הרפתקאות עם סושי בארץ המחשבות

האתגר

סטלה ואהרון מצאו את עצמם עומדים במערה בין המוני נרות מהבהבים, מקצתם בגובה הילדים עצמם.

"איפה אנחנו?" שאלה סטלה, וקולה הקטן הידהד מהתקרה הקמורה, שהיתה גבוהה כל כך עד שאור הנרות לא הגיע אליה.

"איפה סבא וסבתא?" שאל אהרון והציץ לעבר הפינות האפלות של המערה — אולי סבא שלו מסתתר שם, משועשע לראות אותם מבולבלים כל כך למראה השינוי הפתאומי בתפאורה.

"אתם בארץ המחשבות של בני המושי," הכריז קול עמוק בנימה מתנגנת. המילים הידהדו מהסלעים, והיה קשה להבין מהיכן הן בוקעות.

הילדים הסתובבו בלב הולם וחיפשו את בעליו של הקול הערב לאוזן. כשעיניהם התרגלו לחשיכה שבשולי המערה, הם הצליחו להבחין בו, עומד מעט מעליהם על סלע. שפשוף של גפרור נשמע, ולהבה נדלקה בעששית שבידו של האיש. העששית היטלטלה קדימה ואחורה והטילה צללים מרצדים על פניו. הוא היה כנראה שמנמן, אבל לא היתה שום דרך לדעת בוודאות, כי הוא לבש גלבייה לבנה מתנפנפת שעליה היו רקומות חתיכות של סושי סלמון. על תלתליו הארוכים, העבים והמאפירים הוא חבש כובע ברט עם אותה הרקמה. האיש פרש את זרועותיו לצדדים כדי לקדם אותם בברכה וחייך בחביבות.

"שמי סלמון מושי," הוא אמר. "ואני מנהיג שבט המושי."

"למה הבאת אותנו לכאן?" שאל אהרון באומץ.

"ומה עשית עם סבא וסבתא ושאר המשפחה שלנו?" הוסיפה סטלה. היא הרגישה שהיא עומדת לבכות, אבל לא רצתה שיראה.

"ועם מר וגברת אקאקו," התפרץ אהרון, ושפתו התחתונה רעדה רק קצת.

"הבאתי אתכם לכאן כדי לספר לכם סיפור," אמר סלמון מושי. "אם אתם חכמים, לפחות תקשיבו למה שאני חייב לספר."

סטלה לפתה את ידו של אחיה כדי שלא ייעלם כמו כל השאר. בדרך כלל, כשהיתה עושה את זה, הוא היה הודף אותה בכעס, אבל ברגע ההוא מצא נחמה במגע כף ידה.

"סיפור על מה?" שאלה. היא חשבה לעצמה שהיתה מעדיפה לשכב במיטה שלה מתחת לשמיכה ולהקשיב לסבא או סבתא המקריאים לה סיפור, אבל באותה מידה היתה סקרנית לדעת מה האיש החביב והמשונה הזה חייב לספר להם.

"אני רוצה לספר לכם על השליט הגדול מכולם," אמר האיש. קולו המתנגן, שהידהד מקירות המערה, היפנט אותם והזכיר להם את הדרשות בבית התפילה שאליו היו הולכים עם ההורים שלהם ואת המטיפים שהיו רואים בטלוויזיה. בדרך כלל, המחשבות שלהם היו נודדות ברגעים כאלה, אבל לא הפעם.

"השליט הגדול מכולם?" שאל אהרון והתענג על הצליל העוצמתי של התואר.

"זה שיצר את העולם שלנו ואותנו — יצורים שיש להם תפיסת עצמי," הסביר סלמון מושי.

"באופן אישי," אמר אהרון, שהחל לאזור אומץ, "אני בכלל לא בטוח שיש כזה אדם. אף פעם לא ראיתי אותו."

סלמון מושי חייך חיוך קטן שחשף כמה שיניים לבנות בוהקות מבעד לזקן העבות שלו, אבל לא טרח להגיב להצהרה של אהרון. "כשהשליט הגדול מכולם החליט ליצור את העולם שלנו ואותנו, הוא הבין ששום חיים לא יוכלו להתקיים בנוכחותו של בורא אינסופי, ולכן כאשר יצר עולם אחרי עולם, הוא הסתיר עוד ועוד מעצמו. רק כשהשליט נעלם כמעט לגמרי מן העין, צץ העולם שלנו — ואיתו אנחנו, יצורים שיש להם תפיסת עצמי. אבל ברגע שהשליט הפך את עצמו לבלתי־נראה, הוא איפשר לרֶשע לצוץ, כי עצמיות ללא השליט היא דבר רע."

