השלכות

 פרק 1

המין השורד אינו המין החזק ביותר, או הנבון ביותר. המין השורד הוא זה שמסתגל לשינוי בצורה הטובה ביותר.

- צ’ארלס דרווין

החזרה להכרה התרחשה באטיות, כמו קרח הנמס אט-אט. המים עדיין היו שם, הם פשוט שינו צורה. מוחה של קלייר לא הצליח לעבד בשלמות את הנסיבות. היא ידעה שהיא מתעוררת, חשה בחמימותם של סדינים רכים ושמיכה עבה נגד עורה, אבל התחושה הייתה מוזרה, בלתי מוכרת. היכן היא נמצאת?

לפתע פתאום, הקרח הפך נוזלי וורידיה נמלאו בנוזל הקר והמרוכז. פעימות לבה האיצו שעה שהשריר האומלל התאמץ ככל יכולתו להזרים את התמיסה הצמיגית. העקצוץ בשמורות עיניה הנפוחות העלה זיכרונות של הגעתה למקום הזה. היא אימצה את אוזניה והשתדלה להאזין לכל רחש. הצליל היחיד שנקלט היה צלצול בלתי פוסק בתוך אוזניה. הייתה זו סקרנות דווקא - ולא אומץ - שגרמה לה לפקוח את עיניה בזהירות. היא הביטה סביב, וגילתה שאכן הייתה לבדה. הקלה רגעית גרמה לחזה להתכווץ ואנחה נפלטה מבין שפתיה.

בנסיבות אחרות, ודאי הייתה מתענגת על רכותם המדהימה של סדיני המשי, או על הדרה וגודלה של המיטה הזוגית הענקית. אבל היום, אף על פי שהרגישה כמו גולם המצונף היטב בפקעתו החמימה, נרעד גופה שעה שהערפל שרבץ על מוחה החל להתבהר. זיכרונות מליל אמש החלו לצוף על פני השטח ממעמקי תת-ההכרה שלה. אולי זה היה סיוט. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם לא היו אמיתיים.

אבל אם זה נכון, אז איך הגיעה לכאן? ואיפה בדיוק זה “כאן”?

חלונות עצומים, שכוסו לפי שעה בווילונות זהובים, הניחו לקרני שמש מועטות לחדור פנימה. עוצמתן המינורית אפשרה לעיניה להסתגל לאור בנינוחות. בפעם הראשונה מאז הגיעה לכאן, היא התבוננה, התבוננה באמת, על סביבותיה. היא בחנה את ארבעת עמודי מיטת האפריון המעוטרים. הם היו נפלאים. כשהביטה מעבר להם, ראתה שכזה היה גם החדר. חדר השינה המפתה נראה רחב ממדים ומפואר יותר מכל חדר שראתה מעודה. הוא נראה כמו גן עדן, אבל היא כבר ידעה שדמה יותר לגיהינום.

היא השתדלה להאזין בתשומת לב פעם נוספת: שום דבר. הקולות היחידים היו אלה של הזיכרונות שהתרוצצו בראשה. היא שמעה את עצמה צורחת עד שקולה הצטרד והולמת על דלת חדר השינה עד שאגרופה הקמוץ דאב. איש לא שמע אותה. או שאולי שמעו, אבל לא היה להם אכפת. החדר היפהפה הזה היה הכלא שלה.

לאט-לאט, ניסתה להתיישב. עצם הניסיון הכאיב - ראיה נוספת לכך שאירועי ליל אמש היו אמיתיים. היא שינתה תנוחה בזהירות, וכך יכלה לראות את יתר תא הכלא: אזור ישיבה עם כורסה מרופדת ומזמינה, ספה תואמת, אח קטנה בקיר, מוקפת אריחי שיש, ושולחן קטן לשניים, ועליו אגרטל בדולח ופרחים רעננים. תחושת האינטימיות שהקרין השולחן גרמה לקיבתה של קלייר להתהפך. לתחושת אי השקט שחלחלה אל גרונה היה טעם גועלי. היא ניסתה נואשות לבלוע.

חסרונם של ארונות, של שידות ושל רהיטים אחרים שבדרך כלל מצויים בחדרי שינה בלט לעין. ועם זאת, היא זכרה במעומעם שנאמר לה שזה חדר השינה החדש שלה. כשבחנה את קירות החדר, הבחינה בעבודת נגרות יפהפייה בעץ לבן: ארונות ספרים מובנים בקירות, מדפים בנויים לפי הזמנה ושלוש דלתות. הדלת המרוחקת ביותר ממיטתה נראתה מוצקה ואיתנה. שום סימן לא ניכר עליה, חרף כל החבטות שספגה אתמול בלילה. לא הייתה לה סיבה להאמין שלא תהיה נעולה כעת. אבל מה שקלייר כן ידעה, בוודאות גבוהה למדי, היה שדלת זו היא הדרך היחידה שלה החוצה, אל החופש. היא חייבת למצוא דרך לעבור דרכה שוב.

