לענות לה פער את עיניו, ניתק ממנה ונעמד לאיטו. עוד לפני שראתה את הדמות שהלכה והתקרבה אליהם, שמעה את פסיעותיה בחול.
"סופי..." עודד לחש והיא הזדקפה באחת, אחזה בזרועו ושאלה, "מה, עודד? למה אתה...?"
הדמות, גבר בגיל העמידה, קירח, ממושקף וכפוף קמעה, צעד נחוש לעברם, וסופי הייתה בטוחה שהוא עומד לשאול אותם דבר מה, עד שלחישותיו של עודד התגברו. "סופי, הוא... הוא..."
"למה אתה מגמגם, עודד? מה יש לך? אתה מכיר אותו?" שתיקתו של עודד הרגיזה אותה והיא לחשה, "אתה חושב שהוא מכיר אותך? בגלל זה אתה...?"
היא לא הספיקה לסיים את המשפט.
עודד התרחק ממנה וצעד לקראת הגבר המוזר. הם נעמדו זה מול זה, בוחנים אחד את פני השני כלא מאמינים.
הגבר שאל את עודד בקול צרוד, שמשום מה הזכיר לסופי גרירת נעלי בית חורפיות על רצפה מלוכלכת, "כמה זמן אתה פה?"
עודד המשיך לסקור את פניו של הגבר בעניין והשיב בקול חלש, "שעה."
"שעה? אתה בטוח?" הגבר שאל.
"כן."
נימת קולו של הגבר נעשתה חקרנית בו ברגע. "וראית עוד?"
עודד צחקק. "עוד?" הוא שאל ומצחו התקמט.
"כן, עוד," אמר הגבר, וסבר פניו החמורים שילח צמרמורת בגופה של סופי.
"עוד מה?" עודד שאל.
הגבר סימן שלושת רבעי מעגל מעל לראשו ואמר, "עוד."
עודד הניד בראשו. "לא." ואז, כמו חזר בו מדבריו, אמר, "אני לא יודע לְמה אתה מתכוון."
שפתיו של הגבר התעוותו קלות. "בגלל זה זינקת ככה כשראית אותי?"
עודד השפיל את מבטו כמו ילד שגערו בו ואמר, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."
"אני לא רוצה להפריע לכם," הגבר אמר והעיף מבט ריק בסופי. "שאלתי אותך שאלה פשוטה. תענה לי, ואני אלך. ראית עוד?"
עודד אמר בקול חנוק, "לא. אתה הראשון."
הגבר חייך, הושיט את ידו לעודד, וכשעודד לחץ אותה הוא משך אותו לעברו בתנועה פתאומית, שלף סכין ארוכה מתוך מעילו ונעץ אותה בחזהו בכוח איום. "אני הראשון," הוא לחש, וצפה בחיוך בעודד צונח לאחור ובוהה בעיניים פעורות בשמיים המתים.
סופי צרחה, "מה עשית? מה עשית?" ורצה אל בעלה. כשהביטה בגבר הזר, הוא התעלם ממנה והחל לצעוד בכיוון שממנו באו. היא צרחה, "הצילו! יש פה רוצח! רוצח! הצילו!" אך נענתה בדממה מוחלטת. "אבל זה לא יכול להיות," פנתה אל הגופה ונענעה אותה מצד לצד, עדיין לוטשת מפעם לפעם מבטים המומים בדמותו הנמרצת של הגבר הקטן שהלך ונבלע בחשכה. "עודד," קראה, נואשת, בעודה הולמת בחזהו, סוטרת לפניו, חובטת ברגליו. "עודד, תפסיק, אני מבקשת ממך, זה לא מצחיק." לאורה הקדחתני של המדורה ניסתה לפענח את המתרחש בנבכי עיניו הפעורות, לסחוט מהן אות חיים. "עודד," איימה, "אם אתה לא מפסיק עם זה, אני הולכת עכשיו." הגבר השרוע על גבו לא הגיב. "אבל זה לא יכול להיות," היא זעקה שוב. "אם אתה ממשיך ככה, אני נשבעת לך שאני הולכת." היא רצתה לקרב את פניה אל פניו, אך חששה שיבהיל אותה, כפי שעשה בכל הפעמים הקודמות שבדקה אם הוא חי, במיוחד בבקרים. היא העוותה את פניה ואמרה, "טוב, אתה יודע שאין ברירה." בידיים רועדות אחזה בידית הסכין, הסבה את ראשה לאחור ושלפה אותה בקריאת גועל. היא השליכה אותה הצידה ואמרה, "עודד, אני מקווה שעכשיו..." היא הסבה את ראשה בחזרה ושפתיה, כמו שאר גופה, קפאו. עודד נעלם.
שעה ארוכה בהתה בחול, ציפורניה גורפות תלמים מעודנים במקום שבו שכב בעלה; לרגעים חשבה שאיבדה את יכולת הראייה, אפילו התנחמה ברעיון. לא, היא איבדה את היכולת לראות את עודד, זה הכול, אמרה לעצמה. ככל שתתאמץ לראותו, יחמוק משדה ראייתה. סופי כמעט חייכה. האש החלה לדעוך ועיניה ננעצו בחול. היא תחבה את ידיה בין ברכיה, ונזכרה ביום אחד בילדותה, כשהייתה בת שש וחצי. הוריה יצאו בשעת ערב מאוחרת לאירוע משפחתי והשאירו אותה בבית. לאחר מעשה, הסבירו לה שהתכוונו להזמין שמרטפית, אבל ראו שנרדמה וחשבו שתישן עד הבוקר. במהלך שלוש שעות היעדרותם לא העלו בדעתם שהילדה התעוררה, גילתה שהיא לבדה בבית הנעול, והטיחה את ראשה בחלון בבכי תמרורים. היא הייתה בטוחה שאף אחד לא שומע אותה, וגרוע מזה, שכולם עזבו ולעולם לא ישובו. ובשעות האיומות ההן דמיינה, כפי הנראה בעקבות סרט שראתה יום קודם לכן, שהאנושות כולה עקרה מהכוכב הזה ועברה לכוכב אחר, והיא, הילדה הנעולה בבית, האדם האחרון בכדור הארץ. עד שהוריה הגיעו הביתה כבר התישה את עצמה בצרחות ונרדמה שוב. למחרת בבוקר, כשהתעוררה וראתה אותם, לא שכחה מה קרה, ולמרות שנרגעה, נולדה בה חרדת הנטישה המשונה, שנגעה לכל תושבי הכוכב. לימים התחלפה החרדה בוודאות, שלא חלקה עם נפש חיה, שיום אחד הכוכב יתרוקן מאדם, והיא תמצא את עצמה נעולה בתוך מבנה שאין כל דרך לצאת ממנו, ואפילו אם תצליח להשתחרר לא תמצא עוד אדם אחד בעולם כולו שיארח לה לחברה. אבל רק בלילה ההוא, על החוף שבאורח פלא נעשה שומם, לצד גופתו הבלתי נראית של בעלה, שבה אל זיכרון ילדותה והבינה שלא טעתה. היא לא שמעה דממה כזאת מעודה. רחשי האש, הים והרוח היו הסחת דעת קטנונית ותו לא, רעשי לוואי שנועדו לחפות על הס הנטישה הכבד. היא לא ידעה מתי זנח אותה העולם הערמומי מאחור, ואיך עלה בידי כולם לחמוק מטווח חושיה, אנושות שכולה מוגי לב שנסו מפניה כדי שלא ייאלצו להקשיב לסיפורה המגוחך. הסיפור היה לבית נעול, שאין יוצא ובא וממנו. היא קיפלה את רגליה מתחת לישבנה, חרצה תלמים חדשים במקום שבו שכב בעלה זה לא כבר, ובכתה חרישית. היא ידעה שלא ירחק היום והיא תקרוס תחתיה. אדם לא יכול לשאת מצב כזה לאורך זמן, ואם תעז לפצות פה, סביר להניח שתמצא את עצמה בבית נעול מסוג אחר לחלוטין. ואולי היא טועה, הרהרה. הרי בחודש האחרון למדה שהכול ייתכן. אולי יופיע עודד מחדש, בעוד יום, או שעה, או רגע, ויסביר שחלה טעות. אצבעותיה אימצו את המילה וכתבו אותה בחול שוב ושוב. טעות. עודד טען מהרגע הראשון שמה שקרה מקורו בטעות, ובמרוצת הזמן השתכנעה. כך התקיימו, אזרחי חלום לא מובן, בני חסותה של טעות פלאית. הלילה, חשבה, אולי התרחש הדבר שמפניו חששו יותר מכול, והטעות באה על תיקונה האכזרי. ואולי טעות לעולם חוזרת, ועודד אכן ישוב ויספר בחיוכו השלֵו שתיקן את הטעות בטעות חדשה. ראשה של סופי הסתחרר, והיא הפסיקה לשרבט את המילה, לחפור בחול, או לנסות לגרום לגרגירים המטופשים להידמות לבעלה החסר. "עודד," לחשה, "תחזור. קר לי נורא." היא עצמה את עיניה והתאמצה לשמוע אות חיים, אך חשדה שבינה ובין עולמם של הנוטשים, שמונה מיליארד לפי הפרסומים האחרונים, נפערה תהום שלאף אחד אין גישה אליה. "זה כמו לנסות לדבר בשפה שאין לך מושג..." אמרה בשקט, ובן רגע השתתקה. משהו השתיק אותה. משהו שהגיע מאחור. נשימות קצובות, מאומצות קמעה. שיעול קל. עוד לפני שחייכה, הציפה חמימות את בטנה והיא רצתה לפקוח את עיניה, אך הבטיחה לעצמה שתתאפק עד שהוא יגיע אליה. הוא חזר. היא ידעה. עודד חזר, ובקרוב יסביר לה מה בדיוק קרה שם. הלילה לא תרפה ממנו. היא התאזרה בסבלנות עד ששמעה את הנשימות לא הרחק מהמקום שבו ישבה, ולמשמע הקול הנעים, "סליחה, הכול בסדר?" פקחה את עיניה והביטה בו. הוא היה גבוה, רזה וסקרן. כמו עודד. אבל הוא לא היה עודד. הגבר שפנה אליה היה זר גמור. היא לא הבינה מאין צץ וכמעט ביקשה ממנו שיניח לה לנפשה. דקות ארוכות קראה את תווי פניו ברעבתנות מביכה, כי לא הצליחה לסלק מקרבה את הרעיון האווילי שעודד מתקן את הטעות באופן לא הגיוני בעליל ושב אליה בדמותו של גבר אחר; הגיונה גער בה וקבע שלוּ היה עודד מסוגל לעטות פנים של גבר אחר, כבר מזמן היה עושה זאת. לא. הגבר שקרא את תווי פניה בחזרה שלוש דקות תמימות, שנמתחו לאורך נצח אילם, לא היה עודד. היא מעולם לא ראתה אותו לפני הלילה ההוא, ועל סמך הבעתו המרותקת, גם הוא לא ידע מי היא. היא לא האמינה שמישהו הצליח לחדור אל הבית הנעול, ופחדה לדבר, פן יסתלק. הוא, מצידו, נשאר.
"אני מפריע לך?" שאל. הוא עמד להתיישב אך חיכה לאישור ממנה. "לא ידעתי שכל כך קר בשעות האלה," ניצל את שתיקתה, וחיכך את כפות ידיו מעל למדורה, שכמו ניעורה לחיים מרגע בואו. "אני בדרך כלל מגיע לפה מוקדם יותר, אבל הערב לא הספקתי, אז..."
"לפני שעה מישהו רצח את בעלי," היא קטעה אותו ונדהמה כששמעה את קולה, יבש ושקט.
"מה אמרת?" הוא רכן קלות לעברה.
"לפני שעה מישהו רצח את בעלי. זה קרה פה. הוא היה פה איתי. איש קטן ומגעיל, שבחיים לא ראיתי לפני כן. בא, כמו משומקום, שאל אותו שתיים שלוש שאלות, 'ראית עוד?', זה מה שהוא שאל, אין לי מושג למה הוא התכוון, הוא נראה לי קצת משוגע, ואז הם לחצו ידיים, והאיש הקטן היה אמור ללכת לדרכו, אבל הוא פתאום שלף סכין ודקר את בעלי בחזה והלך, פשוט ככה, הלך. בעלי מת במקום."
הגבר בהה בה רגע ממושך ואז שאל, "הלכת למשטרה?"
"זה לא יעזור," אמרה.
"למה לא?"
היא הצביעה על המקום שבו גרפה תלמים אינסופיים. "אתה רואה משהו? אתה רואה מישהו? הוא שכב פה, וכששלפתי את הסכין מהחזה שלו, הוא נעלם. אתה רואה את הסכין? ליד הרגל שלך."
"מה זאת אומרת נעלם?"
"נעלם. אתה בטח חושב שאני לא נורמלית. זה בסדר. אני לא מצפה ממך או ממישהו אחר להאמין לי."
הפעם לא חיכה לאישורה, והתיישב במרחק מטרים ספורים ממנה.
"ובגלל שהוא נעלם את לא הולכת למשטרה?" שאל בקול שרכותו הפתיעה אותה.
"הוא לא נעלם כאילו מישהו לקח אותו. הוא נעלם כמו משהו שהרגע היה פה ופתאום הוא כבר לא. אם אני אספר למשטרה שבעלי נרצח והתנדף באוויר, הם..."
"יכול להיות ש...?"
"בבקשה," קראה את מחשבותיו, "אני לא משוגעת, ואני גם לא מדמיינת דברים. לא חלמתי כלום. הכול קרה פה. פה. זה בסדר, גם אם אני הייתי במקומך, לא הייתי מאמינה לי. אבל אני לא משקרת. בעלי נרצח פה לפני שעה, הוא נעלם, ואני בטוחה שאף אחד במשטרה לא יאמין לי." היא חייכה והנידה בראשה. "אפילו אם הייתה גופה, זה לא היה עוזר."
