השטן לובש קולובסקי

זכאר יכול היה לצעוד, אך הוא בחר שלא לעשות זאת.

אחרי הכול, משרדי 'בית קולובסקי' היו במרחק הליכה קצר מהמלון היוקרתי שעמד להיות ביתו של זכאר בלנסקי בשבועות הקרובים.

לחלופין, כדי להתחמק מאנשי התקשורת הוא יכול היה לקחת מסוק לצורך הדילוג הקצר לרוחב קו הרקיע של מלבורן.

אלא שהוא חלם זמן רב על הרגע הזה.

הרגע הזה בעתיד הוא זה שקיים את זכאר בנעוריו הנוראיים – וכעת, סוף סוף, העתיד הוא היום.

על פי הוראתו של זכאר נסע נהגו בדרך הארוכה מהמלון, כשהחלונות הכהים של הלימוזינה המבריקה מסובבים ראשים בעוד המכונית עושה את דרכה ברחובות המהודרים המלאים בגלריות ובבוטיקים. כפי שנאמר לו, האט הנהג ליד בוטיק 'בית קולובסקי' המקורי. הבניין התכול עם הסמל המסחרי הזהוב שלו היה מפורסם, ומרכולתו היתה מבוקשת ברחבי העולם. התצוגה בחלון, כמו תמיד, היתה אלגנטית ופשוטה – שפע של משי כבד, ושמלה אחת עם אבן לשם גדולה שנצנצה באור הבוקר. מבחינה אסתטית זה היה יפה, אך כמו תמיד, בכל מקום שבו קיבל אותו המראה הזה במסעותיו, חש זכאר בטעם מר.

"המשך לנסוע."

הנהג עשה כדבריו. מספר דקות אחר כך הם עצרו מחוץ למשרדי 'בית קולובסקי', והרגע היה של זכאר.

מצלמות הושטו לצילומים, ולשם שינוי לא היה אכפת לו. כאדם עשיר מעבר לכל היגיון ועם יופיו המהורהר, הוא יצא עם רבות מהנשים היפות והמפורסמות ביותר באירופה. המוניטין שלו כשובר לבבות נחשף ונותח לעיתים קרובות בעיתונים. אף שזכאר תיעב בדרך כלל את החדירה לפרטיותו, כאן, בצד השני של העולם, ובמיוחד בבוקר הזה, היא לא הרתיעה אותו, ובחיוך מריר עצור הוא חשב על משפחת קולובסקי כשהיא צופה בחדשות תוך כדי ארוחת הבוקר.

הוא קיווה שהם נחנקים.

שאלות נזרקו לעברו, מצלמות הבזיקו, ומיקרופונים נדחפו לכיוונו.

האם איל ההון האירופי הזה משתלט על 'בית קולובסקי'? או שאולי הוא פה כדי למלא את מקומו של אלכסיי קולובסקי שנמצא בירח דבש?

האם הוא נהנה בחתונה?

האם הוא קרוב משפחה?

היכן נינה, אם המשפחה?

מה העניין שיש לו ב'קולובסקי'?

זאת היתה שאלה ראויה. אחרי הכול, סמל תעשיית האופנה הזה היה רק פרוטות בעסק כמו של בלנסקי.

זכאר לא הגיב, והוא גם לא יעשה זאת מאוחר יותר.

העובדות ידברו בקרוב בעד עצמן.

השמש הכתה בעורפו. עיניו האפורות האדומות מעייפות הוסתרו מאחורי משקפיים כהים, שפתיו היו קפוצות, הבעתו אטומה, אך מראהו היה מרשים.

גבוה בראש מכולם, גם כתפיו היו רחבות, עורו היה חיוור, מגולח למשעי, ושערו השחור היה קצר ומסודר, אך למרות החליפה המושלמת, נצנוץ השעון היקר והנעליים בעלי העקבים הנאים, היה בו משהו 'לא מבוית' – חוסר מנוחה תחת החזות המטופחת שעצרה את העיתונאים במרחק מה ממנו, כשהם מהססים מעט שלא כהרגלם לדחוק בו כדי לקבל תשובות. משום שאיש לא רצה להתבלט לעיני הגבר הזה. איש לא רצה שהכוח הבלתי נשלט הזה יכוון אליו בלבד.

הוא פסע ברחוב ואז במעלה המדרגות, מפזר את אנשי התקשורת ודוחף את דלתות הזהב המסתובבות. זכאר נכנס.

אולי הוא היה צריך לעמוד ולהתענג על הרגע הזה, משום שסוף סוף כל זה היה שלו. אלא שבתוך תוכו של זכאר היתה תחושת ריקנות. הוא נהנה מאתגרים – הוא בא מוכן למאבק – אך כשזהותו נחשפה, ניתן לו 'בית קולובסקי' על מגש, ועכשיו זכאר הוא שאמור היה להחליט מה לעשות בו.

