הרס ונקמה 2: לוקה

לוקה

זה התחיל כמו כל יום אחר בווגאס.

לוקה ריזולי התגלגל מהמיטה בצוהריים, התקלח והתגלח. לא היה דבר חשוב יותר לראש המאפיה מהרושם הטוב שלו - להיראות טוב בעיני החֶבְרה. אחרי שתלה את הסכינים שלו לגופו, לבש חליפת צמר איטלקית חדשה, חולצה לבנה מגוהצת למשעי ועניבת משי אדומה. על חזהו היו שני נרתיקים ובהם אקדחי הגלוק שלו, סביב מותניו היו אקדחי המגנום והרוג'ר, ובצמוד לקרסולו, לצד הסכין, ממש מעל נעלי הסלבטורה פרגמו שלו, נתלה אקדח וולטר. כשהכול היה במקום הוא חזר אל חדר השינה, מוכן להתחיל את היום.

ואז החלו הדברים להשתבש.

ראשית, האישה במיטה לא רצתה לעזוב. כשהקסם האישי והחיוכים הנחמדים לא הועילו והיא לא הואילה לצאת מהמיטה, היה עליו למשוך ממנה את השמיכות ולזרוק לה כסף על השידה, מה שניפץ את האשליה שהיא הייתה משהו מעבר לנערת הליווי היוקרתית שהיא העמידה פנים שאיננה. לוקה תמיד נתן טיפים נדיבים, לכן הסירוב המזויף שלה נמשך רק עד שסיימה לספור את המזומנים ויצאה בצעדים כושלים מסוויטת הפנטהאוז שלו.

אחרי זה בא רק רצף של 'רגליים שבורות' כשניסה לגבות כמה הלוואות עסקיות. היום המשיך להידרדר כשהוא הלך לגבות את דמי החסות מהחנויות שנמצאות בשדרות לאס וגאס וגילה שהאלבנים מנסים להשתלט על השטח שלו.

חיסול אלבנים מעולם לא היה דרך טובה לחנוך חליפה חדשה, אבל משפחת הפשע טוסקני לא בזבזה זמן כשנדרש ללמד אנשים לקח.

לוקה צלצל לכמה חברים והם שלחו את האלבנים בחזרה למולדתם דרך פתחו של גיהינום.

נטולי זרועות.

נעולים בנעלי בטון.

החלק האחרון לא היה הרעיון שלו. אבל פרנקי דה-לוצ'י, יד ימינו של הבוס, היה בן-זונה אכזרי שהיה מעורה בעסקי הבטון עוד לפני שהצטרף לצוות של טוסקני. פרנקי מעולם לא ויתר על הזדמנות לעסוק במקצוע שלו, אפילו כשמקווה המים הקרוב ביותר היה רחוק חמישים קילומטרים.

אחרי שהחליף בגדים, שטף מעצמו את הדם ומסר את החליפה לניקוי יבש, היום שלו רק הוסיף והידרדר.

הוא עשה טעות.

לוקה לא עשה טעויות.

כשג'ינה נכנסה להריון אחרי סטוץ של לילה, הוא לא היסס ועשה את הדבר הנכון. אחרי הכול, ג'ינה הייתה כל מה שרעיית מאפיה צריכה להיות. היא הייתה נסיכת מאפיה. איטלקייה טהורה, בקיאה בתרבות, נעימה לעין וטבחית מצוינת. אהבה לא הייתה חלק ממשוואת הנישואין במאפיה ולא היו לו שום נקיפות מצפון כשבילה את ערבי שבת בפעילויות מחוץ למסגרת, כמצופה מראש מאפיה בכיר. ג'ינה הבינה איך הדברים עובדים וכל עוד נכנס הכסף, היא לא התלוננה. החיים היו טובים.

ואז היא מתה.

לוקה לא היה מוכן כלל לטראומה הרגשית שהותיר בו מותה של ג'ינה. ברור שהיא הייתה חשובה לו, הוא בילה איתה מדי פעם, והיה להם תינוק בן שנה וחצי, מתיאו. אבל הוא לא אהב אותה, ורגשי האשמה על כך שלא הצליח להגן על אשתו החדשה בשילוב הידיעה שהיא מתה מבלי שזכתה לאהבת אמת, שברו אותו. הוא שלח את מתיאו לגדול אצל אימו וניסה להטביע את עצמו בעבודה עבור המשפחה, לקח תמיד את המשימות הכי מסוכנות והתעלם מכל סיכון.

