הרף עין

1

להרף־עין, קצת לפני השעה 4:00 בבוקר, בשלושה בדצמבר אלף תשע מאות שמונים ושתיים, הרעידה רוח חורפית את מגדל השעון של יפו.

בין שני השעונים שעל הצריח עמד אוֹחֶנבּלִיק – רגליו פשוקות בנינוחות אך עיניו ממצמצות ללא הרף. קצב פעימות לבו החטיא אך במעט את קצב תקתוק השעונים הגדולים שעל המגדל.

אוֹחֶנבּלִיק שאף לריאותיו את האוויר המלוח שהביאה הרוח המערבית והאט את קצב לבו לכדי שישים פעימות בדקה.

עתה היו השעונים, הרוח והאדם – לאחד.

אוֹחֶנבּלִיק תחב את ידיו המשומנות אל שני כיסיו התפוחים: בכיס האחד היה האקדח, טעון כמו תמיד בכדור אחד בודד. בכיס האחר, כרגיל, שעון כיס עתיק. זה עתה סיים לדרוך את האקדח ולמתוח את השעון לפעימות של יממה שלמה ואחרונה.

אוֹחֶנבּלִיק מישש את החפצים שבכיסו: השעון הזכיר לו שהגיעה העת; ואילו האקדח אישר שהעת כשרה לקורבן: לקורבן האחרון בהחלט.

***

באותו זמן ממש – הרף־עין קט לפני 4:00 בבוקר, עשרות מטרים בלבד ממגדל השעון, בדירה שבמעלה רחוב יפת, כוּונה לה עדשה טלסקופית היישר אל המגדל. מבעד לעדשה נצפתה כל תנועה מתנועותיו של אוֹחֶנבּלִיק: כתמי השמן שעל המכנסיים נקלטו בה היטב, וכך גם לוע האקדח המבצבץ מן הכיס האחד, ושרשרת השעון הזעיר הזולגת מן הכיס האחר.

מאחורי העדשה בדירת המעקב הזדקרו אוזניים: במטבח עלו מן הכיריים קולות בעבוע. קומקום ישן החל שורק. העיניים השחורות שננעצו בעדשה בשעה האחרונה, הוסטו לרגע והניחו לאיש שעל המגדל. הרגליים נטשו את המשמרת ומיהרו אל המטבח במקצב לא אחיד, כמו סינקופה: רגל ימין מקדימה מעט את השמאלית, וזו נגררה אחריה. קומקום הושתק בתנועת יד: הס! קפה נמזג, חוּזק בכפית גדושה של הל, שריחו העז יכול היה לחדור אפילו אף של תתרן. חלב נמזג ומתח את הנוזל שבכוס עד לקצה שפתה. הדירה ברחוב יפת התמלאה עתה בריחות עזים, שכיפרו על השקט ועל האפלולית ששררו בה.

בפעם החמישית הלילה נלגם הקפה. תחילה בהרטבת הלשון, ואחר־כך בשאיבות קולניות. יד עדינה, מכוסה בפלומת שיער דלילה, הסיטה הצדה את המצלמה, שהיתה נעוצה בחלון המשקיף אל מגדל השעון, ובמקומה הציבה ברוך, במרכז החלון האפל, מסרטה. הלוא היא, המסרטה, מתעלה על אחותה המצלמה: היא יודעת להניע ולהפיח חיים בתמונות המתות שנקלטו קודם בעדשה.

מכשיר הקשר המטרטר הפר את השקט שבדירת המעקב. כמו בא להזכיר שהמעקב מתבצע בשניים: אחד – בדירה בעמדת התצפית, והשני – למטה, מתעתד להגיע אל המגדל.

הידיים הניחו למסרטה, נועצות את האוזנייה בעומק האוזן.

"בוקר טוב, שְטִיג. לא דיברנו כבר – כמה, שלושים דקות?"

"פחות או יותר. משהו מתרחש על המגדל?" השיב שְטִיגמַאייֶר.

"ברור, שְטִיג. ויש תוצאות."

