השביל שמוביל אלייך

1

רֵן

"נשתה לכבוד הבקתה הקטנה שלי, והשביל שמוביל אליה!" אני צועקת, ומתכווצת כשאני פותחת את הפקק של בקבוק השמפניה הזול ביותר שמצאתי בחנות המשקאות. הפקק נופל לרצפה בצליל עמום.

"וואו," אומרת באיטיות סטיבי, החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד. היא יושבת שעונה על קורה חשופה במטבח ההרוס של הבקתה שאני משפצת. "זה היה מאכזב."

אני מסתכלת על הבקבוק שבידי, אבל לא שומעת את הרחש המוכר של הגזים. "זו הפעם האחרונה שאני קונה משהו מחנות המשקאות בעיירה."

סטיבי מגחכת. "אמרת את זה בפעם הקודמת."

הבקבוק נחבט על הרצפה כשאני מניחה אותו. "אני רצינית הפעם. יין תות בחמישה דולר מהשוק אף פעם לא מאכזב."

חיוך מרים את אחת מזוויות פיה של סטיבי. "חשבתי שתגידי את זה." היא מושיטה יד לתרמיל שהניחה על הרצפה כשנכנסנו. רעש הרוכסן מהדהד ברחבי הבקתה הריקה, ושנייה לאחר מכן היא מוציאה בקבוק שקוף מלא בנוזל ורוד כהה. על התווית יש צפרדע ממתכת שלוגמת מכוס יין גדולה, קורצת באור השמש שחודר דרך החלונות.

סטיבי מסובבת את הפקק ומביטה בי בציפייה. "הבאת כוסות?"

פי נפתח, ושפתיה מתעקלות בחיוך עוקצני, לפני שהיא מטה את הבקבוק ושותה ממנו. כשהיא מסיימת, היא מושיטה אותו אליי. "מזל טוב, חברה."

אני סוגרת את אצבעותיי סביב צוואר הבקבוק, לוגמת ארוכות מהיין המתוק בטעם תות, ומתבוננת ברחבי הבקתה הריקה שאני מתכננת לשפץ ולהשכיר. ישבנו בדיוק באותו מקום בחודש שעבר, כשקיבלתי את המפתחות של הבקתה. בגלל החגים, רק בימים האחרונים הקבלן פירק את המקום והכין אותו להתחלת השיפוצים ביום שני, ולכן רציתי לחגוג.

הבקתה הקטנה שלי באמצע היער, בפאתי העיירה הקטנטנה שלי, שנראית כמו נקודה זערורית על המפה.

כשרכשתי אותה לפני חודש, הכול היה מיושן, עם קירות עץ ורצפות ומשטחי לינוליאום מתקלפים. אבק כיסה כל סנטימטר מרובע במבנה, והחלונות היו מלוכלכים כל כך, עד שעמעמו את השמש שזרחה דרכם. זה בהחלט לא הבית שהייתי בוחרת לעצמי, אבל יש לו פוטנציאל גדול כמקום להשכרה. וכיוון שאני גרה בעיירה שיש בה יותר תיירים מתושבים לאורך כל ימות השנה, זה בדיוק המקום שאני צריכה.

"איך תנהלי את השיפוץ הזה?" שואלת סטיבי ומבטה עוקב אחרי מבטי וקולט את המרחב המרוקן שלפנינו.

אני מושכת בכתפיי. "ג'ימי אמר שהוא יכול לסיים בזמן, והוא אמר שאוכל לצפות בו בזמן העבודה. ככה אוכל ללמוד את היסודות ולעשות דברים בעצמי בשיפוץ הבא. חוץ מזה, את יודעת כמוני שכמות העבודה במטע יורדת משמעותית בחורף." הוריה הם הרי הבעלים של מיסטי גרוב, ואני עובדת שם, בתפקיד זה או אחר, מאז התיכון. עכשיו אני מנהלת את כל האירועים ואת מערך השיווק שלהם. בסוף דצמבר, אחרי שעצי האשוח המיובאים מפונים, אפילו הצרצרים לא יוצאים לצרצר עד האביב. אני מנצלת את הזמן הפנוי כדי לערוך אירועים קטנים, אבל החודשים הראשונים של השנה, בדרך כלל עוברים בהמתנה לפרחים שיפרחו מוקדם כדי להחזיר את המבקרים.

"טוב, אם תצטרכי ממני עזרה במשהו, תיידעי אותי." היא מצביעה על החדר. "כבר עשיתי חלק מהדברים האלה בעבר."