וכך אירעה הטעות שהובילה אותו לריתוק שבו היה כעת.

בחשיקת שיניים הוא זז במיטת בית החולים הלא נוחה, מתאפק שלא לצעוק מעוצמת הכאב שפילח את חזהו. כשדנטה קורדאנו ירה את הכדור שכוון אל ליבו של ניקו, יכול היה לוקה לחסוך לעצמו הרבה מאוד כאב לו לבש את האפוד. אבל לפעמים, מתוך בור הייאוש שלו, הבחירה בנפילה משכה את ליבו הרבה יותר מהבחירה בהצלה.

אור צהוב בוהק הבהב בפתח והדופק שלו עלה מעט.

האחות רייצ'ל ביקרה אותו מדי לילה כדי לתת לו משכך כאבים מסוג אחר. אפילו כשהוא חבול ושבור, וכשגאוותו פגועה מן מהחיטוט והמגע המתמידים בגופו, לא נדרש לו שכנוע רב מדי כדי לגרום לאחות המתלמדת הצעירה לרדת על ברכיה ולעטוף בשפתיה העסיסיות את האיבר היחיד בגופו שלא כאב.

כשהדלת נפתחה הוא החליק את חולצתו הכחולה וסידר את החגורה. לנוכח הזרם האין-סופי של המבקרים בחדרו, הבהיר לוקה לצוות הרפואי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלא יסבול את חוסר הכבוד שכרוך בלבישת חלוק בית חולים. מדי בוקר הוא התקלח, התגלח והתלבש בעזרת אחותו, אנג'לה, ולאחר מכן קיבל מבקרים ממיטת בית החולים שלו. אימו סידרה כמה שולחנות מתקפלים כנגד הקירות ובכל יום הביאה אוכל כדי להאכיל את אורחיו, וכדי לוודא שהוא עצמו לא יגווע ברעב. היה האוכל שלה או שלא היה אוכל בכלל. זו הייתה משנתה.

"רייצ'ל, מותק." החיוך שעל שפתיו נמוג כשבעקבות רייצ'ל נכנס אח שדחף לפניו אלונקה. מבטו של לוקה התמקד באישה שישנה במיטה. שערה הבלונדיני הסמיך היה שפוך על הכרית, זהב בוהק כמו העלים הראשונים בסתיו. עורה היה חיוור באור החזק וחלוק בית החולים נפתח סביב הצוואר וחשף את גופה הרזה.

רייצ'ל חייכה אליו חיוך מתנצל והוא הסתכל כיצד הם מעמידים את האלונקה ליד החלון, מחברים את כל החוטים למוניטורים ובודקים את כל תפקודיה של האישה שבמיטה.

אחרי שהאח עזב רכנה רייצ'ל והעניקה ללוקה נשיקה רכה ומרפרפת. "אני מצטערת, מר ריזולי. אני יודעת שאתה אוהב את הפרטיות שלך, אבל היו יריות בנייקד סיטי וחדר המיון מוצף פצועים. אין לנו מספיק אנשי צוות או חדרים כדי להכיל את כולם, ולכן הורתה לנו האחות הראשית להוסיף מטופלים לכל חדר שיש בו מאושפז אחד. הצעתי לשים אותה איתך, כי יש לכם פציעה מאותו סוג."

על אף הרוגז שלו מכך שאיבד את פרטיותו העניק לה לוקה חיוך. הוא חיבב את רייצ'ל. היא הייתה נערה חמודה, מלאת רצון טוב ושאיפה לשמח, וגם מאוד מיומנת בהפעלת פיה. לא היה טעם להוציא עליה את התסכול שלו. משפחת הפשע טוסקני ניחנה בחברים בכל מקום. אין ספק שכמה שטרות ומילה באוזן הנכונה יפעלו את פעולתם ומחר הוא כבר יקבל את הפרטיות שלו בחזרה בלי הרבה בלגן. ובינתיים יש לו שותפה לחדר, שהייתה גם אישה יפה שבאופן מפתיע נורתה אף היא בחזה.

