הרשת התרבותית

1 היד שמנענעת את העריסה הולדת הספר, מהפכת הדפוס והפרטיות

אלף חמש־מאות ושבעה־עשר בני אדם מצאו את מותם במימיו הקרים והמרים של צפון האוקיינוס האטלנטי ב־15 באפריל 1912. יחד איתם ירד למצולות "העומר הגדול", אחד הספרים המקוללים בהיסטוריה. יוצריו היו הכורכים המהוללים סנגורסקי וסתקליף, וההוראות שקיבלו היו פשוטות: "עשו זאת, ועשו זאת היטב". כך ביקש מנהל חנות הספרים שהזמין מהם את המהדורה המהודרת ל"רבעיאת", המרובעים, מאת המשורר הפרסי עומר כיאם. "השמים הם הגבול", אמר להם, ״השתמשו במה שתרצו. גבו כמה שתרצו. ככל שתהיה התוצאה יקרה יותר, כך אשמח בה יותר, כל עוד מובן לכם כי לבסוף תהיה בידינו הכריכה המופלאה ביותר בעולם". עם הקארט בלאנש הזה החל סנגורסקי לעבוד כאחוז דיבוק. הוא שיחד שומר בגן החיות של לונדון כדי שיניח לו לצפות בנחש בולע עכברוש, על מנת שיוכל לרשום בדיוק נמרץ את האופן שבו הוא פוער את פיו, והתחנן בפני חבר שלמד בבית הספר לרפואה שישיג לו גולגולת אנושית, כדי שישרטט אותה בפרוטרוט. שנתיים ארכה העבודה על הספר, ולהשלמתו נדרשו כתשעה מטרים רבועים של זהב מרוקע, חמשת אלפים פיסות של עור, כמו גם שנהב, הובנה וכסף. על כריכתו התנוססו אלף חמישים ואחת אבנים יקרות ויקרות למחצה: אודם ואזמרגד, טופז ונופך, טורקיז ואחלמה. כל היפעה הזאת נמכרה תמורת אלף פאונד לאספן אמריקאי, נארזה בקפידה ונשלחה אליו, רק כדי להיתקל בערלות לבם של פקידי המכס, שדרשו סכום כפול ומכופל תמורתה.

הספר חזר לבריטניה והועמד למכירה פומבית. הסכום שסנגורסקי וסתקליף קיבלו היה חצי מזה שביקשו. בלב כבד שלחו את הספר לבעליו החדשים בניו יורק, על סיפונה של הספינה שלא היה ניתן להטביע.

כחודש לאחר אסון הטיטאניק זינק סנגורסקי למים כדי להציל אישה שנתקפה בעווית. הוא לא ידע לשחות. כמו מעשה ידיו, גם הוא טבע בים.

שש שנים לאחר ש"העומר הגדול" וסנגורסקי שקעו בתהום הנשייה, היה העותק השני של הספר, שאותו הכין סתקליף האַבֵל על פי התוכניות שהתווה עם חברו, מוכן. כדי להגן עליו הוא הפקיד אותו בכספת בבנק לונדוני. ב־1941, במהלך מתקפת הבליץ של לופטוואפה, הבנק, הכספת והספר עלו בסערה השמימה. כפי שידע עומר כיאם, שמילותיו נכרכו באומנותם הנעלה — "מִי שֶׁפִּזֵר כַּמַּיִם זְהַבוֹ, מִי שֶׁאָצַר מַטְמוֹן בְּמַחֲבוֹא: כָּזֶה גַם זֶה — אֶפרָם עָפָר, לֹא פָז, וּלִכרוֹתוֹ מִקֶּבֶר מִי יָבוֹא?" אך גם אם חלפה לה תהילת עולמו של "העומר הגדול" במים ובאש, מילותיו של המשורר השתמרו הודות למכונת הזמן הפשוטה, הזולה והגאונית ביותר שהומצאה אי־פעם, שהיא גם כמוסה של אלמוות, חומר נפץ מהפכני, אובייקט של תשוקה, תמיסת שימור מופלאה, ניידת, אינסופית.