שני הילדים מיצמצו בעיניהם והתאמצו להבין את דבריו של סלמון סושי, בתקווה שבקרוב יתבהר להם כיצד בכלל מצאו את עצמם כאן בנוכחותו.

"אז למה הוא לא חוזר כדי לעשות משהו בעניין הרשע הזה?" שאלה סטלה.

"אם יש לו כאלה כוחות, הוא בטח מסוגל לחסל בשנייה את כל האנשים הרעים בעולם," הוסיף אהרון בהנאה לא קטנה.

"השליט הגדול מכולם הפריד ברוב טובו בין טוב לרע," המשיך סלמון מושי לדבר כאילו לא שמע אותם. "הוא מינה עשרה שליטים עליונים לבנים שישלטו בארץ המושי. שלושת השליטים העליונים הראשיים גרים בטירה על הר הזיכרון; הם האדונים והגבירות של הרצון, החוכמה וההבנה. למטה בעמק חיים שאר השליטים: האדונים והגבירות של האהבה, טוב הלב, המשמעת העצמית, היופי, הצניעות והצדק. איתם חיה גם המלכה הלבנה.

"התוכנית של השליט הגדול מכולם היתה להעביר את האנרגיות והמידע שלו לשלושת השליטים העליונים הראשיים ומהם אל השליטים שבעמק, כולל המלכה הלבנה, ומהם אל ארץ המחשבות של המושי, שבה, אגב, אנחנו צורכים סושי ואנרגיה ומידע."

סטלה ואהרון נדהמו כל כך מהמילים שהסתחררו בכל רחבי המערה עד ששכחו לפחד.

"אז איך השליט הגדול מכולם מעביר את המידע לכולם אם אף אחד לא יכול לראות אותו?" שאל אהרון.

"זאת שאלה מצוינת," אמר סלמון מושי. "בארץ שלנו כולנו עשויים ממידע, והשליט הגדול מכולם הוא אמנם בלתי־נראה אבל תומך בקיום שלנו בכל רגע. ומכיוון שבני המושי לא יכלו לחוש בנוכחותו הבלתי־נראית, הוא העניק להם ספר שבו סיפר להם על עצמו וקבע כמה חוקים בסיסיים."

"חוקים?" שאלה סטלה בחשדנות. המילה הזאת לא מצאה חן בעיניה. חוקים עלולים להפריע לחופשת הקיץ שלה. להפוך את החופשה למעין בית ספר. "איזה מין חוקים?"

"הוראות ואיסורים שנועדו להפריד בין טוב לרע," הסביר סלמון מושי. "למשל, אחד האיסורים החשובים ביותר היה לא לאכול רולים."

"ברצינות?" שאל אהרון. "רולים?"

"כן, כן," הינהן סלמון מושי. "כל עוד בני המושי צייתו לכל ההוראות והאיסורים של השליט הגדול מכולם, לא קרה שום דבר רע בארץ המחשבות. בני המושי חיו חיים נפלאים; לא היו אצלם חוסר שוויון, דיכוי או מלחמות. כל תושבי מושי תוגמלו בהגינות על עבודתם, וביטים של זיכרון שימשו ככסף."

סטלה הרימה יד כאילו היא בשיעור. "סליחה," אמרה. "מה זה ביט?"

"ביט הוא יחידת מידע. כיוון שכדי לאחסן מידע נדרש זיכרון, גם הזיכרון נמדד בביטים. זאת הסיבה לכך שביטים של זיכרון משמשים ככסף בארץ המושי."

"סליחה," אמרה סטלה וטילטלה את ראשה מצד לצד, כאילו היא מנסה לנער את המילים ולסדר אותן בסדר הגיוני. "איך אפשר למדוד מידע?"

סלמון מושי נאנח עמוקות, השתתק ושקע במחשבות לרגע. הוא הרים את כובע הברט והעביר את אצבעותיו בתלתליו הסמיכים. הילדים חיכו לתשובתו בנשימה עצורה.

"אני אתן לכם דוגמה," אמר לבסוף. "תארו לעצמכם מטבע שבשני צדדיו יש ציור."

שני הילדים זינקו ממקומם בהפתעה כשגילו שכל אחד מהם מחזיק בכף ידו מטבע שבשני צדדיו יש ציור.

"עכשיו תטילו אותו כמה פעמים."

הם עשו כדבריו.

"הם תמיד ינחתו על הציור, נכון?"

"מן הסתם. הרי לא משנה כמה מטבעות עם ציור בשני הצדדים יש לך, אף פעם לא תצליח לגרום לכך שהערך שלהם ייחשף. יש כאן ודאות מוחלטת," מילמל אהרון ואילץ את סטלה להחניק צחקוק.

