הרס ונקמה 1: ניקו

1

תתנהגי רגיל. תתנהגי רגיל.

מִיה שעטה ברחבי קזינו איטליה, מפלסת דרך בין כלות לעתיד, זוגות טריים, גברים זקנים עם ארנקים תפוחים ונשים צעירות בחצאיות קצרצרות. היא חלפה בריצה על פני מכונות המזל, שולחנות הקרפס ואחד מחדרי הפוקר שסכומי ההימורים בהם היו מהגבוהים בכל הדאונטאון של לאס וגאס. היא עברה בין עדרי הגברים, שהצטופפו באזור המסיבות כדי לצפות בדילרית הבאלק ג'ק הסקסית רוקדת על עמוד, אבל עד כה לא הצליחה למצוא את היציאה.

זה עבד מצוין עבור מפעילי הקזינו שרצו להשאיר את הלקוחות לכודים במסיבה אין-סופית.

לא מצוין כל כך אם הרגע פרצת למערכת האבטחה שלהם ועל הדרך גם דקרת שומר.

לא מצוין בכלל.

היא עצרה ליד גלגל מזל כדי להסדיר את נשימתה. אישה בלונדינית בחצאית טוטו ורודה נבחה על עובד קזינו על כך שהמלצרית לא חזרה מהר מספיק עם המשקה שהזמינה. מיה רצתה להציע לה שתיקח את הז'יטונים שלה לכל שולחן אחר בקזינו. בגלגלי המזל היה היתרון הביתי גדול מזה של כל המשחקים האחרים בקזינו. אבל היא כבר גרמה מספיק נזק ליום אחד. זו הייתה אמורה להיות בדיקת חדירות פשוטה – להיכנס לחדר הבקרה, להחדיר את ההחסן הנייד ולחזור למשרד שלה כדי לפרוץ משם למערכת. זו בטח לא הייתה אמורה להיות הזדמנות לנקום את נקמתן של כל הנשים באשר הן בכל בן-זונה שוביניסט מטונף שצבט אי פעם ישבן של אישה.

ולא, זה לא "הגיע" למיה כי היא לבשה חצאית שחורה זעירה, גרביוני רשת ומחוך צמוד כל כך שהשדיים שלה איימו לפרוץ מתוכו. היא רק עשתה את העבודה שלה – אם כי העבודה האמיתית שלה הייתה, במקרה, לפרוץ למערכת המחשוב של הקזינו ולא להגיש משקאות לבחורים בחדר הבקרה.

בעולם מושלם היא הייתה מעמידה פני צוחקת, מבליגה על הצביטה, יוצאת מהקזינו ומדפיסה דוח משימה עבור בעל הקזינו, ששכר את שירותיה כדי לבדוק את האבטחה בקזינו החדש שלו. למרבה הצער, מעט מאוד בעולמה של מיה היה מושלם, והכול הגיע איכשהו לשיא כשהשומר בחדר הבקרה החליט להביע את הערכתו בדרכו השוביניסטית.

אז עכשיו היה לו קרע קטן וחמוד במכנסי המדים שלו, באדיבות הסכין שמיה נושאת עימה תמיד צמודה לירכה. הגנה עצמית הייתה חיונית עבור נערה שגדלה במשפחת מאפיה, וכוחו של הרגל גרם לה לשלוף את הסכין לפני שהמוח שלה הספיק ללחוץ על הבלמים. אפשר לחשוב. זה יחזק לו את האופי ויהיו לו כמה סיפורים לספר כשיישתה עם החברים בירה אחרי העבודה. מי דמיין שזה יעצבן אותו עד כדי כך? או שגבר בממדים שלו מסוגל לרוץ מהר כל כך?

"תפסתי אותך." יד לחה אחזה בכתפה של מיה ומשכה אותה אחורה חזק כל כך, שהיא מעדה על עקביה, בגובי עשרה סנטימטרים, שלא הייתה רגילה לנעול. ידה נשלחה במהירות אל ירכה, אבל הפעם היה השומר מוכן. הוא אחז בפרק כף ידה וסובב את זרועה אל מאחורי גבה. "אני לוקח אותך אל הבוס. יש לו אפס סובלנות כלפי גנבים."

"לא גנבתי."

"אבל עשית משהו שלא היית אמורה לעשות." בידו הפנויה הוא הרים את מכשיר הקשר שלו והכריז בקולי קולות על שתפס את ה"עבריינית."