הוא הרגיש בחוסר הנוחות של כולם סביבו.

זה לא נגע לו.

"מר בלנסקי."

הברכה ריחפה אחריו. דלתות המעלית המתינו פתוחות והוא נכנס פנימה. המעלית החליקה מעלה.

הוא חש במתח גם פה, כשיצא אל הקומה שבה שכן משרדו. הוא הרגיש בו באופן ברור כאילו הוא נשאב פנימה דרך מערכת מיזוג האוויר – בשטיחים העבים, בקירות, מאחורי כל דלת כשהוא פסע לאורך המסדרון. והיתה להם סיבה טובה להיות מתוחים. זכאר בלנסקי נקרא למקום, ובעולם העסקי בישר דבר זה על שינוי.

איש מלבד המשפחה לא ידע מי הוא באמת היה.

זכאר פנה אל משרדו. הוא היה פה כבר מספר פעמים, אך מעולם לא כבוס.

הוא פתח את דלתות העץ הכבדות, מוכן לתבוע את השייך לו מלידה, אך הרגע שלו נהרס כשהוא פסע לתוך חשכה. זכאר קימט את מצחו כשהדליק את האורות, ואז הקשיח את לסתו בכעס – לא היו כל עובדים כדי לקבל את פניו, הווילונות היו סגורים, המחשבים היו כבויים.

אולי משפחת קולובסקי חשבה שהיא זו שצוחקת אחרונה?

אלכסיי נשא לאישה בסוף השבוע את אשת יחסי הציבור שלו, קייט, אך הוא הבטיח לזכאר שהשבועות האחרונים הוקדשו כדי להכשיר את מחליפתה – אלא שלא היה פה איש.

הוא פסע אל שולחן, הרים טלפון, מוכן להתקשר ולהורות בזעם לקבלה לשלוח מישהו למעלה, אך הדלת נפתחה שוב, וזכאר עמד, רותח בשקט מזעם, כשבלונדינית מדהימה נכנסה פנימה, מדיפה ניחוח, נושאת בידה כוס קפה גדולה 'לדרך'.

היא חלפה על פניו אל משרד קטן צמוד לסוויטה הראשית, הניחה את המשקה שלה על השולחן, ופלטה לעברו "מצטערת על האיחור" מהיר כשפשטה את מעילה והדליקה את המחשב. "אני לוויניה." היא הוסיפה.

"אני יודע." אמר זכאר, משום שהוא ראה אותה בנישואי אחיו ביום שבת, ופניה היו פנים שגבר מבחין בהם וזוכר. היו לה עיניים כחולות ענקיות ומפל של שיער בלונדיני, שנראה זוהר ויפה – אף שלוויניה לא נראתה כה מדהימה כפי שהיתה בחתונה. תחת עיניה היו כתמים כהים ומראה העייף רמז על כך שהיא היתה מוכנה יותר לישון מאשר לעבוד.

"האם כך את יוצרת רושם ראשון?" שאל זכאר, שהיה רגיל לעובדות יפות ומטופחות שנמוגו ברקע – לא למישהי שמתפרצת אל חדר ואז שולפת מראה מגדילה ממגירתה וממשיכה להניח כלי איפור על שולחנה.

"תן לי שתי דקות," אמרה לוויניה, מורחת ללא בושה בסיס איפור, ובמיומנות רבה למדי, כפי שהבחין זכאר, מחקה את הכתמים תחת עיניה. "ואז אשאיר רושם טוב!"

הוא לא האמין לחוצפתה. "היכן היחצנית?"

"היא נישאה ביום שבת." אמרה לוויניה.

עכשיו היא עבדה על עיניה, מברשתה טעונה בגוון אפור. היות שזכאר נכח בחתונה, היא ודאי חשבה שתגובתה מצחיקה, משום שהיא פלטה צחוק קטן בסוף המשפט. כשהיא מרחה מסקרה היא סיפרה לו את האמת הדרושה.

"המחליפה שקייט הכשירה עזבה בדמעות ביום שישי ואמרה שהיא לעולם לא תחזור."

היא לא התכוונה לעדן דברים למענו – 'בית קולובסקי' היה בתוהו ובוהו מאז נודעו החדשות שזכאר בלנסקי משתלט עליו, ואם הגבר הזה באמת חשב שהוא ייכנס וימצא הכול מסודר, הוא עמד לגלות שלא כך הדבר.

