השחיין

כל פעם שאני מחבק אותך היא הפעם האחרונה שאני מחבק אותך. ידעתי זאת עוד מהפעם הראשונה. וכשחזרת, והחזקתי את ילדתנו בזרועותיי נטולות השינה, יכולתי לחשוב רק: זאת הפעם האחרונה.

את מביטה בי בעיניים זכות כהבטחה לגשם, ואני יודע שאת יודעת, ושידעת מאז שידעתי אני. הבגידה שלי. היא כה קרובה הלילה, ששנינו יכולים לחוש בנשימתה המבאישה, בפעימות הבלתי סדירות של ליבה.

התינוקת מייבבת בעריסה. את קמה, אבל אני מגיע לפנייך ומרים אותה. מצמיד אותה אל חזי, חש בנשימותיה, חש בליבה ההולם במהירות תחת שמיכת התכלת הדקה שסרגה אמך. הלב הזה הוא ליבי שלי, ואין בנמצא הסבר משכנע לנטישת ליבך שלך. רק תחפושות לַעֲטות. רק דרגות שונות של שקרים לספר. ובשניהם, מי כמוני שולט להפליא.

העיר יותר מחמה. אחרי חודשיים של יובש בלתי פוסק היא לוהטת כמו לָבה. כשהערב יורד לבסוף היא חדלה להיות אפורה או בצבע בז', והופכת שקופה, רוטטת כמו ג'לי. אף אחד לא חושב כאן בצלילות. הכול מדיף ריח של זבל. זבל, עשן מפלטים, שום וכמון. אבל אני מריח רק את הבת שלי. אני עוצם עיניים ושואף שאיפה עמוקה, אפי צמוד לקצה פדחתה הקירחת כמעט לחלוטין. והתינוקת עדיין חמה. הרבה יותר מדי חמה. החום מסרב לרדת.

את אומרת לי שזה היום השלישי. אני שומע אותך מפשפשת במגירות בחיפוש אחר אספירין או כל מה שתצליחי למצוא. החום הזה. הוא מוציא אותנו מדעתנו. שנינו יודעים שאין לי דברים כאלה כאן, בדירה שלי, בחזיון התעתועים שלי. למה אנחנו כאן בכלל?

"תן לי את המפתחות של המכונית," את אומרת.

את מנופפת בידך כמו רוכלת בשוק המבקשת כסף. וכשאני מהסס:

"תן לי את המפתחות המחורבנים שלך."

קולך גבוה מתמיד, נואש מעט מהרגיל.

"לא, חכי... לא עדיף שאני..." אני מתחיל לומר.

התינוקת דוממת לחלוטין על כתפי. נשימתה כה רפה שבקושי ניתן להבחין בה.

"ואיך לעזאזל אתה מתכנן להיכנס לשגרירות? אה? אתה הרי מבין שאנחנו צריכים משהו שיוריד את החום?"

באי רצון אני שולף את המפתחות מכיסי. כשאני משעין את התינוקת על חזי הם נשמטים מידי ונוחתים בצלצול עמום על רצפת השיש של המסדרון. החום מעמעם אפילו קולות, אני חושב. משהה אותם, מאט אותם. שנינו מתכופפים להרים את המפתחות. לרגע נפגשות אצבעותינו, עינינו. ומייד את חוטפת את המפתחות, מזדקפת, ונבלעת בחדר המדרגות המהדהד, מותירה מאחורייך רק קול עמום של דלת נטרקת.

אני עומד עם התינוקת בפיסת הצל הצרה שבמרפסת הפונה לרחוב. זכר רוח קלה חולף על פניי. החום מקשה על הנשימה. באוויר: אדי מפלט, כמון. מה קרה ליסמין? פעם נדף בעיר ריח יסמין.