אנשים הפנו מבטים ובהו. לחייה של מיה התלהטו והיא התמקדה ברצפות הבוהקות, במוסיקה חסרת האופי שהתנגנה במעגלים אינסופיים ובאורות המסנוורים של מכונות המשחק. כל הניסיון הזה לא למשוך תשומת לב לא ממש הצליח לה. היא לעולם לא תקבל עוד חוזה לאבטחת סייבר אם מישהו ישמע שהיא עצמה נתפסה תוך כדי בדיקת חדירות. הצלחת העסק שלה כפורצת מערכות וכיועצת אבטחה הייתה תלויה בשמירה על פרופיל נמוך. אבל הליכה בקזינו בליווי שומר ובתלבושת פרובוקטיבית הייתה הפרופיל הכי גבוה שיש.

הלוכד שלה הוליך אותה על פני שני מאבטחים נוספים, דרך שורה של דלתות זכוכית, אל תוך אזור המשחקים היוקרתיים של קזינו איטליה. גברים בחליפות טוקסידו לגמו מכוסות ויסקי תחת נברשות קריסטל ונשים בשמלות ערב השתרעו על רהיטי עור אדומים ומפוארים, או לחצו על כפתורים במכונות משחק שההימור המינימלי בהן עמד על חמש מאות דולרים. מיה חשבה כמה טוב היה לוּ היה לה כל כך הרבה כסף לזרוק ככה סתם, אלא שהיא המירה את חייה כנסיכת מאפיה בחיי עוני ותמורת העצמאות והסיכוי לבנות לעצמה בעולם מקום משלה, קטן ככל שיהיה.

הם עצרו מול דלת זכוכית מעוטרת שבשני צידיה עמדו שני מאבטחים חסונים בחליפות אלגנטיות שחורות. המלווה שלה החליף איתם כמה מילים, ואז פתח אחד מהם את הדלת והחווה להם להיכנס אל תוך סוויטת המשחקים הפרטית הסופר-אקסקלוסיבית. העיצוב המרהיב בגוונים של סגול עמוק, זהב ושוקולד, היה עכשווי ובה בעת קלאסי, וכלל מנורות יוקרתיות, קירות מחופי מדפים שעליהם ספרים בעלי כריכות בגוונים ניטרליים, רהיטי עץ וספות קטיפה. קולות הקזינו נשארו מאחור כשהדלת נסגרה.

"בואי." הם עברו ליד שולחנות הבאלק ג'ק והרולטה שאיש לא השתמש בהם, וחלפו על פני שולחן פוקר גדול שסביבו ישבו חמישה גברים בחליפות כהות, בוחנים את הקלפים שלהם. בתנועה פתאומית גסה הוא עצר אותה מאחורי גבר בעל שער כהה וסמיך וכתפיים רחבות שמתחתיהן מותניים צרים, לבוש בחליפה מחויטת בקפידה.

כשהזיז האיש את ידו מעט שמאלה, הספיקה מיה לראות שעון זהב מבית ושרון קונסטנטין, שרוול מקופל בדייקנות, נצנוץ של חפתי יהלום ורק כמה סנטימטרים של זרוע עבה ושזופה שגרמה לליבה להחסיר פעימה.

המאבטח, שעדיין החזיק את זרועה של מיה מאחורי גבה, כחכח בגרונו. "תפסתי את האישה הזו בחדר הבקרה, מר טי. היא ניסתה להכניס משהו למחשב הראשי."

בהרמת אצבע קלה השתיק מר טי את המאבטח וליבה של מיה הלם בפראות. היא גדלה בין גברים רבי עוצמה, אבל תנועת היד הפשוטה הזו שהחווה האיש טמנה בחובה ביטחון מלא בידיעה שיצייתו לו.

המאבטח מלמל התנצלות ומשך את מיה אחורה. "הוא לא אוהב שמפריעים לו ליד השולחנות."

מיה בחנה את הקלפים של הגבר מעבר לכתפו ומיהרה לחשב את סיכוייו. לו ישבה היא ליד השולחן ומולה ערמה של ז'יטונים בשווי מאתיים אלף דולר והימור של אלפיים דולר, היא הייתה מתקפלת, אוספת את הרווחים שלה ועפה משם, ממש כפי שרצתה לעשות עכשיו.

מר טי הוריד שלושה קלפים ומיה ניסתה להחניק התנשמות מבוהלת. הוא אולי נראה שמרן בחליפתו המחויטת ללא רבב, אבל הוא היה מהמר. לא הרבה אנשים היו מסתכנים ככה, במיוחד כשיש שחקנים רבים כל כך סביב השולחן.

הוא פנה אל עבר הקול ונשימתה נעצרה. אלוהים, הוא היה משגע. יפה כמו כוכב קולנוע, מהוקצע ומחוספס בעת ובעונה אחת. עיניו הכחולות הקרות עמדו בניגוד מדהים לשערו הכהה שהתלתל על רקותיו ולגבות שהתרוממו בעת שהפריעה לו. כוח עוצמתי ובלתי מתפשר קרן ממנו – ולא בגלל העושר שלו הניכר לעין. היה זה משהו שהיא חשה בו, מסתתר מתחת למעטה המנומס שלו – משהו אפל ומסוכן, פרוע וחסר רחמים. משהו שעצר את נשימתה והותיר בה רק כמיהה עזה כל כך שהיא לא יכלה לזוז.