"הוא שם?" שאל שְטִיגמַאייֶר.

"אוֹחֶנבּלִיק שם – הזיהוי ודאי. נו, השתלם לך לחבר אותי למבצע?"

"כרגע מסתבר שכן. זה מסיר מעט את הספק."

"לי לא היה ספק, אבל יש לי ספק במקום אחר, בעניין התיאוּם."

"תיאום?"

"כן, שְטִיג, דיברנו על זה: התיאום עם משטרת ישראל."

"הכול ייוודע להם בזמן. מה הוא עושה עכשיו?"

"שְטִיג, פניתי אליך בקתדרלה של אוּטְרֶכְט רק משום שראיתי בך מקצוען. לא היתה לי כל סיבה אחרת."

"באמת? אני מציע לך לזכור מי מפקד המבצע, ומי כפה את נוכחותו. ועכשיו, אפשר לקבל מידע טרי מן התצפית?"

צלצול פעמוני כנסיות מחריש אוזניים נשמע באותו רגע ברחבי יפו וברחובותיה הדרומיים של תל אביב.

***

באירופה ידע אוֹחֶנבּלִיק מגדלי שעון גאים, הצומחים מעלה מן הקתדרלות העצומות – מאה או מאה ועשרים מטר מעל האדמה – ומהם הפציעו שעונים מעוטרים ועדינים, שבעזרת מנגנוני פלא הפעילו המוני פעמונים. לעומתם, היה המגדל ביפו צעיר ובודד: בן שמונים בלבד, צר ועזוב; למרגלותיו לא היה מקום להתקהלות של המוני אדם, ולא היו לו פעמונים להתהדר בהם.

אך דווקא המגדל הצנוע הזה ביפו היה אמיץ דיו להתרומם מתוך חפירים עמוקים שהקיפו פעם את החומה העתיקה: כמו הזדקר מן השאול הבולענית והתנוסס אל־על להציג בגאווה את שני שעוניו.

ומשום כך, מכל השעונים המפוארים בעולם, לא היו ראויים משני השעונים הללו, שעל מגדל יפו, לכוון את שעות היממה האחרונה ולהוביל את אוֹחֶנבּלִיק היישר אל הקורבן האחרון בהחלט. היו אלה שני השעונים ההם, שצפו, לפני עשרים ותשע שנה, בשעת בוקר מוקדמת, כיצד נבלעה ידו של אוֹחֶנבּלִיק הילד בידו הלבנה והמחוספסת של אביו. היו אלה השעון הצפוני והדרומי של עיר הנמל העתיקה, שליוו את האב ובנו בעודם מטפסים על הרציף, נכנסים אל המבנה הישן ששימש פעם את בית הדואר האוסטרי ונוטלים את מפתח המגדל מידו של השומר שהמתין להם.

"אתה מתקן השעונים הידוע מהולנד?" שאל אז השומר. "אני הוא," אישר האב מבעד לזקנו המדובלל.

השניים יצאו מבית הדואר והמשיכו לצעוד הלאה מן הנמל אל בית הממשל הישן, וממנו אל שוק הצורפים. שני השעונים ראו אותם, את האב ובנו, הולכים שותקים ועגומים. בטרם הגיעו השניים לרחבת השעון, הספיקו שני השעונים לראות איך חומק חוף המבטחים – ידו של האב – מידו הקטנה של הילד ומותיר אותו לבדו.

***

עשרים ותשע שנה חלפו מאז הסתתר הילד היתום במגדל השעונים ביפו.

אבל הבוקר, שלושה בדצמבר אלף תשע מאות שמונים ושתיים, לא הניח אוֹחֶנבּלִיק לזיכרונות להסיטו מתוכניותיו. טעמה החמוץ של הפרידה המיותרת, חשכת הנטישה בארץ זרה, כל הזיכרונות המרים הורחקו מרחש הלב של היממה האחרונה, בה יימסרו חלקי השעונים לידיו המשומנות. הבוקר הזה ביפו יזקפו השעונים את קומתם כאחיהם המפוארים באירופה ויקומו לתחייה!