"אם לעומת זאת יש לך מטבע שבצד אחד שלו יש ציור ובצד שני מוצג הערך שלו," המשיך סלמון מושי ואז השתתק די זמן כדי לגרום להם להבחין שלמטבעות שבידיהם יש עכשיו שני צדדים שונים, "אז מספר האפשרויות עכשיו הוא שתיים, מה שאומר שיש עכשיו מידה מסוימת של אי־ודאות. זהו 'ביט' אחד."

סלמון מושי עצם לרגע את עיניו, והילדים הסתכלו זה בזה ומשכו בכתפיהם. הם לא ממש הבינו את ההסבר, אבל היו להוטים לשמוע עוד. ואז הוא המשיך. "בני המושי בחרו מנהיגים שלדעתם ישפטו בהגינות וביושר, ופעם בשנה היו המנהיגים נפגשים למשתה בטירה של המלכה הלבנה. באחד המשתים האלה קרה משהו ששינה את חייהם של בני המושי בארץ המחשבות." הוא השתתק בדרמטיות.

"מה קרה?" שאלו שני הילדים בבת אחת. סלמון מושי חייך. הוא שמח לראות שהצליח למשוך את תשומת לִבם.

"לפני ארבעים שנה, כשהגיע הזמן למפגש השנתי של מנהיגי ארץ המושי בטירה של המלכה הלבנה, כל אחד מהם הגיע על גבי הפַיי המעופף שלו..."

"פַּאי שיודע לעוף?" ציחקקה סטלה. "זה טיפשי!"

"לא, לא עוגת פַּאי שאוכלים." ציחקק סלמון מושי. "האות פ"א לא דגושה פַיי מעופף. לא עוגת פַּאי."

"אבל מה זה?" שאל אהרון.

"אז ככה." סלמון מושי נשם נשימה עמוקה והתיישב על הסלע כאילו הוא מכין את עצמו להסבר ארוך. "לפני המון זמן החליט השליט הגדול מכולם שהוא צריך לטהר את העולם שהוא יצר..."

"בגלל כל הרֶשע?" שאלה סטלה.

"בדיוק!" הינהן בן המושי נמרצות. "אז הוא הביא מבול על העולם אבל החליט להציל אדם אחד ואת משפחתו, בתנאי שהם ייקחו איתם מבחר של ציפורים וחיות אחרות. מהספר של השליט הגדול מכולם אנחנו יודעים שהוא ציווה על האיש לבנות מתקן על פי מידות מדויקות — רוחב של 50 אמה, גובה של 30 אמה ואורך של 300 אמה. אם מחלקים 50 ב־30 מקבלים 1.66. וגם אם מחלקים 50 ועוד 30 ב־50 מקבלים 1.6."

הילדים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים. "אנחנו לא מבינים," אמר אהרון.

"המספר הנשגב של השליט הגדול מכולם הוא פַיי, ששווה ל־1.618. אנחנו מוצאים את המספר הזה בכל מקום בעולמות שהוא ברא: במבנה הגלקסיות, באטומים, בגוף האדם, באמנות ובאדריכלות. זאת הסיבה לכך שהשם של המתקן הוא פַיי מעופף. כשהאיש ומשפחתו היו בתוכו, הם היו מוגנים מפני המבול שהטביע את העולם.

"לכל מנהיג של ארץ המושי היה פיי מעופף משלו, וכך הם הגיעו כולם לטירה של המלכה הלבנה. המשרתים שלה ערכו סעודה עצומה מאלפי סוגים שונים של סושי, וכולם אכלו ושתו ושוחחו זה עם זה. ואז הופיעו פתאום שתי רוחות רפאים שמילאו את החדר בהתרגשות ובציפייה עצומות והשרו על המנהיגים תחושת נינוחות נעימה."

"מה? הרוחות פשוט הופיעו פתאום?" שאל אהרון בלגלוג. "ככה, משום מקום?"

"החיים בארץ המחשבות מתנהלים על פי חוקי הפיזיקה הקוונטית," הסביר סלמון מושי. היה נראה שההפרעה הנוספת הזאת מרגיזה אותו מעט. "אני אסביר את זה אחר כך. תן לי קודם כול לגמור את הסיפור."

"סליחה," אמר אהרון.

"שתי רוחות הרפאים האלה היו אדון החנופה ואדון ההצדקה העצמית, והמנהיגים שמחו לארח במשתה שלהם את שתי הדמויות האלה, שהשרו נעימות רבה כל כך.