לוויניה ידעה שהוא כועס על כך שהיא התאפרה, אך איזו ברירה היתה לה? בתוך פחות משעה הם יצאו לעבר שדה התעופה, והיה חשוב שהיא תיראה כיאה לתפקידה. אך גם אם שום מעביד קודם שלה – לבאנדר, אלכסיי או נינה – לא היה מסכים לכך, זכאר היה מעבר לזעם בגלל מעשיה.

"האם קייט ישבה ליד שולחנה כדי לאפר את פניה?"

"קייט," אמרה לוויניה, ברמז קל בלבד לתוכחה בקולה, "לא בדיוק נשכרה לעבודה בשל מראה."

הוא שמע את הטון בקולה והחניק חיוך זחוח לנוכח צערה הברור. קייט היתה היפוכה הגמור של לוויניה, ואין ספק שהיצור המדהים הזה התרעם בלבו משום שאם חד הורית בעלת משקל עודף ודי פשוטה נישאה לפרס שהיה אלכסיי קולובסקי.

"אין ספק שבקייט יש יותר מאשר מראה," אמר זכאר בעוקצנות. ואז, משום שהוא לא הצליח להתאפק, הוא הוסיף, "אחרי הכול, היא נישאה לבוס!"

הוא ראה את מברשת האיפור נעצרת על לחיה למשך שנייה, ואז היא המשיכה להאדים את לחייה.

"איפה הצוות שלך?" קימטה לוויניה את מצחה והציצה מעבר לכתפו כאילו ציפתה שמישהו יופיע.

"לרוע מזלי, את הצוות שלי."

"לא הבאת אף אחד איתך?" ההפתעה בקולה היתה ברורה – היא קראה עליו, כמובן. לזכאר בלנסקי היו עסקים בכל רחבי אירופה. צוותו פשט על עסקים חלשים בעלי פונטציאל אדיר, והשקיע סכומי כסף גדולים כדי שהם ימשיכו להתקיים, נכנס אליהם כציפור הקוקייה והתיישב במקום הטוב ביותר בקן הרווחי החדש. ולמרות ש'קולובסקי' היה רחוק מלהיות חלש, אף שלוויניה ידעה בסתר שהוא היה פה מסיבות אישיות יותר, לא עלה על דעתה שהוא פה לבדו. "לא הבאת את הצוות שלך?"

שאלתה היתה הולמת. אנשי צוותו אכן נדהמו כשהוא טס לאוסטרליה בלעדיהם – מבחינתם הוא בחן מצב של חברה. מדוע שלא ייקח עימו את צוותו? אך זכאר היה מנהיג. הוא מעולם לא הפגין חולשה, ו'קולובסקי' היתה חולשתו היחידה. הוא לא התכוון להסביר לאנשי צוותו מדוע המסע הזה היה אישי. אך זכאר גם לא עמד לדון בכך עם לוויניה, ובמקום זאת הוא אמר לה להביא לו קפה, ואז פסע לתוך משרדו וטרק את הדלת.

בעוצמה.

לוויניה עבדה בשביל לבאנדר ואלכסיי קולובסקי לפני שזכאר הגיע, לכן טריקת דלת בקושי גרמה לה למצמץ.

כשהיא יושבת ליד שולחנה כל מה שהיא רצתה לעשות היה לעצום עיניים ולישון. האיחור שלה לא השאיר רושם טוב, אך לו היה זכאר טורח לשאול, הוא אולי היה מגלה את הסיבה – זה באמת היה סוף שבוע מהגיהינום. התמיכה בנינה בטקס נישואיו של אלכסיי היתה החלק הקל.

ביום שישי הועברה אחותה למחצה הקטנה למשפחה אומנת, ואף שללוויניה הוקל מאוד כשסוף סוף ננקטה פעולה – למעשה, לוויניה תכננה אותה בעצמה – זה לא היה קל כפי שהיא קיוותה. במקום שרייצ'ל תועבר לטיפולה של לוויניה, היא הושמה במשפחה אומנת, והרשויות בחנו כעת את המצב.

הסכנה וחוסר הביטחון באשר לעתידה של רייצ'ל השפיע עליה קשות, ולוויניה בילתה שלושה לילות ללא שינה, חוששת לא רק בשל עתידה, אלא בשאלה כיצד מתמודדת רייצ'ל עם משפחת האומנה – כיצד מרגישה הילדה הקטנה במיטה זרה, בבית זר, עם אנשים זרים.

למרות שהיה מעט מאוד שלוויניה יכולה היתה לעשות ברגע זה למען רייצ'ל, למרות שהיא יכולה היתה לנחם את עצמה רק בכך שהילדה הקטנה היתה לפחות בטוחה, המקום האחרון שבו רצתה לוויניה להיות, היה פה – ולו היה הדבר קורה בכל יום אחר, היא היתה מודיעה שהיא חולה.

