השבה 1: השבה

הבית היה חשוך, אז סובבתי את הידית בשקט כדי לא להעיר אותה. היא זקוקה לשינה הזו. לא הצלחתי להבין איך היא עדיין מתפקדת ככה כשהימים שלה מלאים דמעות, והלילות גרועים כמעט באותה המידה. זו בדיוק הסיבה שבגללה ביליתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית. או לפחות כך חשבתי כשהטבעתי את עצמי בעבודה. כסף לא יכול לפתור את הבעיות שלי, אבל אולי את שלה כן.

הגוף שלי דאב, ובקושי הצלחתי להותיר את העיניים פקוחות, למרות קנקן הקפה שגמעתי לפני פחות משעה. רק בנס בכלל הצלחתי לנהוג. הייתי צריך פשוט לישון במשרד, אבל לאחר הכישלון של אבטיפוס נוסף, הייתי חייב לברוח.

במקום זה, נסעתי הביתה - אותו המקום שביליתי כל כך הרבה לילות בניסיון להימנע ממנו.

חציתי את מפתן הדלת, וקפאתי.

"אליזבת?" קראתי, כשהדלקתי את האור.

כתפיי נשמטו כשראיתי אותה יושבת על הכורסה, שערה הבלונדיני הארוך נופל ומסתיר את פניה, רגליה מוקפות במזוודות.

"מה קורה פה?" שאלתי, בטני מתפתלת, אני כבר יודע את התשובה.

לא הייתה לי כל זכות להיות מופתע. לא ממש הותרתי לה ברירה אחרת. האמת הייתה שזה מה שרציתי - בשבילה. אבל כל זה לא ריכך את הכאב של המציאות החדשה שלי.

הלב שלי פעם במהירות. "אליזבת?" ניסיתי שוב, ירא מתשובתה, ובו בזמן נואש לשמוע אותה.

"אני לא יכולה להישאר פה יותר," היא לחשה אל הרצפה.

מרה עלתה בגרוני.

מתוך הרגל שמטתי את המפתחות אל הסלסלה הקטנה שקנתה כשעברנו לגור לכאן. "אם תאכזב את סלסלת המפתחות, סלסלת המפתחות תאכזב אותך," היא הכריזה בחיוך מידבק ביום שבו עברנו לבית הקטן, שלושה חדרים, שבקושי יכולנו להרשות לעצמנו. בקושי עברו כמה שניות לפני שלקחתי אותה בזרועותיי ועשינו אהבה על רצפת העץ של המבואה, באמצע היום.

אבל כך היו חיינו כנשואים טריים.

המקום היחידי שרציתי להיות בו היה בבית, איתה.

עד שפנטזיית הנצח התפוגגה, וקירות המציאות סגרו עלינו. הבית, שפעם היה המפלט שלנו, הפך לכלא שסורגיו בנויים מכישלונותיי.

לא יכולתי עוד לנשום בתוך הבית הזה. לא יכול להביט עוד בעיניה.

היינו נשואים רק חמש שנים. אבל עכשיו, כשראיתי אותה, הרגשתי כאילו חיים שלמים חלפו מאז שהבטתי בעיניה והבטחתי לאהוב אותה תמיד, בבריאות ובחולי.

אבל זה לא שהיא לא השתנתה, גם.

לאורך חצי השנה האחרונה היא קמלה מול עיניי, נפשית ופיזית.

ואני לא נקפתי אצבע כדי לעזור.

אבל איך אדם יכול להשליך גלגל הצלה כשאין לו בעצמו דבר לאחוז בו? אולי הייתי מצליח להחזיק אותה מעל המים, לכמה ימים, אבל לעולם לא הייתי מצליח למשוך אותה בחזרה אליי.

פשוט התקיימנו על אותו מישור. חיינו תחת אותו גג, אכלנו לצד אותו שולחן, ישנו באותה מיטה. אבל לא חלקנו עוד את חיינו.

"את חוזרת?" שאלתי, מסרב לקבל את האמת ששהתה באוויר החדר.

עיניה הירוקות פגשו בשלי - האדמומיות והשקים הכהים לא הצליחו לפגום ביופייה. היא בלעה בקושי והפנתה את מבטה אל המדף בצידו השני של החדר. ידעתי במה היא מביטה, אך סירבתי לשוב איתה לתוך העבר.

ייתכן שזו הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלנו.

היא עדיין חיה שם.

ואני סירבתי לחזור.

"אליזבת?" הקול שלי התרכך, אבל השאלה נותרה. "את חוזרת? "

"לא," היא השיבה, מוחה את הדמעות מלחייה.

אלף חיצים נפלו מהשמיים, צורבים את דרכם לתוך נפשי. לא הצלחתי לנשום. ריאותיי בערו. זה הגיע - קץ החיים שהכרתי. אבל באותו הרגע, כשראיתי את כתפיה השמוטות בתבוסה, הבנתי שזה גם קץ חייה.

למה ההבנה הזו כאבה יותר מהמחשבה על חיי הבדידות שימתינו לי כשהבוקר יגיע?

הרמתי יד כדי לשפשף את החזה שלי, מקווה להקל את הלחץ הגובר שאיים להשתלט עליי. "אל תעשי את זה," מלמלתי מבעד לכאב.

אני לא בטוח אל מי מאיתנו דיברתי.

האם נזפתי בעצמי על כך שביקשתי ממנה לדחות את הבלתי נמנע רק משום שעדיין לא הייתי מוכן לאבד אותה? או שביקשתי ממנה לשרוד אפילו עוד יום אחד בחיי הנישואין ההרוסים האלו?

