השוליים 2: ירח בשולי נהר

1

ויליאם לגם מבקבוק בירה "מודלו אספסיאל" ונעץ מבט קשוח בחץ הירוק. החץ הירוק, שהיה חתיכת פלסטיק צבועה, לא שיתף פעולה. גיבור־העל נשען באדישות על עמוד המרפסת בבית של ויליאם, בדיוק במקום שבו הניח אותו. טכנית זה קרוון ולא בית, ויליאם הרהר, אבל הוא סיפק לו קורת גג וויליאם לא היה מהמתלוננים.

לחֵץ הירוק היתה נקודת תצפית מצוינת על צבא גיבורי־העל של ויליאם המסודר על המרפסת, ואילו רצה להציע הצעות, היה יכול לעשות זאת בקלות. ויליאם משך בכתפיו. הוא הבין שלדבֵּר אל בובה גובל באי־שפיות, אבל לא היה לו עם מי לשוחח באותו רגע, והוא הרגיש צורך לדבר. כל הסיפור היה מטורף.

"הבנים שלחו מכתב," אמר ויליאם.

החץ הירוק שתק.

ויליאם הסתכל מעבר לו אל היער המרשרש ממש מעבר למדשאה. שלושה קילומטרים הלאה משם לאורך הכביש, היער הופך לסתם חורשה של עצי אורן ואלון רגילים של ג'ורג'יה. אבל כאן, בשוליים, העצים ניזונים מקסם וצומחים לגדלים עצומים, והיער היה עתיק. היום הפך לאיטו לערב קיץ ארוך ועצל, ויצורי שוליים קטנים ונטולי שם רדפו זה אחר זה בין ענפי העצים העתיקים לפני שהחשכה תמשוך את הטורפים ממאורותיהם.

השוליים היו מקום משונה, תקועים בין שני עולמות. מצד אחד העולם השבור, שהיה חסר קסם אבל פיצה על כך בטכנולוגיה. ובכללים. ובחוקים. ובניירת. המקום הארור לא מתפקד בלי ניירת. העולם השבור היה גם המקום שבו התפרנס בימים אלה מעבודה בבניין.

מהצד האחר, כמו תמונת מראה של העולם השבור, שכן העולם המוזר. שם שלט הקסם, וכל הכוח נמצא בידי משפחות כחולות־דם ותיקות. ושם הוא נולד. בעולם המוזר הוא היה מנודה, חייל, אסיר, ואפילו בן אצולה למשך כמה שבועות. אבל העולם המוזר החטיף לו בכל הזדמנות, עד שבסופו של דבר ויליאם הפנה לו גב ועזב.

השוליים אומנם שוכנים בין העולמות אך לא שייכים להם. מקום מושלם עבור אדם שלא מסתדר בשום מקום. ככה הוא פגש את הבנים, ג'ורג' וג'ק. הם גרו בשוליים עם אחותם רוז. רוז היתה מתוקה ויפה ומצאה חן בעיניו. מצאה חן בעיניו המשפחה הקטנה והחמימה שהיתה להם, לה ולילדים. כשוויליאם צפה בהם יחד, כאב לו במקום כלשהו עמוק בתוכו. עכשיו הוא ידע למה: כי אפילו אז הוא הבין שמשפחה כזאת נמצאת מחוץ להישג ידו.

ובכל זאת הוא ניסה את מזלו עם רוז. ואולי אפילו היה לו סיכוי, אבל אז דקלן הופיע. דקלן, כחול־דם וחייל, עם הגינונים המושלמים שלו והפנים הנאות. "פעם היינו חברים," אמר ויליאם לחץ הירוק. "האמת היא שהחטפתי לו מכות רצח לפני שהוא עזב."

אבל הבדיחה היתה על חשבונו, כי דקלן הסתלק עם רוז ולקח את הבנים איתו. ויליאם נתן להם ללכת. ג'ק זקוק להשקעה ניכרת של זמן ותשומת לב, ודקלן יגדל אותו היטב. ורוז צריכה מישהו כמו דקלן. מישהו יציב. גם ככה היו לה בעיות עם הבנים. לא היה לה שום צורך בעוד פרויקט צדקה, והוא לא רצה להיות כזה.