סטיבי גרה בקרוואן עמוק ביער. הוא שוכן בפינה נידחת לצד האגם, כך שאי אפשר להיתקל בו, אם לא מחפשים אותו בכוונה תחילה. אבל כשקנתה את הקרקע, לפני שרכשה את האיירסטרים, היא גרה בקרוואן הכי זול שמצאה למכירה באינטרנט. הוא היה מתפורר ומתכלה, ושרד עלייה לגבעה רק פעם אחת. כשסוף־סוף השתדרגה, היא הייתה צריכה לגרור אותו למזבלה.

אבל משום מה, למרות כל החסרונות, סטיבי הצליחה להפוך את הקרוואן הישן לבית, והתאימה אותו לצרכיה בהדרגה.

כשהתחלתי לחפש נכסים בסתיו, תכננתי לשדרג את המקום בעצמי, בעזרת סטיבי וכל מי שיהיה מוכן להושיט יד, כמובן. אבל אז המקום הזה התפנה, ואף על פי שזו לא הייתה הבקתה שהייתי בוחרת בה מלכתחילה, המיקום היה מציאה ייחודית. למרות החלונות המכוסים בלכלוך, לא היה אפשר לפספס את הנוף של ההרים המתנשאים ומשתפלים בחוץ, או את העצים העתיקים שנבטו מהאדמה, ונמצאים כאן יותר שנים מאשר העיירה עצמה.

"את יודעת שלא היינו מצליחות להתמודד עם כמות העבודה הזאת לבד," אני אומרת, ומעבירה את אצבעותיי על רצפות הבטון החשופות עכשיו. הן היו מכוסות בלינוליאום מתקלף וזרוע שלפוחיות. "וגם אם היינו מצליחות להתמודד איתה, אין סיכוי שהיינו מסיימות עד אפריל."

עכשיו רק ינואר ופתיתי שלג שמנים יורדים בחוץ, אבל עונת התיירות דורשת הכנה רבה, ואף על פי שאנחנו בהפסקה עד מרץ, הקצב יהפוך בקרוב למסחרר.

סטיבי לוקחת את בקבוק היין מידי, וגרונה נע כשהיא גומעת לגימה גדולה. "את צודקת. אני פשוט משועממת. אף אחד לא יטייל כאן בחודש וחצי הקרובים."

סטיבי עובדת כמדריכת טיולים בחברת הסיורים של דוד שלה, ויוצאת עם קבוצות תיירים לטיולים בשטח, של כמה שעות או כמה ימים. בעונת התיירות היא עובדת ללא הפסקה. וכשהיא לא עובדת, היא מתפוצצת מבפנים ומאמצת תחביבים שונים, ומצליחה איכשהו לבשל מספיק אוכל במטבח הזעיר של האיירסטרים שלה, כדי להאכיל את כל העיירה פעמיים.

לא טוב לה לשבת במקום אחד או להישאר נייחת, וזה אירוני, מכיוון שהיא אף פעם לא גרה באף מקום חוץ מפונטנה רידג'. תמיד חשבתי שהיא תצא לראות את העולם ברגע הראשון שיתאפשר לה.

"את צריכה עזרה עם המכירה הפומבית של גאלנטיין?" שואלת סטיבי ומתעוררת לחיים. ניצוץ קדחתני נדלק בעיניה הכהות.

צחוק נפלט ממני. "את נראית מטורללת. באמת משעמם לך עד כדי כך? חשבתי שאת סורגת לתרומות."

עיניה הכהות של סטיבי נעות הצידה וגוון ורדרד צובע את לחייה. "מתברר שיש להם מספיק כובעים וכפפות עד החורף הבא."

אני שותקת דקות ארוכות ומתאפקת לא לצחוק, עד שסטיבי מביטה בי שוב. היא מהדקת את שפתיה ומתאפקת לא לחייך בעצמה. "זה לא מצחיק."

"זה קצת מצחיק," אני אומרת, ומחזיקה את האגודל והאצבע שלי במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. "למה שלא תצאי לחופשה? מגיע לך. תוכלי לקחת את האיירסטרים שלך ולהישאר בחוץ עד אפריל."

סטיבי נשענת על הדלפק ומשלבת את זרועותיה הרזות על חזה. עיניה מתמקדות בנקודה בלתי מזוהה על הרצפה. "אני לא רוצה לצאת לחופשה," היא אומרת לבסוף, ונימה מוזרה חודרת לקולה הצרוד. "אני יכולה לעזור לך עם האירוע או לא?"