"לבדי אחיה אתכם," חשב אוֹחֶנבּלִיק. אבל הוא לא שיער שהבוקר הזה הוא אינו לבדו, ושמבעד לרחש הפעמונים צופה בו כל העת זוג עיניים מבעד לעדשה.

המצוד הגיע הבוקר לשיאו.

***

הדי הפעמונים החרידו את הזגוגיות בדירת המעקב שברחוב יפת ביפו.

גוף גורר רגל שמאלית דידה הלאה מן החלון. רגל שמאל צייתה, אבל הפכה את שארית הקפה היישר על נעלי הנייק הלבנות. קללות נמרצות בעברית, וגם בהולנדית מכוח ההרגל, ניתזו מן הפה. האם שְטִיג עוד שם, במכשיר הקשר?

"שְטִיג, שומע? שמעת את הרעש הזה?"

"שמעתי? כמעט נעשיתי חירש."

"זו לא העוצמה הרגילה של הפעמונים כאן. האמן לי, גרתי ביפו שנים רבות."

"אני רק תייר כאן," השיב שְטִיגמַאייֶר. "אצלנו באוסטריה לא מתרגשים מפעמונים. יש תנועה על המגדל?"

"יש, אבל היכן אתה?"

גבוה משאר העוברים והשבים צעד שְטִיגמַאייֶר ברחובות תל אביב. גופו רזה, רגליו קלות, מסוות היטב את שישים ושבע שנותיו העומדות לזכותו על האדמה. "אני ברחוב הירקון," השיב באנגלית במבטא אוסטרי, "ומתכוון להתקרב אל הזירה. אהיה בעמדת הכנה ותצפית בעוד..." כאן עצר לרגע, להביט במפה שבידו. הוא התקרב לפנס, שכן האור ששרר בחוץ היה קלוש וחיוור. ליד הפנס נעצר כלב רוטוויילר שחור. שְטִיגמַאייֶר הכיר את אלה היטב והתרחק אל הפנס האחר. בחיפזון הביט במפה ואמד את מיקומו לעומת מגדל השעון. "רבע שעה לכל היותר," אמר אל תוך מכשיר הקשר, אך לא היה מרוצה מן התיאור הכללי מדי שנתן. כל ימיו כבלש במשטרת וינה ידע שהדיוק הוא המפתח לכול. הרוטוויילר התקרב אליו שוב, ושְטִיגמַאייֶר כבר חישב כיצד ייחלץ ממנו, כשלפתע שמע שֵם מוכר מהדהד ברחוב, כמו לעברו: "הפנר! הפנר!"

שְטִיגמַאייֶר סובב את ראשו. הוא אמנם הכיר אדם בשם זה, ואף ציפה לשיחה עם הפנר, הנמצא עתה בווינה, אבל לבטח לא ציפה שאיש יקרא בשמו ברחובות תל אביב. שְטִיגמַאייֶר הביט מעבר לרחוב. איש כבן חמישים צעק שוב, "הפנר, עזוב את האיש ותבוא לכאן, כלב טיפש!" שְטִיגמַאייֶר נשם לרווחה. הכלב הנושא את שמו של מפקד משטרת וינה חצה את הכביש והניח לו. שְטִיגמַאייֶר שב ודיבר אל תוך מכשיר הקשר: "שלוש־עשרה דקות, ליתר דיוק. ולמען הסדר הטוב, הבה נאפס שעונים. מה מראה השעון?"

"איזה מהם, הֵר שְטִיגמַאייֶר?" התלווה צחוק קל אל המילים, "שעון הכיס של אוֹחֶנבּלִיק, שעוני המגדל, השעון שלי?"

שְטִיגמַאייֶר לא היה מסוגל לצחוק. טרם התאושש מן התקרית עם הכלב וכבר היה עליו למהר אל מגדל השעון. הוא בארץ זרה, במבצע משותף עם אדם שהכיר רק לפני כחמישה ימים בהולנד. חמישה ימים שהם פה, וכבר נפערו פערי תרבות בין שני השותפים, והמעקב אחר אוֹחֶנבּלִיק הופרע שוב ושוב מאז הגיעו השניים ליפו. אלמלא המטרה המאחדת ביניהם – לתפוס את אוֹחֶנבּלִיק על חם כשהוא לוכד את קורבנו הבא – ודאי היתה כבר השותפות הזו מתמוססת מאליה.

