השותף

פרק ראשון

כשגבר חלומותיה העביר יד על פניו הנאות להפליא ואמר, "אני חייב להגיד לך משהו, ואני לא רוצה שתתחרפני," קלרה ויטון שקלה לראשונה את האפשרות המבהילה שבחור עלול לזרוק אותה בלי שזכתה לצאת איתו בכלל.

היא הביטה בזעם במבשם האוויר בניחוח אננס שהיה תלוי על המראה הפנימית בג'יפ רנגלר של אוורט בלום וקיללה את אבות אבותיה המרושעים.

אף על פי שסיפרה לחברות של אימה בגריניץ' שהיא "בוחנת הזדמנויות קריירה חדשות", היא חצתה את המדינה כי האמינה במידת מה שיש לה סיכוי לזכות בליבו של אוורט אחרי ארבע־עשרה שנות ערגה.

"השכרתי את החדר שלי לקיץ," אמר אוורט בקול שהיה עדין ותקיף גם יחד, כפי שמישהו אולי היה מודה בפני ילד שסנטה לא קיים.

"אתה... השכרת את החדר שלך?" התשובה של קלרה הגיעה לאט, ההבנה מחלחלת לתוכה עם כל הברה. "את החדר שהצעת לי לפני שבועיים?" אם הוא לא היה נוהג, ואימה לא הייתה מכריחה אותה בגיל ההתבגרות ללמוד בעל פה את כללי הנימוס של אמילי פוסט, ייתכן שהייתה מתנפלת עליו.

היא הפרה את חוזה השכירות של הדירה שלה במנהטן, השאירה מאחור את חבריה ומשפחתה, ויתרה על התמחות כאוצרת בגוגנהיים. והכול... לשווא?

הצלילה הזאת לביש מזל בוודאי יכולה לזכות בשיא המהירות היבשתית, אפילו בהשוואה לסקנדלים האחרים שפקדו את משפחת ויטון לאורך הדורות.

הדקלים שעל פניהם חלפו לאורך הכביש המהיר לעגו לה, כאילו סימלו את הסוף הטוב ההוליוודי שחמק מבין אצבעותיה.

היא אפילו עוד לא פרקה את המזוודות שלה... בייגל שאכלה בשדה התעופה וטרם עוכל עדיין צף אי שם מתחת לסרעפת שלה. איך אוורט כבר נפרד ממנה?

"לא, היי חכי, לא. לא השכרתי את החדר שלך." החיוך העצל שאפיין אותו — אותו חיוך שבו התאהבה ברגע שמשפחתו עברה לגור בשכנות אליהם לפני שנים — חזר למקומו. "השכרתי את החדר הראשי. הלהקה קיבלה הצעה לצאת לסיבוב הופעות בדקה האחרונה. לא משהו מסעיר מדי, אבל אנחנו נופיע באזור סנטה פה כמופע חימום של להקת בלוז עם סאונד מגניב מטורף, וטרנט קנה רכב מסחרי פסיכי כדי להוביל את הציוד..."

דבריו, שנאמרו כלאחר יד, החזירו אותה ישירות לתיכון. אחרי שמעמדו החברתי הרקיע שחקים בכיתה י', כמה פעמים אוורט ביטל תוכניות איתה לטובת חזרות של הלהקה? כמה פעמים מאז הוא הסתכל מעבר לכתפה במקום לתוך עיניה כשניסתה לדבר איתו?

אף אחד לא יאמין שהיא הוציאה שני תארים מתקדמים במוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיים רק כדי לגלות בסוף שהיא כזאת טיפשה.

"מי שכר את החדר?" קלרה קטעה את התיאור המפורט של פגושי הווינטג' של הרכב המסחרי של סיבוב ההופעות.

"מה? אה, החדר. אל תדאגי. הוא בחור סופר נחמד. ג'וש משהו. מצאתי אותו באינטרנט לפני כמה ימים. רגוע מאוד." הוא נופף בידו לכיוונה. "הוא ימצא חן בעינייך."