אחרי שרייצ'ל עזבה הוא היטה את ראשו והרשה למבטו לנוח על שותפתו החדשה. בשנתה היא סובבה את ראשה לכיוונו והשמיכה הדקיקה שקעה אל מותניה הצרים והתרוממה מעל קימורי אגנה. תווי פניה היו עדינים, עצמות לחיה גבוהות ואפה סולד מעט. היא הייתה ההיפך הגמור מכל מה שתמיד משך אותו בנשים: בלונדינית במקום ברונטית, דקיקה במקום עתירת קימורים, שברירית במקום חסונה. ג'ינה הייתה אישה גדולה, קולנית ונמרצת עם צחוק מידבק וערמות של חברים. היא הייתה הרוח החיה בכל מסיבה, מדברת בלי סוף גם אחרי שהאורחים כבר עזבו.

"אתה נועץ מבט."

קולה החמים והעשיר החליק דרכו כמו ויסקי קנדי משובח שמשאיר לחישה של חום על בלוטות הטעם.

"פשוט תהיתי, בלה", הוא הרים את מבטו אל עיניה הכחולות והרכות הנתונות במסגרת של ריסים זהובים עבים. "מי יורה במלאך?"

*

גבריאל לא הצליחה לזכור מתי בפעם האחרונה הסתכל עליה גבר בהערצה גלויה כזאת.

טוב, חוץ מדיוויד. ודיוויד כבר לא היה.

ידה התרוממה אל צווארה, שעליו הייתה תלויה בדרך כלל שרשרת התליון עם התמונה האחרונה שלה ושל דיוויד יחד. אבל האחות הסירה אותה כשהוכנסה לניתוח, וכעת היא הייתה קבורה איפשהו בתוך התיק שבו היו גם בגדיה.

מתגעגעת אליך.

ליבה התכווץ בקרבה והיא מיקדה את מבטה בגבר הלבוש בהידור שישב על מיטת בית חולים בצידו השני של החדר. עיניו היו בצבע של קרן שמש שפיזזה על האגם מאחורי בית ילדותה בקולורדו. היה לו שיער בלונדיני סמיך מסופר בקפידה, ותווי פנים חדים שהעידו על מוצא נורדי כלשהו.

אבל בלה היא מילה איטלקית.

הוא קרא לה מלאך.

זה היה משפט פתיחה מהסוג שהיא שמעה בברים ששותפתה לחדר וחברתה הטובה ביותר, ניקול, נהגה לגרור אותה אליהם בסופי שבוע. ניקול קיוותה שכך תצליח לשאוב את גבריאל לעולם הדייטים מחדש כדי שתוכל למצוא לעצמה "באושר ועושר" חדש. אבל בלילה שבו חזרה ממשמרת ומצאה את בעלה, הנשוי לה זה שנה בלבד, מת, גרונו משוסף באכזריות, איבדה גבריאל כל אמון באגדות. וכיוון שהם בהחלט לא היו בבר כרגע, או במקום אחר שדמה באיזשהו אופן למקומות שבהם אנשים מוצאים זיונים, התקשתה גבריאל להאמין שהגבר בצידו השני של החדר מנסה לפתות אותה. אומנם הוא לבש בגדים רגילים, אבל הוא היה מחובר למוניטורים ממש כמוה, ועל השולחן שלצד מיטתו היו פריטים אישיים שרואים בדרך כלל ליד מיטות בבתי חולים - תיק רחצה, ירחונים, פרחים ובאופן קצת פחות מקובל - נרתיק של אקדח.

"עוררתי בך אי נוחות." קולו החם והחושני עטף אותה כמו שמיכת קטיפה והיא הרגישה הבהוב של התעוררות ניצת לה בחזה.

"אני לא מלאך." עמיתיה במחלקת הסמים במשטרת לאס וגאס מצאו כינויים אחרים לחוקרת הבכירה והאישה היחידה בכוח שלהם, ואף לא אחד מהכינויים הללו היה מחמיא במיוחד. היא הייתה תחליף לא מספק לדיוויד שהתקדם במחלקה משוטר לחוקר ומדרגת סמל למפקח. אפילו אחרי שנתיים שבהן הוכיחה את עצמה בחקירה של קרטל הסמים פואנטס בעיר, היא עדיין לא זכתה לכבוד מצד עמיתיה במחלקה.

לא שהיה לה אכפת. היא משכה בכל החוטים שהיו לה כדי להיכנס למחלקה ולהתמנות לצוות שעסק בתיק של קרטל פואנטס במטרה אחת ויחידה - לנקום את הרצח של דיוויד ולהביא את הרוצח שלו למשפט צדק.