"אין הומור הבוקר בצד האוסטרי?" נשמע הקול מן הדירה.

"לא," ענה שְטִיגמַאייֶר. "לא הבוקר. אצלכם תמיד צריך הומור. עכשיו הזמן לשמור על רצינות. ובכן, השעה?"

"ארבע וחמש דקות."

שְטִיגמַאייֶר כיוון את שעונו והוסיף להתקדם לעבר יפו. מרחוק זיהה כבר את השעון הצפוני של המגדל. הוא נשם עמוקות והשתדל לגייס את כל הסבלנות שברשותו.

"צריך להבין שאנחנו בזמן הקריטי של המבצע. כרגע אני זקוק למידע ממשי, מדויק, אחראי. האם מנקודת התצפית שלך יש כבר סימנים לכך שאוֹחֶנבּלִיק איתר את קורבנו? אולי אפשר אפילו לראות ממנה את הקורבן עצמו? האם אוֹחֶנבּלִיק מתכוון לצאת מיד בעקבות קורבנו?"

"עוד מוקדם. הוא הרי עוד לא ביצע את הטקס שלו, אתה יודע..."

"כן, הטקס האווילי שלו," ענה שְטִיגמַאייֶר כשהוא מאזין באוזנו האחרת לגלים המתנפצים בתפר החוף שבין יפו לתל אביב.

"תקבל את כל התמיכה שאתה מבקש, שְטִיג," אמר הקול מן הדירה ברחוב יפת. "אני את חלקי אמלא. אבל לגבי חלקך, אתה יודע..."

"יודע מה?" השיב שְטִיגמַאייֶר כשהוא מאבד שוב את סבלנותו. הוא הצית מקטרת וכיבה אותה מיד. הרי הוא במעקב עכשיו. מכשיר הקשר המשיך לטרטר:

"לי לא נעים להעלות את העניין שוב ושוב, שְטִיג, אבל בדקות האחרונות האלה אין יותר למה לחכות. הגענו לנקודת הכרעה בעניין הזה. אתה יכול לסמוך עלי. אבל, האם אפשר יהיה לסמוך עליך בעניין הגיבוי שאמרת שתגייס? האם אתה יכול לתת את המילה שלך, מילת כבוד, שהמשטרה ביפו יודעת על המבצע שלנו? האם אוכל לסמוך על כך שברגע המכריע, בעוד שעות מעטות, דקות אפילו, יתייצבו השוטרים ברגע שבו נזדקק להם ויבצעו את המעצר כמו שצריך?"

שתיקה.

***

כל זמן שצלצלו פעמוני הכנסייה המכונה "הפרנציסקנית", הניצבת על הגבעה שמעל נמל יפו, וכל זמן שהכריזו בקולי־קולות על השעה 4:00 לפנות בוקר, עמד אוֹחֶנבּלִיק היטב בפרץ המחשבות והזיכרונות והתמכר לצליל הפעמונים. מרגע שפסקו, פינה הרעש את מקומו למנגינות העדינות והחרישיות שעלו מדי שעה בשעה משעון הכיס הקטן של אוֹחֶנבּלִיק.

עתה השמיע השעון הזעיר את המנגינה המיוחדת ל־04:00 לפנות בוקר: קינתה של דידו, "כשאטמן באדמה". מי שהתקין את מנגינות השעון הצמיד את קינתו המפורסמת של המלחין הנרי פֶּרְסֶל אל שעת בוקר זו, כמו היתה זו השעה האחרונה בחיים. כבר עשרים ותשע שנה שאוֹחֶנבּלִיק שומע אותה, בוקר אחר בוקר, והוא מרגיש שהיא שרה לו, שיום יבוא והשעה הזו תהיה שעתו האחרונה, רגע לפני שייטמן באדמה. "זכור אותי," היא שרה, "אך שכח את גורלי."