היא עצמה עיניים כדי שהוא לא יראה אותן מתגלגלות לעבר חלון השמש בגג הג'יפ. לא משנה כמה פעמים היא שאלה את עצמה עד כמה תרחיק לכת כדי לזכות סוף־סוף בחיבה של אוורט בלום, היא אף פעם לא דמיינה מצב כזה.

הוא פנה לרחוב שהתהדר במעבר חצייה בכל צבעי הקשת. "תקשיבי, אני אוריד אותך בבית ואתן לך את המפתחות שלי והכול, אבל אחר כך אני חייב לצאת. ביום שישי אנחנו אמורים להיות בניו מקסיקו." שרידי ההתנצלות האחרונים דעכו יחד עם המילים שלו.

קלרה התבוננה באצבעותיו, האצבעות שדמיינה תכופות מלטפות את שיערה בעדינות, מחדשות את התיפוף העצבני שלהן על ההגה. היא חיפשה זכר לחבר הילדות הטוב שלה מתחת להתנהגותו המרוחקת אבל לא מצאה.

כאב בער מתחת לעצם החזה שלה. אי שם בשושלת ויטון הרגיז בן משפחה כלשהו את הגורל, וכך נגזר על צאצאיו המקוללים לשלם את המחיר. זה היה ההסבר היחיד לכך שבפעם האחת והיחידה שקלרה העזה לקפוץ למים, היא נחתה על הבטן.

היא נשמה עמוק אל ריאותיה. חייבת להיות דרך להציל את המצב.

"כמה זמן תיעדר?" אם היה דבר אחד שהיא למדה ממשפחתה חסרת המזל, זה היה בקרת נזקים.

"קשה להגיד." אוורט עצר את הג'יפ ליד בית חווה בסגנון ספרדי שהיה זקוק נואשות לשכבת צבע חדשה. "לפחות שלושה חודשים. יש לנו סיבוב הופעות עד סוף אוגוסט."

"אתה בטוח שאתה לא יכול לחכות כמה ימים לפני שתעזוב?" היא שנאה את נימת ההפצרה שהסתננה אל שאלתה. "אני לא מכירה אף אחד אחר בלוס אנג'לס."

פנים מהעבר, מטושטשות מבעד לעדשת הזיכרון של נערה מתבגרת, הבזיקו במוחה לפני שהיא הדפה אותן. "אין לי עדיין עבודה כאן. אפילו מכונית אין לי." היא ניסתה לצחוק, להקליל את האווירה, אבל הקול יצא רטנוני.

אוורט כיווץ את מצחו. "אני מצטער, סי. אני יודע שהבטחתי לעזור לך להתמקם, אבל זו הזדמנות ענקית בשביל הלהקה. את מבינה, נכון?" הוא לחץ את ידה. "תראי, זה לא חייב לשנות את התוכנית שהייתה לנו. כל מה שאמרתי לך בטלפון עדיין נכון. המעבר הזה, קליפורניה, ההתרחקות מההשפעה של אימא שלך... כל זה יהיה טוב בשבילך."

הוא הושיט את ידו לכִּיף בתנועה ישנה ומוכרת. כאילו הם חזרו לביתה וחרשו לפסיכומטרי בחדרה. היא נענתה בלית ברירה לבקשה האילמת.

"לוס אנג'לס היא חופשת קיץ מהחיים האמיתיים. תירגעי ותבלי. אחזור לפני שתרגישי."

לבלות? היא רצתה לצרוח. בילויים היו מותרות שמיועדים לאנשים שיש להם פחות מה להפסיד, אבל כמו דורות קודמים של נשות ויטון, קלרה הסתפקה בזעם פנימי כבוש במקום בעימות.