"למה?" קולו נסדק במקצת.
"כי עודד, בעלי, לא מת הלילה בפעם הראשונה."
שתיקתו רעמה, ולרגע נדמה לה שהגלים מלגלגים עליה בצחוק של מים וקצף.
"גם אם לא הייתי אומרת כלום, כי הייתי רוצה שיתפסו את המנוול שעשה את זה, מהר מאוד היו מגלים שעודד מת כבר לפני שנתיים וחצי. מה הטעם לחקור רצח של מישהו מת? זה מה שהיו אומרים לי. אני מבינה את ההיגיון שבשאלה, למרות שאם תשאל אותי, זה היגיון של אנשים צרי אופקים, אבל מה זה משנה? ממילא אף אחד לא היה מאמין לי. אין גופה, ומי שמת - לא באמת מת הלילה, אלא לפני שנתיים וחצי. אם לא חיים פעמיים, בטוח שלא מתים פעמיים. אני יודעת. ואני גם מנחשת מה עוד היו אומרים לי. היו שולחים אותי לפסיכיאטר, והיו קובעים שאני בסך הכול עוד אלמנה שלא סיימה להתאבל. ממציאה סיפורים מוזרים. וגם אם הייתי מראה להם תמונות שצילמתי, מהחודש האחרון, שלו ושלי, הם לא היו מאמינים..."
שטף הדברים הפתיע את שניהם, וכשתהתה באשר לרהיטות מחשבתה, זמן כה קצר לאחר שבעלה נרצח לנגד עיניה, ידעה שכבר מזמן השתוקקה לספר למישהו, מישהו שנמצא מחוץ לבית הנעול, מה עבר עליה מאז הבוקר ההוא, 41 ימים קודם לכן, כשהיקום החל לדבר בלשון של טעויות.
רק עכשיו שמה לב שברגע שהזר התיישב מולה דיברה בראש מושפל, כאילו דיברה עם עצמה. היא נשאה אליו את מבטה ולא הצליחה לפרש את המבט בעיניו, אך ידעה שאם לא קם והלך לנוכח הדברים ששמע, כפי הנראה רצה לשמוע עוד. היא כבר עמדה להמשיך, כשלפתע פרצה בבכי חרישי והליטה את פניה. "אני ידעתי..." לחשה, "ידעתי שהרגע הזה יגיע. לא ככה. לא בצורה כל כך... אבל ידעתי. מישהו תמיד חייב להרוס הכול. העולם לא מוכן לניסים. איך אני מדברת, ניסים. אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת. הרי מה זה נס, בסך הכול? טעות טובה. אני כבר לא יודעת מה אני אומרת. לפני שעודד חזר לא הייתי מוציאה מילה כל כך מטומטמת מהפה אפילו בשביל כסף. אני לא מאמינה בשטויות. גם עודד לא. 'כל האמונות תפלות', זה המשפט שלו. אני מדברת יותר מדי."
ההפוגה הראשונה נמשכה דקות אחדות. היא לא התבוננה בזר. רק מכורח שתיקתו - הצלולה, העמוקה, המקבלת - הבינה שעדיין הוא שם, לצידה. בימים המשונים לאחר חזרתו של עודד, כשדמיינה את עצמה מספרת את הסיפור, פותחת את דלת הבית הנעול מרצונה, חשבה על אחיה האהוב, או על חברה קרובה, מדריכת פילאטיס מירושלים. לא היו אפשרויות נוספות. כל קרובי המשפחה, החברים והמכרים האחרים לא היו מנסים אפילו להתמודד עם מעשייה שכזאת. בשום אופן לא שיערה בנפשה שתחלוק את הסיפור עם זר גמור. לפתע חשה דחף עז להתבונן בו שוב, רק כדי לוודא שלא מדובר בתימהוני או במשוגע. מבטו לא מש מפניה, ונדמה לה שכל נקודות הקשב בפניו, רשת עלומה של עצבים ותתי־חושים, ממוקדות בה ביכולת ריכוז נדירה. הגבר הזר נראה אדם הגיוני, רציני, שקול. מכל האנשים שיכלו להיקרות בדרכה בלילה ההוא, מכל התימהונים, המשוגעים, המטרידים, המחליאים, המגונים, הרצחניים והמשמימים, דווקא הוא. שוב נתלתה המילה 'נס' על שפתיה, כמו יריקה שנפלטת בלהט הדיבור, ושוב דחתה אותה מעליה בבוז. היא אפילו לא התחילה לעכל את מה שאירע, אבל הצורך הבלתי נשלט לספר את הסיפור היה דרכה ההגיונית היחידה להפר את דממת העולם שנטש. כמה פעמים שמעה את עצמה מבתקת את בתולי העלילה, כמה חיכתה לרגע הזה, כמה קיוותה שאינה טועה כשבטחה בזר הגמור. היא סובבה את המפתח במנעול והזמינה את האורח להיכנס פנימה.
"לפני שנתיים וחצי חרב עליי עולמי. עודד, בעלי, אהובי מזה שבע שנים, מת. יצא לרכוב על האופניים השכם בבוקר, ולא חזר. שלוש שנים הוא רכב, כל בוקר. שעה בדיוק. פעם או פעמיים הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, אבל אמרתי לו שזה לא בשבילי. אני אוהבת לצעוד, אבל לא כל כך מוקדם. וגם על אופניים אני לא משתגעת. הוא נהג לצאת על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותי, אבל כשהוא חזר הוא היה מלא אדרנלין, ואף פעם לא שם לב לכל הרעש שהוא עושה. עם הזמן, בלי להתכוון לכך, הוא הפך לשעון המעורר שלי. ברגע שהיה פותח את דלת הבית, הייתי מתעוררת. הרבה פעמים התעוררתי מתפקעת מצחוק, בגלל כל האנרגיה הזאת שלו, שהוא לא הצליח להשתלט עליה. עודד היה גבר מאוד לא מגושם, אבל כשהוא חזר מרכיבות הבוקר, כמעט תמיד הוא היה נתקל במשהו כשהוא הכניס את האופניים הביתה. קראתי לו 'פרש האפוקליפסה השלומיאל שלי'. הם היו ארבעה, בגלל זה הכינוי. ארבעה גברים שרכבו כל בוקר שעה. עודד קרא להם 'רוכבי השחר'. אני העדפתי את הכינוי שלי. הם לא רכבו ביחד, כי כל אחד גר באזור אחר של העיר, אבל מפעם לפעם המסלולים שלהם חפפו. הם גם לא דיברו, מקסימום הנהון קטן של הראש. פעם אחת קרה משהו ממש מצחיק. אחד מרוכבי השחר לקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, והם לא הבינו מאיפה הם מכירים אחד את השני, עד שהרוכב עמד ללכת. שאלתי את עודד איך זה יכול להיות, והוא אמר שכל מה שקורה בשעה המדהימה ההיא, לפני שהיום מתחיל, שייך כאילו רק לשעה ההיא, ולא זולג לחלקים האחרים של היום. ואז, הבוקר ההוא. ידעתי שמשהו קרה ברגע שהטלפון צלצל, כי הצלצול העיר אותי, לא עודד. הייתה לעודד תאונה ועכשיו הוא שוכב, פצוע, במצב קשה, באיזה בית חולים. זה מה שחשבתי. ואז בישרו לי. אחד הרוכבים ראה את זה קורה, מרחוק. באמצע הרכיבה, בלב רחוב שומם, עודד התמוטט, צנח על הכביש ומת במקום. דום לב. הרוכב המבוהל הזעיק אמבולנס, אבל הכול קרה בשניות. למרבה המזל, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרוכב היה זה שלקח את הבן שלו לטיפול במרפאה של עודד, וככה הוא זיהה אותו. ד"ר עודד רון, הוא אמר לכל מי ששאל. תאר לך כמה זמן היה עובר עד שהיו מגיעים אליי אם מישהו אחר היה מוצא אותו. לא היה עליו כלום, לא תעודת זהות, לא רישיון נהיגה. בהתחלה אמרתי להם שהם טועים. עודד היה בריא כמו שור. מה פתאום דום לב? עודד עשה ספורט, לא אכל שטויות, נבדק אחת לשנתיים - שהוא ימות מדום לב בגיל 36? אבל אז, כשלקחו אותי לזהות את הגופה, זה היה רגע בלתי נתפס. הרי בכלל עוד לא קלטתי כלום, מבחינתי עודד היה איפשהו בחוץ, אפילו שהחזירו לי את האופניים. בדרך לשם הרגשתי שיגעון באוויר. כאילו, אם הגבר שאני עומדת לראות הוא באמת עודד, אז העולם השתגע, והכול יכול לקרות. לא הייתה לו שום הבעה על הפנים. כלום. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי - המתים מעמידים פנים. זה הרי לא ייתכן, שעודד שאני אוהבת, עודד שאני מכירה כל כך הרבה הבעות שלו, פתאום הופך לחסר הבעה. לא יודעת מאיפה אנשים מביאים את הקשקוש הזה של הבעה שלווה על פני המת. לא ראיתי שום שלווה בפנים שלו. כששאלו אותי אם זה עודד, אמרתי 'לא', ורק אחרי כמה שניות תיקנתי את עצמי. אתה יודע מה הכי שבר לי את הלב? חשבתי עליו ברגע שלפני האחרון, כשהמוות הפתיע אותו. אני לא באמת מסוגלת לדמיין רגע כזה, ובכל זאת, לא הפסקתי לחשוב על האכזריות של הרגע ההוא, כשפתאום הוא הבין שהכול נגמר. לי היו שנתיים וחצי להבין את זה, ולו היו כמה שניות. עכשיו אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. שלושה חודשים הייתי מאובנת. קיר. הכול נהדף ממני. מילים טובות של אנשים שאהבתי, מחוות מרגשות, שום דבר לא הצליח לחלחל פנימה. הסימפוניה הרביעית של מאהלר, שמגיל 17 אני מקשיבה לה בכל בוקר. המשכתי להקשיב לה, אבל היא כאילו איבדה מעוקצה, כמו כשמתבגרים, ויום אחד מקשיבים לתקליט שנורא אהבת בצעירותך, וזה כבר לא זה. אבל ידעתי שזה לא מאהלר, וזאת בטח לא המוזיקה האלוהית, אלא אני. עברתי תקופה ארוכה של משהו שאני קוראת לו 'אי ספיקת חושים'. מה ששמעתי עבר ליד האוזניים שלי, מה שראיתי חלף מול העיניים שלי, אפילו המאכלים האהובים עליי כבר לא עניינו לי את החך. הכול נעשה תפל. הדבר היחיד ששימח אותי, חוץ מהזיכרונות שלנו, היה התמונה ההיא שהמשכתי לדמיין, של עודד רוכב על האופניים אי שם. אחרי שלושה חודשים הייתי מוכרחה לחזור לעבוד. מי היה מאמין שחשבונות יכולים להציל את השפיות. אני לא אשקר, היה משהו נעים בחזרה ההדרגתית הזאת אל החיים שלא אכזבו וחיכו לי בסבלנות. רק מפלצת תישאר אדישה לנאמנות של התלמידים שלי. חוץ מאחד, כולם חיכו שאחזור לעצמי ועזבו את המורים המחליפים שלהם ברגע ששמעו ששבתי ללמד. לא אמרתי לך, אני מלמדת מתמטיקה באופן פרטי. אז עבדתי, המון, ובסופו של דבר חזרתי לשגרה מלאה, ולא הפסקתי לשאול את עצמי על מי אני עובדת. אני זוכרת שלא רציתי כלום, חוץ מלכעוס, אבל בשקט. לא לצרוח, לא להשתולל, רק לטפח שנאה קטנה ובריאה אל העולם המזויף שבו חייתי כאחת האדם. והבנתי שאני כבר לא כאחת האדם. אתה חי, אתה עושה כל מה שצריך, ובכל זאת, הזיוף לא מרפה. כאילו מישהו רואה אותך וחושף את השקר שלך, כל הזמן, משעה לשעה. ידעתי שמשהו מוכרח להשתנות, אבל לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. עד שיום אחד, כשהסתובבתי בעיר, ראיתי תמונה של מאהלר בחלון ראווה של חנות. אתה בטח מכיר אותה, תמונה מאוד ידועה, בשחור־לבן, הוא יושב בכיסא ומביט לצד, יד אחת שלו קפוצה על הרגל שלו והיד השנייה נשענת על המסעד, והוא נראה רגוע ודרוך בעת ובעונה אחת. תמיד אהבתי את התמונה הזאת, ותמיד רציתי לתלות אותה בסלון, אבל עודד לא הסכים. לא הייתה לו בעיה עם כל הפסלים המוזרים שקניתי, או עם הציורים המופשטים, שאלוהים יודע מה עבר לי בראש כשקניתי אותם, אבל בכל פעם שהראיתי לו את התמונה הזאת של מאהלר ואמרתי לו שאני רוצה לתלות אותה בסלון, הוא אמר, 'על גופתי המתה.' עודד לא דיבר ככה, זה ממש לא התאים לו, והוא גם לא אהב להתווכח. אבל הוא שנא, ממש תיעב פולחני אישיות, ככה הוא קרא לזה. הוא אמר שלתלות תמונה של אדם מפורסם על הקיר בסלון זה מביך לא פחות מלתלות פוסטר של כוכב רוק על הקיר בחדר של נערה מתבגרת. וביום ההוא, בערך עשרה חודשים לאחר מותו, כשראיתי את התמונה בחלון, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. מרד זעיר. 'על גופתך המתה אינדיד.' אחר כך כבר הרשיתי לעצמי לעשות עוד קצת שינויים מינוריים. פה אגרטל חדש, שם כיסא אדום קטן במקום ההדום המזעזע שהוא כל כך אהב ואני ממש שנאתי. אפילו קצת הצטערתי שלא היו לנו מחלוקות גדולות יותר, שיהפכו את המרד שלי למשמעותי יותר. אז מצאתי עוד תמונה של מאהלר ותליתי אותה בחדר העבודה, ועוד תמונה של הפרטיטורה של ההתחלה של הסימפוניה הטרגית שלו, ששנינו אהבנו מאוד. אותה תליתי על הקיר במסדרון שמוביל לחדר השינה. וכל הזמן הקול הזה, שלי, לא של מישהו אחר, בתוך הראש. סופי, על מי את עובדת? שנה וחצי אחרי שהוא מת עשיתי מעשה. התחלתי להוציא אותו מהבית, בהדרגה. קודם דברים קטנים, דברים שהמשכתי לקנות ולשים במקרר או בארונות, למרות שלא אהבתי אותם ורק הוא היה אוכל אותם. או הבושם שלו, האפטרשייב, השמפו נגד קשקשים שלו. אחר כך, וזה כבר ממש תבע ממני תעצומות נפש - האופניים. מכרתי אותם לחנות אופניים מיד שנייה. הרגשתי כל כך אמיצה. כל פעם העלמתי עוד חלק קטן ממנו, כי רציתי לספר לעולם ולעצמי שאני מעשית. סוף סוף. ואז הגיעה שעת המבחן האמיתית. הבגדים של עודד. היו לו לא מעט, וכמה ימים אחרי יום השנה השני אמרתי לעצמי, די, מספיק, אלה בסך הכול בגדים. החלטתי לתרום אותם. אני זוכרת איך הסתכלתי על הארון מתרוקן והרגעתי את עצמי, זה בסדר, הוא כבר לא צריך אותם. ארזתי אותם ומסרתי אותם לאיזה מקום, ובלילה חלמתי שהוא רוכב על האופניים שלו, עירום. למחרת הלכתי לשם ולקחתי את הבגדים שלו בחזרה. התנצלתי והשארתי להם צ'ק. הם בטח חשבו שאני לא נורמלית. רק אחרי שהחזרתי את הבגדים של עודד לארון, הבנתי משהו. אם אני רואה אותם, אני בכלל לא חושבת עליהם ולא עליו. אבל אם הם לא נמצאים שם, אני ממש מבחינה בחסרונם, כלומר, בחסרונו. כמו צורת המסגרת של תמונה, שנשארת על הקיר אחרי שמסירים אותה ממנו, ככה ראיתי אותו. כל הנוכחות שלו התאפיינה במסגרות דמיוניות. מסגרת של אופני רכיבה. מסגרת של בקבוק שמפו. מסגרת של בושם. אפילו מסגרת של אדם זועף על כורסה מול תמונה של גוסטב מאהלר. אולי גם אני הפכתי למסגרת של מי שהייתי לפני מותו, ומכאן תחושת הזיוף. לא יודעת. עם הזמן החיים דווקא נעשו לא רעים בכלל, אפילו נעימים. אבל סתמיים. חל שיפור מסוים באי ספיקת החושים, ועדיין, התפל שלט בעולמי. שאלתי את עצמי אם אי פעם תחושת הזיוף תרפה ממני, או שנגזר עליי להעמיד פנים לעד."