היא עצמה את עיניה ונזכרה במאורעות ליל אמש. אבל כשהזיכרונות החלו לזרום ממגירות התת- מודע שלה, מטרתה החדשה הייתה לבלום אותם. היא לא הצליחה - וראתה אותו מבעד לעפעפיה הסגורים.

אנתוני רולינגס היה שונה כל כך מהגבר שפגשה לפני פחות משבוע: הגבר חום השיער, הנאה והגבוה, בעל העיניים האפלות ביותר שראתה מימיה. הוא היה מנומס, ונהג כג’נטלמן. אבל איש לא היה משתמש באף אחד משמות התואר הללו כדי לתאר אותו אחרי אתמול בלילה. לקרוא לו “אכזר” הייתה לשון ההמעטה של המאה. אכזריות לא הייתה תיאור הולם לסבל שעברה. תובעני ואגרסיבי, אולי, קר ונוקשה, שתלטן, אבל יותר מכל - ברוטאלי.

היא נעה מעט, וגילתה שהתנועה הקלה ביותר שילחה גלי כאב בשריריה. ירכיה פעמו, גופה היה רגיש לכל מגע, ובפיה היא הרגישה נפיחות וצריבה. היא זכרה את ריחו, את טעמו, ואת צליל קולו. המחשבות הללו עוררו תחושת גועל עמוק בשיפולי בטנה. באותו רגע, המראות שצפו ועלו מליל אמש גרמו ללבה לדהור, לא מרוב ציפייה, אלא מפחד.

זה היה מטורף לחלוטין. דברים כאלה קורים רק בתכניות פשע ובסרטים, לא בחיים האמיתיים; לא לאנשים כמוה.

היא השתדלה לצנזר את הזיכרונות, ותרה אחר הרגעים שבהם עזב סוף-סוף את החדר והיא החלה להיאבק בדלת לשווא. דמעות זלגו מעיניה הנפוחות שעה ששחזרה את המאורעות במוחה. היא השעינה את ראשה על הכרית הקטיפתית ואפשרה לעצמה את המותרות שבחזרה אל זרועות השינה: מפלט ממציאות חייה החדשה.

בפעם הבאה שהתעוררה, ידעה קלייר שאינה יכולה לדחות עוד את ההצצה מבעד לשתי הדלתות האחרות. היא צריכה למצוא את הדרך לחדר האמבטיה. השטיח הנהדר אפף את כפות רגליה כשקמה מהמיטה. משקל גופה גרם לרגליה לזעוק בכאב, חרף ריפוד הקטיפה. היא נזכרה בעצב כיצד צווחה בקול, יותר מפעם אחת. הקול שבראשה זעק מרוב שאלות שנותרו ללא מענה: איך זה קרה? איך הגעתי לכאן? למה אני כאן? איך אוכל לצאת מפה?

שתיים משלוש הדלתות שספרה קודם לכן נמצאו קרוב למיטה, ואחת ניצבה בסמוך לאזור הישיבה. קלייר כרכה סדין סביב גופה הדואב וניגשה באטיות אל הדלת המרוחקת: מחסום העץ המלא והמאסיבי היה שער החירות שלה. החרדה הולידה רעד. ידיה רטטו ללא שליטה כששלחה את אצבעותיה באטיות אל ידית המתכת הקרה. אם אכן תנוע, האם תנסה להימלט כשרק סדין לגופה? שאלה מיותרת.

ההתרגשות הפכה במהירות לאכזבה כשהידית נותרה במצבה האופקי. היא אפילו לא זעה, בניגוד לדלתות נעולות רבות אחרות. המחסום עמד איתן, ללא ניע. אף שלא ציפתה לתוצאה אחרת, גרמה האכזבה לכאב בגופה להחריף. היא סבה על עקביה ובחנה את תאה. אחת משתי הדלתות האחרות נראתה כמו הסיכוי הטוב ביותר שלה להגיע אל היעד. היא פתחה את הראשונה וחשפה ארון, שגודלו כגודל מרבית חדרי השינה שהכירה. ייתכן שיהיה מדויק יותר לכנותו חדר הלבשה בהתחשב במגירות המובנות בקירות, במדפי הנעליים הבנויים לפי הזמנה ובקולבים. למרבה ההפתעה, היו הקולבים והמדפים מלאים. הבגדים נראו כאילו הגיעו היישר מתצוגת אופנה של כלבו היוקרה סאקס. שום דבר מהסוג שקלייר הייתה בוחרת ללבוש או יכולה להרשות לעצמה. המלתחה שלה הייתה יותר בסגנון הבגדים הזולים של טארגט, או מציאות וינטג’ מחנויות יד שנייה. הבגדים האלה השתייכו למישהי שחיה בסגנון של העשירים והמפורסמים. מי הייתה אותה אישה? קלייר תהתה למה היא נמצאת בחדר השינה שלה, ולמה היא זוכרת שנאמר לה שהוא שלה.