קרטל פואנטס שבסיסו במקסיקו נמצא כמקור להפצת הרואין, מטאמפתמינים וקוקאין דרך עמק המוות מאריזונה ומקליפורניה. הסמים אוחסנו ונמכרו בלאס וגאס ושונעו לערים אחרות ברחבי המדינה באמצעות רשת מבריחים ענקית שהייתה פרוסה מקנדה ועד מקסיקו. היחידה של גבריאל מונתה לפרק את תא לאס וגאס של הקרטל וללכוד את האיש שעמד בראשו, חוזה גומז גרסיה, אחד מברוני הסמים הגדולים ביותר בחוף המערבי. והאיש שרצח את דיוויד.

"לי את נראית מלאכית מאוד." עיניו הושפלו ושוטטו לאט לאט מפניה אל חלוק בית החולים המביך בכחול ולבן עם הדוגמאות הניטרליות-מגדרית שלו. בפתח הצוואר שנפער ותנוחת חצי הישיבה שלה חשף החלוק מספיק כדי לגרום לה להסמיק כשהוא חקר את גופה. היא משכה את החלוק, אבל ברגע שמבטו פגש את מבטה, היא הבינה שהוא כבר הספיק לראות מה שרצה.

ומסיבה כלשהי זה עורר בה רטט. גברים כמוהו אינם שולחים מבטים לוהטים לעבר נשים כמוה. לפחות לא עכשיו. שנתיים אחרי מותו של דיוויד, היא לא זיהתה את האישה שראתה במראה מדי יום. הנקמה אולי שאבה את גבריאל מהדיכאון שהשתלט עליה במשך שנה והעניקה לה סיבה לצאת מהמיטה בבוקר, אבל היא בהחלט לא החזירה את הניצוץ בעיניה ולא מילאה את הבור שנפער לה בחזה וגדל בכל יום שגרסיה התהלך חופשי בעולם.

היא חקרה אותו ממש כפי שהוא חקר אותה. בישיבה, רגליו הגיעו כמעט עד קצה המיטה. היא ניחשה שהוא גבוה יותר מדיוויד, שהיה גבוה ממנה בעשרים סנטימטר כמעט. כתפיו של שותפה לחדר היו רחבות מתחת לחולצתו המשובחת וחסונות באופן ניכר. הוא היה מסוג הגברים שנכנסים לבר ומייד מושכים תשומת לב. היא לא הצליחה לדמיין אישה שלא תיפול לרגליו מקולו הרך והמרגיע, משפתיו הרכות או מהחושניות השובבה שניתזה מכל נקבובית בגופו החזק והמחוטב. אפילו הצלקות על קו הלסת שלו הוסיפו לקסם הקשוח. מהמכנסיים המגוהצים שהוא לבש, דרך החולצה נטולת הקמטים ועד השיער המסופר למשעי, הוא היה מרהיב ועוצר נשימה, ולגמרי לגמרי מושך.

"לוקה ריזולי," הוא הפר את השתיקה. "ואת...?"

"גבריאל פוקס."

צל צילו של חיוך הופיע על פניו. "מתאים לך. גבריאל היה אחד ממלאכי השרת. ואת מזכירה לי את מלאכי הבשורה בציור של קרלו דולצ'י שתלוי עכשיו בלובר. עוצמה רגשית שבאה לידי ביטוי ביופי גופני..." הוא נאנח. "טרגדיה כזו. ציורים איטלקיים צריכים להישאר באיטליה. את לא חושבת?"

גבריאל לא ידעה דבר על אומנות. היא בילתה את תשע השנים הראשונות לחייה בעיירה קטנה בקולורדו, וכשאימה מתה, היא ואחיה הבכור, פטריק, נגררו לנבאדה לחיות עם אשתו החדשה של אביהם בפרוור עלוב בווגאס. גם לא היה לה מושג איך לדבר עם גבר יפה תואר שידע לדבר על אומנות, שהיה לבוש בהידור בחדר בית חולים, ושהשתמש בשפה יפה, מוסיקלית ומלאת חיים שגרמה לה פיק ברכיים. אין פלא שקוראים לה שפת האהבה. והקול הניגר והעמוק הזה... לרגע היא שכחה כמעט את הכאב.