אני מופתעת מהתקיפות בקולה, אבל לפי השריר הרועד בלסת, אני מבינה שהיא לא רוצה לדבר על זה יותר. אז אני אומרת, "אשמח לעזרה. תוכלי להיות אחראית למצוא רווקים שיירשמו."

עיניים נוקבות פוגשות את עיניי. "זה הקטע הכי גרוע באירוע, ואת יודעת את זה."

חיוך עוקצני נפרש בזוויות פי.

"וגם זה שגוזל הכי הרבה זמן."

היא נועצת בי מבט ממושך לפני שחיוך לא רצוני מפציע על פניה. "טוב, אני אלך להטריד רווקים, אם את מתעקשת."

צחוק פורץ ממני ומהדהד על הקירות החשופים של הבקתה הריקה. "זה לא דרש הרבה שכנוע."

היא מושכת בכתפיה. "עדיף מאשר לפתור תשבצים באיירסטרים שלי, במשך החודשיים הבאים."

"יש לי פגישת תכנון עם המתנדבים מחר. למה שלא תבואי, ונוכל לעבוד על רשימת רווקים שאפשר לפנות אליהם?"

עיניה הענבריות של סטיבי מצטמצמות. "הקשישות יהיו שם?"

כשהיא אומרת "קשישות" היא מתכוונת לשתי חברות הכי טובות בגיל העמידה, מיירה ומליסה, שחולשות לבדן על כל הרכילות בעיירה. בעיניי הן מקסימות. סטיבי חושבת שהן חטטניות.

לנוכח החיוך שאני מנסה להסתיר, סטיבי נאנחת וכתפיה נשמטות. "טוב, אבל אם הן ישאלו אותי על חיי האהבה שלי אפילו פעם אחת, אני עוזבת."

אז עדיף פשוט לא לבוא, אבל אני לא אומרת לה את זה.

"נפגשים בסמוקי דה בינז בתשע," אני אומרת, מבריגה את הפקק בחזרה על בקבוק היין ודוחפת אותו לתיק. אסיים אותו הערב, מכורבלת על הספה בקן של כריות ושמיכות סרוגות עבות.

אני עוקבת אחרי סטיבי, שיוצאת דרך דלת הכניסה, מתחמקת מהמדרגה במרפסת שנשברה בדרכנו פנימה, ומביטה מעבר לכתפי אל הבקתה. יש לי בהחלט הרבה עבודה. בעיקר אם אני רוצה לסיים את המקום הזה עד עונת התיירות.

מה שלא אמרתי לסטיבי או להורים שלי, שתמיד חוששים מהנטייה הקבועה שלי לקפוץ ראש לדברים בלי לחשוב, הוא שאני חייבת לסיים עד אפריל. השקעתי את כל חסכונותיי הדלים ברכישה ובשיפוץ. אם לא יגיעו מבקרים עד תחילת עונת התיירות, לא אוכל לממן את המשכנתה.

בערפול האפור של השלג היורד, הבקתה נראית מוזנחת עוד יותר. ענן סערה נכנס לשדה הראייה שלי, וכשפתיתי שלג קפואים מנשקים את עורי, אני מתפללת שזה לא סימן לבאות.

הבקתה נמצאת בקצה של פונטנה רידג', עמוק ביער, ואילו הבית שלי הוא קוטג' קטן ששוכן בין עצי אדר גבוהים ברחוב שקט במרכז העיירה. לוקח תשע דקות לעבור מהבקתה לבית, אפילו אם אני נתקעת בכל אחד מארבעת הרמזורים. אור השמש החורפי החיוור כבר שוקע מעבר לאופק וצובע את העולם בגוונים של אפור, כשאני חוצה את העיירה.

ההתנהלות של פונטנה רידג', תחנת עצירה בשביל האפלצ'ים ובלב הרי הסמוקי, שונה מאוד בחורף. אומנם מדובר ברבע מהשנה בלבד, אבל נדמה כאילו אלה החודשים הכי ארוכים בה. העיירה מתעוררת לחיים בחילופי העונות, כשיש פריחות חדשות בשדות ומטיילים ותיירים ברחובות, כשהפונדקים עמוסים והמסעדות נשארות פתוחות עד מאוחר. הכול בפונטנה רידג' נוצר עבור החודשים החולפים האלה, כשהאוויר חמים והשמש זורחת זמן רב יותר.