היא פתחה את הדלת הבאה, ומצאה את מה שחיפשה. היא פסעה אל תוך חדר אמבטיה גדול ומבהיק בלובנו, שנראה כמו אלה שראתה עד כה רק בטלוויזיה. קרירות האריחים הכתה בעור כפות רגליה היחפות. שיש לבן, חרסינה לבנה, ואבזרים שונים בכסף ובזכוכית הקיפו אותה. לולא מגבות הקטיפה הסגולות, היה החדר חף מצבע לחלוטין. היה שם ג’קוזי עצום ממדים ומקלחת זכוכית גדולה, עם ראשי מקלחת קטנים וגדולים מכל כיוון. הכיור התמזג עם שולחן איפור. מעל השולחן ניצבה מראה מוארת גדולה ולידו עמד שרפרף.

היא נפנתה להביט באישה המשתקפת במראה. המראה הפחיד אותה. שיערה החום והסבוך מסגר פנים לא מוכרות. חבורות עיטרו את שפתיה, וצבען היה כמעט זהה לזה של המגבות. רקתה השמאלית נראתה אדומה ונפוחה. באטיות, היא שמטה את הסדין. הראיות המוחשיות לכאב שחשה נגלו על כל גופה בצורת חבורות אדומות וסגולות. המראה חידש את מעיין דמעותיה. בנחישות פלדה, אחזה בידית דלת נוספת בתוך חדר האמבטיה. היא מצאה את השירותים.

חלוק קטיפה לבן נתלה בסמוך למקלחון. היא החליטה שמקלחת תגרום לה להרגיש טוב יותר וסובבה את הברזים כדי לכוון את טמפרטורת המים. פרץ מים רותחים היכה בעורה כשפסעה אל תוך החלל המרווח. היא חשה כאילו אלף מחטים דקיקות דוקרות את כתפיה שעה שהמים החמים שטפו את שריריה הדוויים. התחושה הייתה מענגת ומכאיבה כאחת היא הניחה למים להמשיך במתקפתם, ושריריה החלו להתרפות ככל שחלף הזמן והטמפרטורה נותרה גבוהה. ניחוחם הפרחוני והמתוק של השמפו ותחליב הרחצה תפסו את מקומם של ריחות ליל אמש. תחושת כוח מחודשת מילאה אותה בנחישות. איכשהו, היא תצא מהסיוט הזה בחיים.

קלייר החלה להגות תכנית כשניגבה את גופה החבול במגבת. היא תדבר עם אנתוני ותסביר לו שזאת פשוט טעות. הם יכולים ללכת איש-איש לדרכו, בלי שאלות ובלי האשמות. החלוק הרך חימם אותה, והעניק לה תחושת ביטחון מדומה.

האישה במראה נראתה טוב יותר; אבל שיערה הכהה צנח כעת בגלים סבוכים על כתפיה. בלי לחשוב, החלה קלייר לפתוח מגירות ושידות. בדיוק כמו הארון, היה חדר האמבטיה מצויד בכל הדרוש לאישה. לנגד עיניה נגלו מוצרי טיפוח יוקרתיים בשווי אלפי דולרים. היה שם הכול, מקרמים ועד עפרונות עיניים. מובן שהיו שם גם מגוון מוצרים לשיער. היא לבשה את החלוק של מישהי אחרת, ישנה במיטתה והתקלחה במקלחת שלה. שימוש במברשת שלה היה פסיק נוסף ברשימת הסגות הגבול. אבל לא עמדו בפניה הרבה ברירות אחרות.

כשפתחה שוב את דלת חדר האמבטיה, נדהמה לגלות מגש אוכל שהמתין לה על השולחן הקטן. היא התעלמה ממדקרות הרעב עד לאותו רגע. אלוהים יודע שהמחשבות על כל מה שקרה בלילה גרמו לבטנה להתהפך, אבל הניחוח שעלה מהצלחת המכוסה גירה את רעבונה. היא הרימה את המכסה וראתה חביתה מקושקשת מעלה אדים, טוסט ומנת פירות טריים. על המגש היו גם כוס מיץ תפוזים, כוס מים וקנקן קפה.

כעת, נינוחה יותר ושבעה בעקבות הרחצה והאוכל, החליטה קלייר שהיא זקוקה לעוד שינה. גם כך לא הייתה לה שום דרך להימלט כרגע. רק אז הבחינה שהמיטה הוצעה יפה, ושהסדינים הוחלפו. החדר נראה כאילו זוועות ליל אמש לא התרחשו מעולם. גופה סיפר סיפור אחר לגמרי. היא הסירה את כיסוי המיטה, התכסתה בסדיני הסאטן הרכים, שאפה לקרבה את ניחוחם הרענן והנקי, ועצמה את עיניה. זו לא הייתה הבריחה שקיוותה לה; רק הסחת דעת זמנית.

הנקישה על הדלת הסמוכה לאזור הישיבה העירה אותה. היא הייתה שקועה בחלום איפשהו, הרחק-הרחק מכאן. קול הנקישה והחדר הזר גרמו לה להתבלבל לרגע. כמה זמן ישנה? אור שמש, אף כי לא חזק כקודם, הוסיף לזרום אל החדר מבעד לווילונות. הנקישות הבאות החזירו אותה אל ההווה. נכון, היא הייתה אישה בוגרת בת עשרים ושש, אבל באותו רגע, החליטה קלייר לנהוג כפי שכל ילדה בת חמש הייתה עושה, והעמידה פני ישנה. היא שכבה דוממת במיטה, ושמעה את הדלת נפתחת.