"'הו, שליטי מושי הדגולים,'" פתח ואמר אדון החנופה. 'לכבוד הוא לנו להימצא בחברתכם ולראות אתכם נהנים ממשתה משובח כל כך, אבל משהו כאן תמוה בעינינו.'"

סלמון מושי השתמש בקול שונה לכל אחת מהדמויות בסיפור שלו, והילדים החניקו צחקוקים.

"'מה תמוה?'" שאלו המנהיגים.

"'אתם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה כדי להנהיג את ארצכם בתבונה,' אמר אדון החנופה בחיוך רחב, 'אבל אינכם רשאים ליהנות מאחד המטעמים הנפלאים ביותר שיש לה להציע. האם מישהו מכם טעם אי־פעם רולים?' המנהיגים צחקו והסבירו שהשליט הגדול מכולם אסר עליהם לאכול רולים.

"'אבל הם הרבה־הרבה יותר טעימים מסושי,' התערב בשיחה אדון ההצדקה העצמית. 'בהחלט הרווחתם את הזכות לחוות את העונג המיוחד הזה, גם אם תטעמו אותם רק פעם אחת בחייכם. מנהיגים חכמים צריכים לחוות חוויות רבות ככל האפשר. הוגים גדולים צריכים לספק את סקרנותם בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. אתם לא חושבים ככה? ברגע שתטעמו אותם, תבינו טוב יותר למה נאסר עליכם לאכול אותם, ואחרי זה תוכלו לבקש את סליחתו של השליט הגדול מכולם. אני בטוח ששליט חכם ומיטיב כמוהו יבין את הרצון שלכם להבין את החוקים שלו על סמך התנסות אישית.'

"המנהיגים, שנהנו מחברתם של האורחים הבלתי־צפויים האלה, התחילו לדון בדבריהם, צחקו והתבדחו בקולי קולות, כשפתאום נפתחה הדלת ועוד כמה רוחות רפאים ריחפו אל תוך אולם הנשפים. הן לבשו גלימות שחורות בעלות ברדסים ונשאו בידיהן מגשי רולים שמילאו את האולם בריחות מפתים כל כך, עד שכל המנהיגים השתוקקו לגעת ברולים ולהתענג על הטעמים המופלאים."

הילדים היו מוקסמים. הם נזכרו מה קרה כשהוצע להם הסושי המיוחד — איך לא יכלו לעמוד בריח המופלא שלו; הם קיוו שסלמון מושי יסביר להם עכשיו איך הוביל אותם הריח למערה הזאת.

"כולם רצו לטעום את הרולים, אבל הם חששו ותהו למה השליט הגדול מכולם אוסר זאת עליהם. כעבור זמן קצר האמיץ מכולם — או שמא הפזיז מכולם — התנדב להיות שפן הניסיונות." בן המושי עצם את עיניו כאילו הוא מתענג על התחושות שחשו הדמויות בסיפורו. "הוא קירב רול אל שפתיו הלחות, פישק אותן והניח את הרול על לשונו. הרול נמס מיד ושיחרר טעמים מופלאים רבים כל כך עד שהמנהיג לא הצליח להתאפק ופלט גניחות התלהבות חסרות נימוס. האחרים חיכו כמה רגעים וכשראו שהטועם אינו סובל משום תופעת לוואי, מיהרו כל אחד לשלוח יד ולקחת רול.

"אבל ברגע שהתחילו, הם לא הצליחו להפסיק. הטעמים הנפלאים פיתו אותם לקחת עוד ועוד. הם עצמו את עיניהם כדי להתענג על התחושות וגנחו יחד בהנאה. הם היו שקועים כל כך באכילה עד שהבחינו רק באיחור רב בצלליות של לוחמי הווסאבי, צבא המלכה השחורה, שהתגנבו אל האולם. הם נדהמו מהמספר העצום של הלוחמים שהספיקו להקיף אותם בזמן שאכלו, גירגרו בהנאה וצחקו כמו מטורפים סביב השולחן."

"הם לא ניסו להתנגד?" שאל אהרון. "הם לא נלחמו בהם?"

"הכול נגמר בתוך דקות ספורות," השיב סלמון מושי. "לוחמי הווסאבי תפסו אותם, מחקו את הזיכרון שלהם ושלחו אותם לעבודות פרך בחווֹת האנרגיה של המלכה השחורה. שישה מהשליטים העליונים נכלאו במעטפת בלתי־חדירה והוחלפו במושלים של המלכה השחורה — אדונֵי חוסר הסובלנות, הפחד, הגאווה, האדישות, הבגידה והייאוש. לוחמי הווסאבי כיתרו את הטירה של המלכה הלבנה; המידע והאנרגיה הפסיקו לזרום משלושת השליטים העליונים. המלכה הלבנה וששת השליטים של העמק נותקו מאנרגיית המידע, והאנרגיה הזאת החלה לזרום אל המנהיגים תומכי המלכה השחורה ולמלא אט־אט את המאגר שלה.