אם חברה הייתה מספרת לה לפני שבוע שהיא מתכננת לעבור לצד השני של המדינה ולוותר על חיים טובים משל רוב האנשים בשביל צ'אנס עם בחור — גם אם הבחור נאה במיוחד — קלרה הייתה משקיעה מאמצים משמעותיים כדי לנסות להניא אותה מהרעיון. זה מטורף, אולי הייתה אומרת. תמיד קל יותר כשמדובר במישהו אחר. אף אחד בגריניץ' לא נאלץ לשאת בהשלכות של דחפים פזיזים כמו הוויטונים. לרוע המזל, כמו שוויסקי מתחזק ככל שהוא מתיישן בחבית, כך גם אהבה לא ממומשת מתחזקת עם הזמן.

אוורט הוציא את התיקים שלה מחלקו האחורי של הרנגלר וחיבק אותה — חיבוק חזק ומהיר מכדי שיספק נחמה רבה. "אני אתקשר אלייך מהדרך בעוד כמה ימים כדי לוודא שהתמקמת." הוא התעסק במחזיק המפתחות שלו.

קלרה בהתה בידה בניתוק כשהוא דחף לתוכה את פיסת המתכת הקטנה. הדחף הקדמוני הטיפשי לברוח זמזם מתחת לעורה.

היו לה שתי אפשרויות. היא יכלה להזמין מונית, לקנות כרטיס לטיסה הבאה חזרה ל־JFK ולנסות לבנות מחדש את חייה הקודמים, חלק אחר חלק.

או שהיא יכלה להישאר.

להישאר בעיר הזאת שהיא לא הכירה, לגור עם גבר שמעולם לא פגשה, בלי עבודה או חברים, בלי ההשפעה שהייתה לשם המשפחה שלה בחוף המזרחי.

טורי הרכילות בגריניץ' היו מזילים ריר לנוכח החרפה שלה. היא כבר יכלה לראות בעיני רוחה את הכותרת. חסודה? כבר לא — קלרה ויטון עברה לגור עם גבר זר.

לא הפעם. היא זקפה את כתפיה, החליקה את חולצתה והעבירה את לשונה על שיניה כדי לסלק כתמי שפתון. יש רק הזדמנות אחת ליצור רושם ראשוני.

הפעימות הכבדות מהסטריאו ברכב של אוורט הלמו באוזניה כשהוא יצא מהחניה, אך קלרה לא הסתובבה כדי לראות את המכונית שלו מתרחקת.

צבע התקלף מהדלת הדהויה כשהיא לחצה את כף ידה כנגדה. לעזאזל. טורי הרכילות יחגגו על הסיפור הזה.

קלרה חישלה את עצמה ונכנסה לביתה החדש כפי שחיילים נכנסים לשטח אויב: בפסיעות קלות, עיניה ממפות את השטח, מרפקיה צמודים לגופה.

שטיח קטיפתי עמעם את קול סנדלי העקב שלה כשהיא סקרה את הסלון. בלי משקפיים ורודים המושפעים מעשר שנות תאווה מודחקת, מצב החלל היה בהחלט בכי רע.

היא העבירה קצה אצבע על שכבת אבק שכיסתה כוננית ספרים בפינה. ריח של ריקבון נישא מקופסאות האוכל הקנוי הפזורות על שולחן הקפה. קלרה ניסתה לנשום דרך הפה.

משהו התפצח תחת כף רגלה. היא הרימה את עקבה וזיהתה שרידים של חטיף צ'יפס.

למרות הצחנה והבלגן, הבית הקטן שידר נעימות בסגנון רטרו, שהייתה מנוגדת לחלוטין לבית הקולוניאלי רחב הידיים של משפחתה בקונטיקט ולדירה הדחוסה שהיא שכרה בקרבת הקמפוס, במורנינגסייד הייטס, בבניין ללא מעלית.

הטפט הדהוי הקרין קסם קיטשי, נלחם על החיבה שלה, אבל היא לא הצליחה להתנער מהמשקל המוחץ של אכזבתה. קלרה ניגבה את מושב הספה לפני שהתיישבה.

"אז ככה זה להידפק באמת."

"אני שומע את זה הרבה," אמר קול נמוך מאחוריה.