היא פקחה את עיניה בזהירות וצפתה באישה שנכנסה אל החדר בשקט. היה קשה לדעת מהמקום בו שכבה, אבל היא נראתה גבוהה ממנה בכמה וכמה סנטימטרים, ושיבה זרקה בשיערה השחור. קלייר שיערה שהיא צריכה להיות בערך בגילה של אמה - אם הייתה עוד בחיים. כשהאישה ניגשה אל המיטה, היא זקפה את ראשה ואמרה, “אני מצטערת אם אני בחדר שלך.”

“לא, העלמה קלייר. זאת הסוויטה שלך, לא שלי. באתי לעזור לך להתכונן לארוחת הערב. שמי הוא קת’רין.”

קלייר התיישבה באטיות, נדהמת. למה לכל הרוחות היא התכוונה כשאמרה “להתכונן לארוחת הערב?” מישהו מחזיק אותה כמו אסירה באיזו סוויטת יוקרה, כל הגוף שלה מכוסה חבורות, והאישה הזאת אמורה לעזור לה להתכונן לארוחת הערב? “אני לא מתכוונת להישמע כפוית טובה. אבל למה את מתכוונת כשאת אומרת ‘להתכונן לארוחת הערב’?”

“מר רולינגס יגיע הנה לארוחת הערב בדיוק בשבע. הוא מצפה שתהיי מוכנה ולבושה בהתאם. הנחתי שאולי תזדקקי למעט עזרה.”

בהתחלה, קלייר פשוט לא הצליחה לעכל את דבריה. הוא רצה שתהיה לבושה בהתאם לארוחת הערב. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? “תקשיבי, אם את רוצה לעזור לי, תני לי לצאת מכאן.” קלייר השתדלה כמיטב יכולתה שלא להרים את קולה, אבל הפחד מאנתוני והאפשרות לברוח הפכו זאת למשימה בלתי אפשרית.

“העלמה קלייר, זה לא תלוי בי. אני כאן כדי לסייע לך בכל דרך שאוכל.” לא היה שום היגיון בדבריה. ובכל זאת, מתוך הייאוש שבמצבה, מצאה קלייר שהיא מאמינה לגברת הזאת מסיבה כלשהי. קת’רין המשיכה, “יש לנו רק שעה. אולי נתחיל בשיער שלך.”

התנהגותה הרגועה של קת’רין, שלא נרתעה כלל מהופעתה המבהילה או מנסיבות נוכחותה בחדר, השרו גם על קלייר רוגע מסוים. היא זכרה את החלטתה הנחושה במקלחת, נענעה את ראשה ודיברה בסמכותיות משכנעת, “קת’רין, תודה לך שהצעת לעזור, אבל אני לא מתכוונת להתלבש לקראת ארוחת הערב. למען האמת, אני בטוחה שיש כאן טעות. אני אצא מכאן בקרוב.” בזמן שהמשיכה לדבר, ניגשה קת’רין לארון וחזרה ממנו עם שמלת קוקטייל כחולה ונעליים תואמות. “אה, אין לי מושג של מי כל הבגדים האלה.”

“אבל, העלמה, הרי כולם שייכים לך. עכשיו, אנחנו באמת צריכות להתחיל להזדרז, וגם אם את לא מתכננת לאכול, את לא צריכה ללבוש משהו?” קלייר הבחינה שהיא מדברת באופן רשמי. היא לא הצליחה להתחקות אחר מוצאו המדויק של מבטאה. זה בהחלט לא היה המבטא הנפוץ בג’ורג’יה, שאף שהעריכה אותו, עמלה קשה כדי למחות כל זכר שלו כשדיברה.

קת’רין נטלה בעדינות את ידה של קלייר והוליכה אותה אל חדר האמבטיה. היא התיישבה בצייתנות ליד שולחן האיפור שעה שהחלה להבריש ברכות את שיערה. היא החליטה שלא להתווכח עם האישה האדיבה הזאת. עדיף שתשמור את האנרגיה שלה להתמודדות עם אנתוני.

“יש מוצרי קוסמטיקה במגירות שמולך. אולי תוכלי להתחיל עם האיפור בזמן שאסדר את שיערך.” ואז הוסיפה, “את מאוד יפה גם בלי זה, אבל אני מאמינה שזה יגרום לך להרגיש טוב יותר, אחרי שישנת רוב היום.”

קלייר הביטה בהשתקפותה. מראה עיניה, רקתה ושפתיה החבולות גרם לה להתחיל לבכות. אלה לא היו ההתייפחויות המרות של קודם, אלא פרץ דמעות שזלגו בשקט במורד לחייה.

“קדימה, העלמה, זה לא יעזור בכלל. מר רולינגס מעריך דייקנות. הבכי רק יגרום לאיפור שלך להימרח.”