"הספר שנתן השליט הגדול מכולם לבני המושי היה מסוכן מאוד למלכה השחורה, ולכן היא לקחה אותו מהם והחביאה אותו במערה על הר הזיכרון."

סלמון מושי השתתק כדי לתת לילדים זמן לעכל את הזוועות שסיפר זה עתה.

"אז מה קרה מאז?" שאלה סטלה לבסוף.

"החיים בארץ המחשבות השתנו. מלכים התחילו לשלוט בבני המושי; אי־שוויון ודיכוי השתלטו על חייהם. החלו מלחמות על אנרגיה ועל מידע. ארץ המושי נחלקה לשניים — מערב ומזרח. המנהיגים בצד אחד שלה הכריזו שהשליט הגדול מכולם רוצה שכולם יאכלו סושי סלמון ואחר כך סושי טונה, ואילו מנהיגי הצד השני טענו שההפך מזה הוא 'הדרך הנכונה' היחידה. מלחמות דת פרצו בגלל עניינים פעוטים כמו זה.

"שבט אחד, שבחר לא לאכול סושי שרימפס, כמעט הוכחד לגמרי על ידי אויביו. הפחד והחשדנות פשו בכול. נפתחה חקירה, ומי שלא היה מרוצה מהמצב או העז להביע דעה מנוגדת, זיכרונו נמחק והוא הוגלה לחווֹת האנרגיה של המלכה השחורה. בני המושי מהמערב ומהמזרח הטיפו לשלום וליחסי שכנוּת טובים, אבל עבדו בחשאי על פיתוח פצצות נוירון שמסוגלות למחות את כל ארץ המחשבות."

"זה מטורף," אמרה סטלה.

סלמון מושי הינהן בהסכמה. "בתוך ארבעים יום יתמלא לגמרי מאגר האנרגיה של המלכה השחורה, והמאגר של המלכה הלבנה יתייבש לחלוטין. ואז תהיה למלכה השחורה שליטה מלאה ומוחלטת על כל ארץ המחשבות."

"ואז מה יקרה?" שאלה סטלה והחליפה מבטים מודאגים עם אח שלה.

"השליט הגדול מכולם יהיה חייב להשמיד את ארץ המחשבות וכולנו ניכחד."

"אני עדיין לא מבין למה הבאת אותנו לכאן," אמר אהרון ורעד עבר בו. כפות רגליו החלו להתקרר מרצפת האבן של המערה. "מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור?"

"אתם יכולים להחזיר לאנשים את הספר של השליט הגדול מכולם ולחסל את כוחה של המלכה השחורה."

הילדים התבוננו זה בזה בתדהמה. "למה אנחנו?" שאלה סטלה לבסוף.

"מהספרים העתיקים אנחנו יודעים שילדים שאוכלים כמות מסוימת של סושי סלמון בלי וסאבי הם אלה שנבחרו להחזיר את הספר לבני המושי. אהרון, אתה תמיד אוכל שש־עשרה חתיכות, וסטלה, את אוכלת עשר חתיכות. שש־עשרה חלקי עשר שווה 1.6. ושש־עשרה ועוד עשר, לחַלֵק בשש־עשרה, שווה 1.62."

"פיי!" קראו שני הילדים פה אחד.

"בדיוק. קרוב מאוד למספר הנשגב של השליט הגדול מכולם."

"אנחנו תוצאה של משוואה מתמטית?" שאל אהרון והניד בראשו בתדהמה.

"כל חוק טבע וכל דבר בטבע עצמו מבוסס על מידע, והמידע כולו מבוסס על המתמטיקה," השיב סלמון מושי. הוא השתתק לרגע כאילו שקע במחשבות, ואז הושיט להם שתי קופסאות ואמר, "אני צריך לתת לכם משהו חשוב."

"מה יש שם?" שאלו הילדים והציצו לתוך הקופסאות.

"תפתחו ותגלו בעצמכם," השיב סלמון מושי והניח בידיו של כל אחד מהם קופסה אחת.

אהרון וסטלה פתחו את הקופסאות והסתנוורו לרגע מהאור הצבעוני הבוהק. כשעיניהם התרגלו לבוהק, הם גילו, כל אחד, צמיד עשוי חוט אדום דק ועליו תליון מוזהב ומנצנץ בצורת האות פיי.

"אתם חייבים לענוד את הצמיד תמיד!" פקד עליהם סלמון מושי.