אלא שלמי היא יכולה היתה להתקשר?

היחצנית היעילה-כמו-שד שקייט הכשירה הרימה ידיים יום לפני טקס הנישואין, אלכסיי היה בירח הדבש שלו, האחים האחרים לבית קולובסקי ניערו מזמן את חוצנם מהמקום, ונינה – נינה המסכנה – כששמעה את החדשות בקשר לזהותו האמיתית של זכאר בלנסקי, היתה עכשיו בבית חולים פסיכיאטרי פרטי.

בשעה שהרשויות בחנו את התאמתה של לוויניה לשמש כהורה, היא נזקקה יותר מתמיד למשרה יציבה, ובמחשבה זו, במקום לא להופיע היא התקלחה ולבשה את הבגדים שאותם הכינה בערב הקודם – חולצת גופייה כהה וחליפה שחורה משגעת, אף שחצאיתה היתה קצרה למדי. היא נעלה את נעלי העקב העשויות זמש האהובות עליה, שתמיד העלו את הבגד בדרגה, והצליחה איכשהו להגיע באיחור של חמש דקות בלבד – או, כפי שהיא העירה מאוחר יותר, חמישים וחמש דקות מוקדם מדי. רוב המשרדים נפתחו בשעה תשע!

לא שזכאר בלנסקי הודה לה על מאמציה!

לוויניה חרצה את לשונה לעבר דלתו הסגורה.

הוא היה יהיר יותר מכל אחיו גם יחד – וזה דיבר בעד עצמו. היא ידעה מי הוא היה! ידעה שלמרות שמו, הוא היה למעשה בן קולובסקי – שהוא היה בנם הסודי של נינה ואיבן.

לא שהוא יכול היה לגלות שהיא ידעה זאת.

כשהיתה מרוצה ממראה פניה, הדליקה לוויניה את המחשב שלה והעיפה מבט בלוח הזמנים לאותו יום. גם אם היא וקייט, היחצנית הקודמת והיום כלתו של אלכסיי, נקלעו למריבות מפעם לפעם, כמה היא היתה רוצה שהיא תהיה פה כדי לפתור זאת.

לוויניה נשאה את התואר סגנית מנהלת יחסי ציבור, אך היתה מודעת לכך שהיא נשכרה יותר כאביזר מושך – אביזר מושך זוהר וקליל – שהיה תפקיד חיוני ב'קולובסקי'. אך עכשיו, כשהצוות שאיבן הקים התפרק אט אט מאז מותו, ובתוספת הידיעה המדהימה שזכאר לא הביא את צוותו המרשים, הוטל הדבר על לוויניה נטל כבד של אחריות.

זה לא אמור היה להדאיג אותה, כמובן.

לוויניה ידעה היטב שכמה מהמנהלים הזוטרים ישמחו מאוד שהיחצנית שלהם תושאל לזכאר – מי בבניין הזה לא רצה קשר ישיר אל הבוס המסתורי החדש?

לוויניה.

היא לא רצתה בכך, אך היא קיבלה זאת.

ובין אם זה מוצא חן בעיניה ובין אם לאו, עד שזכאר ילמד את המבנה המורכב של 'קולובסקי', נפלה עבודת הניהול החלק שלו על לוויניה.

היא היתה בטוחה למדי שאנשים יגידו שהיא נהדרת – כאילו 'בית קולובסקי' נזקק ללוויניה כדי להתקיים! בלבה ידעה לוויניה שלא כך הדבר – אך היו מספר דברים חשובים, חשובים באמת, וללא הידע שלה, דברים מסוימים פשוט לא היו מבוצעים.

לוויניה הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה.

בעוד רגע היא תרים אותו.

בעוד רגע היא תדביק על עצמה חיוך זוהר, תלביש מעט עליזות על פניה ותכין לשניהם קפה. בתקווה שהיא וזכאר יוכלו להתחיל שוב מחדש.

היא נזקקה רק לרגע...

"לוויניה!"

הפעם היא קפצה!

בדיוק כפי שזכאר תכנן! משום שהוא זמזם לה, משום שהוא קרא לה פעמיים, משום שהיא נרדמה על שולחנה!

היא התעוררה בקפיצה לשמע קולו מאחוריה, חשה בזעמו הרותח באותה עוצמה כמו ניחוח מי הקולון הכבד שלו, והתפתתה פשוט לקחת את תיקה וללכת הביתה במקום לעשות כדבריו.

"האם את והחמרמורת שלך תוכלו, בבקשה, להצטרף אליי במשרדי?"