“אני לא רוצה לעמוד מולו.” אחרי המשפט הנואש הראשון, קלייר היססה. היא לא הכירה את האישה הזאת. מובן שעבדה בשבילו. למה שתבטח בה? ואז התבוננה בהשתקפות - לא בשלה, אלא בזו של האישה העומדת מאחוריה. עיניה היו בצבע פלדה, אפורות ורכות. הבעת פניה לא הביעה מילוי חובה גרידא או רחמים, אלא חמלה. ייתכן שהיה זה רק הדמיון שלה, אבל מסיבה כלשהי, המילים המשיכו לזרום מפיה בשטף. “אחרי אתמול בלילה, אני מרגישה כל כך... מלוכלכת. את לא יודעת מה הוא עשה, מה הוא הכריח אותי לעשות. אני מתביישת מדי.” מילותיה נאמרו בלוויית דמעות, ואפה החל לדלוף.

קולה של קת’רין נעדר מכל שיפוטיות כלפי אנתוני או קלייר; הוא היה מלא ברצון להבין, כאילו חשבה שתוכל לקבל ממנה תשובות. “אני מכירה את מר רולינגס כבר זמן רב. האם קרה משהו אתמול בלילה שהוא לא רצה שיקרה?”

קלייר נענעה את ראשה. “לא. כל מה שקרה אתמול קרה כיוון שהוא רצה שיקרה.”

“אז אין שום סיבה שתרגישי נבוכה לעמוד מולו. כשתעשי משהו שהוא לא ירצה שתעשי, אז עדיף שלא תעמדי מולו.”

קת’רין ניגשה אל הארונית, נטלה מטלית רחצה, והרטיבה אותה בכיור. היא הגישה אותה לקלייר, שניגבה בצייתנות את פניה והחלה להתאפר. לא עבר זמן רב ושתיהן היו מרוצות מהתוצאה. החבורות הוסתרו היטב תחת שכבת מייקאפ ופודרה. השפתון הפך את הנפיחות לפחות בולטת. כשקת’רין נכנסה אל חדר הרחצה עם השמלה, הבינה קלייר שהיא עירומה לחלוטין מתחת לחלוק.

“אממ, אין לי כאן שום לבנים.”

“כן, העלמה, את זוכרת את החוקים של מר רולינגס?” בלי לחכות לתשובה, המשיכה, “בלי בגדים תחתונים, אף פעם.”

קלייר נאבקה בערפל של ליל אמש. היא לא הצליחה להבין מדוע היו הזיכרונות כה מעורפלים, אבל איכשהו, היא זכרה משהו על שיחה כזאת, או נכון יותר, דרישה כזאת. ושוב, זה כבר היה מגוחך לחלוטין. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? איך הוא מעז להציג דרישות כאלה, ולצפות שימלאו אחריהן?

קת’רין עזרה לה ללבוש את השמלה כדי שהאיפור ושהתסרוקת לא ייפגמו. אף על פי שבאותו רגע זה נראה בלתי אפשרי לחלוטין, נדרה קלייר בדממה: אני לא בטוחה איך או מתי, אבל אני אצא מכאן, אני אברח ממנו, ואחזור למקום שנשים לובשות בו תחתונים.

קת’רין חייכה אליה באישור כשנעמדה מול המראה. “מר רולינגס יהיה מרוצה. עכשיו אני חייבת ללכת; הוא יהיה כאן בעוד רגע.”

תזכורת הגעתו הממשמשת ובאה מוססה מעט מנחישותה של קלייר וכמו ינקה את האוויר מריאותיה. קת’רין הכירה אותו. אולי אם תישאר, הוא... קלייר לא ידעה איך לסיים את חוט מחשבתה. יהיה נחמד? ייתן לה ללכת? בכל אופן, היא הרגישה בטוחה יותר כשהאישה הזאת בסביבה.

“אולי תוכלי להישאר עד שיגיע?”

קת’רין לא השיבה, אבל הבעת שביעות הרצון שעל פניה התחלפה לרגע בעצב. קלייר הבינה מיד שמועד עזיבתה לא היה תלוי באף אחת משתיהן. היא תיאלץ להתמודד עם פחדיה לבדה; תיאלץ לפגוש את האיש שהתעלל ושלט בה אתמול בלילה. היא גם ידעה שהוא היה הדרך היחידה שלה לצאת משם. מסיבה זו ומסיבה זו בלבד, היא תעמוד מולו. “תודה לך שוב על העזרה. אני באמת בספק אם אהיה כאן מחר. הוא ואני נדון בזה במהלך ארוחת הערב.”

קת’רין הנהנה. הייתה זו הכרה בהצהרתה של קלייר, ולא אישור לנכונות דבריה. ואז היא יצאה מחדר האמבטיה. קלייר שמעה קול צפצוף חלש כשעזבה את הסוויטה. הוא הזכיר לה צליל שנשמע כשלוחצים על שלט של מכונית כדי לפתוח או לנעול אותה.

היא עדיין הייתה באמבטיה כששמעה שוב את הביפ החלש. לבה החל לפעום בקצב מטורף.