היא הפליטה גיחוך קטנטן, כמו לועגת לעצמה. אז שתקה חצי דקה, וכששבה לדבר נימתה הייתה עניינית וקרת רוח, ונדמה שקולה הרחיק מהחוף.
"בוקר אחד, שנתיים וחצי בדיוק אחרי שעודד הלך, העיר אותי צלצול הפעמון. השעה הייתה שבע וחמישה. רציתי להמשיך לישון, וניסיתי להתעלם ממנו. שיחזרו יותר מאוחר, אמרתי לעצמי. ובדיוק כשעצמתי את העיניים, שוב נשמע הצלצול. שבע ושש דקות. הייתי בטוחה שזאת השכנה חסרת הטקט שלי, שכבר פעם אחת דפקה אצלי בדלת בשבע בבוקר, כי היא הכינה סנדוויץ' לבן שלה לשעת אפס ונגמרה לה החמאה. התחלתי לצאת מהמיטה, ופתאום קלטתי. הצלצול, או יותר נכון, סדר הצלצולים בפעמון - אחד ארוך, אחד קצר ועוד אחד ארוך. רק אדם אחד מצלצל ככה בפעמון. כשהגעתי אל הדלת, הצצתי בחור העינית, והרגשתי שמישהו הצמיד שוקר חשמלי לעין שלי. נרתעתי לאחור - לא, זה לא מדויק, נהדפתי לאחור וכמעט נפלתי על הרצפה. בכלל לא חשבתי על מה שראיתי. פחדתי לגשת שוב אל הדלת, בגלל התגובה האינסטינקטיבית של העין שלי, אבל הצלצול נשמע עוד פעם - ארוך, קצר, ארוך. התקרבתי אל הדלת, הצמדתי את העין השנייה לחור העינית, ופשטתי את הזרועות לצדדים, יד על כל קיר, כדי לא לאבד את שיווי המשקל. ככה עמדתי שעה וחצי. ראיתי, ולא הבנתי מה אני רואה. עודד עמד שם, מהעבר השני של הדלת, בגופייה שחורה ומכנסי התעמלות כחולים, בדיוק כמו ביום האחרון שהוא יצא לרכיבה. הוא נראה אותו הדבר. רוב הזמן הוא עמד שם בראש זקוף, אבל מפעם לפעם הוא השפיל את הראש וחיכה. הוא ידע שאני מסתכלת עליו. להגיד לך שפרצתי בבכי? שצעקתי? שרעדתי בכל הגוף? אני לא יכולה להגיד משהו כזה, כי אני בכלל לא זוכרת מה קרה בשעה וחצי ההן. רק דבר אחד אני זוכרת. הבנתי שהעמדת הפנים הסתיימה. הנה זה קרה. שנתיים וחצי אחרי שעודד מת איבדתי את שפיות דעתי. סופית. רציתי להסתובב, לחזור למיטה, להתכסות בשמיכה ולשגר לעולם מסר, משהו כמו 'ניסיתי, באמת שניסיתי'. אבל הפיתוי היה בלתי נסבל. ידעתי שאם אני פותחת את הדלת לא יישאר ממני שום דבר, אבל רציתי, יותר מכל דבר אחר, להתמסר לשיגעון. פתחתי את הדלת, נשענתי על הקיר וחיכיתי שייכנס. הוא עמד לחבק אותי, אבל אני נצמדתי לקיר והוא הבין. הוא צעד פנימה, אני סגרתי את הדלת והצצתי פעם אחרונה בחור העינית. ידעתי שאני נפרדת מהעולם שהכרתי לפני שבעלי המת חזר. אחר כך הכול קרה נורא לאט. הדממה בינינו הייתה לא טבעית. אפילו כשהכרנו, עשר שנים לפני כן, בפגישת מחזור אידיוטית של התיכון - שנינו למדנו באותה השכבה, אבל אף פעם לא הבחנו זה בזה עד לאירוע ההוא - אפילו אז לא היינו כל כך נבוכים ומלאכותיים. הוא עוד פעם ניסה לשלוח יד לעברי, ואני שוב נרתעתי, והוא הנהן ולחש, "זה בסדר." הסתכלתי עליו ובן רגע כל המסגרות התמלאו. כן, הייתי מבוהלת, וההתנהגות שלו הייתה מוזרה מאוד, בלשון המעטה, אבל בכל זאת משהו היה כל כך נכון ברגע המקרטע ההוא. שעתיים ישבנו במטבח, אחד מול השני, בלי להוציא הגה. אפילו אם רציתי, לא הייתי מסוגלת לדבר. לא העזתי לגעת בו. וכל הזמן, בראש, ניסיתי למצוא את השיטה שבשיגעון. אנשים מתים לא חוזרים לחיים, אפילו אם האלמנות שלהם התחלקו על השכל. כבר במשפט הראשון שהוא אמר, הוא כאילו קרא את המחשבות שלי. 'סופי, אני לא רוּ...' כשהוא ראה שאני מהנהנת, הוא השתתק. ברור שהוא לא היה רוח. אף פעם לא האמנו בשטויות האלה. הבאתי בלוק דפים וככה התחלנו לשוחח. אני כותבת והוא מדבר. עוד לפני שהספקתי לכתוב משהו, הוא חייך ואמר, 'בסוף תלית את התמונה של מאהלר.' לא התייחסתי. עוד לא הגענו לשם. שאלתי אותו איפה הוא היה. הוא לא הבין את השאלה. התעצבנתי ושאלתי אותו עוד פעם איפה הוא היה בשנתיים וחצי האחרונות. 'שנתיים וחצי?' הוא שאל, מופתע. ראיתי שהוא לא משקר. הוא באמת היה מופתע. 'זה קרה לפני שנתיים וחצי?' הוא שאל, ואני לא הרפיתי. חזרתי על השאלה עוד פעם, והוא אמר שאין לו מושג. 'אני לא יודע, סופי, איפה הייתי. אני אפילו לא יודע אם הייתי.' תבין, לרגע לא הטלתי ספק בדברים שהוא אמר, אבל במשך כל היום ניהלתי מלחמת התשה נגדו, כי פחדתי, למרות הפיתוי, לאבד אחיזה במציאות. זה היה היום הראשון שלנו, וזה גם היה היום הקשה ביותר מאז שהוא חזר. הוא נשבע לי שהוא לא זוכר כלום. לפני שהוא בא הוא מצא את עצמו במקום שבו הוא מת שנתיים וחצי לפני כן. הוא ידע שהוא מת, אבל לא היה לו מושג כמה זמן עבר מאז שהלב שלו הפסיק לפעום. הוא כל הזמן חזר על המשפט הזה. 'סופי, גם אני לא מבין מה קורה פה.' מבחינתו, תאמין או לא, עברו רק כמה דקות מרגע מותו. כשהוא ראה שאני לא מתרצה הוא אמר שהוא מבין, ושאל איזו ברירה הייתה לו חוץ מלבוא אל המקום היחיד שהוא קרא לו 'בית'. היה רגע מסוים שכבר לא יכולתי להקשיב לו. כל הדברים שהוא אמר נשמעו הגיוניים לחלוטין, אבל העובדה שהוא ישב שם, במטבח, מולי, ואפילו משהו מריח הזיעה שלו הגיע אליי, שיגעה אותי. כתבתי לו שאני הולכת לנוח. כמובן, לא עצמתי עין. שכבתי במיטה ובהיתי בדלת חדר השינה. רציתי להתרחק ממנו, אפילו לכמה רגעים, וככה העברנו את היום. שעה של תקשורת, חשדנית מצידי, מתנצלת מצידו, ואחריה הפוגה תיאטרלית. באותו היום לא היה חדר בבית שלא הסתגרתי בו, כולל המזווה, עד שחשבתי שאני מסוגלת 'להתעמת' איתו שוב. נכנסתי ויצאתי מחדרים, והוא המשיך לשבת ליד השולחן במטבח, סבלני כמו שרק עודד ידע להיות. ברור לך שלגמרי שכחתי את עצמי, וכשאחר הצהריים מישהו צלצל בפעמון, חטפתי זעזוע קל, כי במשך כמה שעות כל העולם היה מובלעת של שני אנשים המומים. ידעתי שזה תלמיד שלי, וחשבתי עליו ועל כל אלה שאמורים להגיע בהמשך. עודד שלח אותי לחדר השינה, פתח את הדלת, הציג את עצמו כאחי ואמר לתלמיד שאני חולה. גם זה היה רגע לא פשוט, כי פתאום קלטתי שאני לא האדם היחיד שרואה אותו. הבנתי שהוא לא יציר דמיון שלי, או פרי הזיה שעברה כל גבול. כל כך שמחתי שהתלמיד ראה אותו והגיב אליו, אבל אז הדברים נעשו מפחידים כפליים, כי עודד חזר. עודד חזר מן המתים. מעשי כהרגלו, הוא ביקש ממני להתקשר לכל התלמידים ולהודיע להם שעקב חופשת מחלה כל השיעורים הקרובים מבוטלים, ואני לא התווכחתי. עד לשעה הקשה הבאה, כשעוד פעם לא הסכמתי לקבל את הדברים כמות שהם. 'זה לא יכול להיות,' כתבתי עד שהיד כאבה לי. דף שלם מילאתי במשפט, עד שהסבלנות שלו פקעה, והוא לקח לי את היד והצמיד אותה לחזה שלו. 'את מרגישה אותו?' הוא כמעט צעק. בהתחלה נרתעתי, ואחרי רגע הושטתי את היד בחזרה אל החזה שלו וגיששתי אחרי ליבו. כלום. כאילו החזה התרוקן. 'רק אל תגידי שאין לי לב,' הוא ניסה להתבדח, ואני עוד פעם הסתגרתי בחדר השינה. בפעם הבאה שיצאתי משם, עדיין לא האמנתי לו. לא אמרתי כלום, והוא הבין רק מאיך שהסתכלתי עליו. ואז הוא ביקש ממני להרוג אותו. ככה, חד וחלק. הוא אמר שהוא חייב להוכיח לי. אחרת נמשיך ללכת סחור סחור במקום להתרכז בדבר החשוב באמת. אפילו לא העזתי לשאול מה הדבר החשוב באמת. בהתחלה סירבתי, כתבתי לו שאני לא רוצחת, והוא צחק ואמר שגם הוא לא חי. 'אנחנו עושים את זה בשבילך,' הוא אמר, ואז הוא הוסיף את המשפט שהכריע את הכף. 'אנחנו לא יודעים לכמה זמן באתי.' אחר כך אני זוכרת שהוא סחב אותי בכוח לא מבוטל לחדר השינה, הרגליים שלי נגררו אחריו והפה שלי לא הצליח למחות, ואני רק התחננתי שהיום המופרע הזה ייגמר. באמת שהתגעגעתי לתחושת הזיוף, כשעודד השתרע על הצד שלו במיטה, השליך לעברי את הכרית שלו וציווה עליי לחנוק אותו. 'כמו בסרטים,' הוא אמר, 'בכל הכוח. תלחצי. כמה דקות. עד שתהיי בטוחה.' זה היה פשוט נורא. 'אין לנו זמן,' הוא גער בי, וכשסוף סוף שמעתי בקולו, הוא צעק עליי, 'יותר חזק, סופי.' אני חושבת שברגעים ההם, כשנשענתי בכל הכוח על הכרית, ו'הרגתי' את עודד, הבנתי שאין דרך חזרה. השיגעון היה מוחשי כמו חפץ. עודד היה קפוא מתחתיי, אני הייתי קפואה מעליו, והמחשבות דהרו לכל כיוון. הכרית הזאת, שהפרידה בינינו, גרמה לי לקוות שאולי, כשארים אותה, אחשוף פרצוף אחר. אבל לא באמת רציתי לראות מישהו אחר. השעון ליד המיטה סיפר לי שאני חונקת אותו כבר שש דקות, וכשהרמתי את הכרית מהפנים שלו הוא שכב בעיניים פקוחות ושאל בשקט, 'עכשיו את מאמינה לי?' הכרית, הדלת, האוויר שנשמנו, כל אלה היו מחיצות בינינו. ראיתי אותו ולא הפסקתי לא להבין. הנוכחות שלו התישה אותי, כי כל הזמן פקפקתי בה, ואין דבר מעייף יותר מלפקפק במה שהחושים מספרים לך. שוב באתי והלכתי, ואפילו שקלתי לצאת ולהתאוורר, אבל פחדתי שאפגוש מישהו שאני מכירה, במיוחד כשלא יכולתי לדבר. על הרגע הזה חלמתי כל כך הרבה זמן. לשבת ולספר למישהו הכול. כבר ביום הראשון, בזמן אמת, השתוקקתי לספר. בדיעבד נדמה לי שאיבדתי את הקול כדי להתאפק. כדי לא להרוס את כל מה שעוד יקרה ביני ובין עודד. באותו הלילה, למרות שהייתי מותשת, לא הלכתי לישון. גם עודד נשאר ער. הוא הבין שאני לא מעוניינת לדבר, ופשוט ישבנו וצפינו במרתון סרטי פעולה קוריאניים שהקרינו באיזה ערוץ נשכח. כמו שני פסלים ישבנו וראינו את המשוגעים האלה משתוללים, ובאחד הרגעים, נדמה לי שזה היה באמצע הסרט האידיוטי השני, התחלנו לצחוק. אפשר להגיד שברגע ההוא הקרח נשבר. אני חושבת שזה היה גם הרגע הראשון מאז שעודד חזר שהצלחנו לחוות אינטימיות אמיתית, כי היינו כבר עייפים, וידענו שהסרט לא מעניין אותנו, והיינו מוכרחים לתת דרור לכל מה שהתחולל בתוכנו. הקוריאנים צעקו ונלחמו, ואנחנו צחקנו, עד שכבר לא היה לנו כוח. אני חושבת שזה היה קצת לפני שש בבוקר, שכבר הרגשתי שאני מתחילה להירדם, ועודד ביקש ממני, כמעט התחנן, שאישאר איתו עוד קצת. הוא לא אמר עוד כלום, אבל אני הבנתי שקינן בו פחד - מובן לחלוטין, בהתחשב בנסיבות - שאולי עוד מעט יקרה משהו. בסוף נרדמנו שנינו על הספה. התעוררנו אחרי שש שעות בערך. ליתר דיוק, אני התעוררתי והוא היה עדיין שקוע בשינה. הסתכלתי עליו ו...