מבטו האיטי החליק על פניה, במורד צווארה, אל שדיה שבקושי נשארו בתוך המחוך, אל מותניה, אל האגן שלה ועד לרגליה בנעלי העקב. הוא לא התאמץ להסתיר את הבחינה האיטית והפולשנית שערך לגופה, את מבטו שנדד לכל מקום שהתחשק לו ללא כל כוונת התנצלות. במקום להיעלב מכך, היא הרגישה שהסריקה שלו מציתה בה חשמל מסקרן, שגופה נהיה חם ונוזלי ושהיא שוקעת בתחושת הליטוף של מבטו.

"תפסיק את זה." הרי מלכתחילה נכנסה לבלגן הזה כי לא יכלה לסבול שגבר התייחס אליה כמו אל חפץ. למה שתסכים לזה עכשיו?

מילותיה נמוגו כשמבטו החד התמקד בה. אלוהים אדירים. למה היא נכנסה בכלל?

"תשאיר אותה איתי, לואיס."

הוא פנה חזרה אל השולחן ובחן את הקלפים שלו. היה לו קול עמוק של קריין קולנוע, כזה שימשוך אותך מייד לעולם אחר – עולם של אפשרויות אינסופיות, עולם שבו בעלי קזינו יפי תואר משחררים לחופשי מומחיות לאבטחת סייבר.

לואיס מיהר לשחרר את ידה והחל להתרחק, תוך שהוא ממלמל: "כן אדוני."

מיה חשבה שהוא בטח עובד כאן זה זמן רב, אם הוא יודע לציית כל כך מהר. או שאולי כולם מגיבים לנוכחותו הבלתי מעורערת של מר טי בכניעה מיידית?

היא שאלה בסקרנות: "מאין לך שלא אברח?"

מר טי הביט בה מעבר לכתפו ושפתיו התעקלו. "אני לא אתן לך."

אני לא אתן לך. נורה עמומה נדלקה בפינה נידחת במוחה. היא כבר שמעה את המילים האלה, באותו טון דיבור, באותה המבטא. והפנים שלו... מוכרים כל כך. בעודה נוברת במעמקי מוחה כדי להיזכר מאין הוא מוכר לה, הוא הרים את המשקה שלו, לגם לאיטו מהנוזל הענברי העשיר, וגרונו רווי הגידים התכווץ תוך כדי בליעה. הדופק של מיה הואץ, ומוחה התמלא במחשבות על הדברים שהוא היה יכול לעשות לה עם הפה היפהפה הזה ובדמיונות על הטעם שהיה בא בפיה לו ליקקה את הגרוגרת בבסיס גרונו.

הוא הנמיך את הכוס וליקק את שפתיו כטורף המוכן להסתער. "בואי הנה." הוא הניח יד על משענת העור והיא התקרבה ונעמדה לצידו ליד השולחן.

"תהמרי." הוא הציג בפניה את הקלפים כדי שתראה שהוא כבר משך שני אסים ועשר מה'יד המסוכנת', מה שהשאיר אותו עם פול האוס.

היא הלכה בהנחה ששפטה אותו נכון, רכנה ודחפה קדימה את כל הז'יטונים שלו. בדרך התחכך החזה שלה קלות בכתפו וכל גופו נדרך, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת זרם החשמל שהמגע הקליל הזה עורר בעורקיה.

"מאתיים אלף," הכריז הדילר.

מיה כמעט יבבה. מאתיים אלף דולר היו יכולים לסדר לה דירה חדשה שבה אין התקרה מצמיחה פטריות, שנוצרו מדליפה מהקומה העליונה שבעל הדירה העלובה מסרב לתקן. מאתיים אלף דולר היו יכולים לקחת אותה ואת אחותה הקטנה, קאט, הרחק מלאס וגאס, ולסדר להן חיים חדשים ואנונימיים במקום שבו לא יהיו תחת עינה הפקוחה של משפחת המאפיה שלהן. מאתיים אלף דולר היו קונים לה משרד גדול יותר ומאפשרים לה לשלם לעובדים נוספים שיעזרו לה להשתלט על כמויות העבודה ההולכות וגדלות בחברה לאבטחת סייבר שהקימה. מאתיים אלף דולרים היו עוזרים לה לצאת לחופשי.

"חתיכת מהמרת," הוא מלמל כשהגבר לצידו השווה.

"אולי סתם יש לי מזל."

