פרק 1
שושנת שיש
בדירה קטנה, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, יושב ילד אחד עם אנציקלופדיה גרמנית ישנה על ברכיו. הוא לא מבין מילה ממה שכתוב, אבל הוא לא צריך; מנת הדמיון שאיתה נולד מספיקה לגמרי, ותספיק לו כל חייו, כדי להבין ולהשלים את מה שהוא רואה גם בלי מילים.
בעוד שנה הוא יעזוב את החדר הזה, מלא הספרים, הג'ולות ועטיפות כרטיסי המסטיק עם תמונות שחקני הכדורגל בהן נהג לסחור עם חבריו.
בעוד שנה הוא יקום בבוקר ואביו יסביר לו בשקט שהוא עובר לגור בבית יתומים בבני ברק. והוא לא יכעס, הוא לא יתקומם, רק יארוז באחריות של ילד בסוף כיתה ב' תיק קטן עם בגדים, ייתן יד לאביו, וילך.
בכניסה לפנימיית "בתי אבות" בבני ברק חיכתה להם מנהלת המוסד, אישה נמוכה עם מבטא שלא הכיר. אצלו בבית דיברו הונגרית, כשהלך עם אביו לבקר את חבריו הם היו מדברים גרמנית, כשהיו פוגשים את המשפחה מצד אמו לרוב היו מדברים צ'כית או סלובקית. עד גיל תשע הוא ידע לזהות הרבה שפות ומבטאים, אבל זה היה מבטא חדש.
"קוראים לי אלמה, אני משווייץ, העברית שלי לא טוב, אבל אני מבינה הכול, ומי אתה?" היא אמרה והושיטה אליו יד לבנה מתוך סריג צמר שחור.
"אני שלמה ינאי," אמר הילד בבגרות מפתיעה והושיט לה יד בחזרה.
כשדלת הפנימייה נסגרה אחריהם עמד האב, אליהו ינאי, עוד דקות ארוכות מול הבניין הגדול, מסביר לעצמו שוב מדוע זה היה הצעד הנכון, למה לא היתה לו ברירה, מקווה שלילד שלו, שאותו נהג לכנות "החיים החדשים שלי", הילד שנולד לו כשהיה בן 52, הילד שהיה ויהיה כל עולמו תמיד, יהיה רק טוב ושבקרוב הוא יצליח להחזיר אותו הביתה.
ולמרות הנטייה של אליהו לא לעסוק בעבר, באותם רגעים הוא הרגיש באופן מוחשי את סטירת הלחי שקיבל מאמו על רציף תחנת הרכבת בטיסוביץ', סלובקיה, לפני 40 שנה, כשחזר הביתה בתום מלחמת העולם הראשונה.
בחור בן 18, הוסאר בחיל הפרשים של הקיסר פרנץ יוזף, חוזר הביתה אחרי תקופת היעדרות ממושכת. אמו עומדת לבדה על הרציף, אחרי שהרכבת שבה כתב לה שיחזור כבר נסעה ובנה לא ירד ממנה.
כעבור חמש שעות, בהן חיכתה על הרציף קפואה, יודעת שכל תנועה או מחשבה עלולים להביא לממשות מותו של בנה, הגיעה רכבת נוספת ובנה הבכור ארנסט, כך קראו לאליהו, ירד ממנה.
חייל צעיר חזר מהמלחמה, צעד לעבר אמו האהובה, והיא כאמור סטרה לו בעוצמה. ואחר כך חיבקה אותו.
אמו, התופרת והמיילדת של טיסוביץ', ששנים אחרי אותו רגע תהיה היחידה ממשפחתו שלא יצליח להציל במלחמת העולם השנייה. כל כך הרבה אנשים הציל, ארנסט שטרן, מנהיג הפרטיזנים, ורק אותה לא.
עם השנים נהיה אליהו מומחה בבלימת מחשבות על עברו, וכך עשה גם כשעמד מול הפנימייה. הוא פנה בחזרה אל האוטובוס מבני ברק לתל אביב, עם החלטה אחת ברורה לגבי העתיד - בכל יום רביעי הוא יעשה שוב את הדרך הזאת כדי לבקר את בנו.
אלמה הובילה את שלמה ביד עדינה לתוך מבנה הפנימייה. כשעלתה לפניו במדרגות אל הקומה השנייה, הוא שם לב לצליעה קלה שהיתה לה ברגל ימין.
"זה חדר שלך", אמרה לו בכניסה לאולם גדול שבו היו 16 מיטות צרות, מסודרות בשורות. הגברת מונק סימנה לו להניח את התיק מתחת למיטתו, שורה שנייה, מיטה שלישית מהקיר הפנימי.