כן, פחדתי שאולי הוא... החזה שלו לא עלה וירד, הוא לא נחר, פשוט שכב שם כמו בול עץ, ולא הייתה לי דרך לדעת. ניערתי אותו וקראתי בשמו. הוא התעורר והסתכל עליי מופתע. 'הקול שלך חזר,' הוא אמר. אפילו לא שמתי לב. הכנתי לנו קפה, וכשישבנו בפינה האהובה עלינו, ליד השולחן במטבח, הוא שאל אותי מה עבר עליי בשנתיים וחצי האחרונות. צחקתי ואמרתי, 'מכבש.' סיפרתי לו הכול, על תחושת הזיוף, על הניסיון הכושל להיפטר מהבגדים שלו, על התמיכה של החברים והמשפחה, על הצדדים היפים שגיליתי באנשים, על הגעגועים ועל הייסורים, ועל פעולות המרד הקטנות, כמו התמונה של מאהלר בסלון. סיפרתי לו שבאמצע הבית נפער מכתש. אני מכירה אנשים שנשארו לחיות בתוך מכתש כזה, ככה, בלב הבית, אני מכירה אחרים, כמוני, שמטופפים על קצות האצבעות מסביב למכתש, ואני מכירה גם כאלה שמחלקים את זמנם בין המכתש ובין החדרים האחרים בבית. אחר כך הגיע תורו לספר לי. שאלתי אותו איך הוא הרגיש ברגעים ההם. 'רגע,' הוא תיקן, 'לא רגעים.' הוא אמר שעוצמת ההפתעה לא אפשרה לו להרגיש יותר מדי. הוא זכר שפתאום משהו השתבש, והכול התחיל להשחיר לו מול העיניים. הדבר האחרון שהוא ראה היה הרגליים שלו, מרפות מהפדלים ומדשדשות על האספלט. והמחשבה האחרונה, שליוותה את רגע מותו, הייתה שנפלה טעות. 'הייתי אמור להמשיך לרכוב על האופניים, לחזור הביתה, להעיר אותך, להתקלח, לשתות קפה יחד איתך ולצאת לעבודה. במקום זה מתִי.' אחר כך הוא אמר משהו שגרם לי להצטמרר בכל הגוף. 'אתמול בבוקר, כשמצאתי את עצמי על הכביש ההוא, לבד לגמרי, רק אני וזיכרון מותי החפוז - הרי לא ידעתי כמה זמן עבר מאז - חשבתי שוב על הטעות, אלא שהפעם הייתי בטוח שהיא תוקנה.' אחרי שהסתבר לו שחלפו שנתיים וחצי, מחשבה חדשה התחילה לטרוד את מנוחתו. הוא אמר לי שכעת נדמה לו שהחזרה שלו מן המתים היא הטעות האמיתית. לא הבנתי, והוא אמר, 'סופי, אין פה מה להבין. המתים מתים והחיים חיים. זה שאני יושב פה ומדבר איתך וגורם לשנינו להרגיש כמו משוגעים, זאת הטעות. אני לא מבין איך דבר כזה קרה, אבל ברור שזאת טעות.' כמעט שאלתי אותו אם הוא מצטער שהוא חזר, אבל קלטתי שזו בכלל לא הנקודה. החזרה שלו לא הייתה קשורה אליי, או אפילו אליו. אף אחד לא שאל לדעתו. זה פשוט קרה. עודד אף פעם לא היה פרנואיד, אבל בבוקר ההוא, כשישבנו ודיברנו על הטעות, הוא אמר כמה דברים מוזרים שגרמו לו להישמע קצת כמו מישהו אחר. יותר מהכול, הוא פחד שהשרירותיות של העניין תחזור על עצמה. כמו שהוא חזר, ללא מילת הסבר יחידה, ככה הוא גם יכול להיעלם. 'אולי הם לא יודעים שנפלה טעות,' הוא אמר, וכששאלתי אותו מי זה 'הם', הוא צחק ואמר, 'נו, את יודעת, ההם האמורפים האלה.' ואז הוא הוסיף בלחש, 'הקוריאנים,' ושוב צחקנו. מאותו רגע התחלנו לקרוא לזה 'הטעות של הקוריאנים', ומשהו בנו קצת נרגע ביחס לכל סימני השאלה הגדולים. אבל היו דברים שהייתי חייבת לברר. שאלתי אותו איך ייתכן שאין בו אפילו טיפת תרעומת על כל מה שקרה לו. הוא משך בכתף ואמר, 'למי בדיוק היה זמן להתרעם?' והוסיף שהוא לא יודע לכמה זמן הוא בא, ושכדאי לנו לנצל אותו בצורה הטובה ביותר. כששאלתי אותו למה הוא מתכוון, למרות שהבנתי לאן הוא חותר, הוא אמר, 'לא הספקנו להיפרד.' במובן מסוים הוא צדק. רוב האנשים, בנסיבות דומות, היו יכולים רק לחלום על מתנה כזאת. אבל היה בה גם אלמנט אכזרי נורא. עודד חזר כדי להגיד לי שלום. לא ידעתי מה אנחנו אמורים לעשות עם המתנה המשונה שקיבלנו, ואחרי שדיברנו על כל הדברים האלה, אני זוכרת שפשוט ישבנו כמה שעות בלי לזוז וחשבנו. לא מצאנו תשובות. עודד לא הפסיק לשבח אותי על החוסן הנפשי שלי, אמר שאימא שלו או שולה מהמרפאה, שהייתה יד ימינו בעבודה, היו בטח חוטפות התקף לב במקום. אמרתי לו שבסופו של דבר מתרגלים לכול, אבל גם זו הייתה העמדת פנים, כי ברגעים שלא היינו ביחד עדיין לא האמנתי שאני לא חולמת הכול. מה שגרם לי להתחיל להאמין שאני לא חולמת היה הפחד הערמומי שחלחל לאט פנימה, הפחד שברגעים שאני לא במחיצתו של עודד, הוא נעלם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהפחד הזה דקר אותי. זה היה בבוקר השלישי. אני הייתי במקלחת, הדלת הייתה סגורה, ופתאום שמתי לב לשקט שהשתרר בבית. שקט של מכתש פעור. השקט השנוא, שהולם בתוך האוזניים, כדי להזכיר לך שאת מעמידה פנים. רציתי לקרוא 'עודד', אבל לא העזתי. ידעתי שאם הוא לא יענה לי, משהו רע יקרה. וידעתי שאם הוא יענה, משהו רע יקרה קצת מאוחר יותר. אני יודעת מה אתה חושב. מה הדרמה הגדולה? אם הוא חזר פעם אחת מן המתים, הפך את הבלתי הפיך להפיך, מי אומר שהוא לא יחזור שוב? לא. אפילו שמוקדם מדי לדבר על זה, שנינו ידענו שהטעות חד־פעמית. כשיצאתי מהמקלחת וראיתי אותו עומד במטבח ומדיח את הכלים, בהיתי בו מוקסמת והבנתי שלא דמיינתי כלום. רציתי לגשת אליו ולחבק אותו מאחור, כמו שעשיתי המון פעמים כשהוא היה בחיים, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לגעת בו. אפילו באותו הערב, כשהוא אמר לי, 'את יודעת, אני פה כבר שלושה ימים ועדיין לא התחבקנו. זה לא נראה לך מוזר?' לא ידעתי מה לענות לו. הוא, שבכל הזדמנות הזכיר לי שימינו ספורים, החליט שיש גבול לסבלנות שלו, כרך את זרועותיו סביבי ואמר, 'לא נעשה שום דבר בניגוד לרצונך.' באותו הלילה כבר הרשיתי לו לישון איתי, באותה המיטה, אבל רק התחבקנו. שנינו היינו מופתעים מאוד מהעובדה ש'ההם', הקוריאנים, לא דרשו אותו בחזרה, ואסירי תודה על כך. למחרת הייתי חייבת לצאת מהבית. מסיבת יום הולדת של אחי. לא ידעתי מה לעשות. פחדתי לעזוב את עודד, אבל עוד יותר פחדתי להמציא איזה תירוץ, ואז להתעמת עם אחי, שפשוט יצוץ על מפתן ביתי וינסה לברר למה באמת לא הגעתי. תמיד היינו קרובים, ואחרי שעודד הלך, הוא האדם שתמך בי יותר מכולם. הוא גם האדם היחיד שאני לא מסוגלת לשקר לו, כך שהמחשבה לראות אותו ולהעמיד פנים שהכול כרגיל הבעיתה אותי. עודד שכנע אותי ללכת ואמר בקריצה, 'ד"ש.' זה היה ערב לא פשוט. כולם היו שם. החברים של אחי, ההורים שלנו, המשפחה שלו. כולם גם ידעו מי אני. האחות הקטנה של אמיר. האלמנה הצעירה. טרגדיה מהלכת על שתיים. לא משנה כמה חייכתי, לכל מי שדיבר איתי היה מבט זהיר בעיניים, מבט של עמידה על המשמר, חס וחלילה לא לפלוט משהו שיעציב אותי. חשבתי מה הם היו אומרים אם הייתי מספרת להם מי יושב עכשיו אצלי בבית וצופה בטלוויזיה, ומפעם לפעם לא הצלחתי להתאפק וצחקקתי לעצמי. אמיר קלט. הוא שאל אותי אם עישנתי משהו לפני שבאתי, ואחרי שאמרתי לו שבסך הכול נזכרתי במשהו מצחיק, הוא קרא לי שקרנית. בתוך כל ההמולה, הוא הצליח לזהות משהו בעיניים שלי. 'הכרת מישהו,' הוא אמר וזעזע אותי. עכשיו אני שאלתי אותו אם הוא עישן משהו, והוא חייך ואמר, 'אל תתחמקי. יש מישהו, נכון?' התחלתי לגמגם, והוא קטע אותי ואמר, 'טוב, אם זה לא ילך, תודיעי לי, כי יש לי מישהו להכיר לך. למזלך הוא לא הצליח להגיע הערב, אבל הוא שמע עלייך הרבה.' לא תיקנתי אותו, והוא שאל, 'למה לא הבאת אותו?' ואז אמר, 'אני מבין. זאת רק ההתחלה.' הוא חיבק אותי, לחש לי בהצלחה, ורגע לפני שהוא חזר לחברים שלו הוא אמר, 'זה בסדר, סופי. אני שמח שאת ממשיכה הלאה. אני בטוח שזה מה שעודד היה רוצה בשבילך.' מצחיק, אה? אפילו שעודד חזר לא ידעתי מה הוא רוצה בשבילי, ולא העזתי לשאול. בכל מקרה הצירוף הזה, 'להמשיך הלאה', שאנשים אומרים כי אין להם משהו חכם באמת להגיד, הצליח להרגיז אותי. באיזו זכות אמיר או מישהו אחר קוברים את עודד ונותנים לי אור ירוק 'להמשיך הלאה'? רציתי כבר לעוף משם ולחזור הביתה, ובו בזמן פחדתי לחזור לבית ריק. אני מודה, זו הייתה חרדה מתוקה שכבר מזמן לא הרגשתי, וממש החזקתי את עצמי לא להתקשר הביתה. סוף סוף הבנתי שאין טעם להילחם, שאני צריכה פשוט לקבל את העניין. עודד חזר מן המתים. ומה שכל כך משונה בכל העסק זה שמפעם לפעם הספקתי לשכוח שהוא מת. הנוכחות שלו הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר. בלילה ההוא, כשהגעתי הביתה, מצאתי אותו ישן במיטה שלנו, כמעט כאילו הוא ידע שכשאשוב, ארצה רק דבר אחד. בזמן ששכבנו בכיתי. בכיתי כי התגעגעתי למגע שלו, בכיתי כי המגע סילק כל מיני מחשבות תועות מהראש, ובסופו של דבר בכיתי כי לא הצלחתי לשכוח. כשהחזה שלו היה צמוד לחזה שלי נזכרתי איך תמיד הרגשתי את הלב שלו פועם כמו חיה קטנה שכאילו מנסה לבקוע מתוך העור. לא דיברנו על זה, אבל היה ברור לנו שלא נספר כלום לאף אחד. בלי קשר לעובדה שאם מישהו היה שומע על מה שקרה, תוך פחות משעה כל העולם היה מתייצב על מפתן ביתנו, רצינו להשאיר את זה בינינו, בטריטוריה הבלעדית שלנו. אחרי הכול, זה היה שלנו, ורק שלנו. שבוע לאחר שובו, כשהבנו שעודד כנראה נשאר פה עד להודעה חדשה, ניסינו לנהל אורח חיים נורמלי, עד כמה שאפשר. אני חזרתי ללמד, אמנם קצת פחות, ובזמן שלימדתי עודד לא יצא מחדר השינה. גם פגשתי חברות פה ושם, כדי שחלילה לא יחשדו שמשהו קורה. עודד בינתיים שקד על פרויקט פרטי. ככה הוא העביר את הזמן. הוא התחיל לכתוב את 'המדריך למת השב'. זה נורא שעשע אותו. 'אולי יום אחד זה יקרה עוד פעם,' הוא אמר. 