אוֹחֶנבּלִיק הביט בשעון הכיס: בן כמעט מאה היה הישיש – עגול וקר, שרשרת כסף עדינה תלויה מראשו. הוא, הקטן, מדויק היה דיו כדי להכתיב לכל אחיו הגדולים – השעונים העצומים של צריחי אירופה – את השעות ואת הדקות. לכן הקפיד אוֹחֶנבּלִיק למתוח את קפיץ שעון הכיס תחת השמיכה בכל לילה. השעון נענה תמיד לאצבעותיו המיומנות, ומאריך ביממה את נשימתו. אך מרגע שהיה מסיים אוֹחֶנבּלִיק את מתיחתו של הזקן, התהפכו התפקידים: השעון היה קוצב את הזמן, ואוֹחֶנבּלִיק נענה לו.

***

שְטִיגמַאייֶר נתקל בהיסח־הדעת בדייג חסון וגדול. לא היה לו מושג אם הוא יהודי או ערבי. בקושי יכול היה לאמוד את גילו. הדמות הגדולה הדפה את שְטִיגמַאייֶר ומכשיר הקשר התגלגל ארצה. הבלש פלט קללה בגרמנית, והדייג הוסיף ללכת, מזכה את שְטִיגמַאייֶר בתנועת יד מהירה ותו לא. ברכיו של שְטִיגמַאייֶר נפגעו מעט, אך מה שהטריד אותו יותר היה הכתמים האפורים שעל מכנסיו. מכשיר הקשר התפרק ושְטִיגמַאייֶר מצא אך בקושי את הסוללה שהתגלגלה הרחק ממנו.

הוא מיהר לחבר את הסוללה, ברכיו הפגועות כואבות, וירה אל המכשיר בטון נרגז: "מי שרוצה להשתתף במבצע שכזה, צריך לקבל את העובדה שלא בכול ניתן לשתף. אני לא ביקשתי את הצטרפותך. למעשה די כפית אותה עלי, כשנפגשנו בהולנד. אבל מרגע שהתחלנו לעבוד יחד... יש לתת בי אמון!"

"האמון הזה מתחיל להתפוגג, שְטִיג. כבר ארבעה ימים שאנחנו כאן, מכינים את המבצע בדייקנות. עוד מעט יתחיל אוֹחֶנבּלִיק במצוד אחר הקורבן שלו, ואז אנחנו צריכים להיכנס לפעולה. הזמן אוזל לנו, שְטִיג! לשם מה לבזבז את כל המילים האלה? זה חסר טעם. הרי לא יעלה על הדעת שכל העבודה תרד לטמיון! זה כל־כך לא אחראי מצד מקצוען שכמוך להעמיד אותנו במצב שכזה, ועוד בדקות האחרונות!"

"מה שלא מקצועי הוא שבדקות היקרות שלפני המבצע אנחנו מנהלים ויכוח. הסכמתי לגייס אותך לעניין בשל היכרותך עם אוֹחֶנבּלִיק. אני צריך אותך למעקב ולזיהוי. אני מציע שכל אחד יתמקד בתפקידו ובמטרותיו." שְטִיגמַאייֶר כבר סיים לאגף את השעון מכיוון רחוב הצורפים, בדרכו לבית־הקפה שברחוב יפת, סמוך מאוד לדירת המעקב.

בדירת המעקב הוצתה סיגריה נוספת. רגל ימין גררה שוב את רגל שמאל לסיור נרגז בין החדרים, בזמן שהפה נשף אל תוך המכשיר: "לי יש רק מטרה אחת, שְטִיג, ואותה לא שכחתי לרגע: לראות איך הנבל הזה, אוֹחֶנבּלִיק, נתפס על חם ונענש על כל מעשיו. זו הסיבה היחידה שבגללה רציתי להתלוות אליך. מעבר לזה, כל עניין הבילוש שייך מבחינתי לסרטים ולאנשים כמוך. אפשר להבין את מעטה החשאיות, אבל אי־אפשר להבין מדוע לא דאגת שתהיה לנו עזרה ראויה לשמה בלכידתו. אם לא תתקשר עכשיו למשטרת יפו, אני אעשה זאת!"