היא הכירה כבר היטב את הנשימות שהולכות ומתקצרות, את המצח המתכווץ, את החיבוק ההדוק לתיק. כל ילד חדש שהגיע גרם לה לעבור שוב את כאב העקירה מבית ילדותה. אולי בגלל זה היא דאגה שבית היתומים שבניהולה יהיה מקום נקי וחם, עם אדניות גרניום, בדיוק כפי שהיה בבית ממנו גורשה, וכן שלכל ילד תהיה בגינת הבניין חלקת אדמה קטנה, עם ערוגה משלו לטפח.
אחרי ששלמה נפרד מהתיק והניח אותו מתחת למיטה, הוא ירד עם גברת מונק לחצר.
"זה מבנה שייך לכיתות ז'-ח'", הסבירה לו והצביעה על המבנה שמולם.
"וכאן חצר משותף".
שלמה הסתכל על הילדים שעבדו בחצר, ולא הצליח לייצר לעצמו אף לא תמונה דמיונית אחת שבה הוא משחק ורץ איתם בעתיד. הגברת מונק קראה לשני ילדים שנראו לו בני גילו בצעקה קצרה.
"יהודה! אינדיק!"
הם עזבו מיד את עבודתם והגיעו.
"תראו לו ערוגה שלו", ביקשה מהם.
שלמה החל מתרחק עם הילדים, בוחן בדרך את כל עשרות הערוגות, כל אחת מטר על מטר, כל אחת נראית אחרת; חלקן מגודרות בחבלים. חלקן מגודרות על ידי תעלה. חלקן מרובות בצמחים. חלקן חשופות ויבשות.
"זאת שלך", סימן לו הילד הגבוה מבין השניים, עם שיער הנחושת המקורזל, וחזר לעבוד בערוגה הצמודה לערוגתו.
שלמה התבונן בריבוע האדמה הנטוש שקיבל, מנסה להבין מה הוא אמור לעשות. שני ילדים לידו החליפו ביניהם צמחים, כפי שהחליף עם השכן שלו ג'ולה "פרפרית" אחת תמורת שלוש "קטינות" לפני יומיים.
הוא התאמץ לא לחשוב על דברים שאהב, כמו למשל עוגת פרג, או על רפי אחיו הגדול ואשתו נדיה, ולמה למשל הוא לא גר איתם. והמחשבות האלה, שהתאמץ לא לחשוב, גרמו לו להיות רעב ועייף ולכעוס שהוא אפילו לא יודע איפה אוכלים. הוא התיישב ליד הערוגה שלו והתחיל לחפור בור עם הידיים, אולי כי זה מה שעשה הילד שהיה לידו.
האדמה היתה קשה ויבשה, לא כמו האדמה בחצר הבניין שלו בארלוזורוב, שהיו בה אפילו ממטרות, והיה אפשר לרוץ שם חופשי. הוא נזכר בפעם ההיא שאביו קרא לו להיכנס הביתה, והוא הרגיש שאין שום בית שיצליח לעצור את הריצה השמחה שלו במים שניתזו מהממטרות, ברוח, עם הילדים מהבניין, והוא נזכר שאביו אמר לו שוב שייכנס והוא ידע שהוא אמור עכשיו לעצור ולהקשיב, אבל לא היה מסוגל - משהו דהר בתוכו וגופו לא הצליח להפנים את הדרישה לעצור.
עד הצעקה המבהילה, היחידה בחייו ששמע מאביו.
והמחשבה הזאת גרמה לו לרצות להיכנס הביתה, לשבת לרגע במטבח הקטן בביתו, והוא חשב שמעניין איפה אבא שלו עכשיו. אולי הוא הלך לבקר את ארנסט ומגדה, ההורים של נדיה, ואולי גם רפי ונדיה שם, ובטח עצוב לאבא שלו ללכת בלעדיו, ומעניין אם הם שואלים עליו. האם הוא חסר להם?
במרחק שלוש ערוגות ממנו, הבחין בילד שנראה גדול ממנו, מסדר לבנים קטנות בחומה מסביב לערוגה, אחת על השנייה. כשהילד סיים לסדר, עקב אחריו שלמה במבטו כדי לראות מאיפה הוא מביא את הלבנים. הרמת הראש גילתה לו עוד חלקים מהתמונה. לראשונה הבחין בבניין הגדול מולו, אותו בניין שגברת מונק אמרה ששייך לכיתות ז'-ח'. הוא הבחין בשיחים המקיפים את החצר הגדולה, בשדות שמעבר להם ובאתר בנייה קרוב ומלא פסולת בניין, משם אותו ילד העמיס לבנים, רק שעבור שלמה לא היתה זו פסולת, אלא אוצר ממש.
