"את תראי," נוח זלצמן פתח מתנשם ומתנשף את דלת הכניסה לדירתו והניח על השולחן במטבח את שקיות הפלסטיק הכבדות שחפרו חריץ עמוק בכפות ידיו. "הם יכבשו את הבניין ובסוף יגרשו את כולנו."
הוא המשיך לשוחח עם רוזה כפי שהיה משוחח איתה תמיד: מעיר הערות כשמישהו מן השכנים נצפה על ידו מחלון המטבח, או מחווה דעה בשעה שהיה קורא את העיתון בבוקר. לעיתים אף הקריא לה מתוכו ידיעה שלמה, בעיקר ידיעות שהרגיזו אותו במיוחד.
"עכשיו הם עוברים ואני לא יכול לעשות שום דבר."
רוזה הסתכלה בעניין בשקיות שהונחו על השולחן במטבח, מקווה שבאחת מהן תהיה חבילת הביסקוויטים המצופים בשוקולד שהיא אוהבת כל כך. לפעמים היו בשקיות שנוח הביא הביסקוויטים האהובים ולפעמים לא. היא חשה כי הפעם חזר כועס מן המסע אל הסופר. מה הוא זה שהרגיז אותו כל כך לא הבינה וגם לא איך קשורים "ההם" אליה ואל הרוגז הזה. כל האנשים, האירועים והמראות התכווצו לאחרונה, התערבלו והפכו למין אד חמקמק, כחלחל־לבנבן שריחף לה בתוך הראש, והיא לא הצליחה לקשור או להבדיל ביניהם. לעיתים תהתה, ברגעים הספורים שבהם הפכה תמונה לאדם ברור ומוכר, או כאשר אירוע מן העבר עלה בזיכרונה בהיר וחד, מה זה הדבר שקרה לה. נותרו רק שתי מציאויות שבתוכן נעה בביטחון: הבית המוכר ברחוב שמשון ונוח.
הבית היה מוכר וצפוי יותר מנוח.
בבית הכול עמד במקומו הרגיל והוא קיבל אותה בכל אחד מחדריו בשתיקה מרגיעה. היא הכירה בו כל פרט, כמו בנוח. אבל נוח לא היה בטוח כמו הבית. לעיתים היה נוח הרגיל, היעיל והתכליתי, שעשה את כל הדברים הצפויים שנוח יעשה: יכין לה בבוקר נס קפה ויביא למיטה על מגש, ועליו צלחת מחרסינה לבנה שוורדים אדומים מצוירים עליה, ובה שני טוסטים מרוחים בחמאה, ולעיתים כעס ואמר דברים שלא הבינה, כמו עכשיו. היא התיקה את מבטה מהשקיות על השולחן אל נוח, מבקשת פשר. יש ביסקוויטים? הוא לא החזיר לה מבט ויצא אל המרפסת. זה היה המקום היחיד שהשרה עליו שלווה ברגעים כאלה כמו עכשיו, שבהם כל מה שהיה פעם בטוח ויציב כמו רוזה, התמוטט מול עיניו. הוא הבין בדיוק מה קורה לה, ומה שלא הבין הסביר לו רופא המשפחה שלהם, שהכיר אותם שנים והתבונן בהם במבטו החום, הנעים והמוכר. נוח חשב שהוא מזהה צל של רחמים בקולו ובמבטו שעבר חליפות ממסך המחשב אליהם. הוא שנא את המבט ושנא את הרופא שהביא בשורות כאלה מן המחשב. היה נדמה לו שהרופא קלט את השנאה שלו, אבל הוא המשיך לתאר בפניהם את התהליך בלי לחוס על רוזה שדמעות החלו להיקוות בעיניה. היא משכה באפה בקול רם וחיטטה בתיק בחיפוש אחר ממחטת נייר שנעלמה בדיוק, והרופא הגיש לה אחת בשתיקה. בסופו של הביקור הזה אמר להם כי הוא נאלץ לדווח למשרד התחבורה על מצבה של רוזה וביקש כי עד שיגיע הצו מן המשרד תפסיק לנהוג.