קלרה זינקה על רגליה כה מהר עד שמעדה. "אוי... אממ... שלום." היא מיהרה לעמוד מאחורי המזוודה המסיבית שלה המצוידת בגלגלים וכך הציבה מגן של עשרים ושניים קילוגרם בינה ובין האיש שעמד בפתח שבין המטבח לסלון.

הוא נשען על מסגרת הדלת. "אני מקווה שאת לא שודדת אותי?"

כשקלרה כיווצה את מצחה בבלבול, הוא הצביע על הלבוש שלה.

היא הנמיכה את סנטרה וסקרה את חולצת הגולף השחורה נטולת השרוולים ואת ג'ינס הסקיני התואם שהיא בחרה ללבוש בבוקר. כשהייתה בשנות העשרים שלה, היא החליפה את דוגמת הפֶּפיטה והמעוינים של צעירותה בארון מלא בפריטי לבוש בסיסיים חדגוניים מחויטים לעילא. לרוע המזל, נראה שבגדים שחורים, שבניו יורק נחשבו למרזים ושיקיים, היו הלבוש המועדף על פורצים בלוס אנג'לס.

"אה... לא." קלרה משכה בצווארון שלה ושמחה בדיעבד שלמרות ההשפלה שבמצב, היא תיקנה את האיפור שלה בשירותים הזעירים של המטוס בזמן שאחד הנוסעים הלם על הדלת. "אני קלרה ויטון," אמרה כשהשתיקה התארכה.

"ג'וש." הוא צמצם את המרחק ביניהם והושיט יד ללחיצה. "נעים מאוד."

כשידיהם נפגשו, היא בחנה את ציפורניו כאינדיקציה להרגלי ההיגיינה האישית שלו. נקיות ומטופחות. תודה לאל.

אחרי חמש שניות זקף ג'וש גבה וקלרה הרפתה מידו בחיוך ביישני.

למרות גובהו המרשים והעובדה שכתפיו מילאו את רוב מסגרת הדלת, הוא לא הלחיץ אותה. בגדיו הקמוטים והרעמה הסבוכה של תלתלים בלונדיניים ארוכים מדי רמזו שהוא זה עתה התגלגל מהמיטה. גבות כהות מרשימות היו אמורות לשוות לו מראה זועף, אבל שאר תווי פניו עמדו בפרץ מול הקדרות.

הוא היה חמוד אבל לא בדיוק נאה. לא כמו אוורט, שגם אחרי כל השנים האלו היא עדיין גמגמה בנוכחותו. קלרה שמחה על החסד הקטן הזה מצד היקום. היא תמיד התקשתה לדבר עם גברים נאים.

"נעים מאוד," חזרה אחריו והוסיפה כלאחר מחשבה, "בבקשה אל תרצח אותי או תאנוס אותי."

"סגור." הוא הרים את ידיו בתנועה של חוסר ישע. "אז... אני מניח שאנחנו גרים יחד?"

"לבינתיים." לפחות עד שהיא תהגה תוכנית חלופית.

ג'וש הציץ לעבר חדר הרחצה דרך הדלת הפתוחה. "איפה אוורט? הוא לא נשאר כדי לעזור לך להתמקם?"

הכתפיים של קלרה זחלו לעבר אוזניה. "הלהקה הייתה חייבת לצאת מייד לדרך."

"די מטורף, הא? שהם הוזמנו לסיבוב הופעות בדקה התשעים?"

"כן." היא התאמצה להרחיק את המרירות מקולה. "מדהים."

"אבל לי זה טוב. הייתי המום מהמחיר הנמוך שאוורט ביקש בשביל מקום כזה נחמד."

קלרה החליטה לא לציין שאוורט ירש את הבית מסבו, בלי שום חובות, וקרוב לוודאי הסכום שגבה נועד רק לכסות את המיסים. היא עיסתה את רקותיה בניסיון להדוף כאב ראש מפלצתי. היא לא ידעה אם הוא נבע מלחץ, מג'ט־לג או מחלומות גוססים.