"זו תהיה טעות חמורה. אסור לך לתת לתאוות הנקם להשתלט לך על ההיגיון ועל..."

דבריו של שְטִיגמַאייֶר נקטעו. בדירת המעקב נותק מכשיר הקשר. שלב הדיבורים הסתיים. הגיעה העת להכריע.

***

אוֹחֶנבּלִיק נענה ברצון לפקודת שעון הכיס הקטן. היה עליו רק למתוח אותו, ובתמורה היה שב השעון וקוצב את הזמן לכל פעילות אנושית, זעירה או עצומה.

ארוחת הבוקר – חצי שעה; ביקור אצל הרופא – שש דקות וחצי, המתנה בתור – בין דקה לחמש שעות שלמות; לידתו של תינוק בשם אוֹחֶנבּלִיק – שמונה שעות ארוכות של מתח; הזמן הלוקח לנער הולנדי לסקור את מקבץ יצירותיו של ואן גוך – שעה וחצי; פאוסט של גתה בשני חלקים – עשר שעות וחצי; קינתה של דידו לאיניאס – ארבע דקות וארבע שניות; ואלס הדקה של שופן – אכן, דקה בדיוק.

לכל דבר קצוב זמן: שעה של לעג לילד ברחוב צר בהולנד בשל שמו המצחיק; שישה חודשים של חרם כיתתי על אותו ילד עצמו; שמונה שנות ילדות מאושרות, עשרים ותשע שנות יתמות, שלושים ושבע שנות חיים, ארבעה חודשים של מעשי טקסים וקורבנות...

וכך הלאה. זמן קצוב לטוב, אך גם לנורא מנשוא: אבא כלוא במחנה במשך שנתיים. אמא גוועת בלילה אחד. אחת־עשרה שעות, ליתר דיוק; שען מומחה נופל ממגדל – ארבע שניות וחצי...

בשעת בוקר זאת נפתחו לו, לאוֹחֶנבּלִיק, שערי החופש שלהם כה קיווה. הוא אחז בחירות הגדולה של כוון השעונים על המגדל של יפו, וגם בידיעה שכל התודעות יסתובבו לפי מעגלי הזמן שלו.

והבוקר, ידע אוֹחֶנבּלִיק, החל מעגל הזמן האחרון.

מרגע שנמתחו קפיצי שעון הכיס העתיק בפעם האחרונה, כבר הוכרע כי יבקעו ממנו עשרים וארבע המנגינות, בזו אחר זו, שעה אחר שעה, יאחדו בפעם האחרונה את מסגרות הזמן וילכדו בין שיניהן את הקורבן האחרון בהחלט.

דבר לא יסטה מגלגל התכנון המדוקדק. הקורבן יאותר, יילכד, ואם יעבור הקורבן מסכת ייסורים, אם חייו יפסיקו להיות רוויי שמחה ורגש, אם יהפוך לאוטומט חסר נשמה, לפחות לא יֵדע על כך הוא, אוֹחֶנבּלִיק, דבר. הוא הרי מוגן מפני רגשות.

כמו שעון הכיס העדין, שמכסה הפליז שומר עליו.

***

בדירת המעקב במעלה רחוב יפת התבשל לו מרד. ברגע האמת, דקות לפני ששני השותפים לוכדים סוף סוף את אוֹחֶנבּלִיק בעת מעשה, נסדקה לה השותפות על רקע חילוקי הדעות.

מרד!

זוג רגליים הסתובבו אנה ואנה – רגל ימין בכעס, רגל שמאל בכניעה נזעמת. האוזנייה טרטרה אל תוך האוזן העדינה. אך הטלפון נותר ללא מענה. המרד דורש שהשתיקה תישמר. שיסתובב לו שְטִיג סביב השעון, שיתפוצץ!