"כאשר הֵּגִנים שלנו לא יכלו עוד לאחסן את כל המידע שהיה דרוש להישרדותנו, המצאנו, לאט־לאט, את המוח", כתב קרל סייגן, "אך הגיע הזמן — אולי לפני עשרת אלפים שנה — שגם הוא לא היה יכול להכיל את כל המידע הדרוש לנו. וכך למדנו לאגור כמויות כבירות של מידע מחוץ לגופנו. אנחנו הזן היחיד בתבל — ככל הידוע לנו — שהמציא זיכרון משותף שאינו מאוחסן בגנים או במוח שלנו". הזיכרון החיצוני הזה הוא הספר.

למרות נבואות זעם עונתיות על גסיסתו של האובייקט הזה, וקינות תקופתיות על תפארתו שהתעמעמה, נדחקה מפני האינטרנט והמכשירים הניידים והחכמים, השמועות על מותו תמיד מוקדמות. ספרים הם אבני הבניין של התרבות שלנו, מנועי הנייר של מהפכת המידע הראשונה, ואחת הדוגמאות המופלאות לסינרגיה של קדמה טכנולוגית המניעה את הציוויליזציה שלנו.

מי שהיה אחראי לה הוא איש עסקים כושל, ממציא סדרתי שהסתבך תדיר בחובות, ואדם שהבטחותיו לא היו שוות את הנייר שעליו נכתבו, כפי שגילתה גברת אחת משטרסבורג בשם אינליין, שלה הציע נישואים. ב־1439 נערכה העיר אאכן להציג לראווה אוסף של שרידי קדושים5 בפני הקיסר קרל הגדול. יוהן גנזפלייש, בן למשפחת צורפים, הריח הזדמנות באוויר המחניק והמצחין מגופים שנרטבו רק פעם אחת בחייהם — ביום הטבלתם — שהצטופפו בכנסיות במאמץ לחזות ברסיסי העצם של המרטירים העתיקים, בשברי השיניים שלהם ובטיפות דמם. הנצרות הקתולית של ימי הביניים היתה דת של מראית עין: אם לא הצלחת להביט בקצה הבוהן של סטפן הקדוש, למשל, לא היה יכול להתרחש הנס שיבריא את הציפורן החודרנית שלך. אך מספר הצליינים שהגיעו כדי לחזות במו עיניהם בתיבות הזהב המעוטרות שהכילו את השרידים היה כה גדול, עד כי לאלה שעמדו מאחור לא היתה תקווה לגאולה. כפי שמתאר סטיבן פריי בסדרה שלו, Great Leap Years, העוסקת בהשפעת הטכנולוגיה על התרבות, לגנזפלייש היה רעיון. הוא ליטש מראות מתכת קטנות שאותן התקין בזווית על מוט חלול, שבתחתיתו קופסה ובה מראה נוספת. כל מה שהיה על הצליין האדוק אך הדחוק לעשות — אחרי ששילם לממציא הישר סכום נאה — היה להניף את הפריסקופ הפרימיטיבי באוויר, להביט לתוך הקופסה שבה השתקף הרליקוויאריום ולסגור מיד את המכסה, ובכך ללכוד את הדימוי לשימוש פרטי ומאוחר יותר בבית. אך הצפות חמורות עיכבו את בואו של הקיסר, והשקעתו של גנזפלייש צללה כאבן במים אדירים. הוא נמלט לשטרסבורג, ובה החליף את שמו — כנראה כדי לחמוק מנושיו — למשהו מכובד יותר מ"בשר־אווז". הוא בחר בשם נעוריה של אמו: גוטנברג.