אבל אני שומרת פינה חמה בלב לחודשים האיטיים. השקט, השלווה. ללא ההמולה המתמדת של התיירים או הלחץ לגרום לעיירה להיראות מושלמת. רק אנחנו פה, אלה שנמצאים כאן גם כשהמטיילים והתיירים חוזרים הביתה.

עכשיו החנויות סגורות ללילה, התריסים מוגפים היטב והאורות כבויים עד מאוחר מחר בבוקר. פתיתי שלג דקיקים יורדים באיטיות, משאירים טיפות על שמשת המכונית וזוהרים באורות הקדמיים.

הרחוב שלי כמעט סגור ללילה, השכנים כבר מתחממים בתוך בתיהם הישנים, אור זהוב חודר דרך החרכים בווילונות. מעין שקט נעים שמגיע אחרי החגים, כשאנשים עדיין לא משתגעים מהקור ומהחושך, וכל האחריות של העיירה מושהית לעוד חודשיים.

כשאני נוהגת ברחוב, הפנסים מאירים על המדשאות היבשות והקמלות, עד שביתי מואר, נקודה לבנה עם דלת צהובה בהירה בין העצים העירומים של עונת המקלות, התקופה הקצרה אחרי נשירת העלים ולפני שהשלג מכסה את הקרקע.

אני מחייכת כשאני רואה את החבילה על המרפסת של השכן, כשאני נכנסת לקוטג׳ שלי. באביב ובקיץ אדניות החלון מלאות בפרחים, ותמיד שומעים צליל עדין של זמזום דבורים וצרצור ציקדות, אבל הלילה הכול שקט.

דואר שהושלך היום דרך החריץ בדלת נרמס תחת רגליי. אני אוספת אותו ומתכווצת כשאני רואה שהכול חשבונות. הייתי שמחה לקבל איזה קטלוג, אפילו אם אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות משהו. התזכורת המתמדת למצבי הכלכלי מתחילה לשחוק אותי.

האמת שנראה שלא הייתי צריכה לבזבז את החסכונות על הבקתה הקטנה ביער. אולי לא הייתי צריכה להשקיע בנדל"ן בכלל, אבל חיפשתי דרכים נוספות להגדיל את ההכנסה שלי, כי בעבודה שלי במטע אני מרוויחה... מספיק ולא יותר. אם הייתי מבקשת מההורים של סטיבי העלאה, הם היו נותנים לי, אבל זה אומר שהם היו מורידים את המשכורת שלהם כדי להשלים את הפער, ולכן אף פעם לא שקלתי את זה.

אני חולצת את המגפיים כשהטלפון מצלצל. שפתיי מתעקמות בחיוך כשאני רואה על המסך את התמונה המגורענת והמיושנת של ילדה עם רווח בשיניים.

אני מחליקה כדי לענות לשיחת הווידיאו.

"היי, ריי," אני אומרת.

אחותי הגדולה יושבת ליד השולחן בדירתה הזעירה בשיקגו, תלתלים נחושתיים ערומים על ראשה. אור מנורה עמום רוחץ את עורה בזהב, ומשתקף בעדשות של משקפיה הגדולים עם המסגרת הדקה.

"הייתי צריכה הפוגה מהכתיבה," ריי אומרת ללא הקדמה.

אני מחייכת נוכח הישירות שלה, ונעה בתוך החשיכה של הקוטג' כדי לקרוס על הספה. החדר מתמלא באור רך כעבור רגע, כשאני נמתחת כדי להדליק את המנורה שעל השולחן הקטן.

"על מה את עובדת?" אני שואלת ותוחבת את רגליי הקרות מתחת לשמיכה מקומטת בקצה השני של הספה.

"כתבה על עמותה שמשפצת פארק עירוני." היא מעבירה את ידיה על פניה ומותחת את העור. אני לא מחמיצה את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, סימן מובהק שהיא בעיקר עובדת ופחות ישנה.

ריי היא כתבת בעיתון שיקגו דיילי, ואף על פי שהיא נשבעת שהיא יוצאת לחופשות ויש לה זמן פנוי, עדיין לא ראיתי את זה.

"צאי להפסקה ותבלי קצת עם בעלך," אני אומרת לה.

היא שוקעת עוד קצת בכיסא. "הוא היה צריך לעבוד עד מאוחר, אז חשבתי שאמשיך לעבוד קצת עד שהוא יחזור הביתה. ואז יש לנו דייט."