ככל ששהותה בבית הזה התארכה, כך הסיוט נעשה אמיתי יותר. היא חזרה להתיישב על הספה כשראייתה היטשטשה.

"היי, את בסדר?" השותף החדש שלה ניגש לכרוע מולה, כפי שמבוגרים עושים כשהם רוצים לדבר עם ילדים קטנים. קלרה הסיטה את מבטה מירכיו שמתחו את תפרי הג'ינס שלו.

תפזורת נמשים כיסתה את גשר אפו. היא התמקדה בנמש שבמרכז האף ודיברה אליו. "אני בסדר. רק מהרהרת בהשלכות של קללה משפחתית רב־דורית. תעמיד פנים שאני לא כאן."

אפשר היה לצפות שעשרות שנים של כסף ישן וחינוך טוב תחת השגחה קפדנית יסלקו את הנטייה הידועה לשמצה של הוויטונים להתנהגות הרסנית, אבל אם המאסר הטרי של אחיה, אוליבר, העיד על משהו, ככל שהשושלת שלהם הסתעפה, כך החמירו ההשלכות של הטעויות ההתנהגותיות שלהם.

בהשוואה לאחרים, יש לה מזל שהיא מצאה את עצמה רק עם בית ישן ולב שבור.

ג'וש כיווץ את מצחו. "אממ, אם את אומרת. אה, היי, חכי כאן רגע."

כאילו שהיה לה לאן ללכת.

"אני חושב שיש לי משהו שיכול לעזור." הוא פסע אל המטבח וכעבור רגע חזר ודחף לידיה פחית בירה קרה. "מצטער שאין לי משהו חזק יותר."

קלרה לא הייתה חובבת בירה. אך בשלב הנוכחי זה לא יכול היה להזיק. היא הסירה את הלשונית ולקחה שלוק גדול. "איכס." למה גברים התעקשו להעמיד פנים שבירה זה טעים? היא שמטה את ראשה בין ברכיה ויישמה שיטה של נשימות עמוקות שקלטה פעם כשהתלוותה אל בת דודתה לשיעור למאז.

"היי... אה... את לא עומדת להקיא, נכון?"

קבס עלה בגרונה מההצעה. הבחור הזה הביא אותה תועלת כמו כל גבר אחר שהכירה. "אולי אתה יכול להגיד משהו מרגיע?"

אחרי כמה רגעים הוא נשף. "התאים בגוף שלך נהרסים ומתחלפים כל שבע שנים."

קלרה הזדקפה לאט במושבה. "נו טוב" — היא חשקה שפתיים — "לפחות ניסית. תודה," אמרה בביטול.

"קראתי את זה במגזין במרפאת שיניים." הוא חייך אליה רפות. "חשבתי שזה די נחמד. לדעתי זה אומר שלא משנה כמה אנחנו מפשלים, בסוף אנחנו יכולים לפתוח דף חדש."

"אז אתה אומר לי שבעוד שבע שנים אני אשכח את העובדה שעקרתי את כל החיים שלי ועברתי לצד השני של המדינה כי בחור שאפילו לא חבר שלי עודד אותי, ואני מצטטת, 'ללכת בעקבות האושר'?"

"טוב. מבחינה מדעית, כן."

היו לו עיניים נחמדות. גדולות וחומות, אבל לא חסרות חיוּת. הן נראו חמימות, כאילו הן התבשלו ארוכות על להבה גלויה. חמוד אבל לא נאה, הזכירה לעצמה.

"נו, טוב. למען האמת, ציפיתי לפרטים בנאליים על העבודה שלך, אבל זה לא רע בתור הדבר הראשון שעולה לך בראש." היא ניגבה את פיה בידה והושיטה לו בחזרה את הבירה.

"משום מה, אני לא חושב שירגיע אותך לשמוע על העבודה שלי." הוא לגם לגימה ארוכה מהפחית הזנוחה שלה.