אבל התנועה הזכירה לה. היא העוותה פנים כשניסתה להתרומם על הכרית, מושכת בטעות את התחבושות שכיסו את החזה שלה.

מצחו התקמט. "כואב לך."

"אני בסדר," שיקרה. הכאב הגופני מפצע הירייה היה לא כלום לעומת הייאוש המוחלט שחוותה כשידעה שלא זו בלבד שלא תפסה הלילה את גרסיה, היא גם סיכנה את החקירה בת השנתיים שהושקעה בקרטל. אם בגלל הטעות הטיפשית שלה יוציאו אותה ממחלקת הסמים, או אפילו ממשטרת לאס וגאס, לעולם לא תהיה לה הזדמנות לתפוס את הגבר שרצח את בעלה.

לא. לא רק את דיוויד. גרסיה היה אחראי למותם של שני מאורות בחייה. לא רק של אחד. בטנה התכווצה מהזיכרון והיא אחזה בכוח בשמיכה. היא חשבה שלא יכול להיות דבר נורא יותר מלאבד את הגבר שאהבה. אבל היא טעתה.

"אני אקרא לאחות רייצ'ל," אמר לוקה בחומרה.

"אתה לא צריך לקרוא לה. כואב לי רק כשאני זזה."

"אל תזוזי," הוא ציווה ולחץ על הכפתור שמזעיק את האחיות. "רייצ'ל תוכל לעזור לך עם הכאב."

"זו הייתה בדיחה," היא אמרה במבוכה. "כאילו, כואב לי, אבל זה לא בלתי נסבל."

"בדיחה?" עיניו היפות התכווצו והצבע החום העמוק שלהן הסתתר מאחורי ריסים עבותים.

היא צחקה למראה הבעתו המבולבלת, וצליל צחוקה הבהיל אותה. מתי בפעם האחרונה היא צחקה בקול? אפילו ניקול מלאת החיים והצחקנית לא הצליחה להוציא ממנה צחוק ספונטני כבר זמן רב. "אני מניחה שפציעת ירי זה לא משהו להתבדח עליו. סירבתי למשככי הכאבים. אני לא אוהבת תרופות, במיוחד לא כאלה שמערפלות לי את המוח."

הוא השמיע נהמת אישור שקטה. "גם אני ככה," אמר. "וגם לי יש פציעת ירי. הכאב זו הדרך של הגוף ללמד אותנו איך להחלים."

היא קיוותה שהוא צודק ושיש תכלית כלשהי גם לכאב הרגשי חסר הרחמים שעורר בה האובדן, שיש יקום חדש כלשהו שמחכה בצידו השני של החור השחור שהשתלט לה על החזה. נקמה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותה עכשיו, והיא לא ידעה מה יקרה אחרי שזה כבר לא יהיה לה.

"גם אתה נפגע ירי?" היא השתתקה כשראתה את מבטו וזה הקפיא את עצמותיה. איך הוא יכול להיות מושך כל כך וגם מפחיד כל כך בעת ובעונה אחת? בעבודתה כשוטרת מקוף היא התמודדה עם פושעים כל יום, עם גברים מהסוג שהוא בטח לא פגש בחיים שלו. עכשיו כשנהייתה חוקרת היא התמודדה עם פושעים מסוג אחר לגמרי - ברוני סמים אלימים וחסרי רחמים שלא היו כפופים לשום חוק, לא כיבדו שום גבולות ולא נתנו לאיש לעמוד בדרכם ולהפריע להם להפיץ את הרעל שלהם לכמה שיותר אנשים. הם לא הפחידו אותה, אבל משהו באיש שמולה גרם לה לרעוד.

"אני מצטערת. אם קשה לך לדבר על..."

הוא הזדקף וניפח את החזה. "אני נעמדתי מול הכדור הזה מבחירה."

"אה." היא רצתה לדעת יותר אבל ההבעה שלו הניאה אותה מלהוסיף ולשאול. "טוב, אצלי זה שונה. אני לא הצבתי את עצמי מול הכדור שפגע בי. למעשה, בכלל לא ראיתי אותו בא. ארבו לי. והוא עבר ממש דרכי אבל החמיץ את האיברים הפנימיים שלי. הרופא אמר שאני הבן-אדם עם הכי הרבה מזל שהוא פגש בחייו."

