השאירו הודעה לאחר הצפצוף

מרינָה

מהיום שעזבת אני זוכרת רק שהתנגן לו שיר ברדיו. וששתיתי קפה. יותר מששתיתי אותו, ציירתי עיגולים של קצף בתוך הספל, תוך כדי בחישה מתמדת. הם נראו כמו שביל חלב זעיר. זה מה שאני זוכרת. ושהלכת.

אני משקרת. אני זוכרת גם שהצעתי לך קפה. למרות שאתה אף פעם לא שותה קפה. ובטח לא בימי ראשון. אני מניחה שזאת הייתה הבעיה. שמה שהצעתי לך לא היה מה שאתה ציפית לו.

ואני זוכרת גם שראיתי את השכנה שלנו תולה כביסה בחצר. ואני זוכרת שחשבתי שהיא מטומטמת, שהולך לרדת גשם. קפה, חזרתי בקול שקט, מרגישה קטנה. קטנה כמו חלק זעיר באותה גלקסיה של קפה שהמשכתי לצייר, בקצב, חוזרת על התנועות המעגליות של הכפית בתוך הספל.

אני הייתי קטנה, והמזוודה שלך ענקית. נכנסו בה כל החפצים שלך. בגדים. ספרים. תקליטורים. שבע שנים של חיים דחוסות במזוודה אפורה גדולה. זאת שלא השתמשנו בה מעולם, כי כשהיא הייתה מלאה גם אתה וגם אני לא יכולנו לסחוב אותה.

ואחרי כן דיברת. אבל אני לא יכולה לזכור מה אמרת, כי לא רציתי להקשיב לך, אז קבעתי את המבט שלי בספירלת הקצף, וחשבתי שאם אתרכז מספיק, אוכל שוב לשקוע בשינה עמוקה ולהתעורר מחדש במטבח הזה, סתם באיזה יום ראשון, כשאני שותה קפה בזמן שאתה יוצא לרוץ. כמו בכל יום ראשון. אבל זה לא קרה. הרדיו המשיך להתנגן. A sky full of stars של קולדפליי. כמה מתאים, חשבתי, בעודי בוהה בספל.

אני לא זוכרת שום דבר חוץ מזה. אפילו לא את הרגע שבו יצאת. אולי טרקת את הדלת חזק כשיצאת. ואולי יצאת בשקט. אולי בסוף ירד גשם. ואולי לא. אולי לשכנה היה מזל. אולי לה דווקא כן היה.