היה לו — כמו תמיד — רעיון חדש. אבל הפעם הוא היה במקום הנכון ובזמן הנכון. יצרני הנייר פיתחו שיטות שהפיקו גיליונות חלקים ואחידים יותר; תהליכי זיקוק המתכות איפשרו לו להרכיב סגסוגת עמידה דיה של עופרת, בדיל ואנטימון כדי ליצוק מאתיים תשעים ושבעה תבליטים שונים, ובהם אותיות, סימני דפוס ועיטורים; מכבשי יין הפכו קטנים וניידים יחסית, וגוטנברג היה יכול להתאים אותם לצורכי לחיצת התבליטים על הנייר. במובן זה גוטנברג לא "המציא" את הדפוס. ניסיונות מוקדמים יותר בהטבעת דיו בנייר בעזרת תבליטים נעשו בחציו השני של הכדור בידי בי שאנג כארבע־מאות שנים קודם לכן, אך בשל ההכרח להשתמש באלפי הסימניות שהרכיבו את הכתב הסיני לא הצליחה המצאתו להכות שורש. לגוטנברג היו ההשראה והיכולת לחבר יחד את כל החלקים השונים לכדי מכונה מתפקדת אחת. אך כדי לצרף אותם הוא נזקק למשקיע שיתמוך בסטארט־אפ שלו. שמו של האנג'ל היה יקוב פאוסט. כששמונה־מאות גילדר — כמאה אלף יורו בכסף של ימינו — בכיסו, החל גוטנברג בעבודה. מטרתו היתה להפגין את יופיו של הדפוס שלו, ניקיונו ונהירותו בעזרת מה שנתפס כיצירה הכבירה ביותר שנמסרה למין האנושי, התנ"ך. אך כדי ליצור עותק של כתבי הקודש במאה ה־15, נזקקת לא רק להשראה אלא גם להרשאה, ואת זו היה יכול גוטנברג לקבל רק ממי שהיה בכוחה להציג שרידי קדושים — הכנסייה. הגיליונות המודפסים הראשונים שיצאו מן המכבש שלו, נוצרו על מנת לחלות את פניהם של שליחיה, ולכן היו עותקים זהים ויפים להפליא של הנכס המניב ביותר של הכס הקדוש — הסליחה. שטרי מחילה. אינדוליגנציות.

בספר "מצעד האיוולת" מביאה ברברה טוכמן את דבריו של יוהן טצל, סוכן המכירות של האל בגרמניה, שהיה מעמיד את דוכנו בשער העיר ומכריז, "בידי נמצאים... הדרכונים אשר יובילו את נשמת האדם אל התענוגות השמימיים..." ואם על חטא בן־מוות היה על החוטא לשלם בשבע שנות כפרה, לא נמצאו רבים שלא העדיפו לבזבז רבע פלורין על אינדוליגנציה, ולפטור את עצמם מעונשו של זה. את שטרי המחילה היה ניתן לרכוש גם פוסט־מורטם, כי "ברגע שבו מצטלצל המטבע בקערה, עפה נשמתו של מי שהמטבע נתרם בעבורו ויוצאת מן הפורגאטוריום היישר לגן העדן". אך עדיין, היה על מישהו להכין את כל השטרות המהודרים הללו, הכתובים בידו המותשת של נזיר אומלל. ובכן, לא עוד. עבור הכנסייה היה המכבש של גוטנברג מכונה להדפסת כסף. הוא קיבל רשות להדפיס את התנ"ך, וב־23 בפברואר 1455 ראה אור הספר המודפס הראשון, בכמאה ושבעים עותקים.

אך הכנסייה, שיכורת כוח מהאפשרויות החדשות שמכבש הדפוס יצר עבורה, שכחה שמרגע שההמצאה המהפכנית של גוטנברג שוחררה לחופשי אל העולם, כל אחד יכול להשתמש בה. סגנון חייהם של נסיכי הכנסייה ואפיפיוריה הפך ראוותני יותר ויותר, ואיש לא הפריז בכך יותר מליאו ה־10, הבוס הישיר של יוהן טצל, שקיבל ממלך פורטוגל פיל לבן שנשא "מתחת לאפריון עטור אבנים טובות תיבה מקושטת במגדלים ובמבצרים עשויים כסף ובה בגדי כהונה מפוארים, גביעי זהב וספרים בכריכות פאר", כפי שטוכמן מספרת. כדי לממן את כל העושר הזה, יצרה הכנסייה בורסת אינדוליגנציות ערה ואינפלציה מסחררת של שטרי מחילה, עד שחמתו של כומר ונזיר אחד מוויטנברג, דוקטור לתאולוגיה בשם מרטין לותר, בערה בו עד להשחית. בתגובה על פעולותיו של הסוכן הנוסע טצל, ובאקט אפיקורסי (וכנראה אפוקריפי) מיסמר לותר ב־1517 את "תשעים וחמש התזות" שלו לדלת כנסייה. הוא אמנם כתב אותן בכתב יד, אך יזם זריז מיהר להדפיס אותן ולהפיצן לכל עבר. המחאה הפרוטסטנטית החלה.