אחרי שהילד הגדול סיים להעמיס בתוך חולצתו ארבע לבנים וחזר לשטח החצר, מיהר שלמה לאתר הבנייה להעמיס גם הוא. הילד הגדול העמיס ארבע, ולשלמה היה ברור שהוא יצליח להעמיס חמש. הילד הגדול סידר את הלבנים אחת על השנייה. שלמה רצה לסדר את הלבנים זו לצד זו, באלכסון, וכך להגיע לנקודה בה הלבנים יהיו בשיווי משקל כה מדויק, שלא יהיה צורך להחזיק אותן. יהודה ואינדיק לא הלכו להביא דבר מאתר הבנייה וגם לא אף ילד אחר שנראה בגילו, אבל זה לא עצר את שלמה מתנופת העבודה, ובלי ששם לב עברה שעה שלמה שבה לא חשב על שום דבר חוץ מהלבנים וסידורן.
בלילה הראשון שלו מחוץ לבית הוא שכב במיטה ודמיין איך הוא מצליח להעמיס את כל הלבנים ובונה חומה אלכסונית סביב כל הערוגה. הוא ניסה להבין מאיפה יביא צמחים, איך ירטיב את האדמה, ותהה מה שתלו הילדים האחרים.
הוא נזכר כי היו שני ילדים גדולים שהסתכלו עליו כשהעמיד את הלבנים, והוא לא הבין אם הוא צריך לפחד מהם או שאולי מחר יוכל לבקש מהם צמח. שטף המחשבות הפריע לו להירדם, והוא דמיין שהוא מחזיק בידיו את הספר "התנ"ך בתמונות" של גוסטב דורה, עמו נהג להירדם בבית.
הוא דמיין שהוא מדפדף בספר, מתבונן בקו השחור הדק, מפיח חיים בכל תמונה, שמשון הגיבור נלחם באריה, דוד הקטן מניף את ראשו של גוליית הענק, יעקב הנאבק במלאך.
אמו, שרלוטה, עבדה כמנקה ברכבת ישראל. לעתים הם היו נוסעים לבקר את אחיותיה ואמה בכפר יהושע. שרלוטה היתה נכנסת עם שלמה לרכבת, מוצאת לו מושב בקרון והולכת לקנות כרטיס. שלמה היה מסתכל מהחלון ורואה את אמו מדברת עם עובדי הרכבת.
שומע בכריזה: "הרכבת לחיפה תצא בעוד דקה", ואמו עדיין היתה למטה על הרציף.
"הרכבת לחיפה יוצאת כעת", היה שומע שוב ואמו עדיין לא הופיעה. הרכבת כבר התחילה לנוע ושלמה הבין ששכחו אותו, אבל אז אמו היתה מופיעה, צוהלת ושמחה, כאילו לא אירע דבר, כאילו הוא לא היה קרוב ללכת לאיבוד לנצח. כך בכל נסיעה.
שלמה שכב במיטתו החדשה וקיווה שרגע לפני שהרכבת הזאת, שעליה עלה היום בבוקר, תצא לתוך הלילה, מישהו פתאום יופיע ויגיד לו שייקח את התיק מתחת למיטה, חוזרים הביתה. זה לא באמת שהוא נשאר לשבת לבד, זה סתם פחד כזה, הרי תמיד בסוף היא עולה. אבל אף אחד לא הגיע. לא אבא שלו, בטח לא אמא שלו, שאותה לא ראה כבר זמן רב וגם לא רפי, אחיו הבכור. על הרכבת הזאת הוא עלה לבד ונשאר לבד.
שושנת שיש אינה צמח המופיע במגדירי צמחים, אבל ככה קראו בבית היתומים לצמח בעל ערך ההחלפה הגבוה ביותר. היה זה צמח עם יכולות הישרדות והשרשה גבוהים במיוחד. די היה בעלה בשרני אחד שהוטמן כשחלקו התחתון באדמה, וכעבור שבועיים הוא הכפיל את גובהו ואת נפחו. שלמה הצליח להשיג את הצמח הזה וגם הבין מהר איך הכי נכון לשתול אותו.
ובערך בזמן שבו היקיצה בבוקר וההליכה לבית הספר הרגישו לו כמו פעולה שהוא עושה כבר זמן רב, הגינה הקטנה שלו כוסתה כולה בירוק; האדמה שחפר בה היתה רכה, היו לו צמחים רבים לסחור בהם וחומה יציבה של לבנים אלכסוניות הקיפה אותם.
היו לו חברים חדשים, אבל גם אויבים חדשים.