"אנשים עם מזל לא נתפסים כשהם מנסים לפרוץ אל מערכת האבטחה שלי." הוא זז באחת ונעמד, משך את האיש שישב לצידו מכיסאו והטיח את פרצופו בשולחן. "וגנבים לא נכנסים לקזינו שלי." דם הותז על כל הלֶבֶד הירוק והאיש כשל לאחור, מחזיק באפו השבור. זה קרה תוך שניות. דממה השתררה בחדר. אדרנלין זרם בגופה של מיה, מחזיק אותה משותקת במקומה כשמוחה קודח בניסיון לגשר בין האלימות האכזרית שראתה זה עתה ובין המקום המתוחכם והאלגנטי. היא צדקה בתחושתה שהחזות המנומסת והתרבותית של מר טי אינה משקפת את פנימיותו. הוא היה המסוכן שבטורפים. יפה מבחוץ, קטלני מבפנים.

מר טי לא הניד עפעף, אבל מיה ראתה את העורקים בצווארו פועמים כשהוא נאבק לשלוט בכעסו. "רבותיי." הוא הנהן בקצרה אל הגברים סביב השולחן. "מנהל הקזינו שלי, ויטו, יבוא במהרה ויטפל בבעיות." הוא פנה אל מיה, מבטו הקר מרתק אותה למקומה. "בואי."

טון הדיבור שלו לא השאיר מקום לוויכוח, וגם לא ידו הנחושה שהונחה על גבה, או הלחץ המתון שהוא הפעיל כשכיוון אותה לאן שרצה שתלך. הוא היה אפילו גבוה מכפי ששיערה, מעל מטר שמונים וחמש, רחב ושרירי. היא נשמה עמוק כשהוא נגע בה ובאפה בא ניחוחו הרענן והמתובל של הבושם שבו השתמש. לנוכח האלימות שהוא הפגין זה עתה בסלון הפרטי, הריח הפתיע אותה. היא ציפתה למשהו פראי וארומטי דווקא, שישקף את הצד המיושן והפרוע שבו.

"לאן אנחנו הולכים?"

"למשרד שלי."

היא היססה והעיפה מבט לאחור אל עבר האיש שעל השטיח הרך, חולצתו הלבנה מוכתמת בדם. "לבד?"

"כן, בלה, לבד."

היא הייתה סקס נוזלי.

שיער כהה. עיניים כהות. קימורים מכל כיוון. עור חלק. שדיים כמעט פורצים מהמחוך. החצאית המזערית בקושי מכסה את הישבן שלה. עצמות גבוהות בלחייה הסמוקות. הרגליים הארוכות בגרביונים, והעקבים...

עד היום לא הקדיש ניקו תשומת לב מיוחדת למדים שמנהל הקזינו שלו בחר עבור המלצריות, אבל עליה זה נראה סקסי כל כך שהזין שלו התקשה בשנייה שהיא נכנסה לסלון.

בדרך כלל הוא לא התעסק עם הגנבים, הרמאים והנוכלים בקזינו, או עם אלו שחשבו שיוכלו לעקוף את מאות המצלמות ואת מערכת האבטחה המתוחכמת שהוא התקין בעת שחידש את קזינו לאקי דאק הישן ברחוב פרימונט. אבל הסיבה לכך היא שהחיילים ממשפחות הפשע המתחרות בדרך כלל לא היו טיפשים עד כדי כך להיכנס לקזינו שלו, ובטח שלא לרמות בשולחן ההימורים הגבוהים שנהג לשבת אליו. ונשים סקסיות לא ניסו לפרוץ למערכת המחשבים שלו.

הוא רצה לדעת עליה הכול. מה היא עשתה בחדר הבקרה של הקזינו? למה לא הנידה עפעף כשהוא איבד את עשתונותיו ליד שולחן הפוקר? ולמה היא נראתה לו מוכרת כל כך?

ניקו הרגיע את עצמו כדי שיוכל לעשות את מה שצריך להיעשות. הוא הוליך את האישה היפה דרך הקזינו שלו, במבוכים סואנים של גירויים מפתים – פעמונים מצלצלים, אורות מהבהבים כמו סירנות, גלגלי מכונות משחק מסתובבים, צפצופים דיגיטליים, ופה ושם הצליל המדומה של מטבעות מצלצלים – הכול נועד לפתות ולהסעיר את המבקרים ולהעניק להם רושם כאילו כל אחד ואחד יוצא מכאן זוכה.