כמעט שנתיים עברו מאז שהם עזבו. במשך שנתיים ויליאם התגורר בשוליים, וזרזיף הקסם שימר את חיית הפרא שבו. הוא עבד בעולם השבור, צפה בטלוויזיה בסופי שבוע, שתה הרבה בירה, אסף גיבורי־על, ובאופן כללי העמיד פנים שעשרים ושש השנים האחרונות של חייו לא התרחשו. בני השוליים, המשפחות המעטות שהתגוררו כמוהו בין העולמות, לא התעניינו בו והניחו לו לנפשו.

רוב האנשים בעולם השבור לא ידעו על קיומו של העולם המוזר, ולהפך, אבל מדי פעם עברו בשוליים סוחרים בדרכם בין העולמות. לפני שלושה חודשים, ניק, אחד הסוחרים הנודדים, עבר בשוליים ואמר שהוא נמצא בדרכו למחוזות הדרום בעולם המוזר. בגחמה של רגע ארז ויליאם ארגז קטן של צעצועים ושילם לאיש כדי שימסור אותו. הוא לא ציפה לתשובה. הוא לא ציפה לדבר. הבנים היו עם דקלן. למה שהם יתעניינו בו?

ניק עבר אצלו בערב הקודם. הבנים שלחו מכתב.

ויליאם לקח את המכתב והסתכל עליו. הוא היה קצר. כתב היד של ג'ורג' היה מושלם וכל אות שורטטה בקפידה. הכתב של ג'ק נראה כאילו תרנגולת כתבה אותו על אדמה. הם הודו לו על בובות גיבורי־העל ששלח. ג'ורג' כתב שהוא אוהב את העולם המוזר. הוא קיבל שפע גופות להתאמן עליהן בקסמי אוב והשתתף בשיעורי סיף. ג'ק התלונן שיש יותר מדי כללים ושלא נותנים לו לצוד מספיק.

"זאת טעות," אמר ויליאם לחֵץ הירוק. "הם צריכים לתת לו לשחרר קיטור. חצי מהבעיות שלהם ייפתרו אם יאפשרו לו למצוא פורקן אלים. הילד הוא משנה־צורה וטורף. הוא הופך לשונָּר, לא לארנבון." הוא לקח את המכתב. "הוא כנראה החליט להוכיח להם שהוא טוב מספיק. ג'ק הרג צבי והשאיר את הפגר המדמם על שולחן האוכל כי הוא חתול, והוא חושב שהם ציידים גרועים. הוא מדווח שזה לא התקבל בהבנה. הילד מנסה להאכיל אותם והם לא קולטים את זה."

מה שג'ק צריך זה ערוץ לתעל אליו את כל האנרגיה הזאת. אבל לוויליאם לא היתה שום כוונה להגיע עד העולם המוזר ולהופיע על סף דלתו של דקלן. היי, זוכר אותי? פעם היינו החברים הכי טובים, ואז נגזר עליי גזר דין מוות והדוד שלך אימץ אותי כדי שאהרוג אותך? ואתה גנבת ממני את רוז? כן, בטח. אין מה לעשות חוץ מלכתוב מכתב תשובה ולשלוח עוד גיבורי־על.

ויליאם משך אליו את הארגז. הוא שם בפנים את דת'סטרוק בשביל ג'ורג' — הוא נראה קצת כמו שודד ים וג'ורג' אהב שודדי ים, כי זה מה שסבא שלו היה. אחריו הוא הכניס את המלך גרייסקאל בשביל דקלן. לא שדקלן שיחק בגיבורי־על — הוא זכה לחוות ילדוּת אמיתית, ואילו ויליאם העביר את שנות הילדות באקדמיית הוֹק, שלא היתה טובה בהרבה מבית כלא. אבל ויליאם אהב להתגרות בו, והמלך גרייסקאל — עם שערו הבלונדיני הארוך — הזכיר מאוד את דקלן.

"אז השאלה האמיתית היא מה נשלח לג'ק, את ויילדקאט הסגול או השחור?"

החץ הירוק לא הביע דעה.