כנראה זה ענה על השאלה אם ג'וש הוא שותף כזה שיאכל את השאריות שלה. "אתה לא קברן, נכון?"

הוא נענע בראשו. "אני עובד בתעשיית הבידור."

כמובן. קלרה מייד איבדה עניין. רק זה חסר לה, שאיזה קולנוען־בשאיפה יבקש ממנה לקרוא את התסריט שלו.

ג'וש סקר אותה במבט בוטה. "את לא מה שציפיתי."

זה הדדי, חבר.

היא ציפתה לגור עם אוורט. היא דמיינה את שניהם מבשלים יחד ארוחות ערב, כתפיהם מתחככות בזמן העבודה זה לצד זו. היא דמיינה אותם צופים בסרטי פעולה עמוק אל תוך הלילה כמו בגיל שלוש־עשרה, רק שהפעם במקום ספות נפרדות, הם יתכרבלו יחד תחת שמיכה משותפת עם כוסות יין.

הבית הזה היה אמור לשמש תפאורה לסיפור האהבה שלהם. אוורט היה אמור לכתוב שיר במושב החלון ההוא בהשראת הנשיקה הראשונה שלהם.

תחת זאת, היא צריכה לחלוק שירותים עם זר.

קלרה נעמדה וניערה מעליה את משאלותיה הלא ממומשות. "למה אתה מתכוון?"

"אני מופתע שבחורה כמוך —" הוא החווה על מזוודת הלואי ויטון שלה — "יורדת לעם עם שותף במקום כזה."

קלרה אספה את שיערה הכהה מעבר לכתף אחת והחליקה אותו. "קיבלתי את המזוודה במתנה מסבתא שלי." היא השפילה עיניים אל השטיח. "לקחתי את החדר כי אני בין עבודות כרגע." השקר היה חמוץ על לשונה והיא מיהרה לסטות בחזרה אל שטח האמת. "אני מכירה את אוורט מילדות. כשסיימתי את הלימודים לפני כמה שבועות, הוא הציע לי את החדר הפנוי שלו."

"אה. בוגרת אוניברסיטה, הא? מה למדת?"

"לאחרונה השלמתי את הדוקטורט שלי בהיסטוריה של האומנות," אמרה בכל התעוזה שהצליחה לגייס. בתור ילדה, היא חלמה להיות אומנית בעצמה, אך בסופו של דבר הבינה שאומנות מצריכה ממנה לחשוף חלקים בעצמה שהיא העדיפה להשאיר חבויים — התקוות והפחדים שלה, התשוקות והערגות שלה. ניתוח יצירות ואוצרות אפשרו לה לשמור על ריחוק קל מהאומנות, והלימודים האריכו את מסלול היציאה אל הבגרות.

ג'וש גיחך. "זה מין תואר מיוחד שמחלקים רק לאנשים עשירים?"

קלרה חשקה שיניים כה חזק עד ששמעה קול נפץ. "בוא נצמצם בקשקשת הבין־אישית, בסדר?"

היא הרימה את התיק שלה, פשפשה בתוכו אחר רשימת המעבר שלה ומצאה אותה קבורה תחת כרית הטיסה שלה וערכת העזרה הראשונה. קלרה הרכיבה את המסמך בן ששת העמודים וכללה בו את כל השאלות וההנחיות שעליה לחפש כדי לדעת אם בית חדש עומד בסטנדרטים בלוס אנג'לס. האחיזה במסמך הקלה קצת על נשימתה.

היא הרימה את מבטה וגילתה שג'וש לא עזב. "בבקשה, אל תיקח ללב, אבל למען האמת, רק עכשיו אוורט אמר לי שהוא חייב לצאת מהעיר, ואל תיפגע, אני בטוחה שאתה כנראה נחמד, אבל זה" — היא החוותה על המרחב ביניהם — "יוצא קצת מגבולות אזור הנוחות שלי."