אומנם, הקזינו איטליה לא היה ממוקם בסטריפ, אבל היה בו אותו עיצוב יוקרתי שנועד למשוך את המהמרים הכבדים שרצו ליהנות מחוויית הדאונטאון מבלי לוותר על הפינוקים שהיו נהוגים במלונות המובילים. הכול היה מבריק, נוצץ ובוהק, מן הקירות האדומים שנועדו להשרות תחושה מנחמת ומגוננת ועד לשטיחים המעוטרים שתוכננו להפנט, להכיל ולשבות את העין, מן התאורה המעומעמת ועד למוסיקת הרקע השקטה והרגועה שהכניסה את המהמרים לטראנס ועודדה אותם לבזבז את כספם. ניקו מעולם לא ניהל קזינו לפני שרכש את הלאקי דאק, והפסיכולוגיה שמאחורי העיצוב המחודש עוררה את סקרנותו.

האישה לא דיברה כשהוא הוביל אותה במבוך של מכונות משחק, שולחנות פוקר ובלאק ג'ק, על פני המוני אדם מתגודדים סביב שולחנות הקרפס וגלגלי הרולטה. הוא הכניס את כרטיס המפתח שלו למעלית מחופת עץ ותוך כמה רגעים הם היו בקומה העשירית.

ניקו הכניס את האישה למשרדו. היה זה חדר קר, קודר ומעשי שעוצב בצבעי הקזינו – אדום, שחור ואפור, ובו שולחן ישיבות קטן שכיסאות בצידו האחד ומדפי ספרים עשויים ברזל בצידו השני. מקום לעשות בו עסקים ולא יותר.

אחרי שסגר את הדלת מאחוריה הוא התמקם בכיסא העור מאחורי שולחן הכרום והזכוכית שלו.

"שבי." החווה בידו על הכיסא מולה.

"אני מעדיפה לעמוד."

ניקו הביע את אי שביעות רצונו בפנים זועפות. בהיותו הקפטן, בעל הדרג הגבוה ביותר במשפחת טוסקני – הראש – ותחתיו צוות גדול של אנשים שעובדים עבורו – הוא בהחלט לא היה רגיל שמסרבים לו. היחידים שהוא היה חייב להם דין וחשבון היו מנהלי משפחת טוסקני: הבוס, המשנה לבוס, והקונסיליירי, וגם אז הוא עשה רק את הנדרש כדי להשלות אותם שהוא אכן מקבל עליו את מרותם. הדוד שלו, סנטו, שנהיה עכשיו לדון טוסקני, הפך לבוס אחרי שמת אביו של ניקו. על פי הכללים היה אמור ניקו, כבנו הבכור של הבן הבכור, לרשת את מקומו של ראש המשפחה, אבל כשהגיע לגיל המתאים ותבע את זכויותיו, סירב סנטו לפנות לו את מקומו.

"שבי," הוא אמר בנוקשות. "או שאגרום לך לשבת."

"תשבור לי את האף?"

הוא החניק צחקוק משועשע. היא הייתה חוצפנית למרות המצב הבעייתי שבו הייתה נתונה, וכשהיא לא זזה הוא נאלץ להישיר אליה מבט ולספוג שוב את כל היופי של גופה העסיסי. היא לא הייתה סתם גנבת פשוטה, אם היא ידעה איך למצוא את חדר הבקרה, מה לעשות בהגיעה לשם ואיך לעורר עניין בגבר שבכל מצב אחר היה מעביר אותה לטיפולה של המשטרה.

עסקים חוקיים כמו הקזינו איטליה חשוב לנהל בדרכים חוקיות, בניגוד לעסקים המחתרתיים של ניקו שכללו הכול בכול מכול, מהלוואות בשוק האפור ועד להונאות נדל"ן, מזיוף כספים ועד להעלמת מיסים. הוא שיחד ושימן את גלגלי העסקים בלאס וגאס ובכל קליפורניה והגיע עד ללוס אנג'לס. לא הייתה פינה שאליה לא הגיעה השפעתו של מר טי – אפילו בשטחים שעליהן השתלטו שתי משפחות המאפיה היריבות של משפחת טוסקני.

"האף שלך יפה מכדי שאשבור אותו." הוא חייב להפסיק להסתכל עליה. הוא היה מאורס לסיציליאנית צעירה והם עמדו להתחתן בעוד כמה שבועות – תוצאה של הסכם בין אביה לבין אביו של ניקו, שנחתם כשהיה ניקו בן שש, ושמטרתו הייתה להדק את הברית המופלאה שבין המשפחות. הוא לא פגש את רוזה סקוצארי מעולם, אבל היא הייתה ממשפחת הקוזה נוסטרה מזה דורות רבים. הברית בין המשפחות תעגן את מעמדו של ניקו כמי שראוי לעמוד בראש המשפחה ותעניק לו את הכוח להדיח את דודו מהכיסא על אף העובדה שניקו היה ממזר – בן הפילגש של אביו. רעיה איטלקייה יפה הייתה סמל למעמד ממש כמו בית גדול ומכונית פאר. רוזה תוליד לו בנים, תנהל את ביתו ותארגן אירועים חברתיים. סקס וקשר רגשי הוא יוכל לקבל מהפילגשים, שכל בוס לוקח לעצמו כעוד סמל לכוח ושררה.