הדפוס הנע של גוטנברג היה קצת יותר מצעד קטן לאדם שהמציא אותו, וזינוק אדיר לאנושות. מין חדש נוצר. לא עוד הומו ספיינס, האדם החושב, אלא הומו לגנס, האדם הקורא. אותם ספרים שראו אור לפני שנת 1500 מכונים "אינקונבולה", "חיתולים" או הכריכות שבהן נעטפו התינוקות בימי הביניים, ובהשאלה, "עריסה". ואכן, יחד עמם זחלה האנושות מעריסתה. היד שניענעה את העריסה, ידו של גוטנברג, חדלה מלנוע תריסר שנים בלבד לאחר שהזיז את אותיות הסדר שלו ושינה סדרי עולם. שכן לחתום עסקאות עם מישהו בשם פאוסט הוא עניין שרק השטן יכול לעמוד בו6, לא בני תמותה פשוטים. גוטנברג לווה עוד ועוד כספים, וכדי להחזירם מכר עוד ועוד חלקים ממפעלו לנושה שלו, אך שכרו לא היה מחילה, כי אם אבדון. הוא איבד את כל הזכויות על המצאתו ואת ההכנסות שהניבה, ומת בחוסר כול ב־1468. לא היה מי שיפדה את נשמתו של הצורף מכור המצרף.

התנ"ך והברית החדשה, שנשמרו בכנסיות ובמנזרים כשהם אזוקים בשלשלאות למדפיהם, כפי שמתאר הנרי פטרוסקי ב"הספרים על מדף הספרים", שוחררו מכבלי אנוש ומהבונדג' האינטלקטואלי שלהם. עד מהפכת הדפוס היתה הקריאה נחלתם של מעטים, והבעלות על הספרים עצמם היתה מנת חלקם של מעטים עוד יותר. בתוך חמישים שנה הגיע מספר הספרים המודפסים באירופה מכמה מאות לכשמונה מיליון. הם עברו לכפותיהם המיובלות של האנשים הפשוטים, בלשונם המקומית ובמחיר שווה לכל נפש (יחסית). האוריינות הפכה לבון־טון אריסטוקרטי, והאבירים הלוחמים הניחו מידם את החרב ואחזו בעט, וכך גם נפתח מסלול התקדמות חברתי בפני מי שביקשו לשפר את מעמדם. הנרי השמיני אסר על נשים ושוליות לקרוא, מחשש שזה יעניק להם חירות רבה מדי. מלחמת האזרחים הבריטית התברכה במטר של כרוזים ופשקווילים שליוו את הלהט הדתי שלה. המהפכה הצרפתית נכתבה בדיו על דפיו של רוסו עוד לפני שנרשמה בדם ברחובות פריז, ו"המניפסט הקומוניסטי", שנהגה בחדרי הקריאה של הספרייה הבריטית, המחזיקה בעותק השלישי והאחרון של "העומר הגדול", נכתב בעקבות המהפכה התעשייתית וקרא למהפכת הפועלים.

אך לא רק דם, יזע ודמעות כרוכים במהפכת הדפוס. מעריסתה בקעה הילדות עצמה, משימה פּדוּת בין אלה שעדיין אינם יודעים לקרוא לאלה שזכו בידע הנכסף. האישה זכתה בשחרור, קודם כקוראת ואז ככותבת, כמלכת הרומנים הבלתי־מעורערת של המאה ה־18, עד כדי כך שגברות מכובדות הוזהרו לבל יקראו ספרים הרבה, שמא ילקו בפריצות ובנכויות הגוף והנפש. ועוד מהפכה אחת, אולי החשובה מכול, הסתופפה תחת כנפי הנייר שלה — מהפכת הפרטיות, הולדת האינדיבידואל. "הקורא נסוג אל תוך מחשבתו הוא. הקריאה היא פעילות אנטי־חברתית", כותב ניל פוסטמן ב"אובדן הילדות", ואכן, אין ערוך ושיעור לפרטיות השוררת בין הקורא לספרו, בין שהוא קורא בחדר השירותים שלו ובין שבקרון רכבת הומה אדם. הפרטיות מאפשרת לקורא לפרוץ בצחוק לבדו בבית קפה, לגעות בבכי על ספסל בשדרה או לשקוע בהרהורים עמוקים בתור לפרוקטולוג. לא לחינם אסרו דיקטטורים לאורך ההיסטוריה על קריאת ספרים7. האינדיבידואל הוא יצור מסוכן משהתעורר להכיר בקיומו שלו.