"הֵיי, גם משלי." הוא הניח יד על ליבו. "את יודעת, צפיתי בהרבה סרטי טלוויזיה. את נראית בדיוק כמו אשת החברה הקטנטונת והלחוצה שמתחרפנת וצובעת את הקירות בדם תרנגולים. איך אני יכול לדעת שאני בטוח מפנייך?"

קלרה הבליטה את אגנה ולטשה עיניים בגבר שמולה, שהתנשא לגובה של יותר ממטר ושמונים. החולצה המרופטת שלו, שהתהדרה בתמונת וינטג' של דבי הארי, בקושי הסוותה את חזהו השרירי ואת כתפיו הרחבות. "אתה באמת חושש ממני?"

עיניו צנחו אל רשימת המעבר שבידה. "אוי אלוהים. זה מנוילן?" הוא נראה ממש משועשע.

"אימא שלי קנתה לי מכשיר בחג המולד הקודם," אמרה לו בהתגוננות כשהוא לקח ממנה את המסמך לבחינה נוספת. "זה מונע כתמים."

הוא הטה את ראשו לאחור וצחק. רעם קולני ללא כל רמז ללעג. "לוודא שיש לחץ מים שווה בכל הברזים," קרא מהדף. "זה גדול. כתבת את זה בעצמך?"

"קליפורניה ידועה בנטייה שלה לשריפות יער. חשוב לתעד את התנאים לפני המעבר כהכנה לקראת תביעת ביטוח אפשרית. נזקי העשן לבדם —"

הוא הוסיף לצחוק בעליצות שהייתה בעיניה מוגזמת במקצת.

קלרה חטפה ממנו את הדף. "אולי כדאי שנקבע כמה כללים?"

עיניו של ג'וש נצצו. "כמו בלי מסיבות בימי לימודים?"

"אתה צודק. כללים נשמע קצת אגרסיבי. חשבתי על משהו כמו קווים מנחים למגורים משותפים הרמוניים. עדיף שנפיק מהמצב הגרוע את המֵרב."

ג'וש התיישר. "כמובן. אבל אני חושש שאת תצטרכי לקבוע את הכלל הראשון. אני לא מנוסה."

"טוב, למשל, אוורט ציין לפני כמה זמן שהמנעול של דלת השירותים מקולקל. עד שנתקן אותו, אני מציעה שנאמץ אסטרטגיה של שלוש דפיקות."

"למה שלוש?"

"דפיקה אחת או שתיים יהיה קל לפספס..." היא דיברה אל שולחן הקפה החבוט. "אם תהיה במקלחת, למשל."

"טוב, זה משהו שבהחלט לא נרצה."

היא הרימה את מבטה וגילתה שכל גופו השתנה עם התעקלות שפתיו. שיערותיה סמרו על אף אחר הצוהריים הנעים של חודש יוני. ג'וש ניחן במגנטיות כלשהי שהיא לא הבחינה בה קודם. אפילו כשניגשה לעמוד מאחורי הספה והציבה מחסום פיזי ביניהם, גופה זמזם תתקרבי, תתקרבי, תתקרבי.

"הֵיי, תקשיבי. את לא צריכה לשמור על תומתך מפניי, בסדר?" ג'וש שמט את הקסם שלו כמו מישהו שנפטר מז'קט. הוא כנראה שם לב שהאנרגיה ביניהם הפכה משובבה למשהו בשרני יותר.

"אני תפוס, כך שאין לך מה לדאוג. אני אישאר כאן רק עד שאצליח לשכנע את האקסית שלי להרשות לי לחזור הביתה. היא אגוז קשה לפיצוח, אבל אני בטוח שאצליח להתיש אותה תוך שבוע־שבועיים, ואז אצא לך מהווריד לתמיד." הוא בישר לה את החדשות בטון העדין המתורגל של מישהו שרגיל לעורר תקוות באנשים ונזהר לאכזב אותם בעדינות.