ריח מושק הסתנן לאפו של ויליאם. הוא הסתובב. שתי עיניים זורחות קטנות לטשו בו מבט מתחת לשיח בקצה המדשאה שלו.

"שוב אתה."

הדביבון חשף שיניים קטנות וחדות.

"הזהרתי אותך, תתרחק מהאשפה שלי או שאני אוכל אותך."

היצור הקטן פתח את פיו ונשף כמו חתול זועם.

"אוקיי, עד כאן."

ויליאם פשט את חולצת הטריקו שלו. מכנסי הג'ינס והתחתונים ירדו בעקבותיה. "אנחנו הולכים לסגור עניין."

הדביבון נשף שוב ופרוותו סמרה בניסיון להיראות גדול יותר. העיניים שלו זהרו כמו שתי גחלים קטנות.

ויליאם גישש עמוק בתוכו ושחרר את חיית הפרא מהשרשרת שלה. כאב הציף אותו וטלטל אותו מצד לצד כמו כלב שמטלטל חולדה. עצמותיו התרככו והתעקלו, רצועות פקעו, בשרו זרם כמו שעווה מותכת. פרווה שחורה צפופה עטפה אותו. הייסורים הסתיימו וויליאם התייצב על רגליו.

הדביבון קפא במקומו.

לשנייה ראה ויליאם את השתקפותו בעיני היצור הקטן — דמות גדולה וכהה על ארבע רגליים. הפולש נסוג צעד לאחור, הסתובב ונמלט.

ויליאם יילל שיר ארוך ועצוב על הציד ועל הריגוש שבמרדף, והבטחה לדם חם פעמה בין שיניו. היצורים הקטנים נמלטו למרומי העצים לנוכח הטורף.

ההדים האחרונים של השיר התפזרו ביער. ויליאם נעץ ניבים לבנים וחדים באוויר ופתח במרדף.

ויליאם פסע בקלילות בין עצי היער. התברר שמדובר בנקבת דביבון, ושיש לה שישה גורים. הוא לא הבין איך לעזאזל פספס את סימן הריח שהעיד על כך. הוא מתחיל להחליד בשוליים. החושים שלו פחות חדים כאן.

הוא נאלץ להניח להם. לא צדים נקבה עם גורים — ככה מינים נכחדים. במקום זה הוא תפס לו ארנבת עסיסית. ויליאם ליקק שפתיים. מממ, טעים. הוא פשוט יצטרך למצוא דרך להדק את מכסה הפח. אולי הוא יניח עליו את אחת המשקולות שלו או כמה אבנים כבדות...

הוא הבחין בבית שלו מבעד לעצים. ריח נישא באוויר: מתובל, מזכיר קצת קינמון עם מעט כמון וזנגוויל.

פרוות העורף שלו סמרה. ויליאם נצמד לקרקע.

ניחוח כזה התקיים בשוליים רק במאפייה. זה היה ריח של בן אדם שהגיע מחוץ לגבולות העולם הזה, מישהו ששרידי הקסם של העולם המוזר עדיין דבקו בו.

צרות.

הוא שכב באפלולית השורשים והאזין. חרקים מצרצרים. סנאים בעץ משמאל מתכוננים לשנת הלילה. נקישת נקר המנסה לתפוס את הזחל האחרון ליום זה.

רק רעשי יער רגילים.

ממקום המחבוא שלו הוא הצליח לראות את כל המרפסת. דבר לא זע.

קרני השמש השוקעת נעו על פני לוחות הרצפה. כוכב זעיר קרץ לו.

בזהירות. בזהירות.

ויליאם התגנב קדימה כרוח רפאים כהה ורכַּת־כפּוֹת באור הדמדומים. מטר. שניים. שלושה.

הכוכב קרץ שוב. על המרפסת ניצבה קופסת עץ מלבנית, סגורה בתפס מתכת פשוט. התפס החזיר את אור השמש השוקעת. מישהו השאיר לו מתנה.

ויליאם הקיף את הבית פעמיים וניסה לזהות את הריחות ולשמוע כל רחש. הוא מצא את שביל העקבות המתרחקים מהבית. מי שהביא את הקופסא בא והלך.