אני מרגישה כאב בחזה ופגיון של קנאה דוקר אותי. הערב היא תצא עם בעלה, וברגע שננתק, אני אשב על הספה עם המחשב הנייד ואעבוד על דברים למכירה הפומבית של גאלנטיין עד שאירדם על המקלדת, עם הראש על האות E עד שהמחשב יכבה.

ריי מביטה בי כאילו היא יודעת בדיוק על מה אני חושבת, שפתיה מכווצות וגבותיה מורמות.

"את נראית בדיוק כמו אמא," אני אומרת לה. היא נעצרת בפתאומיות כזאת שצחוק נפלט ממני.

"אני עוד לא בת שלושים," היא מתלוננת. "לפני שתרגישי, אקנה את המכנסיים הצבעוניים המתמתחים שהיא תמיד קונה בחנות יד שנייה."

אני שוקעת לתוך הספה ומתחמקת ממבטה, אבל היא קולטת אותי ונאנחת. "רן איזבלה דניאלס, תגידי לי שלא עשית את זה."

"הם לא מחנות צדקה," אני ממלמלת בקול חרישי. כשהגבות שלה לא חוזרות למקומן הרגיל, אני נאנחת. "הם לא יד שנייה, אבל כן קניתי זוג מכנסי טרנינג, שאחרי מבט נוסף מזכירים משהו שאמא הייתה לובשת."

אמא שלנו מצאה את הסטייל שלה בשנות התשעים ומעולם לא שינתה אותו. היא בדרך כלל לובשת מגוון מכנסיים רחבים בצבעים בהירים, וחולצות כותנה רכות עם הדפסים קטנים. בשבוע שעבר, כשאכלנו צהריים, היא לבשה מכנסיים צהובים בוהקים, סוודר גולף לבן סרוג עם דבורים, וקבקבים.

"לא נכון," ריי משתנקת ואוחזת בחזה כאילו היא נואשת לאוויר.

"הם רק לבית!" אני צועקת.

היא פורצת בצחוק. אני שמחה לראות שהצללים מתחת לעיניה נעלמים בקמטי הצחוק.

אני מושיטה יד לשמיכה כדי לעטוף בה את רגליי ושואלת, "אז מתי את באה לבקר?" היא ובעלה, לילנד, בילו את חג המולד עם משפחתו, ואף אחד מהם לא הצליח לקחת חופש מספיק ארוך כדי לבקר בחג ההודיה. כך שלא ראיתי אותה מאז טיול סוף שבוע ארוך שעשו בתחילת הסתיו, כשעונת התפוחים הייתה בשיאה והחווה הייתה עמוסה מאוד. אפילו בטיול ההוא בקושי ראיתי אותה.

היא מושכת בכתפיה ופולה חוט סורר מהשמיכה הסרוגה שעוטפת את כתפיה. בפונטנה רידג' קר, אבל הקרבה לאגם מישיגן הופכת את שיקגו לקפואה. אני לא מבינה איך היא ולילנד מתמודדים עם זה.

"קשה להתרחק מהעבודה," היא אומרת בשקט. כואב לי הלב עליה. קורה שאת חיה את החלום שלך, ועדיין מרגישה כלואה בו. אני אוהבת את העבודה שלי במיסטי גרוב ולא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, אבל זה לא אומר שאין ימים שבהם אני מרגישה מוצפת.

המחשב שלה מצפצף ברקע, והיא נאנחת. "רק דיברנו, וכבר העורך שלי מבקש את הכתבה, אז עדיף שאזוז."

אני מהנהנת ומושכת את השמיכה עד לסנטר. "לילה טוב, ריי."

"אוהבת אותך, רן."

היא מנתקת לפני שיש לי הזדמנות להגיד לה את זה בחזרה, ואני נשארת בתוך הדממה של הבית. אפילו הציפורים או הציקדות לא מצייצות בלילה קר כזה. אני מביטה בערגה באח, ויודעת שלא אטרח להדליק אותה.

בלילות כאלה הבית שקט במיוחד, והבדידות מכבידה עליי כמו משקל מוכר אך בלתי רצוי. אני לא מתנגדת לשקט, אבל לפעמים אני מצטערת שאין לי מישהו לחלוק אותו איתו. לא היה אכפת לי לשבת בשקט כשרגליי תחובות מתחת לירכו של מישהו, ספרים מונחים על הברכיים שלנו וכוסות יין תות ניצבות על שולחן הקפה.

דלת מכונית נטרקת בחוץ, מלווה בצחקוקים רמים, ואני מחייכת לעצמי בידיעה שהערב שלי לא יהיה שקט עוד הרבה זמן.