הרפתקאות יובל 2: הסוד של סבא גדליה

פרק 1 המוֹרָה הזאת עם האֶתְגָרים המְעַצְבְּנים שלה

"אַסְפַּסְיאנוּס!" יוּבַל סינן כשנכנס הביתה. הוא עבר ליד הַחֶדֶר שבו ישבתי ועבדתי, זָרַק את הַתַרְמִיל שלו על המיטה וְהִסְתַּעֵר על ארוחת הצהריים שחיכתה לו.

"מָה הַפַּעַם?" עזבתי את חַדְרִי, הכנסתי את הראש למטבח ושאלתי.

"אַסְפַּסְיאנוּס!" חזר יובל ופלט את המילה שהוא בחר כְּתַחְלִיף לִקְלָלָה בביתנו, תוקע לתוך פיו עוד מַזְלֵג עָמוּס שניצל וצ'יפס.

"טוב, אני חוזר לעבוד," אמרתי, "כְּשֶתִרְצֶה לְדַבֵּר, אני כאן." אני לא הולך לבזבז זמן על הַמְתָנָה לְמוֹצָא פִּיו של ילד עצבני עד שיוֹאִיל בְּטוּבוֹ לספֵּר מה מעיק עליו.

"שוב היא הרסה לנו את החופשה," חִילֵץ יובל מפיו חמש מילים, ומייד חָזַר וְסָתַם אותו עם עוד עֲרֵימַת צ'יפס.

"הרסה לנו את החופשה," חזרתי, "מי הרס? מי זה הַלָנוּ הַזֶה? שוב המורָה? שוב נתנה לכם עבודה?"

"אֲהָה," אישר יובל בְּהִנְהוּן.

"טוב," חִיוִויתִי את דַעְתִי, "מה אתה רוצה? אחרי העבודה המעוּלָה שעשׂיתָ על איך שמצאתָ את התינוקת האבודה, לְיוּבֶּצֶן, למה שהמורה לא תבקש עוד עבודה?" יובל המשיך לִבְלוֹס בְּלִי לַעֲנוֹת. "על מה הפעם?" שאלתי.

"על גִיבּוֹר," ענה יובל.

"עבודה על גיבור?" חזרתי, "מה, שצריך להגיש אחרי חוּפְשַת סוּכּוֹת?" יובל המשיך לְאַשֵר בִּמְנוֹד רֹאש, תוך שהוא מקפיד שֶפִּיו יישאר סגור וכמויות הצ'יפס לא יתפזרו על השולחן. "ואתה מפחד שזה יהרוס לנו את הַבָּצִיר?" עוד מנוד ראש. "וסבא גדליה יהיה מִסְכֵּן?" אִישוּר נוסף. "אבל מה הבעיה לעשׂות עבודה על גיבור?" שאלתי.

הפעם יובל עצר והפסיק לאכול. אולי אתם מכירים סימן חָמוּר מזה. אני לא. הִתְקַפַּדְתִי במקומי, מחכה לְמָה שיגיע. וזה אָכֵן הגיע.

"מה הבעיה לעשׂות עבודה על גיבור?" הוא חזר על שְאֵלָתִי בְּטוֹן מַתְרִיס.

"אֲהָה," מִלְמַלְתִי, ממתין לַהֶמְשֵךְ, שגם הוא אכן הגיע.

"אַסְפַּסְיאנוּס! אַסְפַּסְיאנוּס בָּרִיבּוּעַ!" חזר יובל וקילל. "אתה לגמרי לא מבין! לא מבין כלום בַּעֲבוֹדוֹת לַמוֹרָה הזאת!"

"מה יש לא להבין בלכתוב עבודה על גיבור?" תשמעו, לא עשׂיתי את עצמי. באמת שלא הבנתי. "חֲסֵרִים גיבורים? תכתוב על יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. על חַנָה סֶנֶש. על צֶ'רְצִ'יל. על אֲבִיגְדוֹר קַהֲלָנִי. על אָמִילְיָה אֶרְהַארְט. רוצֶה עוד?"

"לא הבנתָ בכלל על מה העבודה," רָטַן יובל, מִלְמֵל עוד אספסיאנוס אחד וחזר לטרוף.

"אין לי מוּשָׂג על מה אתה מדבר," אמרתי, וכשיובל עדיין שתק, ניסיתי לעודד, "מה הבעיה עם עבודה על גיבור? רוצה לשמוע מה אֲבִיגְדוֹר קַהֲלָנִי עשׂה במלחמת יוֹם הַכִּיפּוּרִים, ואיך הוא, עם טַנְקִים סְפוּרִים ממש, עצר את כל הצבא הסוּרי בְּרָמַת הַגוֹלָן והציל את מדינת ישׂראל? תכתוב מה שאני אומר, ויש לך עבודה."