הספרייה, חנות הספרים המשומשים, חנות העתיקות — אלה בתי הוועד של אוהבי הספרים, שלהם קהילות, אמיתיות ומדומיינות כאחד. הם מזהים זה את זה על פי סימנים וסימניות מוסכמים. קהילת מקפלי פינות העמודים, רושמי ההערות בשולי הדפים, חובבי המשומשים, אוהדי רבי־המכר, ציידי הנדירים, הקוראים לאט, המהירים, המקיימים מערכות יחסים פוליאמוריות עם שלושה ואף חמישה ספרים בה־בעת, המונוגמיים, המכורים למתח, הזוללים ספרי בישול, המפליגים עם ספרות מסעות, המסתירים את "חמישים גוונים של אפור" מתחת למזרן ומציבים את פרוסט על שידת הלילה, וכמובן, אוהבי האובייקט עצמו, הביבליופילים. "ישנם ספרים על אודות ספרים יותר מאשר על אודות כל נושא אחר", כתב מישל דה מונטיין עוד במאה ה־16. יש ספרים על ההיסטוריה של הספר, כמו "תולדות הקריאה" (אלברטו מנגל); על ההנאה ממנו, כמו "אקס ליבריס" (אן פדימן); על כניסה לתוכו, כמו "פרשת ג'יין אייר" (ג'ספר פורד) או "הסיפור שאינו נגמר" (מיכאל אנדה); ספרים על חנויות ספרים נייחות כמו זו ששוכנת ב"דרך צ'רינג קרוס 84" (הלן האנף) וניידות, כמו אלו המופיעות ב"הקוראת המלכותית" (אלן בנט) או ב"פרנסוס על גלגלים" (כריסטופר מורלי). ספרים על כוחם המסתורי והמיסטי של ספרים, כמו "מועדון דיומא" (ארתורו פרס־רברטה), "סופו של מיסטר Y" (סקרלט תומס), "צלה של הרוח" (קרלוס רואיס סאפון) או "שם הוורד" (אומברטו אקו).

הביבליופיליה כולה היא עונג חושני ופטישיסטי: לקחת את הספר למיטה, להעביר אצבעות רועדות על העור החלק, על הבד המחוספס, על השדרה, לפשק את הכריכה הקשה שבתוכה כמוסים דפים לבנים ובתוליים שיד עוד לא נגעה בהם, או את הכריכה הרכה הסוגרת על דפים צהבהבים, שמגע ידיים רבות הותיר אותם מנוסים, לרחרח, עמוקות, ולצלול. לדפוס יש כוח טרנספורמטיבי לשנות ולשנע אותנו, להתיק אותנו ממקומנו ולהעתיק את נשמתנו בקרבנו — בעונג, בפליאה, באימה, בחרדת קודש, בהארה. הספר עצמו הוא אנדרטה. גלעד. יהיה זה "תנ"ך גוטנברג" שלא יסולא בפז או "פרויקט גוטנברג" האינטרנטי, המשמר את כתבי קדם; בין שקוראים בו כשהוא מודפס על נייר ובין שבדיו דיגיטלית על גבי מסך. זהו חלל מקודש, עיר מקלט ומחוז חפץ. ספרים עלולים לטבוע במים או לעלות באש8, כמו "העומר הגדול", אך כפי שכבר אמר בולגקוב, הם אינם נשרפים. בתמורה, הם מדליקים אותנו.

השרידים הללו זכו להערצה פגנית כמעט, ולא בכדי (פרק 29)

כפי שגילה המלומד שמכר את נפשו תמורת ידע ואשר סיפורו הופיע בגרמניה רק שנים ספורות לאחר מכן. מקרה? לא נכחיש זאת (פרק 36)

הם עשו הרבה יותר מאשר לאסור עליהם (פרק 2)

לפעמים הם מושמדים על ידי אלה שיצרו אותם (פרק 3)