השבה 2: שינוי

"אוקיי, לוק," לחשה קלייר.

המילים המתוקות ביותר ששמעתי אי פעם.

העיניים שלה הבריקו, מלאות חיים, נתלות בי כאילו שכרגע חזתה בנס.

אני, בכל מקרה, בוודאות חזיתי בנס. הנשמה שלי עלתה באש במשך חצי השעה האחרונה, בוערת מהפחד שהיא כבר אינה בין החיים.

האפשרות הזאת כילתה אותי מבפנים כבר שלושה חודשים.

"אוקיי, לוק," היא אמרה שוב כשלא הצלחתי לבטא אפילו הברה אחת בתגובה.

זה לא היה השם הנכון.

אבל היא יכולה לקרוא לי איך שבא לה. רק הצליל של קולה מספיק כדי להתניע את הלב שלי לעוד מאה שנה.

"לוק?" לחש נואר, ניצוץ זיהוי מבליח בעיניו לפני שהתפוצץ.

"בן זונה!"

הוא התכופף מתחת לזרוע שלי, מעיף את האקדח מידי – האקדח נפל והחליק לאורך הבטון.

אבל לא נזקקתי לכלי נשק בשביל מה שעמדתי לעשות לו.

במשך שלוש שנים חקרתי את חתיכת האשפה האנושית הזאת מרחוק. חודשים על גבי חודשים שחלפו בעודי מביט בקלייר גוררת את עצמה לחדר הכושר, חבורות מכסות מחצית מגופה, דמעות זולגות מעיניה הכחולות חסרות התקווה. שבועות שחלפו מאז שאחד מהחבר'ה שלו הרג את אטווד.

חלמתי על הרגע שבו אתפוס אותו סוף סוף – ולא כשאני לובש את התג שלי, כשהדבר הכי גרוע שאני יכול לעשות הוא להכניע אותו ולגרור את התחת שלו לכלא.

לא. רציתי שוולטר נואר יסבול אלף מיתות איטיות לפני שהלב השחור והרעיל שלו ידמום לנצח.

ויותר מהכול, רציתי להיות האיש שעושה את זה.

ראיתי יותר מדי דמעות נושרות מעיניה.

יותר מדי פעמים שנרתעה כשהושטתי יד לכיוונה, כאילו היא לא מבינה שידיים יכולות להיות עדינות.

סימני השיניים שהותיר על הכתף שלה והחבורות על פניה הנפוחות קרעו בי חתכים שידעתי שלעולם לא יחלימו.

נלחמתי מדי יום בדחף בלתי נשלט להגיד לה מי אני. להכריח אותה ואת טסה לבוא איתי.

אבל מדי יום כשעמדתי בחוסר אונים בדלת של חדר הכושר וראיתי אותה הולכת למכונית שלה, חושש שהיא לא תחזור, משהו נשבר בתוכי.

על הזין שלי החקירה הזאת. זה מה שאמרתי לעצמי ביום שבו החלטתי על דעת עצמי לערב את רומן לבלאנק. לא יכולתי עוד לשבת בחיבוק ידיים.

ואין שום סיכוי שאני נותן לכלבה קטנה כמו וולטר נואר לקחת אותה ממני שוב.

הוא יפסיד ולוּ רק כי אני מסרב לאכזב אותה.

תפסתי אותו סביב המותניים והרמתי אותו באוויר לפני שהטחתי אותו בבטון מתחתינו, דואג שהוא ינחת על הפרצוף.

הראש שלו השמיע קול נפץ מחליא, אבל כמו כלב חולה כלבת הוא התרומם בחזרה.

בגובה מטר תשעים ועם מאה קילו – יתרון הגודל היה בבירור שלי, אבל הוא פיצה על החיסרון הזה בחוסר יציבות נפשית. המניאק המשוגע לא נתן שום ערך בהישרדות שלו, שלא לדבר על הישרדותם של האנשים סביבו.

"לוק!" קראה קלייר, מתרוממת בקושי על ברכיה ומתחילה לזחול לכיווננו.

"תתרחקי מפה," נהמתי אליה, מנחית מהלומה כבדה על צד ראשו.

האגרוף שלו מצא את הפרצוף שלי, פותח לי את השפה. אפילו לא הבחנתי בכאב מבעד לכאוס, והמראה של הדם המטפטף רק שלהב אותי עוד יותר.

אם לא היינו מגיעים בזמן, זה היה הדם של קלייר.

הפנים שלה, ולא שלי, הן שהיו סופגות את זעמו, בזמן שטסה עומדת בצד בתמימות, צופה בו רוצח באכזריות את אימא שלה.

המחשבה הזאת הכפילה את כוחי.

ריסקתי את ראשו כנגד הבטון וצללתי מעליו, מנסה להגיע אל האקדח שלי, אבל הוא תפס אותי סביב המותניים.

"בן זונה," התנשפתי כשאגרוף כבד הלם בצלעותיי.

אבל עכשיו, כשהזרועות שלו היו למטה, הצלחתי לפתל את היד שלי סביב הצוואר שלו ולמחוץ אותו, חזק, עוטף רגל סביב החזה שלו בשביל מינוף.

הראייה שלי הצטמצמה למנהרה כבר מזמן, אבל כשהוא מתפתל ונאבק מתחתיי, החיוך של קלייר בעיני רוחי היה מה שגרם לי להחזיק מעמד. הצליל של צחוקה הטביע את רעם הדם הפועם באוזניי. הזיכרון של גופה הרועד כשנצמדה אליי וסיפרה לי על עומק הסיוט שהיא חיה בו היה כמו גפרור בוער שהוצמד לאדרנלין שלי.