מגע התליון שנתת לי, לפני שהכול הפך לחום, קדחת ומנוסה, צורב את חזי. הוא היה שייך בעבר לסבתך, לאמך. אני שוקל להשאיר אותו כאן. אני שוקל להשאיר אותו על השידה במסדרון, זו המשובצת באם הפנינה וסיסם שחור שקנינו יחד בבזאר כשהקשר הזה היה בן פחות משבוע. אני לא מרגיש שיש לי זכות לקחת אותו איתי. הוא כבר לא שלי, אם בכלל היה אי־פעם.

אני יודע על הישרדות כל מה שאפשר לדעת. אני מכיר בעיר הזאת כל רחוב, כל בית־קפה. אני מכיר כל בעל חנות עתיקות משופם עם קשרי מסחר מפוקפקים, כל סוחר שטיחים רכלן, את הנער שמוכר תה מסמובר ענקי הרתום לגבו. לגמתי ויסקי מיובא עם הנשיא בחדרים אפופי עשן, בחברת מנהיגי הארגונים שמהם הוא מתנער בפומבי. הנשיא יודע את שמי. את אחד משמותיי. אני טיפלתי בכסף. וידאתי שיגיע לידיים שמקדמות את האינטרסים שעליהם נשלחתי הנה להגן. אם תפגשו אותי, אדבר את שפתכם טוב יותר מכם.

ובה בעת: העבירו אותי למקום אחר. שימו אותי בג'ונגל, על המדרגות בלובי של מלון סבוי. תנו לי רגע. אני אהפוך ללטאה, לעלה עשב מצהיב, לבנקאי צעיר בחליפת פסים אלגנטית ששערו מעט ארוך ופרוע אבל מוצאו מיוחס. אני מכיר את החברים שלכם מהאוניברסיטה, במעורפל, דרך אחרים. הם אף פעם לא זוכרים אותי.

אתם לא יודעים, אבל אני עולה עליכם עשרות מונים. אני משתנה מהר יותר. מתאים טוב יותר. קווי המתאר שלי מעורפלים יותר וליבתי קשיחה יותר. אני שומר על קשרים רופפים. אם הם מתהדקים אני חותך. ועכשיו? איבדתי ריכוז ונתתי להם לגדול בלי שליטה, להתייצב, להתמצק. קשרי דם.

המשחק נמשך לעד, אבל הסיבוב הזה נגמר. אני מצמיד את התינוקת לחזי ומדשדש על הבטון בקוצר רוח. כשחזיונות מוות עוברים בי אני עוצם עיניים חזק ומנענע בראשי. לוחש לעצמי, "לא, לא, לא..."

הפנים הנפוחות בביוב הפתוח, סמוך לכביש המוביל אל שדה התעופה. העיניים הלטושות. הזבובים בחום. הזבובים.

"לא, לא, לא..."

למה לא הנחתי לו לנפשו? כבר ידעתי הכול. למה שיכנעתי את פיראס לקיים פגישה נוספת כשהעקבות כבר בערו ויקדו בלהט? אבל זה לא היה מספיק עקבי, היה קשה להאמין. הייתי חייב לשמוע שוב. להביט בעיניו המודאגות של פיראס עוד פעם אחת ולראות אם משהו מסתתר שם. לראות אם צל יחלוף על פניו כשיחזור באי רצון על הפרטים עוד פעם אחרונה. לראות אם הטיקים העצבניים שלו התגברו או נעלמו כליל. כל הסימנים האלה. כל הניואנסים הדקים. כל הדברים האלה שיוצרים את הגבול הכמעט בלתי נתפס בין אמת לשקר, חיים ומוות. אני עוצם עיניים ומנענע בראשי, שטוף חרדה ואשמה. הייתי צריך להיות חכם יותר.

וכעת לא נותר עוד זמן לבזבז. אחד מאנשי הקשר שלי שכר רכב שחונה מעבר לפינה. תרמיל עם בגדים, כסף ודרכון חדש ממתין לי בתא המטען. דרך המילוט שלי כבר הופעלה, קועקעה על עפעפיי מבפנים. זה הפתרון היחיד שנותר. להפוך לערפל ואז להתפוגג לאוויר בלבד. חלק מהכמון, השום, הזבל ואדי המפלט. ואולי, ביום טוב, יסמין.