***
השיטה הכי טובה לגרום לשבוע לעבור מהר, היא לדעת שיש בדרך ימים ששווה לחכות להם. כשגר בביתו בארלוזורוב, תמיד חיכה ליום שבת שבו הוא ואביו היו הולכים לבקר את מגדה וארנסט. את הציפייה לביקור תלה בעוגת הפרג של מגדה, אבל בין הבצק שעטף את הפרג למרקם הפרג עצמו, היתה גם התחושה שאם בעולם שסביבו יש מעט מאוד ילדים שיש להם סבא וסבתא - אז הם הסבא והסבתא שלו והוא הנכד היחיד שלהם, והידיעה הזאת - שקצת הפכה את נדיה לאמא שלו - נהייתה ברורה בכל שבת כשהוגשה לו עוגת הפרג.
בבית היתומים היו לשלמה שני ימים שעזרו לשבוע לעבור מהר. היה את יום שישי, היום שבו הילד מכיתה ה' שהיה אחראי ספרייה, פותח את ארון הקיר הנעול ובו הספרים, ומרשה לכל ילד לקחת רק ספר אחד, על פי ההנחיות של גברת מונק. שלמה היה מסיים לקרוא את הספר כבר במוצאי שבת ואז היה לו זמן רב לחכות עד שיגיע יום שישי הבא, אבל לפני זה היה גם את יום רביעי, היום שבו אבא שלו היה מגיע לביקור.
אליהו היה מקפיד להגיע לפני ששלמה היה שב מבית הספר, עניין חריג בבית היתומים, שכן כמעט ולא היה אף ילד שהורה הגיע לבקרו, בטח שלא פעם בשבוע. אליהו היה יושב עם הגברת מונק בדירתה שבקומה השנייה, שותה תה ומדבר איתה בגרמנית.
הוא היה מחכה שבוע שלם כדי לראות את שלמה, וכדי לשמוע את הגברת מונק מדברת עליו באהבה יוצאת דופן שרק בפני אליהו לא היתה צריכה להסתיר. היא היתה מספרת כמה הוא מיוחד וחכם, על הספרים הרבים שהוא קורא, שבהתחלה היה מותר לו לקרוא ספר אחד בשבוע, כמו כולם - אך בהמשך, כשהבחינה באהבתו הגדולה לספרים - נתנה לו אישור מיוחד לקרוא שלושה ספרים בשבוע, שגם אותם היה מסיים הרבה לפני יום שישי. היא סיפרה על תעודות ההצטיינות הרבות שקיבל מבית הספר, על לימודי הקודש בהם התגלה כתלמיד מבריק.
לאחר מכן, היתה לוקחת את אליהו למבואה שמחוץ לחדר השינה של הילדים, ומראה לו את כל הכרזות התלויות על הקיר שנכתבו בכתב ידו של שלמה.
"מעולם לא ראיתי ילד עם כתב יד כה ברור ואלגנטי", היתה אומרת ומצביעה על אחת האותיות, כמו מדריכה במוזיאון לאמנות בפראג המצביעה על עבודתו של אמן.
לעתים רחוקות סיפרה לו על קטטה ששלמה היה מעורב בה, ועל כך שהיא הזמינה אותו לדירתה לשיחה ולהבהרה, אבל הוסיפה כי זה טבעי לילדים בגילו להתבטא במאבקים פיזיים, וההסבר הזה, בכל פעם מחדש, גרם לאליהו להצטער ולקוות בכל לבו שבעתיד לילד שלו לא תהיה שום סיבה שמשחקי המלחמה האלה יהפכו להיות אמיתיים.
באותם ימי רביעי, כששלמה היה חוזר מבית הספר, אליהו כבר היה אחרי שיחה שגרמה לו להרגיש שהוא יודע מה מתרחש בחייו של בנו. נשאר רק הזמן שבו רצה להרגיש אותו לידו. את אחר הצהריים הם היו מעבירים בהליכה ברחובות בני ברק, הסמוכים לפנימייה. אליהו תמיד תהה איך הם נראים מהצד - הילד הדתי עם הכיפה, הפאות והציציות, והאבא החילוני בן ה-60 עם החליפה ועניבת הפרפר.
הם היו מטיילים ועולים למבנה הגדול של ישיבת פוניבז' ובחזרה. בדרך היה אליהו שואל תמיד אם חסר לשלמה דבר-מה, בגדים או ספרי לימוד, ואם הוא מרגיש טוב ואוכל טוב.