הוא לא דפק. הוא פשוט פתח את הדלת ונכנס. קלייר דמיינה אותו סורק במבטו את הסוויטה הריקה. אם תישאר בחדר האמבטיה, האם יבוא לחפש אותה בסופו של דבר? או שיעזוב? בזמן שניסתה להחליט מה לעשות, המתין הוא בדממה בחדר השינה. לקח לה דקה או שתיים, אבל בסופו של דבר, היא פתחה באטיות את הדלת ונכנסה אל הסוויטה.

היא נזקקה לכל טיפת כוח שנותרה בה כדי להדחיק את הפחדים שהשתוללו בקרבה וניסו לפרוץ החוצה. היא הייתה נחושה להסתכל לו ישר בעיניים ולנצח במשחק המוחות הזה. הדבר הראשון שראתה כשנכנסה לסוויטה היה העיניים שלו - עיניו השחורות והאפלות - שדמו לחללים ריקים או לחורים שחורים. שפתיו נעו. הוא דיבר, אבל קלייר שמעה רק את זיכרונות ליל אמש. היא ניגשה אל ארון הספרים בפינה המרוחקת של הסוויטה, וניסתה לאזור עוז.

נחישותה המזויפת התפוגגה כשהסתובבה וראתה את עיניו נעוצות בה. ואז, כמעט בן-רגע, הוא היה שם, ממש מולה. קרבתו גרמה לבטנה להתכווץ. תחושת הבחילה האיומה שחשה קודם עלתה בה שוב.

ידו הגדולה לפתה את סנטרה, ומשכה את עיניה ואת פניה אל עבר החללים הריקים והאפלים. קולו החזק היה עמוק, איטי וסמכותי, “שננסה את זה עוד פעם.” זו לא הייתה שאלה, אלא הצהרה. “נהוג לענות כשמברכים אותך לשלום. אמרתי ערב טוב.”

ברכיה של קלייר פקו למגעו. היא רצתה לצעוק, לרוץ, אבל לא הרשתה זאת לעצמה. אם לא תצליח להיות חזקה, תוכל לפחות להחזיק מעמד ולא להתעלף. “אני מצטערת. אני חוששת שאני לא מרגישה טוב.” ידו הוסיפה לאחוז בסנטרה, והיא ידעה שהוא מרגיש איך גופה רועד.

הוא חזר, “ערב טוב, קלייר.” הפעם, המילים היו מודגשות יותר. עיניו היו קרות כל כך. היא לא הצליחה לפענח את מבטן, ורק הביטה אל עומק האפלה האינסופית שעמדה בהן.

“ערב טוב, אנתוני.” היא יכלה לספר לעצמה שנשמעה חזקה, אבל זה לא היה נכון. באותו רגע, נפתחה הדלת שוב, וצעיר שהדף עגלת הגשה הביא להם את ארוחת הערב. קלייר החלה לפסוע בכיוון השולחן, אבל ידו של אנתוני לפתה את זרועה ועצרה בעדה. היא נפנתה לאחור והביטה בו, התבוננה היישר בעיניים האלה. הוא שלח את ידו השנייה, הרים את שמלתה וחפן את ישבנה.

ההלם שבעקבות המגע הפך במהירות לכעס. עיניה הירוקות ירו ברקים, וצווארה התקשח. “מה לעזאזל...” הדחף הורה לה להשתלח בו, אבל אחיזתה של היד שלפתה את זרועה התהדקה, וגרמה לה לשכוח מה רצתה לומר.

“אני רואה שאת מסוגלת למלא אחר חוק אחד לפחות. שנאכל?” אחיזתו התרופפה כשקולו עבר לנימה נינוחה יותר לכאורה.

הוא משך עבורה את הכיסא הסמוך לשולחן האינטימי. היא בחנה את ההצגה: הכול נראה כל כך יפה, אבל זה היה בסך הכול נשף מסכות אחד גדול. האוכל הדיף ריח נפלא, אבל קיבתה של קלייר לא אפשרה לה לאכול. כל שיחות המוטיבציה שערכה בינה ובין עצמה - תעמדי על שלך, אל תוותרי לו - התבררו כחסרות תועלת. לכן פשוט ישבה בנימוס, שיחקה עם המזון שבצלחתה והנהנה בתשומת לב.

כשבחנה את ארוחת הערב, הרגישה שמשהו חסר שם, אף שלא הצליחה לשים עליו את האצבע. הצעיר מזג מים לכוסותיהם, אבל כדי להפוך את נשף המסכות למושלם, היה צריך להימזג גם יין בארוחת ערב שכזו. יין, או אולי שמפניה.

ואז, ממש כאילו קרא את מחשבותיה, העיר אנתוני, “אני לא אוהב לשתות אלכוהול. זה מקהה את החושים.”

מיד חשבה כמה טוב יהיה להוריד איזה שוט של ג’ק דניאלס. אנתוני התענג בבירור על אי הנוחות שחשה. “את לא אוהבת את האוכל?”

“אני כן. אני מניחה שאני פשוט לא רעבה.”

“שמעתי שהיום אכלת רק ארוחת בוקר. אני מציע שתאכלי. את תזדקקי לכוח.” הוא לקח נגיסה נוספת ושלח אליה חיוך שלא הגיע אל עיניו.