"תַפְגִיש אותי איתו," לא בטוח אם יובל קָבַע או שָאַל, "ואני אכתוב מה שהוא יספר לי?" הוא המשיך בשאלה.

"להפגיש אותך עם קהלני?" שאלתי. יובל הִנְהֵן. "איך נפגשים עם קהלני? איפה הוא גר בכלל? וְלָמָה שהוא ידבר איתי? לָמָה אתה חושב שאני מַכִּיר אותו?" בחיי שלא הבנתי מה יובל רוצה מהחיים שלי.

"אז לא צריך," ענה יובל בְּבִיטוּל, וְגָרַף לפיו את שְאֵרִיוֹת ארוחת הצהריים.

"טוב, אני חוזר לחדר," התעצבנתי, "כשתחליט להגיד יותר מִשָלוֹש מִילִים רְצוּפוֹת, אני שם."

"היא רוצה שנכתוב עבודה על גיבור שֶאֲנַחְנוּ מַכִּירִים אִישִית," הילד העצבני הצליח סופסוף להרחיב.

"גיבור שאנחנו מכירים?" חזרתי. "אישית?" וִידֵאתִי, "כאילו, חָבֵר שלנו? מַכָּר? מישהו מהמשפחה? ככה היא אמרה לַיְלָדִים בכיתה?"

"חָבֵר שלי, מַכָּר שלי, יָדִיד שלי, קְרוֹב מִשְפָּחָה שלי," הרחיב יובל את כל האפשרויות שהמורה נתנה להם.

"אתה צריך לעשׂות עבודה על מישהו שאתה גם מכיר אישית והוא גם גיבור?" תָמַהְתִי. יובל ניקה את שאריות האוכל מהצלחת והכניס אותה לַמַדִיחַ, תוך שהוא מְהַנְהֵן לְאִישוּר. "מכיר אישית?" וִידֵאתִי לְגַמְרֵי. "אבל למה המורה חושבת שכל הילדים בכיתה מכירים מישהו שעשׂה מַעֲשֵׂה גְבוּרָה?"

"בְּדִיוּק!" יובל אישר, "עכשיו אתה מבין למה זה כזה אַסְפַּסְיָאנוּס? אני לא מכיר אף אחד שעשה מעשה גבורה! מי מכיר בכלל?"

"בֶּאֱמֶת בְּעָיָה," אמרתי.

"מה הבעיה?" אימא של יובל בדיוק נכנסה הביתה. "רגע אחד אני לא בבית, וּכְבָר שוּב יֵש בְּעָיוֹת?"

"יובל צריך לעשׂות עבודה על גיבור," פֵּירַטְתִי לה את הָאֶתְגָר.

"מה הבעיה לכתוב עבודה על גיבור? חסרים גיבורים? יש יְהוּדָה הַמַכַּבִּי. יש חַנָה סֶנֶש. יש צֶ'רְצִ'יל. יש קַהֲלָנִי..."

"בטח, יש גם אָמִילְיָה אֶרְהַארְט," השלים יובל בְּזִלְזוּל.

"אוֹ," שָׂמְחָה אימא של יובל, "רעיון מצוין. תכתוב על אָמִילְיָה אֶרְהַארְט ואיך שהיא חָצְתָה לְבַד בטיסה גם את הָאוֹקְיָינוֹס הָאַטְלַנְטִי וגם את הָאוֹקְיָינוֹס הַשָקֵט. יופי של רעיון. חשבת על זה לבד?" היא שאלה.

"מצחיק מאוד. את ואבא יחד, ממש מְשַעַשְעִים!" כשיובל מתעצבן כדאי לִתְפּוֹס מַחֲסֶה.

"מה הוא רוצה, הַיֶלֶד הָעַצְבָּנִי הזה שלךָ?" שאלה אותי אימא של יובל.

"הילד הזה שלךְ," תיקנתי, "צריך לכתוב עבודה על גיבור שהוא מכיר אישית! גיבור שהוא מכיר," חזרתי לְמִקְרֶה שהיא לא הבינה עד הסוף את מוּרְכָּבוּת הַמַטָלָה. "צריך להגיש את זה אחרי חופשת סוכות, והוא מפחד שזה יהרוס לנו את הנסיעה לסבא גְדַלְיָה, שכל כך מְחַכֶּה לנו."