הם היו מתורגלים בהליכות משותפות, בתל אביב היו צועדים הרבה ביחד. באחת הפעמים שלמה אפילו קיבל תעודה של הולך רגל מצטיין. זה היה בימים שהחלו להתקין רמזורים במעברי חציה, וכדי לעודד ציות לתמרורים, היתה עיריית תל אביב מחלקת תעודות הצטיינות להולכי רגל שלא עברו באדום, ופעם בשנה הוזמנו כל הולכי הרגל המצטיינים לטקס מכובד בעירייה ולהגרלת פרסים. שלמה, אז תלמיד בכיתה ב', התרגש מהמעמד והפציר באביו לבוא איתו לטקס החגיגי. לבסוף אביו נעתר. בימים שלפני הטקס שלמה היה נרגש כולו וחיכה לראות מה יהיה הפרס על הצטיינותו. בסיום הטקס, שבו לא זכה שלמה בשום פרס, הם חזרו הביתה כשאליהו מנסה לנחם את בנו על מפח הנפש. זיכרון הטקס גרם לשלמה לספר לאביו על הביקורים אצל הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' הגדולה ומייסד בית היתומים, בתי אבות, ובפרס שקיבל מהרב המכובד.
בכל שבוע היה הרב כהנמן מזמין לביתו הפרטי שניים או שלושה תלמידים שהצליחו ללמוד בעל פה דף גמרא. שלמה היה יושב כל השבוע ולומד בדבקות דף שלם בעל פה. לאחר מכן היו לוקחים את מעט הילדים שעמדו במשימה לביתו של הרב. שלמה היה עומד מול האיש הקשיש, החביב והחם, מעורר הכבוד, כשרגליו מעט רועדות, ומדקלם דף גמרא בקול רם, כדי להיות בטוח שהרב שומע אותו. בסיום הדקלום היה הרב נותן לו פרס - בונבון, סוכריית שוקולד עגולה ומתוקה.
שלמה גם סיפר על הפעם שבה הרב לקח אותם לביקור בישיבה הגדולה, ובאמצע אולם הישיבה הגדול עמד אדם ולמד תוך כדי הטיות גופו קדימה ואחורה. הוא היה עטוף בטלית וקרא מהמסכת שלפניו בשטף של ניגון, כמעט בלי להסתכל בספר.
הרב הבחין בסקרנותו של שלמה וסיפר לו שהבחור הוא עילוי, והמילה הזאת, עילוי, והאופן בו נהגתה מפיו של הרב, שבתה את סקרנותו של שלמה. הוא התבייש לשאול על אודותיה, אך כנראה עמידתו הממושכת ועיניו הפעורות גרמו לרב לספר לו על העילוי, שאם יכניס סיכה חדה למסכת שבה למד, והסיכה תחדור ותיעצר בעמוד כלשהו, הבחור יֵדע לקרוא בעל פה את הכתוב במקום שבו נעצרה הסיכה. שלמה התבונן בהבעות פניו של אביו, לראות איך נשמע לו הסיפור, ואם הוא אכן מרשים כפי שהוא חושב, אך לא הצליח להבין מה אביו חושב כי אביו שתק והמשיך ללכת.
בתום הביקור, כמו בכל סוף ביקור, נתן אליהו לשלמה דמי כיס, מטבע של חצי לירה, ונפרד ממנו בכניסה לפנימייה.
***
בדרך חזרה מבני ברק לתל אביב, המשיך אליהו להרהר בסיפור הסיכה שחודרת כל כך הרבה עמודים קדימה, ויכולת הזיכרון יוצאת הדופן של אותו עילוי לא הרשימה אותו, כמו המחשבה על הסיכה שנשלחת למקום רחוק בעתיד והיכולת לדעת מה יהיה שם במדויק, וכמה תהפוכות יכולות להיות בדרכה של הסיכה בין עמודי הדפים, שלעתים, כשהיא נעצרת כל כך הרבה עמודים קדימה, ניתן לחשוב שכבר לא מדובר באותו ספר ובטח לא באותם גיבורים.
הוא המשיך להרהר איך עדיין לא מצא קו הגיוני המחבר בין אותו בחור צעיר שהיה - ארנסט שטרן של סוף מלחמת העולם הראשונה, הנוסע לפראג, סטודנט צעיר לכלכלה וראיית חשבון, יושב בבתי הקפה בעיר, מדבר בלהט על ספרות עם פרנץ קפקא - ובין ארנסט קרבן, שם המשפחה החדש שבחר לעצמו לאחר מלחמת העולם השנייה, כשחזר לפראג, אחרי שנים ארוכות כמנהיג הפרטיזנים ביערות, כשמונה לתת-השר למסחר ולכלכלה ולסגן ראש עיריית ברטיסלבה בממשלת האחדות של הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים.
הוא קיבל מהממשלה דירה שבעבר שימשה פקיד גרמני. בדירה היה ארון ספרים גדול ובו, באופן מפתיע, גם ספרים בעברית, וכיוון שבשנים שלאחר המלחמה השם הגרמני שטרן לא היה בטובתו, הוא, כפטריוט צ'כוסלובקי, בחר את השם קרבן, שפירושו בצ'כית הוא "נאה", וצליל המילה נשמע לו דומה למילה כלשהי בעברית אך לא ידע מה פירושה, ומשם לארנסט קרבן היושב בכלא אילבה שבסלובקיה, אחרי ההפיכה הקומוניסטית.