זה היה הקרב שלי–שלה.

כשגופו נרפה, נדרש ממני ריסון עצמי שרק שנים בדי.אי.איי יכלו להטביע בי כדי שאשחרר אותו כשעדיין היה לו דופק.

להרוג את נואר היה גבוה ברשימת העדיפויות שלי, אבל ידעתי שמבחינת ההנהלה הוא דג רקק. אנחנו צריכים אותו חי.

לבסוף השתכנעתי שהוא מחוסר הכרה ושחררתי אותו, מתגלגל הצידה, מתנשף ממאמץ. הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את קלייר במבטי, מבין שהיא כבר לא שם.

חרדה התחילה לטפס בבטני, אבל למרבה המזל מצאתי אותה פחות משנייה לאחר מכן.

או ליתר דיוק, הרגל שלה מצאה את הפרצוף של וולטר נואר, השוכב מעולף על שביל הגישה.

"אני שונאת אותך!" היא צרחה, בועטת בו פעם נוספת לפני שהצלחתי להגיע אליה.

"אני פאקינג שונאת אותך!" היא צעקה עליו, נלחמת כמו חתול פראי כדי להגיע אליו שוב.

חלק גדול ממני רצה לתת לה את זה. היא הרוויחה את זה ויותר. החלק השני היה חייב להוציא אותה מפה לפני שהאנשים שלו יגיעו.

"תירגעי," נהמתי, אבל היא לא הפגינה שום מודעות לכך שאני אפילו מחזיק אותה.

ככל שהידקתי את האחיזה סביבה, היא נלחמה יותר. התחלתי לפחד שאני עשוי להכאיב לה אם לא תפסיק. הפנים שלה כבר היו נפוחות, ואלוהים יודע איך נראה שאר גופה השברירי.

היא צריכה בית חולים, לא עוד סיבוב על הגוף הרפוי של נואר.

הנחתי אותה על רגליה רק כדי לסובב אותה ולעטוף אותה שוב בזרועותיי, הפעם חזה על חזי, זרועותיה מחוצות בינינו.

היא סובבה את ראשה לאחור כדי להמשיך להביט בו. "אני שונאת אותך!"

"קלייר," נבחתי.

לבסוף התמקדה תשומת הלב שלה עליי. הגוף שלה דמם, והיא סגרה את הפה, בוחנת את הפנים שלי ביראה נדהמת.

"אני לא מאמינה שאתה חי," היא אמרה, סנטרה רועד.

פאק.

היא חיה.

"תירגעי," אמרתי, אוחז במבטה, עינה השמאלית בקושי נפתחת מתחת לנפיחות. "יש לנו אולי דקה לפני שהוא יתעורר. אני צריך שתקשיבי לי."

היא מצמצה אבל לא ענתה.

"את מקשיבה?" שאלתי, מרגיש את הרעד מטפס מרגליה, מעלה לאורך גופה.

"איך אתה פה?" היא לחשה, קולה רועד.

היא עומדת להתמוטט. רגשית. נפשית. פיזית.

פאק.

"תהיי איתי לרגע, בסדר?" התעקשתי. "את בטוחה. טסה בטוחה. ואני הולך להוציא אתכן מפה. את יכולה ללכת בשבילי?"

היא נדה בראשה במהירות, יבבה נתלשת מגרונה.

היא התחילה להיאבק שוב, אבל הפעם כדי להתקרב.

"ששש, זה בסדר. אני מחזיק אותך," הרגעתי, מרפה את אחיזתי כדי לאפשר לה לחלץ את ידיה. הן טיפסו להקיף את צווארי, רגליה נעטפות סביב מותניי.

החזקתי אותה ביד אחת, השנייה מגששת בכיס שלי אחר הפלאפון. מצאתי אותו וחייגתי. "טומלינסון? יש לי פה אישה וילדה שזקוקות לטיפול רפואי. תגיד לי שאתה קרוב."

"לפי המעקב שלנו על ברוק נולן, הוא בדרך אליכם, לייט. תוציא אותן משם עכשיו. יש ניידות בדרך כדי לעכב אותו, אבל אתם צריכים לעוף משם."

ראשי התרומם כדי לבחון את השטח, ותוך כדי כך הלכתי לכיוון האקדח שלי, שעדיין היה זרוק על שביל הגישה. השארתי יד אחד על גבה כשהתכופפתי להרים את הנשק שלי. זיכיתי את וולטר במבט אחרון – הוא עדיין היה מחוסר הכרה – ואז מיהרתי אל השער, מחזיק אותה בזרועותיי.

רומן נעץ בנו מבט קודר כשהתקרבנו. הפנים של טסה היו תחובות בשקע צווארו, יד אחת מכסה את אוזנה, גופה הקטן צמוד לשלו.

ליטפתי את גבה של קלייר ושאלתי, "מה הקוד, מותק?"

"שמונה עשרה-אחת עשרה-שתיים," היא השיבה.

רומן הקיש את המספרים. כשהשער התעורר לחיים, תחושת הקלה מפליאה מילאה אותי.

ברגע שהשער נפתח מספיק כדי להידחס דרכו, נשאתי אותה החוצה.

היא חופשייה.

הן חופשיות.

אנחנו חופשיים.

הוצאנו אותן משם, זה לצד זה, היא בזרועותיי וטסה בזרועותיו של רומן, אל מחוץ לחשיכה של וולטר נואר.

החוצה, אל האור.