הילדים התבוננו בו במבט סקרני, וסלמון מושי חש ששאלה עומדת להישאל ומיהר להמשיך. "כפי שכבר אמרתי לכם, פיי הוא המספר של השליט הגדול מכולם. הוא מסמל הרמוניה, איזון ויופי. הצמידים האלה ישמשו תזכורת לכך שגם בשעות הקשות ביותר, השליט הגדול מכולם תמיד איתכם. הכתבים הקדומים ניבאו שיבוא יום ודור חדש יופיע בעולמנו — דור הפיי. הדור הזה יביא איתו עידן חדש — עידן של טוב לב, דאגה וחמלה. כדי שהנבואה תתגשם, יש להשיב את הספר לבני המושי."

אבל סטלה עיקמה את פרצופה. "למה אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך?" שאלה.

"עשינו טעות," אמר סלמון מושי. "במקום להילחם במלכה השחורה הסתגרנו במערת הטוב והתבודדנו מהעולם." הוא החווה בידו על החלל שסביבם. "השליט הגדול מכולם סיפק לנו ברוב טובו שפע של אנרגיה וסושי. איבדנו קשר עם כל מה שקורה מחוץ למערה ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר. נידונו להישאר בה לנצח. אנחנו צופים בחוסר אונים במלכה השחורה שהולכת ומשתלטת על העולם."

"באמת אין אף אחד מבני המושי שהוא אמיץ מספיק להתייצב מול המלכה השחורה?" שאל אהרון.

"היו כמה שניסו. באחת המדינות במערב ארץ המושי היה מפקד צבא בשם ארתור. הוא היה גיבור גדול והאנשים אהבו אותו. יום אחד שליט המדינה ההיא הורה לו לתקוף מדינה שכנה."

"'אבל למה שנעשה את זה?'" שאל ארתור. 'הם לא מתכוונים לתקוף אותנו.'

"'אבל המסחר שלהם משגשג,' אמר לו המנהיג, 'והם צברו מאגר אדיר של יחידות זיכרון. הם מתחזקים יותר ויותר מיום ליום. אנחנו צריכים לתקוף אותם עכשיו ולקחת מהם את כל הונם לפני שהם יצברו די כוח כדי למחות אותנו מעל פני האדמה.'

"ארתור היה המום ואמר למנהיג שהוא לא מתכוון לתקוף את בני עמו רק מכיוון שהתעשרו. המנהיג זעם על חוסר הצייתנות הזה והורה למשטרה החשאית לתפוס אותו ולכלוא אותו. ארתור שמע על התוכנית בזמן. הוא קיבץ את חייליו הנאמנים ביותר והוביל אותם אל החלק האפל ביותר ביער, שממנו יוכלו להתחיל את מאבק ההתנגדות שלהם."

"יש עוד אנשים שיסכימו להילחם?" שאל אהרון.

"במזרח ארץ המושי יש נסיך ושמו סלאח. הוא נולד וגדל בארמון ולא חסַר לו דבר, אבל כשרכב סוף־סוף מעבר לגבולות הארמון וראה כמה קשים חייהם של פשוטי העם וכמה הם סובלים, הוא תבע מהמנהיג שלו לעשות מעשה. אלא שהמנהיג רק האשים אותו בבגידה, והוא נשפט, נמצא אשם ונידון למוות. חסידיו הנאמנים ביותר עזרו לו לברוח מהכלא ועכשיו הם מחכים במדבר להזדמנות לצאת למרד."

"אז מה בדיוק אתה רוצה שנעשה?" שאלה סטלה.

"הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא לטפס על הר הזיכרון, לפתוח את המערה שבה נמצא הספר ולהחזיר אותו לבני המושי. אתם לא תהיו לבד. השליט הגדול מכולם יהיה איתכם. הדלתות למערה פתוחות וסגורות בו־בזמן. אם תהיו ראויים, השליט הגדול מכולם יפתח אותן למענכם. אבל אתם צריכים להבין שארץ המחשבות פועלת על פי חוקים אחרים מאלה שאתם מכירים בעולמכם — היא פועלת על פי חוקי הפיזיקה הקוונטית."

"ומה זה אומר?" שאל אהרון.