אני מרים את התינוקת מולי. רואה בהקלה שירשה את העיניים שלך. כך יהיה קל יותר. איזה מין גבר עוזב את פרי חלציו? אפילו אם זה כדי להגן עליו. בגידה אחרי בגידה. שקר אחרי שקר. עד מתי תוכל היחסיות להושיע את נשמתו של אדם?

הקולות מהרחוב. איטיים יותר, עצלים יותר בחום. שרידי קולות שבקושי מגיעים אלי לקומה השלישית. מכוניות זוחלות הלאה - מיובשות, מעונות - על האספלט היוקד.

ואז מכונית משתנקת, מנועהּ מסרב להתניע. מפתח מסתובב, אבל מנגנון ההצתה לא מגיב. פעם אחת:

אאאאאאאאאנננננננננאנאנאנאנאנא.

אני יוצא אל השמש, מתקרב למעקה המרפסת, מסוכך על התינוקת, מרגיש כמי שטובל באמבטיה חמה מדי. זיעה זולגת על לחיי, בבתי השחי שלי; גבי וחזי כבר ספוגים כליל. אני רוכן מעל למעקה, מאתר את הרנו הירוקה, הישנה והחלודה. מעבר לכביש. מחשבות מתרוצצות בראשי. כמה שמחתי כשמצאתי את מקום החניה המסוים הזה. איך חשבתי שהרכב עתיד לחנות שם במשך שבועות, חודשים. חשבתי שיום אחד אולי תמצאי סוף־סוף את המפתחות ותזיזי אותו. אבל למה שיהיה לך אכפת מהמכונית?

השתקפות השמש משתברת על חלון הנהג, אך כשאני מצמצם עיניים אני רואה אותך. את שערך הבלונדיני היפהפה, מעוך ושמנוני מלילות בלא שינה וממחסור במים. את רכונה קדימה ופנייך מעוותות מרוגז, מכאבי ראש, מכל הדאגה שלך, המוח שלך משתולל. אני חושב שאת הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי, וזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותך.

את מסובבת את המפתח פעם נוספת כדי להתניע:

אאאאאאאאאנננננננננאנאנאנאנאנא.

זה הסימן. אחד הסימנים. אחד מאלפי סימנים שלמדתי לזהות כדי לשרוד. ואני יודע שמאוחר מדי. ההבנה גואה בי. פחד מהמוות, חוסר ישע, אשמה, אשמה, אשמה. והכול בפרק הזמן הדרוש לעצב כדי להגיב לכאב.

כשהפיצוץ קורע את עור התוף שלי לגזרים אני כבר שכוב על רצפת המרפסת. הפיצוץ לא מעומעם, לא מהוסה על ידי החום. הוא נורא ורב הוד. קרב שלם דחוס לרגע אחד. אני מרגיש אלפי חלקיקים זעירים, קלילים וחדים ביותר, נוחתים עלי כמו אפר. זכוכית ומה שאולי הוא רסיסי חזית הבטון וחלקי מתכת.

אחר כך הכול דומם. אני שוכב תחת שמיכה של זכוכית, שמיכה של בטון זול, פלדה חלודה. אני חושב: אני בטח מדמם. אני חושב: אם אני חושב אני בטח חי. אני חושב: הזרועות שלי בטח נמצאות כאן איפשהו, אני מרגיש אותן מתחת לבטון. אני חושב: מה אני מחזיק, על מה אני שוכב? אני מצליח להתגלגל הצידה, מועך תחתיי בטון וזכוכית ופסולת, מתחיל להתיישב בזהירות, שעון על מרפק שנראה כמגיב למערכת העצבים שלי.

התינוקת שוכבת תחתַי, ידיי מכסות בקפידה את אוזניה. היא ממצמצת אלי, נושמת נשימות קלושות ואחוזות קדחת. אפילו רסיס זכוכית אחד לא הגיע אליה.