בגבול
פתיתים כבדים ריככו את המראה מבעד לחלון הרכבת: טירה מכוסה שלג על גבעה מכוסה שלג המרחפת כרוח רפאים באוויר המושלג, והכרטיסן קורא, "בּאד בֶּנטהיים; זוהי באד בנטהיים, גרמניה. נוסעים שממשיכים להולנד נדרשים להציג מסמכים." חרטראודה וייסמילר — הולנדית עזת סנטר ואף ומצח, בעלת פה רחב ועיניים אפורות כקשמיר — נישקה את התינוק שעל ברכיה. היא נישקה אותו פעם שנייה ושפתיה השתהו על מצחו החלק. לאחר מכן הושיטה אותו לאחותו והסירה את הכיפה מראש אחיהם הפעוט. "אֶס איסט אין אוֹרדנוּנג. אֶס וירט נישט לאנגֶה דָאוּרֶן. דַיין גוֹט וירט דיר דיזֶס אַיינֶה מאל פֶרגֶבֶּן," הגיבה טרוּס להתנגדויות של הילדים, בשפתם שלהם. זה בסדר. זה רק לכמה רגעים. אלוהים שלכם יסלח לנו הפעם.
הרכבת התנשפה ונעצרה, והילד הקטן זינק לחלון וצעק, "מאמא!"
טרוּס ליטפה את שערו ועקבה אחר מבטו מבעד לזגוגית המלוכלכת בשלג, וראתה גרמנים מסודרים על הרציף בשורות למרות הסערה, סבל מוביל עגלת מטען, גבר רוכן בתוך כרזת פרסומת לחייט על לוח עץ כפול. כן, היתה גם האישה שהילד ראה — אישה רזה במעיל כהה וצעיף שעמדה ליד מוכר נקניקיות, בגבה לרכבת, בשעה שהילד קרא אליה שוב, "מאאא־מאאא!"
האישה הסתובבה ונגסה בנקניקייה שמנונית תוך כדי צפייה בלוח הרכבות המשתנה. הילד קרס. לא אמו, כמובן.
טרוס משכה את הילד אליה ולחשה, "די, די," בלי יכולת להבטיח הבטחות שלא יתקיימו.
דלתות הקרון נפתחו בקולות מבהילים של שקשוק ושריקה. שומר גבול נאצי על הרציף הושיט יד לעזור לנוסעת לרדת, גרמנייה בהיריון שהושיטה אליו יד נתונה בכפפה. טרוס פתחה את כפתורי הפנינה של כפפות היום שלה העשויות עור צהוב ושחררה את החפתים המעוגלים המודגשים בשחור עדין. היא פשטה את הכפפות והעור נתפס בטבעת משובצת אבן אודם יחידה שענדה נוסף לשתי טבעות אחרות, ובידיים שעורן כבר החל להעלות כתמים ולהתרשרש, ניגבה את דמעותיו של הילד.
היא סידרה בזריזות את שערם של הילדים ובגדיהם, פנתה לכל אחד מהם בשמו, אבל עבדה במהירות וכל אותה העת השגיחה על שורת הנוסעים שהלכה והידלדלה.
"טוב," היא אמרה וניגבה את הריר מפי התינוק בשעה שאחרוני הנוסעים ירדו מהרכבת. "לכו לשטוף ידיים, כמו שתרגלנו."
שומר הגבול הנאצי כבר החל לעלות לרכבת.
"קדימה, תזדרזו עכשיו, אבל אל תמהרו ברחיצה," אמרה טרוס בשלווה. לילדה היא אמרה, "תדאגי שאחיך יישאר בשירותים, מתוקה."
"עד שתלבשי בחזרה את הכפפות, דודה טרוס," אמרה הילדה.
היה הכרח בכך שטרוס לא תיתפס כאילו היא מסתירה את הילדים, ובו בזמן היא לא רצתה אותם קרובים מדי במהלך המשא ומתן הזה. אנחנו קובעים את מבטנו לא במה שנראה, אלא במה שאיננו נראה, היא חשבה והצמידה את אבן האודם לשפתיה בבלי דעת, כנשיקה.
היא פתחה את תיק היד הקטן שלה, תיק עדין מכפי שהיתה נושאת אילו ידעה שתחזור לאמסטרדם מלווה בשלושה ילדים. היא תחבה את ידיה פנימה והסירה את הטבעות בשעה שהילדים, שהיו עכשיו מאחוריה, הלכו והתרחקו במעבר.
לפנים הופיע שומר הגבול. הוא היה בחור צעיר, אך לא צעיר מכדי להיות לא נשוי ואולי עם ילדים משלו.
"אשרות? יש לך אשרות יציאה מגרמניה?" הוא דרש מטרוס, המבוגרת היחידה שנותרה בקרון.
טרוס המשיכה לחטט בתיקה כאילו ביקשה לשלוף את המסמכים הנחוצים. "ילדים זה המון עבודה, מה?" היא ענתה בחמימות בשעה שאצבעותיה התעסקו בדרכונה ההולנדי היחיד, עדיין בתוך התיק. "יש לך ילדים, אדוני השוטר?"
השומר הבזיק לעברה רמז לחיוך בלתי מורשה. "אשתי, היא מצפה לילד הראשון שלנו, אולי בחג המולד."
"מזלכם הטוב!" אמרה טרוס וחייכה למזלה הטוב שלה שעה שהשומר העיף מבט לעבר קולות המים הזורמים בכיור והילדים המפטפטים במתיקות כשני פְּרוּשים קטנים. היא הניחה לו לחשוב על כך רגע: בקרוב יהיה לו תינוק שאינו שונה מאלֶכּסי הקטן, שיגדל ויהיה לילד כמו ישראל או שרה היקרה כל כך.
טרוס מיששה באצבעותיה את אבן האודם — החמימה והמתנוצצת — על הטבעת היחידה שענדה כעת. "אני בטוחה שיש לך משהו מיוחד לאשתך, לרגל המאורע."
"משהו מיוחד?" חזר הנאצי והחזיר אליה את תשומת לבו.
"משהו יפה שהיא תוכל לענוד יום־יום כדי לזכור את הרגע המיוחד כל כך." היא הסירה את הטבעת ואמרה, "אבא שלי נתן אותה לאמא שלי ביום שנולדתי."
אצבעותיה החיוורות היציבות הושיטו אליו את טבעת האודם בצד דרכונה היחיד.
הוא בחן את הטבעת בספקנות ואחר כך לקח את הדרכון בלבד ובחן אותו, ושב והעיף מבט לעבר עורף הקרון. "אלה הילדים שלך?"
ילדים הולנדים היו יכולים להיכלל בדרכונים של הוריהם, אך בשלה הופיעה רק היא עצמה.
היא סובבה את אבן האודם כך שתלכוד את האור ואמרה, "הם יקרים יותר מכל דבר אחר, ילדים."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.