כל בכיר שלא היה קומוניסט, הואשם בקפיטליזם והושלך לכלא. הבגידה של חבריו הקומוניסטים שברה אותו אולי אפילו יותר מהבגידה של הרוסים, שלצדם נלחם כפרטיזן, עד לאותו הקרב האחרון והנורא בבאנסקה ביסטריצה, שבו הרוסים הפנו עורף לפרטיזנים ולא הצטרפו לקרב ונתנו לגרמנים לטבוח בו ובחבריו.
הסיכה עברה גם דרך אשתו ובנו הבכור רפי, שעלו לארץ ישראל מיד כשנאסר, שם הצטרפו לרבים מבני משפחתה של אשתו. לאחר מכן הגיעה הסיכה להווה - אליהו ינאי, פקיד מס הכנסה, שאשתו אולי בלונדון, או בבלגיה, כבר לא היה בטוח. רפי היה בתל אביב, מייבא מכונות הסרטה מאירופה, ושלמה, בחיים החדשים שלו בבית יתומים, זכה לקבל בונבון מהרב כהנמן בכבודו ובעצמו, והאמין שבשביל להיות עילוי צריך לדעת לדקלם בעל פה את התלמוד.
***
שלמה נכנס מבעד לשער הפנימייה, בעודו חושב על חופשת הפסח הקרבה. הוא ידע כי יהיה לו חופש ארוך ובטח יהיה עם רפי ונדיה בביתם, ואולי ילך לטייל בחוף הים עם נדיה, כי גם רפי וגם אביו יעבדו.
מרחוק ראה ילד מכיתה ח' מתקרב אליו, אותו ילד שניסה לקחת ממנו את הבונבון שקיבל לפני שבועיים, אותו ילד שלא מרשה לו להתקרב להר ליד אתר הבנייה ולקחת אבנים וצינורות ישנים לערוגות שלו ושל חבריו, יהודה ואינדיק. וגם אותו ילד שהרטיב לו במים את הספר "אי המטמון" שהיה כל כך שקוע בקריאתו.
הילד, שראה שאביו נתן לו חצי לירה, חיכה לשלמה מעט אחרי השער ודרש ממנו לתת לו את המטבע. שלמה כיווץ בחוזקה את המטבע והרגיש איך רגליו מתחילות לרעוד. הילד התקרב אליו עוד, ושלמה ניסה לחשב אם עדיף לו לברוח לכיוון אביו, שבטח עדיין קרוב, או לנסות לעקוף את הילד ולברוח לתוך הפנימייה - לרוץ ישר לגברת מונק.
הוא ידע ששום דבר לא ישים סוף להצקות שהוא סופג כבר כמעט שנה, בכל פעם באופן אחר, חוץ מלהכות אותו עכשיו בחזרה. חלשים להציק להם תמיד יהיו, חלשים שמחזירים אין הרבה. אז כדאי להיות חלש שמחזיר, זה מה שהחליט לעשות כשהחזיר בעיטה חזקה לכיוון ברכיו של הילד. הילד תפס אותו בכוח בידיו וניסה להוציא ממנו את המטבע, אך שלמה לא ויתר, המשיך לשמור על המטבע ובעט והסתער בידיו וברגליו עד שהילד עזב אותו והלך, תוך שהוא מקלל אותו ומשליך עליו אדמה.
עד הלילה המטבע היה שמור בתוך אגרופו. הוא ניסה לשחזר את הקרב, קיווה שלא יציקו לו יותר באופן ישיר, אבל חשש מנקמה.
למחרת, בדרך חזרה מבית הספר, הלך כרגיל עם יהודה ואינדיק. יום טוב בבית הספר הוא יום שבו הם הצליחו להיות בשקט בכל השיעורים, לא לריב עם אף ילד בהפסקות ולא לקבל מכות בסרגל מהמורה, שאליו פנו תמיד בגוף שלישי - והיום הזה היה יום טוב. לכן היו פנויים לדבר על הערוגות, שבינתיים התרחבו והשתכללו. הם הצליחו לבנות תעלות בין הערוגות כדי שתהיה השקיה משותפת, ויצרו ביניהם שבילים מרוצפים. שלמה בדרך כלל היה הולך להביא מאתר הבנייה חומרים חדשים, כי היה היחיד שלא פחד מההצקות של הילדים הגדולים, ובאותו יום תכננו להגביה את אחד מצינורות ההשקיה שמצאו, כי הוא לא הצליח להגיע לערוגה של אינדיק שחֶציה התחיל להתייבש.