"זו אמורה להיות מחמאה?" היא הרימה גבה מושלמת ושמטה יד אחת אל ירכה העגלגלה. נועזת ויפה. כריסטו. האישה הזו נועדה לבחון את יכולת האיפוק והריסון העצמי שלו.

"את רוצה מחמאות?" הוא היה מוכן לגמרי להעניק אותן: החל בחזה המרהיב שלה, דרך הרגליים הארוכות והחטובות, המותניים הארוזים היטב במחוך הצמוד והחצאית הקצרצרה שבקושי כיסתה את הישבן שלה. הוא ציין לעצמו להעניק לוויטו העלאה.

"אני רק רוצה לתת לך את זה ולעוף מכאן." היא הוציאה מהחזיה שלה מכתב והושיטה לו. הוא החניק נהמה. הזין שלו, שכבר היה בחצי התורן מההתנצחות המילולית עם הפלרטטנית הזאת, התקשה כולו כשהוא דמיין את הפה שלו נכנס למקום שממנו יצא המכתב.

"מה זה?"

"מכתב רשמי של החברה בבעלותי, שמעיד על הזהות שלי ומסביר מה אני עושה כאן." משלא עשה שום תנועה כדי לקחת ממנה את המכתב היא הניחה אותו על השולחן מולו.

הסקרנות גברה עליו והוא עבר ברפרוף על הפסקאות הקצרות. מיה קורדאנו, הבעלים של חברת הג"ה אחזקות, הגיעה לקזינו איטליה לבקשת מנהל הקזינו שלו, ויטו בוטארו, לצורך בדיקת אבטחה מתואמת מראש. חתימתו של ויטו הופיעה בתחתית המכתב, אבל שמה של האישה הוא שמשך את רוב תשומת ליבו.

מיה קורדאנו.

ניקו סובב את עט הכסף שלו סביב אגודלו והביט במיה נעה באי נוחות מול שולחנו. כעת הוא ראה את יופייה באור אחר. באור של אויב. "קורדאנו". השם היה מריר על לשונו. במשך עשר שנים הייתה המשפחה שלו מעורבת בפאידה – סכסוך דמים – עם משפחת קורדאנו. סכסוך שהחל בלילה שבו דון קורדאנו רצח את אביו של ניקו בדם קר, ואיתו חבר צעיר נוסף ממשפחת טוסקני שהואשם בחילול ביתו של קורדאנו.

"כן." היא הטתה את ראשה וקימטה את מצחה. "אנחנו מכירים? אתה נראה לי מוכר."

"מי זה אבא שלך?" הוא שאל והתעלם משאלתה. הזעף על פניה העמיק. "בטיסטה קורדאנו."

ביתו של דון קורדאנו. האישה שבגללה החלה המלחמה. הוא זכר אותה עכשיו, אם כי ללא השם הוא לא היה מזהה אותה לעולם אחרי עשר שנים, בוגרת כפי שהייתה עכשיו. היא הייתה שם בלילה שבו אביו נרצח. הזיכרונות מילאו את ראשו והוא מעך את פיסת הנייר שבידו.

הוא היה גאה כל כך בלילה שבו ביקש ממנו אביו שיצטרף אליו למפגש במסעדה של לואיג'י, עם דון קורדאנו, הבוס של אחת ממשפחות הפשע המובילות בלאס וגאס. דון קורדאנו רצה לקבל רשות לחסל את דני מנטלי, שהיה חבר בצוות של אחד הקפטנים שהנהיג אבא של ניקו. חוקי המאפיה קובעים, כי לא ניתן לחסל חברים מן המניין מבלי לקבל מאחד הבוסים רשות לכך. דני מנטלי יצא בסתר עם ביתו בת העשרה של דון קורדאנו – דבר אסור בתכלית האיסור בעולם המאפיה. נשות החברים מן המניין – בנות, פילגשים ורעיות – נחשבות מחוץ לתחום. נשים הן סוג של רכוש ולעיתים קרובות מושאי תשוקה. תשוקה יכולה, יותר מכל דבר אחר, להרוס את האיזון העדין שהתקיים בין משפחות המאפיה. בדיוק כפי שקרה באותו לילה.

"את היית אצל לואיג'י," מיצי מרה עלו בגרונו ולרגע הוא לא הצליח לדבר. לא היה דבר בחייו, אפילו לא מותה של אימו בהיותו בן שמונה, שיכול להכין אותו לרגע שבו נרצח פאפא אהובו, כשדמו נזל בין אצבעותיו בעת שניסה להצילו. באותו לילה הוא הכריז על הפאידה. כאדם עם כבוד הוא היה מחויב לכך, כבן הוא נדרש לנקום את דמו של אביו.