'עוד מישהו יחזור. מדריך כזה יוכל לעזור לו.' ידעתי שהוא כותב אותו רק בשביל עצמו, כדי להפיג את הבדידות. אבל אדם כמוהו לא יקפא על השמרים. עודד תמיד היה יצור פעלתן, חשב על כמה דברים בעת ובעונה אחת, תכנן תוכניות. בוקר אחד הוא הדהים אותי. אני לא יודעת אם אמרתי לך אבל מאז ומתמיד היה לו זקן, עבות אבל מטופח, מלא כזה. ובבוקר ההוא הוא יצא מהמקלחת וברגע הראשון כמעט צרחתי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא גילח את הזקן. שאלתי אותו מה הוא עשה והוא צחק ואמר, 'מה, זה לא ברור? אני מכין את הקרקע.' חששתי לשאול והוא הוסיף, 'את לא מצפה ממני להישאר תקוע פה 24 שעות ביממה, נכון?' אני מודה שבהתחלה נחרדתי. לא אמרתי כלום, רק ביקשתי ממנו לחכות עוד קצת. 'אל תדאגי,' הוא הבטיח, 'נעשה את זה בהדרגה.' הוא גם לא שאל לדעתי כשהוא גילח את כל השיער היפה שלו ונכנס בנונשלנטיות לחדר השינה, קירח לגמרי. ושוב כמעט צרחתי. עודד השתנה לנגד עיניי, והשינוי החיצוני גרם לי לפעמים לראות בו מישהו אחר. אני זוכרת בוקר אחד שהתעוררתי לפניו והסתכלתי על הראש שלו על הכרית, וחשבתי, הגבר החדש בחיי. יום אחד הוא ביקש ממני ללכת לקנות לו אופניים. הוא נתן לי הוראות מפורטות, וכשהיססתי, הוא אמר, 'בהדרגה. אני מבטיח.' כעבור שלושה ימים התעוררתי מוקדם מהרגיל, כי שמעתי אותו נכנס הביתה. שאלתי אותו איך היה והוא אמר, 'מדהים. אפילו ראיתי מרחוק את ההוא שסיפרת לי שמצא אותי...' הוא כמובן התלוצץ, ואני חשבתי על הקיום החלופי המשונה שלי, שלנו. הנה התעוררתי מוקדם, כמו בימים ההם, הוא חזר מרכיבת הבוקר, כמו בימים ההם, ויום חדש עמד להתחיל, כמו בימים ההם. אבל הימים האלה היו שונים. הוא לא הלך למרפאה, ולא דיבר עם אף אחד חוץ ממני. גם ביום שלמחרת הוא יצא לרכיבה, ובשעה שתיים וחצי אחר הצהריים, בזמן שהייתי בשיעור, הוא פתאום חצה את הסלון, סימן לי 'להתראות' ויצא. הוא לא סיפר לי שהוא מתכנן לצאת באותו היום, ובכל השעות שהוא נעדר מהבית השתגעתי מדאגה. רק לפנות ערב הוא חזר, עם חיוך ענקי על הפנים. שאלתי אותו איפה הוא היה, והוא אמר, 'הסתובבתי. סתם. בעיר. במרכזי קניות. בגן ציבורי. אפילו ביקרתי במרפאה.' שאלתי אותו אם הוא יצא מדעתו, והוא צחק ואמר, 'סופי, סופי, את לא קולטת? ברגע שאנשים יודעים שאתה מת, הם כבר לא מזהים אותך. מבחינתם אתה כבר מזמן לא פה. מקסימום הם יכולים לחשוב שאתה מזכיר להם מישהו, כנראה את המישהו ההוא שעומד מולם.' הוא אמר שהוא בכלל לא התכוון לעבור במרפאה, שזה היה משהו ספונטני, ושהוא לא התעכב שם יותר מדי. הוא רצה לראות את שולה. וכשהיא ראתה אותו, הוא אמר שנדמה לו שהמבט בעיניה היה קצת מוזר, אבל ברור שהיא ביטלה את העניין, אם היה עניין, ושאלה במה תוכל לעזור לו. הוא שאל משהו בקשר לבדיקת ראייה, והיא אמרה לו שהוא התבלבל, ושמרפאת העיניים נמצאת בקומה שמעל. הפצרתי בו לא לעשות שטויות, והוא ביקש ממני לא לדבר אליו כמו אל ילד. ואז זה הגיע. הפיצוץ. המריבה הראשונה שלנו מאז שהוא חזר. אני זוכרת שצרחתי עליו שגם אני רוצה לצאת איתו, להסתובב ברחובות, לא לחשוב על זה בכלל, והוא צעק עליי בחזרה שמישהי אחרת כבר מזמן הייתה מנצלת את ההזדמנות ועושה משהו. הוא אמר שהפחד משתק אותי, ואני אמרתי שזה לא פחד אלא היגיון. אמרתי לו שאולי כשהוא משוטט בעיר לבדו אף אחד לא מזהה אותו, אבל כשיראו אותנו ביחד הוא פתאום ייעשה מוכר לכל מיני אנשים בגלל האישה שלצידו. הוא טען שאני טועה. אמרתי לו שהוא טועה, שכל הסיפור הזה הוא טעות אחת גדולה, טעות אנוכית לחלוטין, כי כשהוא יסתלק בעוד יום או שבוע או חודש, הוא לא יזכור כלום, יחזור אל הלא נודע שממנו הוא נפלט, אבל אני אצטרך להתמודד פעם נוספת עם האובדן הבולעני הזה, כמו איזו דיירת מכתשים מקוללת. הוא הביט בי המום, שתק רגע ארוך ואז אמר, 'אבל את רואה שזה מצליח לנו. בהתחלה חשבנו שזה יהיה רק ליום, אחר כך יומיים, ועכשיו...' אתה מבין, עודד התחיל להשתכנע שהוא חזר לתמיד, למרות כל הפרנויות שלו. למען האמת, רוב הזמן הוא הצליח לשכנע גם אותי שהוא לא מתכוון להיעלם בזמן הקרוב. אבל עמוק בפנים ידעתי. ידעתי שמשהו יקרה. העדפתי לא להגיד כלום, וכשהתפייסנו חשבתי לעצמי, הלוואי שיום אחד נפסיק לדבר על העניין הזה. כעבור יומיים יצאתי איתו מהבית בפעם הראשונה, כמו גנבת, והלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה ששנינו אוהבים. זו לא הייתה חוויה מוצלחת במיוחד, כי כל הזמן הסתכלתי לצדדים, והוא לא הצליח להרגיע אותי. הערב אמנם עבר בשלום, אבל אני כנראה עדיין לא הייתי מוכנה לצעד כל כך מרחיק לכת. הוא לא ויתר לי. במהלך השבוע ההוא יצאנו עוד פעמיים - פעם אחת לסרט ופעם אחת לסופר, כן, לסופר, כמו פעם, כשאהבנו לעשות קניות ביחד. ביציאה מהסופר, בחניון, קרה משהו מדהים. אמיר, אחי, בדיוק יצא מהמכונית וראה אותנו. דווקא הוא מכל האנשים בעולם. הוא לא בזבז זמן, קרא לי ורץ לעברנו. חשבתי שאני עומדת לחטוף התקף לב, אבל עודד לחש לי, 'הכול בסדר. אני הגבר החדש בחייך, זוכרת? רונן.' 'רונן,' לחשתי וחייכתי אל אחי, שכבר כמעט הגיע אלינו. אמיר, שתמיד מחבק אותי לפני הכול, פשוט קפא במקום ונעץ מבט שלא משתמע לשתי פנים בעודד. 'מה העניינים?' ניסיתי להישמע שגרתית, והוא מלמל, 'בסדר,' ולא הפסיק להסתכל על עודד. עודד, שחקן לא מוצלח בדרך כלל, הפתיע אותי לטובה. הוא היה צריך להעמיד פנים שהוא לא מכיר את אמיר, ותאמין לי שזה לא פשוט בכלל, כי שניהם חיבבו מאוד אחד את השני, ולפעמים היו הולכים לשחות ביחד. הסיטואציה הייתה מוזרה, כי זה לא שהוא ראה אותי ואת הגבר החדש בחיי באיזה מפגש רומנטי, הוא פגש אותנו ביציאה מהסופר, כששנינו סוחבים שקיות מלאות מצרכים. היה ברור לי איך זה נראה, והזדרזתי להציג את עודד בפניו. 'רונן.' 'רונן,' אחי חזר על השם, לחץ את ידו ואמר, 'נעים מאוד. עודד.' לרגע נדמה היה ששלושתנו נתעלף שם בחניון, כשפתאום הוא קלט מה הוא אמר והוא תיקן את עצמו, 'אמיר, אמיר.' הוא הסתכל עליי, קצת מבוהל, וביקש סליחה, ואני צחקתי ואמרתי לו שהכול בסדר. שאלתי אותו אם הוא התאושש ממסיבת יום ההולדת, וככה במשך כמה דקות ניהלנו שיחה ריקה שעודד לא השתתף בה. העיניים של אמיר כל הזמן פזלו לעברו, והייתי מוכנה להישבע שהוא יודע שזה עודד, אבל הוא לא אומר כלום כי הוא לא מבין איך לעזאזל זה אפשרי. בערב, כמה שעות אחרי שחזרנו הביתה, אמיר התקשר אליי והתנצל עוד פעם על פליטת הפה בחניון. ניסיתי לבטל את העניין, אבל הוא אמר, 'אין סיכוי שלא שמת לב לזה. יש להם בדיוק את אותו המבט בעיניים. לא, סליחה. יש להם בדיוק אותן העיניים. אני מסתכל עליו ורואה את...' קטעתי אותו ואמרתי לו שהוא מגזים. 'ומה זאת הקרחת הזאת?' הוא שאל. 'קרחת,' אמרתי ואיחלתי לו ערב טוב. שאלתי את עודד מה נעשה בפעם הבאה שניתקל באחי, והוא אמר לי לא לדאוג. כשהוא ראה שאני עדיין מתוחה, הוא אמר שאנחנו זקוקים לתקופת מעבר, ושאחריה שום דבר כבר לא יאיים עלינו. חשבנו לטוס לחו"ל אבל זה היה בעייתי בגלל תעודת הפטירה שלו, אז החלטנו לנסוע לחופשה בצפון. בילינו שם סוף שבוע חלומי, במיוחד מהיום השני, כשהבנתי שאין לי מה לחשוש כי אף אחד שם לא מכיר אותנו. זה היה כמו ירח דבש שני. עודד אמר שחייבת להיות דרך לעקוף את סוגיית משרד הפנים כדי שבעתיד נוכל גם לטוס לחו"ל. אתה מבין, הוא ראה עתיד. והאופטימיות הזאת שלו הייתה מידבקת. לרגע לא שכחתי שהוא מת, אבל כשחזרנו מהחופשה זה כבר לא היה רלוונטי. הרגשנו כאילו הבסנו את העולם, או לפחות את הקוריאנים, שלא גילו את הטעות שלהם. ועודד צדק. גם בפעמים הספורות שנתקלנו ברחוב במכר, תמיד הייתה ההתעכבות הקצרצרה הזאת של המכר על הפנים של עודד ומייד ההתעשתות המהירה, כי, כמו שעודד אמר, ברגע שאנשים יודעים שמישהו מת הם כבר לא מסוגלים לראות אותו. אולי גם החיים לוקים באי ספיקת חושים בכל מה שנוגע למתים. ואולי אני סתם מתרברבת כי לי היה זמן להסתגל לרעיון. חודש עבר מאז שהוא חזר, ואני חשבתי שאני מתחילה לצאת מדעתי כי הייתי מאושרת, אני יודעת שלא משתמשים במילה הזאת יותר מדי, אבל זאת האמת; בוקר אחד התעוררתי לפניו, הסתכלתי עליו ישן וחוויתי אושר שלא זכרתי מאז שהייתי ילדה, מין רגש פרוע כזה ששום דבר לא יכול לרסן, כאילו אני בלתי מנוצחת. חשבתי שאנחנו הבוני וקלייד של עולם המתים. שדדנו מהם מת ועכשיו אנחנו חיים את החלום. בימים האחרונים נדהמתי מהערנות שלי, מהפעלתנות שלי, מהחיוניות הכמעט מוגזמת שלי. לפני חמישה לילות התעוררתי באמצע הלילה והתחלתי לצבוע את הקירות, למרות שקבענו שנעשה את זה ביחד למחרת. אחר כך, לפני שהוא קם לרכוב, אני יצאתי לריצה. לא הבנתי מה קורה. ממתי אני רצה? והכי מביך שלפני כמה ימים פתאום תפסתי את עצמי הולכת ברחוב ומדלגת. מתי בפעם האחרונה ראית אדם מבוגר מדלג? וכשמישהי הסתכלה עליי אפילו המבוכה שלי לא הייתה מכשול; המשכתי לדלג ושיישרף העולם. השמחה השתלטה עליי, ואפילו עשיתי משהו מופרע באמת. לקחתי את עודד לבית הקברות וביקשתי לצלם אותו ליד המצבה שלו. הוא קרא לי 'שובבה', אבל שיתף פעולה. וכשראינו כמה נערים שם ביקשנו מהם לצלם אותנו ביחד, ליד הקבר של עודד, והם חשבו שאנחנו לא נורמלים כי בתמונה השנייה התפוצצנו מצחוק. עודד אמר שהוא רואה בי דברים שהוא לא ראה קודם, ומה שהצחיק אותנו הכי הרבה היה שהוא נשאר אותו האדם מלפני כן ודווקא אני השתניתי. 'ואולי זה ההבדל האמיתי בינינו וביניכם,' הוא אמר, ואני ביקשתי ממנו לא לדבר ככה. מצד שני, יש דברים שלעולם לא משתנים. כשלפני ארבעה ימים הוא הציע שנלך לחוף בערב, אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה; כזאת אני, ספונטנית רק כשזה מגיע ממני. עכשיו אני מבינה שזאת הטעות הכי גדולה שעשיתי. הייתי צריכה להסכים לבוא לפה לפני כמה ימים במקום לחכות. תראה מה קרה."