"בְּעולם קוונטי, חלקיק נמצא בסופרפוזיציה של מיקומים — כאילו הוא מפוזר בחלל — עד שמודדים אותו. רק אחרי שמודדים אותו הוא מקבל צורה שמוכרת לנו — כמו של כדור טניס קטן. אותו הדבר קורה גם אצל המלכה השחורה. איש מעולם לא ראה אותה, אבל היא קיימת בכל מקום באותו הזמן. אפשר להתמודד איתה רק אם מודדים אותה, אבל לא כל אחד מסוגל לעשות את זה. בעולם הקוונטי אי־אפשר למדוד בדיוק מוחלט גם אנרגיה וגם זמן. ככל שאתה יודע יותר על אנרגיה, כך אתה יודע פחות על הזמן — ולהפך. זאת הסיבה לכך שזוגות חלקיקים יכולים להופיע יש מאין. זה מה שקורה עם אדונֵי החנופה וההצדקה העצמית — הם מופיעים ונעלמים יש מאין.

"בעולם שאתם חיים בו יש ארבעה ממדים: אורך, גובה, רוחב וזמן. בארץ המחשבות, לעומת זאת, קיימים גם הממדים האינסופיים של טוב ורע. כל עוד לא תעשו שום דבר רע אתם תהיו בִּממד הטוב, וללוחמי הווסאבי לא תהיה שום השפעה עליכם. אבל אם תעשו אפילו מעשה רע אחד, מיד תיפלו אל ממד הרוע והם ישלטו בכם לחלוטין. משרתים של המלכה השחורה יכולים להופיע ולהיעלם כרצונם. קשרים מתקיימים במרחב התודעה שבין בני המושי."

הילדים הנידו בראשיהם בבלבול. סלמון מושי נאנח בתסכול ואז התעשת וניסה לחשוב על דרך טובה יותר להסביר את החוקים הקוונטיים.

"אנחנו קשורים נפשית לאלה שאנחנו אוהבים," אמר, "וגם לחברים ולמכרים שלנו ואפילו לכמה חפצים. הקשרים האלה נבדלים בעוצמתם וברמת הפעילות שלהם, אבל מעשה רע תמיד יסתיים בפיצוץ ובהרס של קשר נפשי חיובי."

היה קשה מאוד לקלוט את כל זה. אהרון חשב שאולי הכי טוב לנסות להתמקד בפרטים מעשיים — אולי בהם לפחות הוא יצליח לשלוט. "אז איך אנחנו מגיעים להר הזה?" שאל.

"אתם חייבים לעבור דרך האזורים של מנהיגי המלכה השחורה ולהביס אותם. ואז עליכם לטפס על הר הזיכרון ולפתוח את דלתות המערה שבה שמור הספר. אתם תגיעו ממקום למקום בפיי מעופף שייתן לכם השליט הגדול מכולם. בתוכו תהיו מוגנים מכל פגע. הוא יופיע וייעלם וינוע רק על פי רצונו של השליט הגדול מכולם.

"לפני שתגיעו לכל אחת מהמדינות של המנהיגים האלה, הפיי המעופף ייתן לכם את כלי הנשק והמכשירים שתצטרכו כדי לנצח. העורבת החכמה סופי תלווה אתכם תמיד. היא מייצגת את שלושת המנהיגים הלבנים העליונים, שמתגוררים על הר הזיכרון, והיא תייעץ לכם בכל מצב קשה שתיתקלו בו."

"עורבת חכמה?"

אהרון גילגל את עיניו.

"סופי העורבת יכולה להיות גם חלקיק וגם גל באותו זמן, על פי החלטתה באותו רגע. היא גם יכולה להופיע ולהיעלם בכל נקודה במרחב התודעה."

"איך משהו יכול להיות גם חלקיק וגם גל באותו הזמן?" ראשו של אהרון התחיל לכאוב מרוב מאמץ להתרכז.

"זה מאפיין נוסף של העולם הקוונטי. אני אתן לך דוגמה. אם תיקח לוחית עם שני חריצים, תניח מסך מאחוריה ותירה אלקטרון לעבר החריצים, מה אתה חושב שיקרה?"

"האלקטרון כנראה יעבור דרך אחד החריצים," השיבה סטלה בשם אחיה.

"זה נשמע הגיוני," הסכים איתה סלמון מושי. "ואז תצפי לראות על המסך מאחורי החריץ את הסימן שהשאיר האלקטרון, כמו הסימן שמשאיר אחריו כדור טניס. אבל זה לא מה שיקרה. על המסך מאחורי החריץ יופיעו פסים כהים ובהירים לסירוגין."

"ומה זה אומר?" שאל אהרון.

"זה אומר שהאלקטרון מתנהג כמו גל ויעבור דרך שני החריצים בו־בזמן."

"זה בלתי־אפשרי!" אמרו הילדים פה אחד.

"אולי זה נראה לכם בלתי־נתפס, אבל זאת עובדה. וזה לא הכול. אם מציבים מכשירי מדידה ליד כל חריץ, התנהגות האלקטרון משתנה. במקרה כזה, הוא יחזור להתנהג כמו כדור טניס ויעבור דרך החריץ הראשון או דרך החריץ השני."