פניה החווירו כשהיא הבינה. "אתה הנער שחיבק אותי באותו ערב. ניקו טוסקני."

הוא סובב את העט מהר יותר כשנזכר איך החזיק את מיה בזרועותיו, מנסה להגן עליה מפני כעסו של אביה. דון קורדאנו זעם על שהעזה להתפרץ לפגישה שלו כדי להתחנן על חייו של דני. הוא היכה אותה חזק כל כך שהיא נפלה על הרצפה.

ניקו, שגדל אצל נשים – ראשית אצל אימו ולאחר מכן, אחרי שמתה אימו, אצל סבתו – רחש כבוד עצום לנשים. הוא היה המום ומזועזע מהאכזריות שבה דון קורדאנו תקף את ביתו. מבלי לחשוב הוא צעד קדימה כדי להגן עליה. היא כרכה סביבו את זרועותיה ואחזה בו חזק. ובאותו רגע, בעיצומה של האימה, התעורר ניקו בן השמונה עשרה לחיים. הוא חש תחושת תכלית וערך שמעולם לא חש בהיותו בן ממזר – הוא הגן על נסיכת מאפיה בת שש-עשרה והושיע אותה, והיה משהו נכון כל כך בתחושה שחש כשהייתה בין זרועותיו. כשהפנה אביה את אקדחו אל דני, כיסה ניקו את אוזניה ומעך את פניה אל חזהו כדי לחסוך ממנה את הזוועה, כדי שלא תראה את החבר שלה מת. ואז מישהו קרע אותה מזרועותיו והחיים, כפי שהוא הכיר אותם, הסתיימו ביריית אקדח.

הוא לא השתוקק כלל לחשוב על הלילה ההוא עכשיו, או לשמוע מה שהיה לה לומר, בין שהייתה זו חרטה ובין שהיו אלו התנצלויות, תודות או האשמות. הוא איבד לא רק את אביו אלא גם הצצה חטופה לחיים שהיו יכולים להיות לו. חיים שבהם היה ממשיך את דרכו של אביו ואף מוצא לעצמו תכלית וסיפוק. חיים שיש בהם גם אהבה.

מיה הייתה תזכורת אכזרית לריקנות שחש מאז אותו לילה, לחור השחור שנפער בחזהו ושדבר לא הצליח למלא, על אף כל הנשים שלקח למיטתו ועל אף כל הצלחותיו. הוא חי עכשיו אך ורק כדי לנקום את מותו של אביו ולתפוס את מקומו כבוס של המשפחה.

ניקו שמט את העט וזרק את המכתב המעוך על שולחנו. הוא היה חייב לפרוק את התסכול שלו. "כריסטו סנטו! אמרתי לוויטו לשכור את חברת אבטחת הסייבר הטובה ביותר בעיר, וזה מה שהוא מצא, אותך?!"

מיה שילבה זרועותיה על חזה. "למה אתה מתכוון?"

ניקו החווה בידו תנועת זלזול וניסה שלא להתמקד באף איבר מאיברי גופה היפה. "ראשית, את קורדאנו. שנית, את אישה."

היא נהמה ברוגז. "אז מה? נשים יכולות להיות האקריות. אישה כתבה את וירוס ה'סי שארפ' הראשון. נשים מרצות בכנס דפקון, שהוא אחד המפגשים היוקרתיים ביותר בעולם להאקרים. אם אתה לא מכיר אותנו, זה מכיוון שרוב הנשים ההאקריות מתעניינות בטכנולוגיה עצמה וביתרונות שלה ולא בשאיפה ההרסנית לפרוץ למערכות ולראות אנשים סובלים. אנחנו לא רוצות התפרעויות ברשתות. פריצה סתמית למערכת היא לא דבר גאוני. מה שגאוני זה להשתמש בידע כדי לעזור לחברות ולארגונים לאבטח את עצמם נגד תקיפות סייבר. וזה בדיוק הדבר שוויטו שכר אותי לעשות."

"ענייני פריצות הם לגברים. כל הדבר הזה..." הוא נופף בערטילאיות לעבר התלבושת שלה. "עבודת אבטחה זה לגברים. זה עסק מסוכן. זה מצריך מיומנות, רמאות, יכולת התמקדות וחוכמה."

עיניה ירו ברקים. היא חצתה את החדר ונשענה על שולחנו. "חוכמה? אני הייתי התלמידה המצטיינת במחזור שלי באוניברסיטת קליפורניה. אם היית טורח לקרוא את קורות החיים ששלחתי למנהל הקזינו שלך, היית נוכח לדעת שהיו לי חוזים עם ארגונים בינלאומיים גדולים ועם גופים ממשלתיים, מחוזיים וארציים. אפילו הוזמנתי להגיש הצעה לאף.בי.איי. השגתי את החוזים האלה בעצמי. אני מנהלת עסק מצליח מאוד בעזרת שתי עובדות שטח וצוות של חמישה האקרים ברשת."