מבעד לעדשה צפתה עין כהה באוֹחֶנבּלִיק, משמן חלקי שעון גדול על המגדל.

עוד סיגריה הוצתה.

שאיפות עשן הסתלסלו פנימה, אינן ממהרות לצאת. עד שלבסוף עזבו את הריאות העייפות ונפלטו אל חלל החדר בעיגולים רוטטים.

מתחת למניפת השיער הגולש חלפה לה מחשבה: הנה קרבה השעה, עוד מעט יסתובב אוֹחֶנבּלִיק ברחבי העיר וילכוד את קורבנו. מדוע מסרב הבלש הווינאי לערב את המשטרה במבצע המסובך הזה? האם אפשר להמשיך ולסמוך עליו?

רגל שמאל כבר עייפה. האחוריים על כיסא, הרגל הפצועה על השרפרף. פצע בן חמישה ימים שמסרב להגליד נחשף על עור הברך העדין, על רגל שעירה אך מעט.

יוד הולנדי, תחבושת הולנדית על ברך ישראלית.

מתוך הכאב עלתה מסקנה: תהא הסיבה אשר תהא, אי־אפשר לסמוך על שְטִיג. עשן התאבך החוצה במעגלים. המחשבה, לעומת זאת, נותרה צלולה וממוקדת.

עוד מבט חטוף אל המגדל. אין זמן, יש לפעול מיד ולהכין חלופה לתוכניתו חסרת האחריות של שְטִיג.

חיוך: שיכרון המרד הציף והעלה גלים של אושר.

ברגע זה, שם על המגדל, התחיל אוֹחֶנבּלִיק בטקס. אבל דווקא אז ננטשה עמדת התצפית. המרד בשְטִיג החל.

אוֹחֶנבּלִיק טיפל בשעונים, רגע לפני שיתפוס את הקורבן. ואילו בדירת המעקב ננעלו נעליים. דלת הדירה נטרקה. בצעדים קלילים, בדילוגים של שתיים, לפעמים גם שלוש מדרגות, רגל זינקה, רגל אחרת נשרכה בעיכוב מה, עד שכל המדרגות נגמאו, והגוף פרץ מטה, אל רחוב יפת, שרק מעט עוברים ושבים נעו בו בשעת בוקר מוקדמת זו.

לאחר חציית הכביש דרך מגדל השעון ממול, נותרה דירת המעקב נטושה מאחור.

מגדל השעון נעקף.

סמטאות צרות הובילו לשווקים שטרם התעוררו: הפשפשים עוד מנומנמים.

הרגליים נעצרו סמוך לחנות בגדים. דם נטף מן הברך השמאלית.

מבט סביב – אין איש, אפשר לפרוץ פנימה.

אגרוף הונף אל החלון. שאון זגוגיות מתנפצות הרעיד את דממת הבוקר. חלון החנות התרסק והותיר מסגרת דוקרנית, מסוכנת לחדירה. עתה ניגר הדם גם מקשרי האצבעות העדינות של כף היד.

טבעת כסף הוכתמה באודם.

חולצה יקרה נתלשה מקולב אקראי בירכתי החנות הפרוצה, והפכה לתחבושת. היד נעטפה בחיפזון. דרושים בגדים, ובגדים יהיו! תוכנית המגירה החלה יוצאת לפועל.

אזעקת החנות החלה לפעול פתאום בקולי־קולות.

האוזניים העדינות רטטו מכאב.

זוג שוטרים עזב את תחנת המשטרה הממוקמת בדיוק מול החנות.

זוג רגליים מיהר וחמק במעלה רחוב יפת, זוג ידיים נשא שלל בגדים. ובעוד צמד השוטרים חדר אל החנות באקדחים שלופים, גמאו הרגליים בצליעה את המדרגות, מותירות אחריהן שובל דם זולג מן היד החבושה.

שלב אל"ף של התוכנית החתרנית הסתיים: הגיעה העת לשלב בי"ת.

ומתוך הכאב עלתה המחשבה: שְטִיג, אתה תפעל על־פי התוכנית שלי, לא להיפך!