הוא התקרב אל הבית והסתכל על הקופסא. ארבעים וחמישה על שלושים סנטימטר, הגובה בערך עשרה. עץ פשוט ולא צבוע. נראה כמו אורן. גם הריח ככה. שום צליל לא בקע מבפנים.

אף אחד לא נגע בבובות שלו. המכתב שלו היה תחת בובת הענק הירוק הכבדה, בדיוק במקום שבו השאיר אותו. ריח הפולש לא הגיע אליו.

ויליאם פתח את הדלת בכפה שלו וחמק פנימה. הוא יצטרך אצבעות בשביל זה.

הכאב התפשט בתוכו כמו צרחה, געש במח עצמותיו. הוא נהם בקול נמוך, התנער, התעוות והשיל את הפרווה שלו. כעבור עשרים שניות של ייסורים השתופף ויליאם על רגליים אנושיות בסלון. עשר שניות לאחר מכן הוא יצא למרפסת, לבוש לגמרי וחמוש בסכין ארוך. נכון, הקופסא נראית לא מזיקה, אבל היא בהחלט עלולה להתפוצץ כשיפתח אותה. הוא ראה בחייו פצצות בגודל תחתית של כוס. הן לא השמיעו רעש, לא הדיפו ריח, והורידו את הרגליים למי שדרך עליהן.

הוא השתמש בחוד הסכין להזיז את התפס ולפתוח את המכסה. ערֵמת ניירות. בסדר.

ויליאם לקח את הדף הראשון מראש הערמה, הפך אותו וקפא במקומו.

גופה מרוטשת קטנה נחה בעשב הירוק. הילד היה בקושי בן עשר. עורו הלבן בלט בחיוורונו על רקע האודם שהתפשט מהפצע הפעור בבטנו. מישהו פתח לו את הבטן במכה אכזרית אחת, והילד דימם למוות. כל כך הרבה דם. הוא היה בכל מקום; על הבטן הרזה שלו, על הידיים, על צמחי שן הארי סביבו... צבע אדום מזעזע, עז כל כך עד שהוא לא נראה אמיתי. עיניים חלביות מתות בהו בשמיים מתוך פניו הצרות של הילד, פה פעור בעיגול של אימה, שיער אדמוני קצר מזדקר...

זה ג'ק. המחשבה ננעצה בבטנו כמו אגרוף. הלב שלו פעם בכוח. הוא בחן את הפנים טוב יותר. לא, לא ג'ק. חתול כמו ג'ק — אישונים צרים — אבל לג'ק היה שיער חום. הילד היה בגיל המתאים, במבנה הגוף המתאים, אבל הוא לא היה ג'ק.

ויליאם נשף לאט בניסיון להשתלט על הזעם שלו. הוא ידע מה זה. הוא ראה את הילד הזה בעבר, אבל לא בתצלום. הוא ראה את הגופה במו עיניו, הריח את הדם ואת צריבת הצחנה הבלתי נשכחת של הפצע בבטן. הזיכרון העלה אותה עכשיו והוא כמעט השתנק ממרירות הרפאים שציפתה את לשונו.

בתצלום הבא היתה ילדה. השיער שלה היה ערבוביה של דם ומוח — הגולגולת שלה רוסקה.

הוא הוציא עוד תצלומים מהקופסא, וכל אחד מהם תאם גופה בזיכרונו. שמונה ילדים שנרצחו היו מסודרים על המרפסת. שמונה ילדים משני־צורה שנרצחו.

לעולם המוזר היה מעט מאוד צורך במשני־צורה כמוהו. דוכסות לואיזיאנה הרגה את בני מינו מייד עם היוולדם. באדריאנגליה, כל אם שילדה ילד משנה־צורה יכלה למסור אותו לממשל בלי שאלות מיותרות. חתימה פשוטה על דף נייר והאישה הלכה לדרכה, ואילו הילד נלקח לאקדמיית הוֹק. האקדמיה היתה בית כלא. בית כלא שהחדרים בו חשופים והשומרים חסרי רחמים, וחל בו איסור על צעצועים ומשחקים; מקום שנועד לרמוס כל שביב של רצון חופשי בנפש התלמידים שלמדו בו. הילדים משני־הצורה נמלאו חיים באמת רק תחת כיפת השמיים. השמונה האלה היו ודאי מאושרים לצאת אל אור השמש והעשב.