נראה שגם וגם.

"אתה תהיה בסדר," היא הבטיחה, מתרוממת לרגליה ולוקחת את התיק שלה ואת היורקשייר טרייר שלנו, לורטה, מכורבלת בתוך המנשא שלה.

הדופק שלי האיץ, הדחף הטבעי להילחם או לנוס נכנס סוף סוף לפעולה. אבל הייתי במצב מנוסה כל כך הרבה זמן שלא נותרה בי עוד היכולת להילחם.

פסעתי קדימה, חוסם את דרכה. "אליזבת, בבקשה." לא הייתי בטוח למה חזרתי ואמרתי את שמה. בסתר קיוויתי שזה יוציא אותה מזה, ישיב אותה אל המציאות.

אבל המציאות הייתה מפלתנו.

"אקח חופש מהעבודה מחר," התחננתי. "אנחנו יכולים לדבר, לפתור דברים."

זה היה אנוכי. אנוכי עד היסוד. אבל האנוכיות לא הייתה חדשה לי.

הסנטר שלה רטט, זרם יציב של דמעות זולג מעיניה. "תבטיח לי משהו, רומן."

הייתי מבטיח לה את כל היקום המזדיין אם זה היה גורם לה להישאר לעוד לילה אחד. אבל על מי ניסיתי לעבוד?

זה נגמר.

שנינו ידענו את זה.

"כל דבר," לחשתי, נוטל את ידה בשלי, נואש למגע שלא הגיע לי.

"תזכור לחיות." קולה גווע, ויפחה שקטה נתלשה ממנה.

חפנתי את עורפה ומשכתי אותה אל החזה שלי.

"אני יכול לתקן את זה," נשבעתי, אבל זה היה שקר נוסף. "אנחנו רק צריכים זמן."

הכתפיים שלה רעדו כשבכתה בזרועותיי. "הב... הבטחנו. אמרנו לו שנחייה בשבילו."

עצמתי את עיניי ואימצתי אותה חזק יותר אליי.

היינו אמורים לריב, לצעוק. זה מה שעושים זוגות שעומדים להתגרש. אבל לא אנחנו. לא שנאנו זה את זה. אליזבת הייתה הנפש התאומה שלי, בכל מובן.

והיא שילמה את המחיר על כך.

כמה דקות לאחר מכן, הדמעות הפסיקו להגיע, והיא התרחקה. נלחמתי בדחף לאחוז בה שוב, למנוע ממנה ללכת. הנחישות העגומה שלה, כשמיהרה אל המדף ואז אל הדלת, הבהירה לי שבכל מקרה זה מאמץ מבוזבז.

לעולם לא הייתי מדמיין שיום אחד אעמוד פה ואתבונן בה עוזבת.

מצד שני גם לא הייתי מדמיין שהיא תערסל בידיה את כד האפר של בננו היחיד. תזכורת של כל מה שלא יכולתי לתת לה. כל מה שלעולם לא אוכל לתת לה.

העבר, ההווה והעתיד שלי עמדו לצאת מחיי, ואני עמדתי שם, קפוא, כשכל נים בגופי צרח עליי ליפול על ברכיי ולהתחנן שתישאר.

לקחת אותה בזרועותיי ולהגיד לה שנפתור את זה.

לתבוע בחזרה את חיי, פעם אחת ולתמיד.

אבל איך זה היה עוזר לה?

זה לא ישיב את החיוך לשפתיה, ולא יגרום לה להביט בי בעיניים הירוקות האלו שגרמו לי להרגיש שאני יכול לעשות הכול.

זה לא ישיב לי את האישה המשוגעת שהתווכחה מכל ליבה ואהבה בכל נפשה. לא. הימים ההם תמו.

האישה ההיא אבדה לי, איפשהו בנבכי המרירות, בין אבל ואשמה.

היינו מאושרים, פעם.

אבל היינו חמדנים, וניסינו להקים משפחה.

זה היה העתיד שלה. לא שלי. לא משנה כמה רציתי לתת לה אותו... ואז לקחת אותו, באנוכיות, לעצמי.

סקס. ככה תינוקות באים לעולם. עובדות הבסיס של רבייה ביולוגית ידועות לכל ילד כבר מבית הספר היסודי.

אבל מה שלא מלמדים זה שלפעמים, אצל אחד מכל שישה זוגות, התהליך מתרחש מעט אחרת.

בשבילנו, זה היה יותר כמו:

שלושים ושישה חודשים של אכזבה מרסקת.

שלוש הפלות.

מאות בדיקות שחברת הביטוח שלנו סירבה לכסות כי חוסר היכולת להתרבות לא נחשב כבעיה בריאותית.

אינספור דמעות.

חוסר אונים.

כישלון.

כישלון.

כישלון.

הלב השבור שלה.

החזה הריק שלי.

שלושים ושבעה אלף דולר שלא היו לנו.

הפריה חוץ-גופית.

תורם זרע.

קומץ תקווה.

בדיקת היריון חיובית.

חמישה חודשים של אושר עילאי.

חורבן תהומי ומוחלט.

לוויה לילד שלעולם לא אזכה לראות.

עבודה שהפכה לנתיב הבריחה היחידי שלי מהמציאות.

ועכשיו.... לאבד את האישה היחידה שאי פעם אוכל לאהוב.

תמיד נדהמתי מכמות הכאב שלב מסוגל לעמוד בה. הייתי מוכה, חבול ושבור. ועדיין, לדאבוני, כשהבטתי בדלת הכניסה נסגרת מאחוריה, ליבי המשיך לפעום.