"אה," אמרה קלרה, ואז ירדה לסוף דעתו. "לא." היא שילבה את ידיה באיקס. הוא לא הבין אותה. מתברר. היא רצתה את אוורט. אהבה אותו מאז ומתמיד. היא בכלל לא הכירה את הבחור הזה עם הג'ינס הקרוע והשיער הפרוע משינה. "ברור שלא. לא חשבתי שתרצה ל..." היא החוותה בידה על גופה והוציאה את לשונה בסלידה.

עיניו עקבו אחר המסלול שהיא התוותה. "רגע. לא התכוונתי להגיד שלא הייתי רוצה, בנסיבות אחרות. את מאוד..." הוא החזיק את ידיו לפני החזה שלו כאילו הוא בודק את המשקל של זוג מלונים בשלים מאוד.

קלרה פערה עיניים.

"אוי אלוהים. אני לא מאמין שעשיתי את זה. אני מצטער. התכוונתי רק שאת... אממ... איך להגיד את זה בצורה מכובדת..." הוא הרים שוב את ידיו.

דם הציף את פניה. "הבנתי."

"כן. מצטער. שוב." הוא ניער את כל גופו כמו כלב רטוב. "חוץ מזה, הייתי בטוח שאת ואוורט זוג. מהדיבור שלו עלייך בהחלט נשמע שיש לכם היסטוריה."

כשאהובה הוזכר, החבּורות הדהויות שעל ליבה פרחו מחדש ופעמו. היא לא ידעה עד כמה לשתף בלי להיראות פתטית. לה ולאוורט בהחלט הייתה היסטוריה, גם אם החלק הרומנטי היה חד־צדדי.

משהו במנח הגבות הרציני של ג'וש עורר בקלרה את הרושם שהוא מסוגל להתמודד עם תיאור עמוק יותר מהגרסה המיופייפת של עברה עם אוורט — עמוק יותר מסיפורי המעשיות שסיפרה לחבריה ולמשפחתה במזרח, כדי שהם לא ישפטו אותה או ידאגו מהחלטתה החפוזה לקום ולעזוב.

משום מה, היא מצאה את עצמה שופכת את ליבה בפני הזר המרושל הזה. "אוורט ואני גדלנו יחד. על אף שחיינו בחופים שונים כמעט עשר שנים, שמרנו על קשר באמצעות שיחות טלפון וביקורים. אני לא יודעת אם אתה מכיר אותו בכלל, אבל הוא מתוק וחכם ומצחיק —"

"והוא עודד אותך לעזוב הכול ולעבור לכאן, רק כדי לזנוח אותך בהזדמנות הראשונה שהייתה לו?" ג'וש זקף גבה.

קלרה פסעה לאחור. האמת כואבת. "זה לא בדיוק מה שקרה. אני יודעת איך זה נראה." היא הנמיכה את קולה כי הייתה נבוכה מעוצמת קולה המתגברת. "אבל כשאוורט התקשר לפני כמה שבועות ותיאר את החיים בלוס אנג'לס, את כל השקיעות ואוויר האוקיינוס ואנשים שלא צריכים להשתמש במגיני פה בגלל חריקת שיניים מלחץ..."

גומה הופיעה בלחיו השמאלית של ג'וש.

"אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל זה נראה לי כמו סימן או משהו. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי. לאהבה, להרפתקה, לחיים מאושרים, לכל מה שהולמרק מוכרים."

"נראה אם הבנתי אותך נכון. את, אישה שהכינה רשימת מעבר מנוילנת, החלטת החלטה גורלית על סמך סימן מעורפל מהיקום?"

קלרה משכה בכתפיה. "אף פעם לא עשית משהו טיפשי כדי להרשים מישהו שמוצא חן בעיניך?"

ג'וש צנח על הספה, השעין את כפות רגליו על שולחן הקפה ושיכל אותן בקרסוליים. "לא. אף פעם לא."

"אני חושבת שאתה מתכוון להגיד 'עדיין לא'." קלרה אחזה בידיות של המזוודות הנגררות שלה. "אז איזה חדר שלי?"