התהליך התקדם הרבה יותר מהר מכפי שחזה הרופא. עכשיו רוזה לא הבינה כמעט כלום, וּודאי שלא יכלה לחוש או להשתתף איתו בתחושת הסכנה המאיימת.
הוא היה בטוח בה, בסכנה, כמו שהיה בטוח בכך אז, בספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע, כשהרדיו הצרוד שכל השכנים התכנסו סביבו הודיע כי הצבא הגרמני חצה את גבול פולין. הוא צדק אז, ועוד איך צדק, כשאמר להוריו ולהוריה של רוזה שצריך לארוז מה שניתן ולברוח לאזורים מרוחקים שהגרמנים כנראה לא יגיעו אליהם. כל האחרים טעו. לא הבינו. כמעט אף אחד מהם לא שרד. הוא היה אז צעיר בן עשרים, חזק, ורצה בכל מאודו לחיות ולחלוק את חייו עם רוזה, ואמר לאבא שלה: "אם אתם לא רוצים לעזוב, לפחות תרשה לרוזה ללכת איתי."
"מה את אומרת?" שאל האב את רוזה.
בנסיבות אחרות לא היתה שאלה כזו נשאלת, אבל אלו היו זמנים מבלבלים ואיש לא ידע מה נכון לעשות. רוזה כמו תמיד תלתה בנוח עיניים מעריצות ואמרה: "אני אלך עם נוח לאן שיגיד."
היא היתה אז בת שבע־עשרה, שערותיה הכהות קלועות בשתי צמות שנחו על גבה, עיניה החומות והמלוכסנות מעט עטורות ריסים כהים וארוכים, ועל פניה הצרות והמחודדות הבעת התמסרות גמורה ושלמה. נוח ידע שהרבה לשונות בעיירה יצקצקו ויגידו: "איזה חוסר אחריות, ומה הוא חושב לעצמו. הבן אדום השיער של הפועל בטחנה חטף את הבת של בעל טחנת הקמח הכי גדולה באזור. בטח ראה את הכסף מול העיניים..." ועוד דברים מן הסוג הזה, אבל הוא ידע טוב מכולם.
כל חייהם נוח התווה את הדרך, ורוזה התבוננה בו בעיניים מעריצות ובאמונה שלמה וקיבלה את החלטותיו, דעותיו ותובנותיו על החיים, על הנעשה בהווה ועל מה שיקרה בעתיד. והוא צדק, תמיד צדק.
כשהסתיימה המלחמה, שבו לעיירה. נדהמים עמדו מול הבתים של נוח ושלה שמשפחות פולניות גרו בהם עכשיו. אֵם המשפחה שגרה בבית של רוזה גירשה אותם בנפנוף יד כפי שמגרשים זבוב טרדן. על גורל הוריהם למדו עוד כשהיו בבוכרה, שאליה הצליחו להימלט באחת הרכבות שעוד נסעו. פליט אחד שניצל והצליח לברוח סיפר להם על הלילה שבו אספו את כל היהודים, העלו אותם על עגלות שכניהם הגויים, ושלחו אותם לגטו בקראקוב בעוד בתיהם נבזזים אל מול עיניהם.
נוח הוא זה שהחליט כי יעברו לגור בקראקוב. התקבצה שם קהילת יהודים ששרדו את המלחמה, והיה חשוב לשניהם, אחרי השנים הארוכות בבוכרה, לחיות בקרב יהודים כמוהם ולדבר בשפת אימם. אולי ללדת ילד שיגדל בקהילה היהודית.
לפני המלחמה למד נוח הנהלת חשבונות, ובקראקוב המשתקמת מצא עבודה עד מהרה. רוזה החלה לעבוד כעוזרת לגננת בגן ילדים יהודי, ובערבים למדה בקורס ערב שהכשיר מזכירות למשרד. הם ייחלו כי בדרך נס תצליח רוזה ללדת, אבל השנים חלפו.