"ושגם אני כל כך מְחַכֶּה לו," הוסיף יובל, "וגם לִבְצִיר הָעֲנָבִים הַשְנָתִי, ולחידות של סבא, וגם..."

"לַגִ'יפּ!" אימא של יובל ואני הִשְלַמְנוּ.

"בדיוק," אישר יובל, "וגם לשׂחק שֵש־בֵּש עם סבא, והכול בגלל המורה הזאת עם העבודה על הגיבור..."

"עבודה על גיבור שיובל מכיר אישית!" אימו של יובל ניסתה לְעַכֵּל את מה שאמרתי, "פֵייר, לֹא פָּשוּט."

"אתם רואים?!? אמרתי לכם! המורה הזאת!" רָתַח יובל. "טוב, אני לא עושׂה את העבודה הזאת, וְזֶהוּ! שתיתן לי אֵיזֶה צִיוּן שהיא רוצָה!"

הֶסְבֵּר קָצָר: סבא גדליה הוא לא באמת הסבא של יובל. הסבא האמיתי של יובל הוא בכלל סבא דוּדוּ, אבא של אימא. אבא של סבא דוּדוּ, כלומר סבא של אימא, הוא סבא גדליה. הוא ממש זָקֵן, עוד מעט יהיה בן תִשְעִים. בכל שנה אנחנו נוסעים אליו בסוכות לעזור בִּבְצִיר הָעֲנָבִים שלו, ובכל פעם אימא חוששת שזה יהיה הַבִּיקוּר הָאַחֲרוֹן. אף אחד הרי לא חי לָנֶצַח, וגם מה יהיה עם הג'יפ? וחוץ מזה היה את הבִּלְבּוּל שלו בַּבִּיקוּר הַקוֹדֵם, אבל על זה עוד מעט.

"רגע, חושבים," אימא של יובל אמרה וְגֵירְדָה את ראשה. שקט הִשְׂתָרֵר כְּשֶאִפְשַרְנוּ לה לחשוב. אחרי רגע ארוך של הַמְתָנָה היא קִימְטָה את גַּבּוֹתֶיהָ, פנתה אלינו ואמרה, "רגע... רגע... רגע..."

יובל זָקַף את אוֹזְנָיו. כשאימא שלו אומרת רגע... רגע... רגע... שלוש פעמים בַּטון הזה, זה אומר שיש לה רעיון לא רע בכלל. שָוֶוה כִּמְעַט תָמִיד. "את אבא שלך אתה מכיר, לא?" היא פנתה ליובל.

"איזה אבא?" שאל יובל, "שלי?"

"באמת איזה אבא?" גם אני התעניינתי, "אני מכיר אותו?"

"הא הא," אמרה אימא של יובל, "מְשַעַשְעִים שְנֵיכֶם. אֲבָל בִּרְצִינוּת," היא פנתה אליי, "למה שלא תספר לו על מַעֲשֵׂה הַגְבוּרָה שאתה עשׂית?"

"מעשׂה גבורה... שאני עשׂיתי?" לא הבנתי. יובל שתק והביט בשנינו כשעל פניו הַבָּעָה חֲצִי מִתְעַנְיֶינֶת, חֲצִי מְשוּעְשַעַת, חצי תְמֵהָה וחצי חַסְרַת הַגְדָרָה מְדוּיֶקֶת. "על מה את מדברת? מתי עשׂיתי מעשׂה גבורה?"

"בדיוק!" תמך בי יובל, "מתי אבא עשׂה מעשׂה גבורה? מאוד מעניין."

"האוטו?" רָמְזָה לי אימא של יובל, מִתְעַלֶמֶת מֵהַטוֹן הַמְזַלְזֵל שֶל בְּנָהּ, "הַטֶנְדֵר...?" הוסיפה בְּדַל מֵידָע שאולי יעזור לי להיזכר, "בְּמִדְבַּר יְהוּדָה...?" זרקה עוד רמז כשעדיין לא הצלחתי להבין על מה היא מדברת.

"אֲהָהה!" נזכרתי, "הטיול שעשינו למדבר יהודה והאוטו שֶהִידַרְדֵר לַקַנְיוֹן?"

"בדיוק," היא אישרה.

"איזה אוטו הִידַרְדֵר לאיזה קַנְיוֹן?" הִתְפָּרֵץ יובל, "ולמה אני לא זוכר את זה?" תבע לדעת.

"הַטֶנְדֵר שבו נסענו," אמרתי. "מישהו שכח לנעול את הַבְּלָמִים..."