קלייר השתמשה בכל טיפת אנרגיה שנותרה בה כדי להישאר במקומה ולא לנוס על נפשה. היא שמעה את הצליל העמום כשהמלצר עזב את החדר וידעה שהדלת נעולה.

נראה שליל אמש היה רק המבוא. ברגע שסיים לאכול, הוא קם על רגליו ולקח את ידה. הרעד בגופה החריף כשנעמדה. הוא חייך והחזיק בה כמטווחי זרוע כששאל, “את בחרת ללבוש את השמלה הזאת הערב?”

“לא, קת’רין בחרה אותה.” היא נותרה זקופה ודרוכה, אף שידעה שלא יתחשב ברצונותיה.

“כן, היא מכירה אותי טוב מאוד. עכשיו תורידי אותה.” שום דיבורים מתוקים, שום נשיקות, שום דבר. רק דרישה לפשוט את שמלתה. קלייר לא זזה. היא נעצה בו את מבטה ואחר כך השפילה את עיניה אל הרצפה.

היא לקחה נשימה עמוקה, שבה להביט בו ואמרה, “אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על זה - “ בתנועת בזק, נשרה השמלה מכתפיה כשקרע את הבד היקר מגופה. קלייר עמדה המומה. רק נעלי העקב נותרו על רגליה.

“כנראה שאת לא זוכרת את כל החוקים. חוק מספר אחד הוא לעשות מה שאני אומר לך.”

הרעד החריף כשדמעות זרמו במורד שמורות עיניה הצבועות. שום הגה לא בקע מפיה. וזה היה בסדר, כי לאנתוני היו תכניות אחרות בשבילו. הוא הדף אותה מטה, הורה לה לכרוע ברך, ופתח את רוכסן מכנסיו. היא הבחינה מיד שגם הוא ציית לחוקים: בלי תחתונים. הוא לא דיבר, רק הצמיד אליו את ראשה בגסות. בהתחלה, ניסתה להיאבק ולסגת מפחד להיחנק, אבל הוא שילב את אצבעותיו בשיערה והניע את ראשה כפי רצונו. מאותו רגע, הערב נמשך עד אחת לפנות בוקר.

כשעזב אנתוני לבסוף את החדר, היא השליכה מעליה את השמיכות, חטפה את החלוק, ומיהרה אל הדלת. ידה לפתה את הידית האפורה והחלקה. היא משכה בכל כוחותיה. היא לא זזה. היא אגרפה את ידה והלמה על הדלת שוב. ידה פעמה בכאב, אבל איש לא ענה. התשובה היחידה שזכתה לה הייתה דממה מאיימת.

קלייר גיששה בעיוורון אחר משהו, כל דבר. אצבעותיה נתקלו באגרטל הפרחים. היא תפסה בו והשליכה אותו על הקיר. הבדולח התנפץ, והכתים את הקיר ואת השטיח בשברי זכוכית ומים. הפרחים, שמקור המים שלהם נגזל מהם, היו מוטלים בערבוביה על הרצפה, שם יקמלו וימותו. קלייר קרסה תחתיה, דמעותיה זרמו ללא מעצורים. היא נכנעה לתשישות ולייאוש ונרדמה על הרצפה.

*

למחרת בבוקר, נכנס אנתוני לסוויטה. צליל הביפ וקול הדלת הנפתחת העירו את קלייר בבהלה. היא קמה על רגליה, ועיניהם נפגשו. הוא סקר את החדר: מנורה הפוכה ליד המיטה, צעיף קשור לאחד מעמודיה, והאגרטל השבור בסמוך לרגליהם. “בוקר טוב, קלייר.”

“בוקר טוב, אנתוני,” אמרה בנחישות רבה יותר מכפי שהצליחה לגייס אתמול בערב. “אני רוצה שתדע שהחלטתי ללכת הביתה. אני יוצאת מכאן היום.”

“את לא אוהבת את תנאי המגורים שלך.” עיניו השחורות זהרו כשחיוכו התרחב. “אני לא חושב שתצאי מפה מהר כל כך. יש בינינו חוזה כובל מבחינה חוקית.” הוא שלף מפית של בר מכיס חליפתו. “עם תאריך וחתימה של שנינו.”

קלייר בהתה, המומה, שעה שהמחשבות החלו להשתולל במוחה. הסיטואציה כולה הייתה כה הזויה שהיה קשה להאמין שהיא אמיתית. איזה אדם שפוי בדעתו חושב שמפית מאיזה בר היא חוזה מחייב מבחינה חוקית? ואפילו אם זה היה נכון, והסיכויים לכך שאפו לאפס, לא יתכן שהוא מעניק לו את הזכות להתעלל באדם, להשפיל אותו, או לדון אותו לעבדות. מוכת אלם, היא פשוט בהתה בו. לא היו לה מילים.

אנתוני המשיך, “אולי את לא זוכרת. את הסכמת לעבוד בשבילי, לעשות כל דבר שאני מוצא אותו הולם או מענג, בתמורה לזה שאשלם את כל החובות שלך.”

