השורד

מגובה כזה המכוניות נראו כמו קוביות דומינו, והולכי הרגל נראו כמו נקודות מתנועעות. רוח קלה וקרירה נשבה ללא הפסקה וציננה את ריאותיו של נֶייט עם כל שאיפה. כאן, בקרבת האוקיינוס, לא היה זכר לערפיח המחניק של לוס אנג'לס. ממערב, טורים של פקקי תנועה הובילו עד צוקי סנטה מוניקה, שצנחו בחדות אל החול הלבן ואל מרחבי הים האינסופיים. הנוף יכול היה להיות מקסים.

אלא שנייט היה כאן כדי להתאבד.

בין קצה הקורה החיצונית בקומה האחת עשרה לבין קצה הסניקרס שלו נותרו חמישה סנטימטרים. היה קשה לשמור על שיווי משקל, אבל הקושי האמיתי היה לצאת לכאן. הוא נדחק מבעד לחלון חדר השירותים הישן של הפירסט יוניון בנק של דרום קליפורניה, והתנודד דקה שלמה על אדן החלון לפני שהעז להתרומם.

ברחוב שמתחתיו, אנשים התרוצצו, טרודים בענייניהם, ואיש לא נשא עיניים מכווצות אל הבוקר הבוהק כדי להבחין בו. כשנצמד אל הקיר, תחושותיו עלו על גדותיהן — חבטות הלב כנגד צלעותיו, החולצה הספוגה זיעה הנצמדת לכתפיו, המלח הצורב את נחיריו. זה היה דומה מאוד לתחושת חרדה, אבל איכשהו קצת יותר רגוע, כאילו מוחו השלים עם הנסיבות אבל גופו לא קלט את האותות.

משום שלא היה מוכן להסתכן וליפול על מישהו — ועם המזל שלו, סביר שימעך איזו סבתא שממהרת לפדות את קצבת הזקנה שלה — הוא התקרב לקצה הקורה. פינת הבניין הייתה פחות בעייתית משציפה, והוא נאחז בה ועבר אותה ואז הביט למטה אל הסמטה הריקה ואל המטרה, מכולת אשפה ריקה. זו הייתה, לפחות, תוכנית מתחשבת. אם הוא ייפול ישירות אל המכולה, דופנות הפלדה יבלמו את הנתזים וישאירו אותו ארוז היטב ומוכן להובלה אל הקרמטוריום. נמאס לו שאנשים מנקים אחריו.

חלפו פחות מעשר דקות מאז שפתח את מכסה מכולת האשפה, אבל נדמה היה לו שחלפו ימים. העלייה במעלית הצוננת, ההנהון אל המאבטח השחור הכמוש, הרגע הסופי הזה שבו התגבר על המתח מול שורת המשתנות לפני שפתח בכוח את החלון — כל שלב כזה נמתח על פני חיים שלמים.

סניף הבנק הזה היה אחד מכמה סניפים בחוף המערבי שלא היו ממוקמים בקומת הקרקע — נדל"ן יותר זול, יותר מקום, אבטחה משופרת. אבל רק יתרון אחד של הקומה הגבוהה עניין כרגע את נייט. הוא אמד את מיקומו, החליק חצי צעד ימינה ועצר ממש לפני החלון שהיה פתוח מעט על צירו. מן הפתח הגיע זרם של אוויר חמים בניחוח קפה וזמזום עסוק של פקידים ולקוחות. עסקים כרגיל.

הוא חשב על החשבון המתדלדל שלו בסניף. הצעד הבא שלו — תרתי משמע — יבטל את פוליסת ביטוח החיים שלו ששוויה מיליון דולר, שמדי ינואר הפקיד בה בצייתנות המחאה, אבל אפילו זה לא משנה. לא היה איש שרצה ממנו משהו ושום דבר לא חיכה לו מלבד אומללות גדולה.

הוא נשם עמוקות — נשימתו האחרונה? — ועצם את עיניו. הוא פרש את זרועותיו והניח לרוח אוקטובר לעלות בתוך הטישרט הדקיקה שלו ולצנן את הזיעה מעל צלעותיו. הוא חיכה לחיים שיחלפו לו מול העיניים, לכל המהומה הזו, אבל שום דבר לא קרה. שום קלוז־אפ על יום החתונה, עם שפתיה של ג'ייני נפשקות לקראתו, שום תמונה של סִיֶיל בתחפושת דלעת בחג כל הקדושים, עם ידיים מרוחות בשוקולד וירכיים שמנמנות תינוקיות, רק שיניה של הרוח ואלפי דקירות המחטים של הפחד שננעצו בו כמו היה כרית סיכות. המסע הארוך ביותר, על פי הטאואיזם ועל פי כרטיסי הברכה של הולמרק, מתחיל בצעד יחיד.

ממש כמו המסע הקצר ביותר.

הוא הרים כף רגל אחת ושלח אותה אל החלל חסר המשקל.

ואז נשמעו היריות.