זה היה אמור להיות תרגיל מעקב פשוט. המדריכים הובילו את הילדים אל הגבול בין אדריאנגליה ודוכסות לואיזיאנה, יריבתה הראשית. הגבול תמיד היה פעיל, ותמיד היו בני לואיזיאנה או אדריאנגליה שחצו בכיוון כזה או אחר. המדריכים אישרו לילדים לעקוב אחרי קבוצה של מבריחי גבול מלואיזיאנה. ויליאם עצמו יצא למשימות כאלה בערך עשר פעמים בילדותו.

ויליאם בהה בתצלומים. התברר שבני לואיזיאנה לא היו מבריחי גבול רגילים. הם היו סוכנים של הַיָּד של לואיזיאנה. מרגלים שעוותו באמצעות קסם והיו חזקים דיים לחסל חולייה של לגיונרים מיומנים.

הם הניחו לילדים לתפוס אותם.

כשהילדים והמדריכים לא חזרו, נשלחה בעקבותיהם חולייה של לגיונרים. הוא היה הגשש של החוליה. הוא זה שמצא אותם מתים באחו.

זה היה טבח אכזרי וקר. הילדים לא מתו מוות מהיר. הם סבלו לפני שמתו.

הדף האחרון המתין בקופסא. ויליאם לקח אותו. כבר מהמשפט הראשון הוא ידע מה יהיה כתוב שם. המילים היו צרובות בזיכרונו.

ולמרות זאת קרא הכול.

לא מהנה לצוד בעלי חיים מטומטמים. בלואיזיאנה הורגים משני־צורה מייד אחרי הלידה — זה הרבה יותר יעיל מבזבוז זמן ומשאבים בניסיון להפוך אותם לאנשים. אני ממליץ שתבדקו את האפשרות, כי בפעם הבאה אצפה לפיצוי הולם על כך שנפטרתי בשבילכם מהמפלצות הקטנות.

בברכה,

ספיידר

זעם רותח וחסר בינה הציף את ויליאם וסילק כל היגיון או איפוק. הוא נשא ראש לשמיים ונהם בקול לפני שהכעס יקרע אותו לגזרים מבפנים.

במשך שנים הוא ניסה לאתר את ספיידר, והקדיש לכך את כל הזמן שהלגיון אפשר לו. הוא מצא אותו פעמיים. בפעם הראשונה הוא שיסף לספיידר את הבטן, וספיידר שבר לו את הרגליים. בפעם השנייה ויליאם ריסק לספיידר את הצלעות, ואילו ספיידר כמעט הטביע אותו. בשתי הפעמים הצליח המרגל של היד לחמוק מבין אצבעותיו.

לאף אחד לא היה אכפת ממשני־הצורה. הם גדלו הרחק מהחברה וחונכו לציית ולהרוג על פי פקודה למען אדריאנגליה. הם היו בשר תותחים, אבל עבורו הם היו ילדים, בדיוק כפי שהוא היה פעם ילד. בדיוק כמו ג'ק.

הוא חייב למצוא את ספיידר. הוא חייב להרוג אותו. רוצחי ילדים צריכים להיענש.

אדם יצא מתוך היער. ויליאם ירד בקפיצה מהמרפסת. בנשימה אחת הוא הצמיד את הפולש אל גזע העץ הקרוב ביותר וחשף את שיניו באיום, כחוט השערה מהגרון של האיש.

האיש לא ניסה להתחמק. "אתה רוצה להרוג אותי או את ספיידר?"

"מי אתה?"

"קוראים לי אֵרווין." האיש החווה בראשו לעבר ידיו המורמות. על האמה היתה טבעת גדולה; רצועת כסף פשוטה שמראה קטנה משובצת בה. המַּראָה — הבזיק הזיהוי בראשו של ויליאם — השירות החשאי של אדריאנגליה. האויב הגדול ביותר של היד.

"נציגי המראה רוצים להחליף איתך מילה, לורד סַנְדין," אמר האיש בשקט. "האם תואיל לכבד אותנו בנוכחותך?"