הם נכנסו לחדר האוכל כדי לסיים בזריזות את ארוחת הצהריים, ולצאת כבר לחצר להמשך העבודה. צלחת הפתיתים היומית הוגשה להם, והגברת מונק הקפידה שיאכלו את כל הפתיתים השומניים והדביקים מהצלחת. בכוח רב ורק מתוך רצון לצאת כבר לערוגה, הם סיימו במהירות רבה, רצו לחצר ושם חיכתה להם הנקמה, מרה וכואבת יותר מכל נקמה ששלמה הצליח להעלות בדעתו.
כל הצמחים בכל הערוגות נעקרו. החומה פורקה והלבנים מעכו את הצמחים העקורים. גם שבילי הגישה נשברו והצינורות נעלמו כלא היו.
שלמה ניגש לערוגה שלו והתיישב לידה. הוא הרים את הצמח הראשון של שושנת השיש שהשיג בימיו הראשונים בבית היתומים, והסתכל על שורשי שאר הצמחים. עבודה של כמעט שנה שהוחרבה. הוא הרגיש כמו הדרקון בספר האגדות הגרמני בארון הספרים של אבא שלו. הוא ידע שאם הוא לא יחזיק חזק בצמחים שנעקרו, האש תצא משליטה והוא ישרוף בכעסו את כל בית היתומים, בעיקר את המבנה של כיתות ז'-ח'.
כשהיה בגן ואמא שלו עדיין גרה איתם, היא פינתה לו מעט מקום על מדף קטן במטבח, כדי שיהיה מקום לבגדיו ולכמה מהחפצים שאסף. הם קראו למקום "ארון הבגדים של שלמה". באחד הימים הגיעו אחיותיה של אמו מכפר יהושע לבקרם. שלמה אהב את דודותיו. את הנסיעות ברכבת עם אמו הוא לא אהב, אבל אהב להגיע אליהם לכפר בחופשים ולעבוד עם בני דודיו בשדות.
יום אחד כשחזר מהגן, גילה שכל המקום שהיה לו על המדף נלקח. במקומו הונח סל עם ביצים יקרות ערך שהגיעו מהכפר. שלמה ביקש מאמו שתזיז את סל הביצים מהארון שלו, אך אמו התעלמה והמשיכה לדבר עם אחיותיה.
הן ישבו בחדר השינה של הוריו, שהיה גם הסלון וחדר האורחים, ובו היתה מיטתם ושני כיסאות לאורחים. שלמה ביקש שוב שיזיזו את הביצים ושוב התעלמו ממנו, ואז, בהתפרצות זעם ובלי לחשוב יותר מדי, הניף את ידו וזרק את סל הביצים שהגיעו מכפר יהושע עד תל אביב על הרצפה. תריסר ביצים שבורות על הרצפה ודממה. שלמה חיכה לצעקות, אולי אפילו למכות, אבל התגובה היתה קשה יותר מכל תגובה. אמו לא אמרה לו מילה. הוא לא היה יכול לדעת עד כמה כועסים עליו, מה חומרת המעשה, ומה העונש הצפוי על מעשה שכזה.
וכך הרגיש גם עכשיו - שקט שבו הוא צריך לכבות לבד את הלהבות בלי שאיש מגיש לו מים.
למחרת לא הצליח לקום בבוקר. ביום רגיל, כשהגברת מונק היתה מצלצלת בפעמון, היה קם מיד. הפעולות השגרתיות של ההשכמה נעשו על ידו בטבעיות כמו נשימה והליכה. הוא היה מסדר את המיטה, מקפל את בגדי הלילה, לובש ציציות ומעליהן את בגדי בית הספר. אחר כך מצחצח שיניים ושוטף פנים, הולך למבואה שבין כל חדרי הילדים, אוכל פרוסת לחם עם ריבה, שותה תה, מכין את התיק ליום הלימודים ויוצא עם יהודה ואינדיק.
אבל באותו בוקר כל פעולה קטנה הכאיבה לו בידיים ובגרון. הוא הרגיש כמו שושנת השיש הבשרנית, שהיתה זרוקה מצומקת על הערוגה שלו. הוא שמע את נעליה של הגברת מונק צועדות לכיוונו וציפה לנזיפה על עצלנותו, אך הגברת מונק רק הניחה יד על מצחו ואמרה, "חום גבוה יש".