היא דיברה כל הלילה, וכשהאור עלה הביטה בעיניו וזיהתה בהן חבר. הוא הקשיב לה ולרגע לא העניק לה את התחושה שדבריה מופרכים, או גרוע מזה, מילותיה של אישה שנטרפה עליה דעתה. הוא היה הזר המושלם, חשבה, איש סודה הלא נודע שהגיח משומקום ואמר רק משפט אחד, שהיה שקול מבחינתה לכל השעות שדיברה. "אני משתתף בצערך." כשהגיעו אל הרחוב ידעה בוודאות גמורה שלא העמיד פנים כי לא ביקש ממנה דבר. הוא רק אמר, "אני מקווה בשבילך שמשהו יקרה והוא יחזור," והיא גיחכה בעל כורחה ואמרה, "לא נראה לי." והפעם כמעט קרסה תחתיה כשהיכתה בה ודאות נוספת. עודד הלך, הפעם לתמיד, ואסור לה לשגות בדמיונות. ברגע שהסבה את ראשה אל גופתו ונוכחה לדעת שנעלמה, ידעה. הקוריאנים שלחו את המנוול כדי לתקן את הטעות. המחשבה הביכה אותה ולכן שמרה אותה לעצמה, אבל כשהזר עם החוטם המצחיק, שאפילו את שמו לא ידעה, כבר עמד להיפרד ממנה לשלום טלטלה אותה ודאות שלישית, חזקה מהשתיים שקדמו לה. אסור לה לתת לאיש סודה לחמוק. היא הודתה לו על האוזן הקשבת ואמרה שתשמח לגמול לו. "לגמול?" תהה בחיוך. והיא שמעה את עצמה שואלת אם תוכל להתקשר אליו, הפעם כדי לשמוע אותו. הוא משך בכתפיו ואמר שכל מה שיספר על עצמו יתגמד לעומת הסיפור שלה, אבל שמח לתת לה את המספר שלו. כשנפרדו לשלום חיבקה אותו ברפיון והפטירה בחצי קול, "אין מילים לתאר כמה אני אסירת תודה על מה שעשית בשבילי הלילה," ונענתה בהנהון מבויש.
על ערש דווי חשב נועם על הנס ההדדי. בשיחתם הבאה, כשכל אחד מהם ישב בנוחות בדירתו ואחז בשפופרת הטלפון, שאלה אותו מה עשה בחוף הים בלילה ההוא, והוא נדרך קלות והשיב שהוא נהג להגיע אל החוף על מנת להירגע מקדחתנות ימיו. כשראה מדורה הסתקרן לדעת מי יושב שם ואז מצא אותה. "אז אני בעצם צריכה להודות למי שהדליק את האש," אמרה, ושניהם צחקקו. כעבור שלושה ימים צלצלה אליו שוב וביקשה ממנו להגיד לה שתפסיק אם היא מציקה לו; הוא שוב שאל לשלומה והיא סיפרה לו שהיא לא יודעת למי היא מתגעגעת יותר, לעודד שלפני או לעודד שאחרי. הוא שתק רגע ואז אמר שלדעתו היא לא צריכה לבחור. היא אמרה לו שהיא יודעת שעודד היה ממש מחבב אותו, והוא אמר שגם לו נראה שהוא היה מחבב את עודד. אחר כך סיפרה שנאלצה לשקר לאחיה כשבירר מה עלה בגורל האוהבים וענתה שהם נפרדו. "זאת נגזרת של העמדת הפנים," אמר, והיא נרעדה למשמע המילה 'נגזרת'. בשיחתם הבאה כבר לא התאפקה ושאלה, "נועם, איך זה יכול להיות שאתה מאמין לי?" והוא כמעט לא עמד בפיתוי אבל הצית סיגריה ואמר, "אין לי סיבה לא להאמין לך." היא צחקה ואמרה שזה לא הגיוני והוא אמר, "לכולם נדמה שהם יודעים הכול. אני לא מתיימר לדעת הכול. ואפילו אם מה שקרה לך זה משהו באמת לא נתפס, אני לא יכול לפקפק בחוויה שלך. רק ציניקנים ואנשים צרי אופקים יכולים לפקפק בחוויות שהם עצמם לא חוו, במיוחד כשהן כל כך... לא נתפסות." ואז הוא סיפר לה על הרוח של אביגיל. "פעם אחת הייתי בנסיעת עבודה לאדינבורו. ביליתי שם שלושה לילות. ובלילה האחרון קרה משהו. התעוררתי באמצע הלילה וידעתי שיש עוד מישהו איתי בחדר. אבל לא פחדתי כי ידעתי, אין לי מושג איך, שהנוכחות הנוספת בחדר היא של אדם שאני מכיר. ואוהב. הרגשתי אותו – אותה – בוחנת אותי. לא ראיתי כלום. אבל יכולתי להצביע בבירור על המקום שבו היא עמדה והסתכלה עליי. ואז שמעתי עיטוש. קטנטן. וידעתי שאני לא טועה. רק היא התעטשה ככה. ורק אני צחקתי תמיד כששמעתי אותה מתעטשת ככה. ואפילו כשישבתי במיטה והסתכלתי לעבר השולחן, צחקתי. והתגובה שלי שכנעה אותי שזאת היא. אביגיל. ארוסתי לשעבר. היא נפטרה ארבעה עשר חודשים לפני כן. מפרצת מוחית. ועכשיו היא עמדה מולי ולא ממש הבנתי מה אני אמור לעשות. אז כמו אידיוט, את יודעת מה עשיתי? נופפתי לה לשלום. לא כאילו אנחנו נפרדים אלא רק כדי שהיא תדע שאני יודע. כל זה קרה בחושך, כמובן. עשיתי טעות והדלקתי את המנורה שליד המיטה. ואז לא רק היא נעלמה, אלא גם ההרגשה. זהו. נגמר."
סופי הייתה המומה כי עד לרגע ההוא היא לא ידעה דבר על עברו הרומנטי של נועם, על אחת כמה וכמה על כך שארוסתו הלכה לעולמה. היא שאלה אותו אם הוא ראה אותה שוב, והוא השיב בשלילה. "זה קרה פעם אחת. אבל זה קרה. האם זה אומר שאני מאמין ברוחות? לא בטוח בכלל. אבל אני מאמין, מה זה מאמין, יודע, שהרוח של אביגיל, או מה שזה לא יהיה, ביקרה אותי בלילה ההוא בסקוטלנד."
"ולא תהית למה זה לא קרה שוב?"
"ברור. שאלתי את עצמי מה היא עשתה שם, והמסקנה היחידה שהגעתי אליה הייתה שהיא ליוותה אותי, ואולי עדיין מלווה אותי, רק שאין לי דרך לדעת מזה." הוא חיכה רגע קצר ושאל, "את מאמינה לי?" והיא נחפזה להשיב, "במאה אחוז." "ואת חושבת שאם לא היית מאמינה לי זה היה משנה משהו?"
"לא." הם שתקו עוד רגע קצר ואז סופי שאלה, "ואם לא היית עובר את החוויה הזאת, אתה חושב שעדיין היית מאמין לי?"
"אמרתי לך. כשאדם מספר לי משהו, אין לי סיבה לא להאמין לו, אלא אם נדמה לי שהוא משקר. אבל למה שתשקרי?"