"לא יהיו לכם ילדים," אמר הרופא כבר בבוכרה, "אבל השתלטנו על הדלקת ועל המחלה. אוכל טוב ומנוחה והיא תבריא. מזלכם שהיא צעירה וחזקה." רוזה ישבה מולו בעיניים מושפלות ולא דיברה. היא כמעט שלא דיברה אחרי היום הנורא ההוא ברכבת.
פעם אחת. פעם אחת הסיר עיניים מרוזה. הוא הלך לחפש מים. כשחזר... לא היה לו סיכוי מולם: חמישה חיילים רוסים, עוד אחד ששמר על פתח הקרון, ושאר הנוסעים שקפאו באימה.
לא, לא היה לנוח סיכוי...
"תגיד תודה שלא שחטנו את שניכם, יהודונים," אמר האחרון שעזב את התא, חייל גבוה ורחב. בחלומות הלילה ראה אותו נוח שוב ושוב. השפם הבהיר, העיניים הכחולות, הצלקת שחצתה את המצח. לילה אחר לילה שמע את הקול העמוק: "תגידו תודה..." והיה מתעורר שטוף זיעה.
"את מבינה אותי?" שאל הרופא. רוזה הנהנה.
נוח חיבק את רוזה כשיצאו מהמרפאה. "העיקר שאת איתי," אמר.
נוח היה זה שהחליט להגיש בקשה לעלייה לישראל. אחת־עשרה שנים עברו מסיום המלחמה וכבר היתה להם שגרת חיים, דירה קטנה, כמה חברים. אבל כשחייל לבוש מדים עבר ברחוב, היתה רוזה נצמדת לנוח בשתיקה. די היה בכתובת אנטישמית שצצה על קירות ברחבי העיר כדי שתתעורר בהם התחושה, שהלכה והתגברה, כי הארץ הזאת אינה מולדת, אינה מקום בטוח לשכמותם. נוח סיפר לרוזה על האפשרות החדשה שנפתחה. כמו תמיד שאל לדעתה, והיא כמו תמיד הניחה את כף ידה בכף ידו.
ההרשאה שהגיעה לעלות לישראל הציתה בנוח איזו התלהבות מפעם שכבתה במהלך השנים. הם יתחילו חיים חדשים ואולי... אולי... הוא לא הרשה לעצמו לדבר אפילו עם עצמו על התקווה הזאת.
הוא נאנח והתבונן בחורשת האורנים הירוקה שהשתרעה על גב ההר, בודק בדאגה שלא מיתמר סליל עשן מן הכיפה המוריקה. בשנים האחרונות הלכו השרפות בכרמל ותכפו, לעיתים הגיעו כמעט עד לשכונות המגורים. עצי החורשה הקרובים תחמו את גבול המגרש של הבית וכדאי להיזהר.
כביש קטן חצה את החורשה, אבל לא היה אפשר לראות אותו מן המרפסת, רק לשמוע את רחש המכוניות שעברו בו מדי פעם. כשעברו לגור כאן לפני יותר מעשרים שנה, עדיין היה ניתן לעבור בתוך החורשה ולהגיע עד לכביש. הוא ורוזה היו לעיתים, בבוקר של שבת שמשית בחורף המוזר של הארץ הזו, נכנסים אליה. הירק הסמיך היה אופף אותם מסביב, כמו שם, פעם, ביערות העבותים שסבבו את העיירה. היא היתה נתמכת בו כדי לא להחליק על מחטי האורנים, ויחד היו מחפשים אורניות לאחר הגשם הראשון.
אבל הרעש שעלה מחדר המדרגות לא אִפשר לו עוד להשתהות במחשבתו בימים ההם.
"הם" כבר כאן.
היה להם שם, ל"הם". סולובייצ'יק אמר לו כשנתקל בו בחדר המדרגות לפני חודש: "השכרתי את הדירה שלנו לזוג נחמד עם שני ילדים, בדרייה."
"בדרייה?" שאל נוח, "איזה מין שם זה?"
"ערבי," אמר סולובייצ'יק באגביות. "השגתי מחיר מצוין."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.