"זה היה יום טוב למזל." הוא טפח לעצמו על החזה וגבריאל זייפה חיוך. היא לא הרגישה בת מזל. כשהכדור פגע לה בחזה היא הרגישה תחושת הקלה עצומה למחשבה שסוף-סוף יבוא סוף לכאב ושהיא תמצא שלווה ותתאחד עם דיוויד.

כשהתעוררה בבית החולים והבינה שזה לא נגמר, היא כמעט התרסקה.

לוקה כנראה זיהה משהו בהבעת פניה, כי מצחו התקמט בזעף. "מי ירה בך, בלה? את לא נראית מסוג הנשים שצריכות להיות בצד הלא נכון של האקדח." הוא עיווה את פניו קלות כשנפנה אליה והיא תהתה איך הוא הצליח לשכנע את צוות בית החולים לאפשר לו ללבוש את בגדיו הרגילים. חוץ ממגוון החוטים שיצאו מצוואר חולצתו, הוא לא נראה כלל כמו אדם שנפצע מכדור. היא העריצה אותו על הסירוב לקבל לא רק את תווית החולה והחלוק, אלא גם את הכאב. מורד כלבבה.

"המקום הלא נכון בזמן הלא נכון." היא לא ידעה אם הידיעה על שהמשטרה נכשלה בפשיטתה על מחסן הסמים כבר הגיעה לחדשות, או שאולי הדרג הבכיר עדיין מנסה להסתיר את האירוע. זו הייתה החקירה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מחלקת הסמים של לאס וגאס. היא כללה שוטרים וחוקרים ממגוון יחידות, לרבות צוות ימ"מ, מחלקת הרצח ואפילו היחידה לחקירת הפשע המאורגן. מה שהם חשבו בתחילה לארגון סמים קטן התגלה עם הזמן כקרטל עצום ממדים וחוצה גבולות ויום הדין הפך לסיוט יח"צ, כשחוקרת זוטרה ושטופת יצר נקמה טעתה ואפשרה לברון הסמים להימלט.

"ואתה?" שאלה כדי למנוע שאלות נוספות. "אתה בשירותי הביטחון?"

"אני בעסקי המסעדנות." הוא הוציא מהארנק שלו כרטיס ביקור והושיט יד בזהירות כדי להניחו על השולחן לצד מיטתה. "אם אי פעם תרצי ארוחה טובה, בואי לאיל טבולינו. ותבקשי אותי. לא תמצאי אוכל איטלקי טוב יותר בכל העיר. אפילו אימא שלי אוכלת אצלנו, וזה אומר המון."

הכאבים שלה היו חזקים מכדי להושיט יד לכרטיס הביקור, אבל היא הצליחה לחייך. "לא ידעתי שעסקי המסעדנות מסוכנים כל כך."

"החיים מסוכנים באופן כללי. איפה היה הגבר שלך שאמור להגן עלייך?"

אלוהים אדירים. לא עוד אחד. עשרים אחוזים מהשוטרים שהושבעו לשירות במשטרת לאס וגאס היו נשים, ובכל זאת היה עליה להתמודד עם הגישה השמרנית-מסורתית הזו מדי יום. אומנם השוטרים הצעירים נתנו לה כבוד מקצועי, אבל רוב עמיתיה עדיין התקשו להשלים עם הרעיון של אישה עם אקדח. "הגברים שאיתם הייתי לא היו צריכים להגן עליי. אני יכולה להגן על עצמי." אם כי במקרה הזה היא לא עשתה עבודה טובה במיוחד.

"אז הם לא גברים אמיתיים."

הדלת נפתחה והאחות נכנסה. היא בדקה את המדדים החיוניים של גבריאל, וידאה שנוח לה ואז סגרה את הווילון שהפריד בין שני חלקי החדר.

גבריאל שמעה מלמולים מצידו השני של הווילון, קול של צחוק פלרטטני ואת נהמת קולו העמוק של לוקה שאיחל לאחות לילה טוב בטרם יצאה מהחדר.

היא נאנחה והביטה מבעד לחלון אל אורות העיר המהבהבים במרחק. לוקה היה ללא ספק גבר אמיתי - וכזה שאהב את הנשים שלו צעירות, רזות ויפות.

זה בהחלט לא היה יום של מזל. אבל המזל מעולם לא היה לצידה ממילא.