היא עצרה כדי להסדיר את נשימתה וניקו התאמץ להסיר את עיניו מהחזה הנפלא שלה, שהיה עכשיו במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד מפניו. אבל היא לא הניחה לו.

"זה..." היא הניחה את ידיה על שדיה ונענעה אותם לרגע, מה שהזרים את כל הדם מגופו של ניקו אל מפשעתו. "התלבושת המגוחכת הזאת? זו בסך הכול אני – עושה את העבודה שלי. והסיבה היחידה שנתפסתי היא שלמאבטח שלך יש אותה גישה מיושנת, שוביניסטית, שונאת נשים שיש לך, ובגלל זה הוא החליט לצבוט אותי בישבן. תחבתי את הסכין שלי לירך שלו כדי להגן על עצמי, כפי שכל אישה שמטרידים אותה מינית זכאית לעשות."

בפעם הראשונה בכל עשרים ושמונה שנות חייו נותר ניקו חסר מילים. בעודו מהופנט, מוקסם ומגורה עד כאב מהאישה היפה והזועמת הרכונה על שולחנו כשפניה כהים מכעס, הוא כמעט שכח שהיא האויב – ביתו של האדם השנוא ביותר בעולם.

"אם לא היו מסיחים את דעתי," היא המשיכה והזדקפה למרבה אכזבתו הגלויה של ניקו, "הייתי נכנסת לחדר הבקרה שלך ויוצאת משם ברגע, ובשלב הזה כבר הייתי פורצת אל המערכת שלכם מתוך המחשב במשרדי."

"בדיוק." ניקו לא הצליח להכיל את הגירוי העז שזרם בעורקיו. הוא דחף את כיסאו, קם והקיף את השולחן, מאלץ אותה לסגת כמה צעדים לאחור. הוא התיישב על קצה השולחן מולה, זרועותיו משולבות על החזה ורגליו מפושקות לרוחבן, שוב הוא הרגיש עצמו, שולט בחדר. "דעתך הוסחה. לגבר זה לא היה קורה."

היא קפצה את שפתיה וצעדה בחוצפה קדימה אל בין רגליו הפשוקות. חשמל זרם ביניהם והלהיט את האוויר בחדר. ניקו לא היה רגיל שקוראים עליו תיגר, בטח כשמדובר באישה, והיה לו קשה להחליט אם היא מתחילה איתו או עומדת לשסף את גרונו.

היא חייכה אליו חיוך מריר-מתוק. "אז אתה אומר" –היא שמטה את ידה עד שזו היטלטלה ממש מתחת למפשעה שלו – "שאם הייתי... מטריפה אותך עכשיו, דעתך לא הייתה מוסחת?"

אדרנלין זרם בגופו בתגובה לקריאת התיגר שלה, והוא נלחם בדחף להחליק אחור על שולחנו. לא כי היא הפחידה אותו – הוא היה בטוח שיוכל לנער את ידה משם לפני שתתקרב מדי – אלא כי היה מגורה כל כך שהוא לא ידע מה עלול לקרות אם תיגע בו.

מעוררת תיאבון כל כך.

הוא עיקל את ידו סביב עורפה מתחת לשערה הגלי וקירב אותה אליו, קרוב כל כך שהוא היה יכול לחוש בהבל פיה על לחיו. "תעשי את זה," דרש.

מבטה המתריס פגש את מבטו והוא כמעט הרגיש את תאוותה, סמיכה ועזה כמו שלו ממש. לבסוף נשמטה ידה לצד גופה והיא השתחררה מאחיזתו. "היית מת. נכון? מה לעשות, אתה לא שווה את זה."

דיו מיו. אם הוא לא יעיף אותה משם עכשיו, הוא ישכיב אותה על השולחן בשניות, יקרע ממנה את הגרבונים והתחתונים, ירים את החצאית ויחשוף את הישבן המשגע הזה, שערה כרוך סביב ידו, גבה מקומר ופיה צועק את שמו בעונג.

"להתראות מיס קורדאנו."

הוא ציפה להתנצלות, למבוכה, לסימן כלשהו שייראה שהיא מכירה בניצחונו. במקום זה הוא קיבל נחרת בוז. "אשלח לך את החשבון."

היא פנתה ויצאה מהחדר בגב זקוף, בסנטר זקור ובישבן יפהפה מתנדנד קלות.

הוא לא הצליח להתיק את מבטו.

מהממת.

מרגיזה וחסרת כבוד לחלוטין.

ומחוץ לתחום לגמרי.

האויב.