ראשה הלם. היא זכרה משהו בקשר למפית, אולי הצעת עבודה, אבל הכול נראה מעורפל. חוץ מזה, היא מעדיפה להישאר עם חובות ולעבוד משמרות כפולות או משולשות בבר לפני שתסכים לזה!

“נראה שהיית עסוקה במהלך עשרים ושש השנים האחרונות. כולל השכלה, שכר דירה, חובות בכרטיסי אשראי ומכונית, הצלחת לצבור חוב של למעלה מ-215,000 דולר. ההסכם הזה נחתם ב-15 למרץ, ובדיוק כמו בכל חוזה כובל אחר, לך או לי היו שלושה ימים להתחרט ולסגת. היום ה-20 למרץ. נכון לעכשיו, אני הבעלים שלך, עד שתגמרי לשלם את החוב. את לא תעזבי עד שההסכם שלנו ימולא עד תומו. וזה סוף הדיון.”

הרעד שב ביתר שאת כשהייאוש סגר עליה. היא הצליחה לומר איכשהו, “זה ממש לא סוף הדיון! זה מגוחך! שום חוזה לא נותן לך את הזכות לאנוס אותי! אני הולכת!” היא העיפה מבט בדלת המובילה אל המסדרון. היא הייתה במרחק מטרים ספורים ממנה ונשארה פתוחה בדרך נס. בלי כל אזהרה, פגשה ידו של אנתוני בלחייה השמאלית וגרמה לה לעוף לקצהו השני של החדר. הוא התקדם באטיות אל המקום בו שכבה. הוא לא טרח להתכופף, ופשוט התבונן בה מלמעלה. הוא חזר, “יכול להיות שהזיכרון שלך ישתפר עם הזמן. נראה שיש לך בעיות עם זה. תרשי לי להזכיר לך שוב, חוק מספר אחד הוא שאת תעשי מה שאני אומר לך. אם אני אומר שהדיון נגמר, הוא נגמר.” הוא הרים את המפית והכניס אותה לכיס הז’קט של חליפתו. “ובחוזה המחייב בינינו כתוב בבירור ‘כל דבר שאני מוצא אותו הולם או מענג’, וזה אומר שאין כאן שום אונס. הכול נעשה בהסכמה.”

הוא יישר את ז’קט החליפה שלו, החליק את עניבתו, והוסיף ממרום קומתו: “החלטתי שעדיף שלא תעזבי את הסוויטה שלך במשך זמן-מה. אל תדאגי. יש לנו הרבה זמן: זמן בשווי 215 אלף דולר.” הוא פנה לצאת מהחדר, וקול הזכוכית המתנפצת הדהד תחת המוקסינים של גוצ’י. נימת קולו המאיימת והמאופקת החרידה את קלייר יותר מהמילים שאמר. הוא דיבר בסמכותיות כה רבה, שלא נותר בה כוח לנוע או לדבר.

“אני אודיע לצוות שתוכלי לקבל את ארוחת הבוקר שלך אחרי שתנקי את כל הזכוכיות.” הוא נעלם מאחורי הדלת הלבנה והגדולה.

קלייר שמעה את הצפצוף ואת המנעול כשהניחה לידה לתעות אל לחיה הצורבת. הדממה המוחלטת שבה לסגור עליה כשהחלה לבחון את הבלגן סביבה. אף שהייתה זו מחאה קטנה ושולית, שמעה את עצמה אומרת, “אני מעדיפה למות מרעב ולא לנקות את זה.”

זמן-מה לאחר מכן, מצאה את עצמה זוחלת על הרצפה ומלקטת רסיסי בדולח. דמעות זלגו מעיניה והיא משכה באפה. היא סיימה לאסוף את מרבית החתיכות הגדולות יותר כשהבחינה בדם שעל חלוקה. היא בדקה ומצאה שמקורו בחתך על ידה. ראייתה המעורפלת בשל הדמעות הקשתה עליה לאתר ולשלוף את רסיס הזכוכית. לפתע, גרם לה קול הצלצול המוכר לפנות אל הדלת, מבועתת שמא חזר.

אבל הייתה זו קת’רין. היא נכנסה והסתכלה על סביבותיה, ואז הנידה בראשה. “העלמה קלייר, תני לי לנקות את זה. את עוד תחתכי את עצמך.”

“נראה לי שכבר עשיתי את זה.” קלייר הראתה לה את ידה. קת’רין הובילה אותה בעדינות רבה אל חדר האמבטיה ושלפה את הרסיס. אחר כך, ניקתה וחבשה את הפצע. כששבו אל הסוויטה, כל הראיות למאורעות ליל אמש נעלמו כלא היו. החדר היה נקי, בלי מנורות הפוכות, בלי צעיפים, והאגרטל נעלם. על השולחן הונח מגש אוכל.

קלייר ניגשה אל השולחן ואכלה בצייתנות את ארוחת הבוקר שלה - לבדה. תחושת ייאוש משתקת מילאה את חזה. היא הייתה לכודה, לבדה, ולא היה לה מושג מה לעשות.

סבתא שלה נהגה לומר שנקודת מבט רעננה תמיד עוזרת. קלייר החליטה להתקלח שוב, ואז, קיוותה, תצליח לחשוב על משהו.