"אבל למה זה קורה?" שאל אהרון.

סלמון מושי חייך ומשך בכתפיו. "יש הרבה הסברים אפשריים, אבל אף אחד לא יודע את הסיבה המדויקת."

הילדים השתתקו וניסו לעכל את ההסבר. ואז צצה שאלה בראשה של סטלה. "למה עורבת?" היא שאלה.

"זוכרים את הפיי המעופף הראשון שסיפרתי לכם עליו ואת האיש ששרד מהמבול יחד עם מגוון של חיות?" שאל סלמון מושי.

הם הינהנו.

"כשהשיטפון פסק, הוא שלח עורבת, כי מדובר בחיה אינטליגנטית להפליא. המשימה שלה היתה לחזור ולספר לָאיש מה קרה לעולם בזמן שהם היו בפיי המעופף. לעורבת הזאת קראו סופי.

"יהיה לכם גם מדריך — האחיין שלי — שיכוון אתכם לאורך כל הדרך. שמו קאסי."

סלמון מושי החווה בידו למישהו מאחוריהם, ומבין הצללים הגיח בחור צעיר והדליק עששית. הוא היה לבוש כמו דודו, אבל קפלי הגלבייה צנחו בחן סביב גופו הגבוה והצנום, ופניו קרנו בכוח נעורים. הוא נראה כמו לוחם מיומן, אבל עיניו היו עדינות וטובות, והחיוך שלו היה מסנוור. סטלה נאנחה בחולמניות, ורק אז קלטה את המבט הלועג של אחיה.

"המערה בהר הזיכרון מוקפת באזורים של שִכחה," הזהיר סלמון מושי. "קאסי מכיר את כל המעברים הבטוחים. החורים השחורים — תהילה, בריאות וכוח — אורבים לאורך הדרך. היזהרו לא ליפול אליהם."

"מה זה חור שחור?" שאלה סטלה.

"זה גוף בעל כוח כבידה עצום, וכשחוצים את הגבול סביבו, שנקרא אופק אירועים, אין שום אפשרות לברוח מכוח הכבידה שלו."

סלמון מושי החווה שוב בידו, ושני משרתים הגיחו מבין הצללים עם שעונים שעל הצגים שלהם נראו פסים ירוקים. "אלה מוני האנרגיה שלכם. כשמופיע על הצג פס אדום, סימן שרמות האנרגיה שלכם נמוכות מדי. השליט הגדול מכולם אמנם תמיד יהיה איתכם, אבל אתם תוכלו לפנות אליו רק שלוש פעמים. אתם תחליטו מתי."

"למה אנחנו לא יכולים פשוט לפנות אל השליט הגדול מכולם עכשיו," שאל אהרון, "ולבקש ממנו לפתור את כל העניין?"

"השליט הגדול מכולם מתערב רק כשהוא רואה שבני האדם עשו כמיטב יכולתם ומיצו את כל האפשרויות. לא סתם הוא העניק לנו מוח וגוף. הוא רוצה שנשתמש בהם. ודבר אחרון..."

הוא הושיט להם שתי קופסאות והורה להם לפתוח אותן. בפנים היו כפתורים אדומים. "אם תרגישו שלא נותרו לכם כוחות להמשיך במשימה תוכלו ללחוץ על הכפתורים האדומים האלה, והשליט הגדול מכולם ישלח אתכם בחזרה לעולם שלכם. אתם יכולים אפילו ללחוץ עליהם עכשיו אם אתם רוצים..."

אהרון וסטלה בהו זה בזה בשתיקה. כל אחד מהם ניסה להבין אם האחר רוצה לקבל עליו את המשימה או מעדיף לחזור אל העולם המוכר והבטוח. מתוך הדממה נשמע פתאום משק כנפיים קרוב. משב האוויר שיצרו כנפיה של סופי, העורבת החכמה, פרע את שערם, ולהבות הנרות החלו לרצד כשהופיעה מעליהם ונחתה על הרצפה ביניהם.

"אתם יכולים לבחור לחזור, כמובן," קירקרה, "ולספר לעצמכם שמיליוני אנשים חיים בשלווה בלי שום מאמץ להביס את הרֶשע הנורא שקיים בעולם. אבל הביאו בחשבון שאולי לעולם לא יציעו לכם שוב הזדמנות כזאת. זה כבוד עצום לשרת את השליט הגדול מכולם בכבודו ועצמו."

"אנחנו מקבלים על עצמנו את המשימה!" קראו שניהם פה אחד וסגרו את הקופסאות בחבטה.