"מִישֶהוּ!" הִתְעָרְבָה אימא של יובל, והסבירה לִבְנָהּ, "אבא שכח להרים את מַעֲצוֹר הַיָּד..."

"טוב," קָטַעְתִי את הוויכוח עתיק היומין ביני לבינה, "בסדר, שיהיה," אמרתי ליובל, "אני שכחתי להרים את הַהַנְדְבְּרֶקְס, עכשיו את מְרוּצָה? בכל מקרה, הטנדר התחיל להידרדר לְכִיווּן מִדְרוֹן עָמוֹק שהיה שם, במדבר יהודה, ואימא הייתה בתוך הטנדר ועוד רגע הייתה נהרגת."

"אההה...?" השאלה שיובל רצה לשאול נשארה תְלוּיָה בּפִיו הַפָּעוּר לִרְוָוחָה.

"איפה אתה היית, רציתָ לשאול?" ניחשתי. נִעְנוּעַ הָרֹאש הַהֶחְלֵטִי של יובל הִבְהִיר שצדקתי. "גם אתה היית בטנדר..."

"וּבְעֶצֶם," קָטְעָה אותי אימא של יובל, "אבא הציל את החיים של שנינו. הייתָ צריך לראות," היא שלחה בי את המבט המיוחד שלה, "אֵיזֶה זִינוּק הוּא הִרְבִּיץ לַמוֹשָב של הַנַהָג כדי ללחוץ על הַבֶּלֶם. כמעט כולנו עפנו לקניון."

"אני לגמרי לא זוכר את זה," קָבַע יובל, "מתי זה קרה? בן כמה הייתי?"

"הַמַיִם הפריעו לך לשמוע," הסברתי לו.

"המים? הפריעו?" יובל לא הבין, "על איזה מים אתה מדבר?"

"המים," גם אני יודע לעצבן כשבא לי, "המים שהיו לךָ בָּאוֹזְנַיִים וּבַפֶּה וּבָאַף..."

"היו לי מים באף ובפה? בטנדר? לפני המדרון? על מה אבא מדבר?" שאל יובל את אימו.

"הָיִיתָ בַּבֶּטֶן שלי," צחקה אימו, "הייתי בְּאֶמְצַע הַהֵירָיוֹן שֶלְךָ."

"אהה," יובל התאכזב, "הייתי בְּמֵי הַשָפִיר בַּבֶּטֶן שֶלָךְ."

"אז מה אתה אומר?" שאלתי, "סיפור גבורה שווה, לא? ואני אפילו מסכים שֶתְרַאֲיֵין אותי, כמו שהמורה ביקשה."

"הָאֱמֶת?" יובל הודה בקול לא מתלהב במיוחד, "לא רע, אבל קצר מדי."

"מה זאת אומרת קצר מדי?" נֶעֱלַבְתִי. עד שסופסוף אפשר לעשׂות עבודה על הגבורה שלי, זה מה שיש לו להגיד?

"זינוק לְטנדר דוֹהֵר לקַניון זאת גבורה, מסכים," הוֹדָה יובל, "אבל זה קרה בשנייה אחת, לא? כמה זמן ייקח לך לספר לי את זה בָּרֵיאָיוֹן?"

"שלוש דקות," הֶעֱרַכְתִי.

"חמש, אם תספר גם מה לקחנו לאכול ועם מי היינו בטיול, ואיך הרגשתי עם ההיריון..." ניסתה אימא של יובל לעזור.

"אוֹקֵיי, חמש דקות," אמר יובל, "ואני צריך עבודה של שְלוֹשָה עַמוּדִים, אז זה צריך להיות סִיפּוּר שָלֵם."

"סיפור שלם," חזרתי בְּאַכְזָבָה, "סיפור שלם, הוא אומר."

"סיפור שלם של גבורה," אישר יובל.

"סיפור שלם של גבורה," חזרה אימא של יובל, וּשְנֵינוּ גֵירַדְנוּ בָּרֹאש. אומרים שזה עוזר לחשוב.

וזה עזר! נַסוּ פַּעַם את גֵירוּד הראש. חשוב מאוד: מימין לשׂמאל, רק הַבּוֹהֶן וְהַקְמִיצָה. שום דרך אחרת לא עובדת. עבר עוד רגע של שקט, כשרק רעש גֵירוּדֵי הראש הֵפֵר את הַדְמָמָה, ואז שנינו קראנו בבת אחת:

"איך לא חשבתי על זה! סַבָּא גְדַלְיָה!!!"