כשכל הילדים עזבו את המבנה והלכו לבית הספר, היא העבירה את שלמה לחדר החולים. החדר היחיד בפנימייה עם מרפסת. על מעקה המרפסת היו אדניות עם פרחי גרניום לבנים ואדומים, ומיטה אחת ויחידה. שלמה נשכב על המיטה וישן שעות ארוכות, עד ששמע את אביו אומר לגברת מונק בגרמנית, "כשהיה קטן היו לו הרבה דלקות ריאות והוא היה כל הזמן על הידיים. עד גיל שנתיים, בכל פעם שהוא נגע בלכלוך שעל הרצפה, הוא נהיה חולה".
שלמה הופתע מכך שאביו הגיע לא ביום של ביקור, ותהה איך ידע בכלל שהוא חולה.
במשך שישה ימים שכב שלמה בחדר החולים. הרופא נתן לו תרופה מרה שבקושי הצליח לבלוע. אביו הגיע בכל יום לבקרו. שלמה שמח על כך, אבל גם ידע מה המחיר שישלם בבית היתומים על כך שיש לו אבא. למעשה, רק אז הבין לראשונה כי אינו יודע לאן חבריו הולכים בחופשים. איפה יהודה ואינדיק יהיו בחופשת הפסח? פתאום הבין שכנראה אין להם הורים, כמו לרוב הילדים בפנימייה. עד לאותו רגע שמח שאף אחד לא מדבר על ההורים שלו, כי מבחינתו זה אמר שאף אחד לא ישאל אותו איפה אמא שלו, והוא לא יצטרך להגיד "אמא חולה", אבל באותו רגע הבין כי למעט מאוד ילדים יש בכלל הורים.
ממרפסת חדר החולים אפשר היה לראות את החצר ואת הערוגה ההרוסה שלו, אז שלמה לא התקרב למרפסת, אבל בוקר אחד הכריחה אותו גברת מונק לעמוד ליד אדניות הגרניום, לנשום אוויר טוב של תחילת האביב. "פרויילינג וינד" (רוח אביב), היא אמרה, ושלמה חייך כי כך גם הנס ורוזה, החברים של אביו, היו אומרים כששמחו על רוח נעימה בתל אביב. ועוד כמה ימים יגיע חופש פסח, והוא ירגיש בעצמו פרויילינג וינד בתל אביב.
ולרגע הרגיש שהוא יכול לבדוק איך נראית הערוגה שלו.
והיא נראתה בדיוק כמו שזכר אותה, רק הצמחים שנעקרו היו צהובים יותר. כשהסיט את מבטו לקצה החצר, ליד השיחים, ראה חלקת אדמה פנויה. מלמעלה היה אפשר לראות שהאדמה פחות טובה, שהשמש כמעט ולא מגיעה לחלקה, כי שני הבניינים של הפנימייה מסתירים אותה ברוב שעות היום, אבל היא היתה בפינה, רחוקה משאר הערוגות ומבודדת. כשיחזור מחופשת הפסח הוא יקים שם מחדש את הערוגות שלהם, ככה החליט.
כמה ימים לפני חופשת פסח, קראה הגברת מונק לשלמה אל חדרה המרוהט. היא הגישה לו כוס תה ושאלה איך הוא מרגיש. כשהגברת מונק מזמינה לשתות תה בחדרה, אי-אפשר לדעת מה מטרת הביקור עד שלא מסיימים שתי לגימות תה. לעתים אחרי שתי לגימות ננזפים ומקבלים עונש, ולפעמים זוכים למחמאות או להבעת התעניינות כנה.
שלמה לא סיפר לה דבר על הערוגות, אף שהאמין שהיא יודעת. במהלך שתי הלגימות עלה בדעתו שאולי היא יודעת שהוא גם הרביץ, ואולי בזמן מחלתו הפסיד חומר רב בבית הספר ויצטרך להישאר ללמוד בכל חופשת הפסח כדי להשלים, ואולי בגלל המחלה לא יוכל יותר להישאר בבית היתומים ויהיה חייב לעבור לגור אצל רפי ונדיה, שזה מה שקיווה שיקרה, ואחרי שתי לגימות בדיוק, היא אמרה לו שהיא גאה בו על הישגיו הלימודיים בבית הספר ועל הכבוד שהוא מביא לבית היתומים. היא פנתה לארון הקיר הכבד שלאורך הקיר, הוציאה הגדה לפסח ונתנה לו אותה במתנה.
שלמה שמר את ההגדה הזאת, וגם בגיל 70 ידע בדיוק איפה היא מונחת, ולא תידרש לו יותר מדקה אחת להוציאה ממדף הספרים, לפתוח בעמוד הראשון ולהקריא את ההקדשה:
לשלמה ינאי נ"י,
לאות הצטיינות באיחולים לבביים, להצלחה בעתיד ובידידות רבה.
א' מונק.
בתי אבות א', ו' ניסן, תשכ"ב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.