גופו של נועם התאבן ופה ושם חווה דקירה פתאומית, כאילו הסתתרו בו להבים קטנים שנועדו להזכיר לו שהוא עדיין חי. הוא התעוות קלות וסינן קללה, וניסה לגרש מקרבו את התחושה הטורדנית שהיו אלה נקיפות מצפון שהתחפשו לתסמיני כאב פיזי. אפילו התרעם על המחשבה שברגעיו האחרונים הפך לקלישאה של אדם גוסס, אפוף חרטה. עייף ורפה חזר נועם על ההצדקה הקבועה; הוא לא תכנן דבר. הרי לא ידע שיפגוש אותה על החוף בלילה ההוא; אבל כבר אז שתק. כאילו נבטה בו מזימה. לא, לא מזימה, תוכנית, והוא עדיין לא היה מודע לה. אבל בשיחת הטלפון שבה סיפר על המפגש עם הרוח, שם כבר ידע בבירור. הוא שיקר ללא בושה. לא סיפר לה שכל המפגש הזה היה בסך הכול חלום, כי רצה להכשיר את הקרקע לקראת המהלך הבא. הלהב בגבו התחתון חילץ ממנו צעקה, תזכורת נוספת שמשככי הכאבים כבר לא מועילים. גם הם כמוהו, נכלוליים וחסרי ישע. "אני לא נכלול..." לחש והשתתק, פן מישהו ישמע אותו. אפילו בשעות הקשות האלה, כשחיכה בקוצר רוח לשובה של סופי מחוף הים, חשש להסגיר את סודו. יתרה מזאת, לא כל שקרן הוא נוכל - הצטדק - ואסור לשכוח שתחילתה של כל מערכת יחסים רומנטית בשקר; מעטים האנשים שלא עוטים על עצמם תחפושות על מנת לשאת חן בעיני האדם האחר, אפילו אלה שמשוכנעים שהם מביאים את גרסתם המהימנה ביותר אל המפגש. 28 שנים – חשב – 28 שנים מאושרות. איזו חשיבות יש למה שאמר או לא אמר כשרק הכירו, אם הייתה אהבתם לסיפור הצלחה? במבחן התוצאה התגברו על כל המכשולים ואפילו היו למושא קנאה של לא מעט זוגות אחרים. נועם וסופי. אנשים דיברו. סופי ונועם. איזה סיפור. דקירה בכף הרגל בישרה דקירה חזקה שבעתיים בקרסול, שהתקדמה במעלה הגוף אל החזה. "דייי..." לחש. הוא לא האמין בעונשים, אבל בימי מחלתו הקשים ביותר לא הצליח שלא לחשוב שהוא נענש בחומרה יתרה, ועצם המחשבה גרמה לו להמעיט בחומרת מעשהו. ככלות הכול הוא לא גנב, הוא לא רצח. ידו נקפצה לאגרוף והוא חבט בחזהו כמו על מנת לסלק את כל הדיבורים הפנימיים המיותרים. מחלה היא לא עונש. הוא עצם את עיניו וניסה למלט את עצמו אל זיכרון מפגשם הראשון מאז הלילה ההוא. זה אירע כחמישה שבועות לאחר מכן, בחנות ספרים. סופי הייתה נבוכה מהרעיון שלמפגשם יתלווה נופך רומנטי, ולכן הציעה שילכו לקנות ספרים ביחד, ונועם בירך על הרעיון, כי מייד זיהה בו רומנטיקה מזן אחר. היא חיכתה לו בחנות הספרים, אבל כשראתה אותו מגיע לא התאפקה, יצאה לקראתו וחיבקה אותו. חמישה שבועות דיברו בטלפון, ועכשיו, הבינו, לא היה טעם בהעמדת הפנים. כשראה אותה נדהם; הוא, שסיפר לכל מי שהואיל להקשיב שאביגיל הייתה הראשונה והאחרונה, ובאמת האמין בכך, נאלץ להודות בטעותו. אביגיל הייתה הראשונה; סופי הייתה האחרונה. היא לא נראתה כמו האישה הנסערת בחוף הים אלא כמו אישה יפה שהתלוותה אליו בחיפוש אחר ספרים מעניינים, ומרוב התרוממות רוח רכש שבעה ספרים כי בזכותה מצא עניין בכול, ואפילו מצא את עצמו מלטף את גבה בהיסח הדעת כשנוכח לדעת שאף היא רכשה שבעה ספרים. אחר כך, כמו שני ילדי יום הולדת שמשווים מתנות, ישבו בבית קפה ובחנו בהתלהבות את רכישותיהם הטריות, כאילו נזקקו לאביזרי במה בהצגה הגדולה של חייהם. כשנרגעו, סקר את פניה בהשתאות והתקשה להאמין שתרצה ממנו משהו מעבר לחברות נפש כנה ועמוקה. כשהלכה ברחוב ודאי סובבה ראשים. כשהוא הלך ברחוב, ראשים נפנו ממנו. הוא לא היה גבר מכוער אבל במרכז פניו שכן חוטם מפואר, מפואר מדי, עיזבון גנטי מחפיר שהיה סימן ההיכר של כל הגברים במשפחתו. ומילא הגודל, אבל ההתעקלות המשונה בקצהו שיוותה לו מראה של מקור מופרע, כאילו שכבה מי מהסבות הגדולות שלו עם נשר חמום מוח. פעם ברגע של ייאוש פנה לעזרה מקצועית, והמנתח פרש את זרועותיו לצדדים בצער ואמר שגם למדע יש גבולות. אביגיל, שהייתה קצת פחות יפה מסופי, חיה בהשלמה עם חוטמו כי גם אותה חנן הטבע בחוטם מרשים, אלא שאצלה היה מדובר באף שסלד למרחוק עד שנדמה שהוא סולד מעצמו. בבית הקפה, כל אימת שנדמה לו שמבטה של סופי מתעכב קלות על מרכז פניו, חייכה בהתנצלות והתיקה את מבטה לשפתיו. פרשנותו התבררה כשגויה מהיסוד, כי באותו הערב, כשנפרדו, היא הביטה אל תוך עיניו והדהימה אותו כשהעבירה את ידה העדינה לאורך חוטמו, לא בחמלה כי אם בהתפעמות. היא לחשה, "זה לא רגיל." לימים הודתה שאמנם הבחינה בחוטמו כשעזבו את החוף בליל היכרותם, אבל רק מאז פגישתם השנייה כיכב האיבר החריג בלא מעט מהפנטזיות שלה, וכמעט תמיד, עוד לפני שפשט את בגדיו חוותה רִגשה מעצם קרבתו של החוטם לגופה, כמו בורך נועם בשני איברי מין ואחד מהם היה מסעיר יותר מחברו. חיוך חצה את שפתיו של הגבר הגוסס. הוא זכר את הפעם הראשונה שחיככה את פניה בחוטמו וגנחה ממושכות. היא קראה לו 'דוב הנמלים שלי', והוא לא נעלב. מאז עינג אותה דוב הנמלים קרוב לשלושה עשורים בכל דרך אפשרית, ומעצם הגירוי שחוותה התלהטו חלציו. שישה חודשים חלפו בטרם הפך להיות דוב הנמלים שלה. במהלכם הם נפגשו אחת לשבוע, וכעבור חודש - פעמיים בשבוע, אבל עדיין לא העז להאמין שהיא תרצה משהו מעבר למה שהציע לה מלכתחילה, בלילה הנידח ההוא שליווה אותם לכל מקום. ובחודש הרביעי נפל דבר. ערב אחד ישב בדירתו כשלפתע נשמעו נקישות חזקות בדלתו. סופי עמדה בפתח, סמוקה ומתנשפת. הוא הופתע לראותה על מפתן דלתו וכעס על עצמו ששוב דחה את ניקיון הדירה, אבל סופי התעלמה מהכול, שעטה פנימה והתיישבה על הספה. "קראת היום עיתון?" היא שאלה, והוא נד בראשו לשלילה. "אתה יודע שאני קוראת בבוקר, אבל אני לא יודעת איך דילגתי על הידיעה הזאת. ראיתי אותה רק עכשיו," אמרה, פתחה את העיתון באחד מעמודיו הפנימיים ופרשה אותו על השולחן לפניו. היא הצביעה על הידיעה הקטנה והוא קרא בלב הולם. "גבר ממינסוטה טוען: 'אחי, שמת לפני עשר שנים מסרטן, חזר מן המתים.'" לצד הכתבה הקצרה הופיע תצלום של שני גברים שעמדו זה לצד זה ובתחתיתו נרשמו שמותיהם של שני האחים, החי והמת. נועם קרא על הגבר ששב לחיים והתעכב דקות ארוכות על הכתוב אפילו לאחר שסיים לקרוא, כי ידע שחובה עליו לאמץ את ההבעה המופתעת ביותר שהכיר. כשהרים את ראשו רטטה שפתו התחתונה והוא שמע את עצמו שואל, "את חושבת שעודד יחזור?" סופי ביטלה את חששו בהינף יד ואמרה, "מה פתאום?! זה לא העניין. אני לא היחידה. אתה לא מבין? אני לא היחידה." ונועם הבין ונענה לחיבוקה הנרגש. כעבור ארבעה ימים הראתה לו ידיעה נוספת, הפעם על שתי נשים שונות מפינלנד שסיפרו על שיבת המתים, אחת על בתה שמתה בתאונת צלילה והשנייה על אִימה שמתה בשנתה. עד סוף השבוע נדדו הידיעות מהעמודים הפנימיים אל העמוד הראשי, כשעוד ועוד אנשים ברחבי העולם סיפרו על חזרתם של מתים אלה ואחרים אל החיים, ושלושה מהם הודו שמתיהם שבו כבר לפני חודשיים אבל הם פחדו לשתף את העולם בהתרחשות המסתורית פן ייחשבו למשוגעים. וכך, מדי יום ביומו הופיעה לפחות כתבה אחת על מת שחזר, עד שבחלוף שלושה חודשים שוב הוגלו הידיעות בחזרה לעמודים הפנימיים. המספרים לא היו גדולים, ובכתבת סיכום שהופיעה לקראת סוף השנה ההערכה הייתה שמדובר בסך הכול בכמה מאות מתים שחזרו. אלא שאז החלו להגיע ידיעות מצערות על מתים שהלכו לעולמם בשנית. גבר מאוקלהומה נשבע שאחיו התאום, שבסך הכול שב מן המתים חמישה ימים קודם לכן, נורה למוות בידי גבר אחר, מת גם הוא, לאחר שלאחרון נודע שבחייהם הקודמים בגדה בו אשתו עם השב הטרי. נערה מבואנוס איירס הייתה עדה למעשה רצח מזעזע כשסבה, ששב מן המתים לפני חודש, חנק למוות אישה מסיבה לא ברורה. עד מהרה התברר שהאישה שחנק אף היא שבה מן המתים זה לא כבר. ומתה אחת שהתאבדה לפני חמש שנים בקפיצה מצוק שָבה אל אותו הצוק וקפצה בשנית לאחר שאמרה למישהי שטיילה שם עם כלבה שאם מישהו ישאל על ג'וליה, שתגיד להם שיקראו את מכתב ההתאבדות שכתבה בפעם הקודמת. סופי קראה בשקיקה כל ידיעה על המתים ששבו ודיברה בהנאה ברורה על הטעות של הקוריאנים שיצאה מכלל שליטה. נדמה היה לנועם שאפילו מהידיעות על פרצי האלימות של המתים היא שואבת סיפוק, כי סוף סוף זכתה להסבר מניח את הדעת פחות או יותר באשר לנסיבות מותו השני של עודד. כשהחיים ניסו להרוג את המתים, נחלו כישלון חרוץ. לעומת זאת, כשמת עשה זאת, תמיד הצליח. בהתלהבות יתרה אמרה שהיא חושבת שהיא מבינה מה אירע בלילה שהפגיש ביניהם. "המנוול ההוא שרצח את עודד, לא רק שהוא שאל אותו כמה זמן הוא פה, הוא גם עשה מין סימן כזה, תנועה כזאת מסביב לראש, כמו איזה קוד שרק הם מבינים, אולי משהו שרק הם רואים, הילה או לא יודעת מה. אני לא בלשית, אבל תשמע. הוא אמר, הרוצח, 'אני הראשון,' כאילו הוא התפאר בזה שהוא המת הראשון שהגיע, ובו בזמן פחד שעודד יתפוס את מקומו או אולי יחזיר אותו לעולם המתים."
נועם הנהן. בסתר ליבו קיווה שכל המתים ישובו כבר לעולמם ויניחו לחיים, כי הפכו לנושא השיחה החביב על סופי. כשדיברה עם אנשים אחרים, התחזה העניין העצום שגילתה בנושא לסקרנות ותו לא. רק בשיחות שלה עימו הסגירה את הרגש העז שהצית בה סיפורה. בעיניים מלוחלחות דיברה על העובדה שהאמין לה חודשים ארוכים לפני שהתפרסמה הידיעה הראשונה בדבר חזרתם של המתים, ולילה אחד, לאחר שסיפרה לו שקראה על מת רצחני במיוחד, רוצח סדרתי של מתים, שכפי הנראה דולה כל פיסת מידע על מת ששב לחיק משפחתו וכך מאתר את קורבנותיו, ועל הבקשה המפורשת של רשויות החוק שלא להתראיין בנושא כדי לא להעמיד את חיי המתים בסכנה (משפט שרק מעטים הצליחו למצוא בו היגיון), קראה לאוּת מסוימת בעיניו ואמרה, "אני מבינה. נמאס לך לשמוע על זה." נועם רצה לשקר אבל הפיתוי היה גדול ממנו. "קצת," הודה ונענה בידה המושטת. "בוא," אמרה לו והובילה אותו אל חדר השינה. רגע לפני שהתפשטו, חיככה את צווארה בחוטמו ולחשה, "הגיע הזמן לקבור את המתים."
וכך היה. אמנם מפעם לפעם עלו בשיחתם, אך עם הזמן פחתו מספריהם וגם העולם הלך ואיבד בהם עניין עד שבחלוף שנתיים כבר התייחסו כולם לשיבתם הזמנית של המתים כאל טעות בלתי מוסברת שבאה על תיקונה, ממש כמו צותתו לאחת משיחותיהם של סופי ועודד. בעיתונים כבר לא דיווחו על מת זה או אחר ששב, ופעם אחת סופי אמרה שאולי הרוצח המשוגע חיסל את כולם ואז שם קץ לחייו המשניים, כי כבר לא נשאר לו בשביל מה להתקיים. נועם בירך על היעלמותה של התופעה, אבל בינו ובינו לא העז לשכוח; כשכמעט סיפרה פעם סופי למי מחברותיה על סוד הקשר ביניהם, הפציר בה לשמור את העניין לעצמה. "זה שלנו, ורק שלנו," אמר בחיוך. סופי לא התווכחה כי ידעה שהצדק עימו. הלילה ההוא וכל מה שבא בעקבותיו היה נחלתם הבלעדית. ואם מפעם לפעם אמרה בנימה מתפנקת, "אבל זה כמעט לא הוגן שאף אחד לא יודע מה עשית בשבילי," השיב תמיד, "העיקר שאת יודעת," וקיווה שלא שמעה את הרעד בקולו.
כשלושה־עשר חודשים לפני הלילה ששינה את חייהם שב נועם הביתה מהעבודה בשעת ערב מאוחרת וראה את אביגיל יושבת על המדרגות בחזית ביתו בראש מושפל. הוא קפא מול השער, הביט לאחור, התעכב קלות על שריטה מכוערת על דלתו האחורית של רכב חונה, ואז השיב את מבטו אל גרם המדרגות. היא עדיין ישבה שם אלא שהפעם היא הרימה את ראשה, כאילו חשה בנוכחותו, וזיכתה אותו במבט מתנצל. לתדהמתו שרבבה את שפתה התחתונה קדימה, כמו בכל הפעמים שרצתה להביע פליאה. נועם פתח את השער ופסע לקראתה. "אני הוזה?" הוא שאל, והיא נענעה את ראשה לשלילה ואמרה, "לא חושבת. אלא אם גם אני הוזה." "השתגעתי?" ביקש לוודא פעם נוספת.
"אתה מרגיש משוגע?" ביררה כמעט בהקנטה וזיכתה אותו בחיוך שובבי.
"מה את עושה פה?" חקר.
"לא יודעת. זה המקום האחרון שהייתי בו, לא? אתה היית בעבודה, ובגלל איזה פקק מטורף האמבולנס לא הגיע בזמן ואני כבר..."
הוא רצה לבקש שלא תזכיר לו את אירועי היום הארור בחייו, עמד מעליה והושיט לה יד. "בואי." היא הזדקפה ונתנה לו את ידה. "כל כך הרבה ידיים לחצתי מאז שהלכת," הפטיר בקול רועד. "וזאת היד היחידה שיש לה תחושה אמיתית."
"נראה לי שזה מה שחשוב, לא?" קירבה את שפתיה אל שפתיו.
"מה?" לחש.
"התחושה," ענתה.
הוא הצמיד את מצחו למצחה ולחש, "אז זה מה שאת? תחושה?"
היא גיחכה ונשכה את קצה חוטמו בכוח. הוא פלט קריאת כאב והיא מיהרה להתנצל והוסיפה, "קצת יותר מתחושה." הוא נתן לה את המפתח, היא פתחה את הדלת ושניהם נכנסו הביתה.
חמשת הימים הבאים היו גיהינום עלי אדמות. כבר ברגע שסגרו את הדלת מאחוריהם התקשה נועם לגרש מקרבו את תחושת ההתחזות. דווקא משום שמוחשיותה של האישה שאהב הייתה כל כך בלתי מעורערת חשד שאמיתותה היא מלאכת מחשבת של מקסם שווא, שקר מדויק עד לנימיו הדקיקים ביותר, ולא יכול היה להפסיק לחשוב על מופעי קסמים מרהיבים שבילדותו חילצו ממנו שאגות התפעלות, עד שפעם אחת צפה בסרט תעודה שחשף את רזי הקוסמים ורוקן אותם ממשמעות. אביגיל הייתה הקסם המסובך ביותר באמתחתו העלומה של הקוסם ששילח אותה בחזרה לבית שבו מתה לפני שנתיים, כך הזכיר לעצמו נועם בכל רגע שהפציעה בשדה הראייה שלו, ולכן לא הצליח להתמסר אל המופע נטול הרבב שהקימה לכבודו. ביום הראשון לשובה עוד נשבה בקסמה ושיתף פעולה; גורם ההפתעה, הבדידות הארוכה ואפילו ההבנה שאולי באמת איבד את שפיות דעתו רופפו את התנגדותו. אבל כבר באותו הלילה, כשהקיץ משנתו ובהה בה, נתקף בחילה לא מוכרת, ולראשונה בחייו חש גועל למראה רעייתו האהובה. הוא יצא חרישית מהמיטה, הלך אל הסלון ופסע מצד לצד עד עלות הבוקר. אביגיל המֵתה הכתימה את זִכרה של אביגיל החיה וזרעה בו חורבן. אסור היה לה לחזור, קבע, ורתח מזעם על צרוּת האופקים והרשעות שהפגין כשביקש לתחום את אשת חלומותיו בערש קבורתה במקום להסביר לה פנים. וכשקמה הסביר לה פנים, אבל ידע שהיא קולטת משהו בחושיה החדים. כששאלה אם הכול בסדר ונענתה בחיבוק נלהב מדי אמרה לו שהיא מבינה כמה מבלבלת אותו חזרתה, והוא התעצבן שבעתיים, כי היא הייתה יותר אביגיל מאביגיל, והוא ביקש את סליחתה והסתגר בחדר האמבטיה. שם חשב על האישה בביתו, שגרמה לו להרגיש כאילו הוא עצמו מתחזה, כי כששהה במחיצתה נאלץ להעמיד פנים שהוא שמח שחזרה, להשלים עם המציאות הזרה ולהתאים את עצמו לתבנית המופרכת של חייו החדשים. כבר בערבו של היום השני התפרץ עליה כשלחשה לו מילות אהבה והתנצל על המילים החריפות שהשמיע באוזניה. היא מחתה דמעה כשצעק עליה להפסיק להיות היא, כאילו הייתה לה דרך להיות מישהי אחרת, ואמרה שהיא אותה האישה, רק בנסיבות אחרות. אפילו הסבריה התחפרו מתחת לעורו ושילחו בו עקצוצי עוינות. ביום השלישי כבר לא יכול היה להסתיר את השנאה שחש כלפיה. שנאה. כמו שׂמה את השנתיים האחרונות ללעג. כמו הייתה אביגיל הקודמת נשל מיותר, ועכשיו שבה בדמותה הרעננה. כמו ביקשה החדשה לפתות אותו מאחורי גבה של הישנה, היחידה שבאמת אהב. יותר מכול תיעב את מחשבותיו, שהיו זרות לו והעידו על נועם החדש, טרוף הדעת, המיוסר, אכול הטינה והאשמה, שלא השכיל לשבוע נחת מהנס שנחת על מפתן דלתו והתחנן לבעוט בו ולסלק אותו החוצה. בלילה השלישי הקיץ מרצף של חלומות שבהם מתה אביגיל החדשה ופלט אנחת רווחה למראה הצד הריק במיטה שלצידו, עד ששבה אל החדר ואמרה שהייתה צמאה. "את עוד פה?!" כמעט הטיח בה, אבל הסתפק בחיוך. ושוב שנא את עצמו על העלבון שזיהה בעיניה כשהבינה שהיא אישיות לא רצויה, בניגוד לכל תרחיש הגיוני.
היא שאלה, "תגיד, אתה רוצה שאני אלך מפה?" והוא הכחיש במרץ. "אני מכירה אותך," אמרה. "אני יודעת מה זה עושה לך. הנוכחות שלי מבטלת את העולם שבחוץ."
"מאיפה את מביאה את השטויות האלה?" שאל וסימן לה להצטרף אליו.
"נועם. אני יודעת איך אתה רואה את הדברים. זה או אני או העולם. אי אפשר גם וגם. ככה זה עובד אצלך." עכשיו כבר בכתה וכשניסה לקחת אותה בזרועותיו הדפה אותו מעליה ואמרה, "אתה לא אוהב אותי באמת אם אתה מתלבט. פעם, מזמן, אמרת לי שכשאנחנו ביחד שום דבר לא חשוב. אני כל מה שאתה צריך בעולם. עכשיו אני זה מה שעומד בינך ובין העולם. רק תגיד ואני..."
"תפסיקי!" גער בה. "זה רק עניין של זמן. ברור שאני אוהב אותך."
והיא התרצתה למראית עין, וגם הוא התרצה בעל כורחו, ושניהם ידעו שהיא צודקת ושמקסם השווא הוא אכן רק עניין של זמן. וביום החמישי לשובה, כשחזר מהעבודה ונכנס הביתה, קרא בשמה שלוש פעמים וחיפש אותה בכל חדרי הבית. לאחר מכן תר בעיניים חשדניות אחר כל פתק אפשרי שיסגיר את כוונותיה למרות שאלֶה היו גלויות לו. אביגיל עזבה. הוא לא ידע לאן הלכה, וליתר ביטחון נעל את הדלת. הוא פילל שלא תעמיד אותו במבחן, ולשמחתו אף אחד לא התקרב אל הדלת עד ליום המחרת, כשהוא עצמו יצא לעבודה. בכל ערב, עם שובו הביתה, הרים את מבטו אל המדרגות בחזית כדי לוודא שהיא לא מחכה לו שם, ובכל ערב ניתר ליבו בחזהו בשמחה. ובחלוף שבוע מאז שהלכה לבלי שוב, הלך לקברה וביקש את סליחתה, אמר כי לא התכוון לפגוע בה אבל לא הצליח לנהוג אחרת. "אני יודע שאת מבינה," חתם ופרץ בבכי.
שוב בכה, אלא שהפעם לא עמדו לו הכוחות למחות את הדמעות. וכשנשמעה חריקת הדלת הראשית עצם את עיניו בתקווה מטופשת שהדמעות ייעלמו מעצמן. פסיעותיה הזריזות של סופי נשמעו בקרבת החדר והוא מצמץ בעיניו הרטובות, לשווא, וזיהה בכאב את עווית הצער שחלפה בפניה כשאמרה, "זה לקח יותר מדי זמן?"
"לא," התלעלע, ואת שפתיו חצה חיוך מלוח. היא ניגבה בכף ידה הימנית את הדמעות מפניו ואת דמעותיה שלה בכף ידה השמאלית.
"לעזאזל," היא פלטה ושניהם צחקקו.
הוא הניע את אצבעותיו ברפיון והיא שילבה את ידה בידו. הוא חשב על כל הפעמים שהלכו ברחוב, יד ביד, והוא חש כמו האדם העשיר ביותר בעולם. "הבאת לי?" לחש, והיא אמרה, "בטח, בטח," הרימה בקבוק קטן מהרצפה, הצמידה אותו לצד גופה ופתחה בידה החופשית. עוד לפני שקירבה את קצה הבקבוק לחוטמו תקף אותו הניחוח הנכסף, ולהב דוקרני במיוחד חצה את גופו לאורכו ולרוחבו. הוא התעוות, והיא נדרכה לקראתו. "זה שום דבר," לחש. היא קירבה את הבקבוק לנחיריו כדי נשימה והוא עצם את עיניו ונדהם מעוצמת הריח. בן רגע חש כאילו הִצעיר בשלושה עשורים ושב אל המקום שנגרע מחייו. הנה, ללא טיפת מאמץ, ירד הערב והוא ראה את ראש הסלע המיותם, כאילו שמר לו אמונים. הוא התיישב שם ונרעד כולו. הנה משב הרוח הנעימה, גניחות האוהבים התועות, שאגותיהם הרדומות של הגלים, והריח החד־פעמי הזה שאפף אותו מכל עבר וחצה את יממותיו לשתיים. ואז, כבחלום, דילג מראש הסלע אל החוף, כי צינה חלפה בו והוא זיהה מדורה קטנה. חשב שרק יתחמם קלות ויסתלק משם, שהרי מדורה משמעה אנשים, והוא לא הגיע אל המקום בשבילם. וכשראה את האישה שישבה על החוף, ראשה מושפל והיא פוכרת את ידיה בחול ומתייפחת חרישית, כמעט רקד. הוא ידע שזאת האישה שעימה יבלה את שארית חייו כי ראה בבהירות את חייהם המשותפים חולפים לנגד עיניו. הוא עמד שם במרחק מה, בשתיקה, חושב על כל מה שקרה ביניהם, מאושר מכל מה שיקרה ביניהם, ואסיר תודה למים ששילחו אותו אל נקודת הרֵאשית. עוד מעט, ידע, תבחין בו. עוד מעט תספר לו על האסון הבלתי נתפס שהתרחש ממש לפני שעה קלה. עוד מעט יעלה השחר והיא תישיר אליו מבט תוהה. עוד מעט ישובו אל העיר. ועוד מעט, בין המבט התוהה והחזרה העירה, הוא יגיד, "גם לי יש משהו לספר לך." הוא המתין בסבלנות, ומשנקפו הדקות והיא עדיין לא השגיחה בו התקדם לעברה וכחכח בגרונו. היא הרימה את ראשה בבהלה, אולי חששה שהרוצח שב, וכשראתה אותו לאורה המרצד של האש המתנועעת חייכה אליו ברוך. הוא חייך אליה במענה, מהרהר בשלושת העשורים היפים שמזומנים להם וסודו כבר מתדפק על מוצא שפתיו. זעזוע טלטל את גופו.
"מה את עושה פה?" חקר בזעף.
אביגיל אמרה, "מחכה."
"אבל..." התחיל וכמעט פלט צעקה כשקולה חתך את האוויר בקור, "מה?"
"את לא אמורה להיות פה."
אביגיל נאנחה ואמרה, "נו, זה היה כל כך קשה? שלושים שנה אני מחכה לשמוע אותך אומר את זה." למראה הבעתו המבולבלת גיחכה. "סתם. אני יודעת למה באת לפה. אל תדאג. אני לא אהרוס לך את הרגע. הייתי סקרנית לראות אותך אחרי כל השנים האלה. היה לכם מזל. לשניכם."
"את מדברת על...?"
"נו, מה קורה לך? ברור שאני מדברת עליך ועל סופי."
"אבל איפה היא?"
"אל תדאג, היא תכף תגיע. שָתינו הרבה והיא הלכה רגע להשתין."
"אבל אני לא מבין... מאיפה אתן מכירות?"
"מפה. גם היא מחכה כמעט שלושים שנה לשמוע מה יש לך להגיד."
"מה פתאום מחכה? היא חיה איתי."
"לא התכוונתי שהיא יושבת פה, על החוף, ומחכה. התכוונתי שהגיע הזמן."
"אבל היא לא יודעת."
"עכשיו היא כבר יודעת."
"מה?"
"ישבנו פה כמה שעות. סיפרתי לה הכול."
נועם נבעת. "למה עשית את זה?!" צעק.
"רציתי להקל עליך. עכשיו היא כבר יודעת."
נועם בהה באביגיל וסינן, "עשית את זה בכוונה. לא סלחת לי על פעם."
"אתה יודע מה אף פעם לא הבנתי? איך בחמשת הימים ההם שהיינו ביחד ואחר כך, בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, לא רק שלא סיפרת לאף אחד אלא שהעמדת פנים ששום דבר לא קרה. כאילו שמרת את זה בסוד מעצמך. אף פעם לא הבנתי איך לא היה לך צורך לספר למישהו, ורק כשהכרת את סופי, רק אז הפכתי לסוד. סוד אמיתי. משהו שאתה עסוק בלא לספר אותו, כל יום, כל רגע. פתאום כבר לא יכולת להסתיר את הסוד מעצמך, כי מישהי תבעה אותו ממך. חיים שלמים היא מחכה, חיים שלמים אני מחכה, חיים שלמים אתה מחכה. ועכשיו, סוף סוף, כבר לא. כל השנים האלה, כדי שהיא תחשוב שאתה יותר ממה שאתה."
נועם התאמץ לראות מעבר לאביגיל, אבל רצועת החוף נותרה ריקה. "איפה היא?" תבע.
"עוד מעט היא תחזור," אביגיל אמרה, קמה ממקומה, הפנתה אליו את גבה והחלה לצעוד לעבר החשכה.
הוא פקח את עיניו וראה את סופי גוהרת מעליו. היא הרחיקה את הבקבוק, נעלמה לרגע משדה הראייה ואז שבה להתבונן בו, נתלית בשאריות תודעתו האחרונות. שפתיו נעו בלאט אבל ההברות שבקעו מהן היו קטועות ולא מובנות. סופי ליטפה את שערו ואמרה, "אם תפגוש קוריאני, תגיד לו שאני פה. מחכה."
מצחו של נועם התקמט והוא נעלם בתוך חיוכה הגדול של סופי. נדמה היה לו שחייך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.