השם

פרק ראשון: המספרים הסודיים של התנ"ך

השירה המקראית היא בעלת סגנון ייחודי ואוצר מילים עשיר ומגוון. בין חוקרי המקרא רווחת הדעה כי הרובד העתיק ביותר של התנ"ך גנוז בפרקי השירה.

התופעה המאפיינת יותר מכול את השירה המקראית היא התקבולת שבין הצלעות המרכיבות את פסוקי השירה.1 לדוגמה:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָהוְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (דברים לב: א)

ואולם, לאחרונה התברר לי כי בשירות ובמזמורים המופיעים במקרא ישנם מרכיבים ספרותיים וסגנוניים ייחודיים נוספים. כוונתי לתבניות ספרותיות סמליות הגנוזות במספרי הצלעות ובמספרי המילים של שירות מקראיות. בעקבות עיון פרטני באתי לכלל השערה כי תבניות מספריות אלה נוצקו לצורך דתי — ייצוג השם המפורש, יהו־ה, בדרך של גימטריה.2 מתברר כי הארכיטקטורה של שירות אלה נועדה לסמל את הערכים המספריים של אותיות השם המפורש. כאמור, ערכים אלה באים לידי ביטוי הן במספרי המילים והן במספרי הצלעות של השירות. אציג תחילה את התבניות המספריות של כמה שירות ומזמורים.

מספרי המפתח של ברכת משה

נפתח בברכת משה. שירה זו, המופיעה בספר דברים פרק לג, מתוארת כברכה שבירך משה את בני ישראל לפני מותו. ואכן, עיקרה הוא הברכות השונות הנאמרות לשבטים. השירה נחלקת באופן פשוט לשלושה חלקים: (1) פתיחה (פסוקים ב־ה);3 (2) הברכות לשבטים (פסוקים ו־כה); (3) חתימה (פסוקים כו־כט). את יחידת הברכות לשבטים אפשר לחלק שוב לשני חלקים: בקבוצה הראשונה (ו־יט) מופיעים השבטים בני לאה ורחל. בקבוצה השנייה (כ־כה) נכללים השבטים בני זילפה ובלהה.4

כעת אציג את פסוקי השירה כשהם מחולקים לצלעותיהם.5 מתצוגה זו הושמטו הפניות לשבטים, כגון "וזאת ליהודה", "וללוי אמר", "לבנימין אמר" וכו'. פניות אלה אינן חלק מן הטקסט השירי. לשם הבהרה נוספו כותרות של שמות השבטים השונים וחלוקת השירה לחלקיה העיקריים. (השירה מצוטטת על פי נוסח המסורה, לדיון בשינויי הגרסה שבנוסחים אחרים ראו נספח א בסוף הספר).

פתיחה

ב יְהוָ־ה מִסִּינַי בָּאוְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָןוְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ

מִימִינוֹ אשדת6 לָמוֹ.

ג אַף חֹבֵב עַמִּיםכָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ

וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָיִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.

ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁהמוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְבְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם

יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

הברכות לשבטים בני לאה ורחל

ראובן

ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹתוִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.

יהודה

ז שְׁמַע יְהוָ־ה קוֹל יְהוּדָהוְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ

יָדָיו רָב לוֹוְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

לוי

ח תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָאֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה

תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹלֹא רְאִיתִיו

וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּירוְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָוּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹבוְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָוְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

יא בָּרֵךְ יְהוָ־ה חֵילוֹוּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיווּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

בנימין

יב יְדִיד יְהוָ־היִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו

חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹםוּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן.

יוסף

יג מְבֹרֶכֶת יְהוָ־ה אַרְצוֹמִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּלּ

וּמִתְהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.

יד וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁוּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.

טו וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶםוּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.

טז וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּוּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵףוּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

יז בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹוְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו

בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּחיַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ

וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִםוְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.

זבולון ויששכר

יח שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָוְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ.

יט עַמִּים הַר יִקְרָאוּשָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק

כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּּוּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל.

הברכות לשבטים בני זילפה ובלהה

גד

כ בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּדכְּלָבִיא שָׁכֵן

וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

כא וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹכִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן

וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָםצִדְקַת יְהוָ־ה עָשָׂה

וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

דן

כב דָּן גּוּר אַרְיֵהיְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן.

נפתלי

כג נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹןוּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָ־ה

יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.

אשר

כד בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁריְהִי רְצוּי אֶחָיו

וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.

כה בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָוּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.

חתימה

כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּןרֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ

וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.

כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶםוּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם

וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵבוַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַחבָּדָד עֵין יַעֲקֹב

אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁאַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל.

כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָעַם נוֹשַׁע בַּיהוָ־ה

מָגֵן עֶזְרֶךָוַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ

וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְוְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

נבחן עתה את התבניות המספריות המיוחדות בחלקיה של שירה זו. מספר הצלעות של החתימה הוא 17, כמספר הצלעות של שתי הברכות הגדולות: הברכה ללוי והברכה ליוסף. אך הדמיון המספרי בין שלוש היחידות האלה אינו מתמצה בשוויון במספר הצלעות שלהן. בשלוש היחידות הספרותיות האלה יש מספר מילים זהה — 52!

גורם משמעותי נוסף הוא תבנית הפִסקה שבראש השירה המתארת את הופעת ה': "יהו־ה מסיני בא... ישא מדברותיך" (לג: ב־ג). מספר המילים בכתובים אלה הוא 26, כלומר מחצית המספר 52.

משמעות מיוחדת יש גם לברכה הניתנת לשבט גד, הפותחת את קבוצת הברכות של השבטים בני זילפה ובלהה. מספר המילים בפסקה הוא 26. כלומר, מספר המילים בה זהה לערך המספרי של מילות הפִסקה הפותחת, המתארת את הופעתו של יהו־ה הבא מסיני.

מתקבל אפוא הרושם כי מספר הצלעות והמילים בברכת משה מוקפד ומתוכנן. מספרי המפתח של שירה זו הם: 52, 17, 26. את המספר 52 זיהינו בסכומי המילים של הברכות ללוי וליוסף ובחתימת השירה. המספר 17 מופיע במספרי הצלעות של הברכות ללוי וליוסף ושל פסקת החתימה. כאמור, מספר המילים של פסקת הפתיחה לשירה (לג: ב־ג "יהו־ה מסיני... מדברתיך") הוא 26, וגם הברכה לגד היא בת 26 מילים.

מספרי המפתח של השירה בחבקוק ג

פרק ג בספר חבקוק נפתח בפסוק המגדיר את השירה המובאת בהמשכו כתפילה שנשא הנביא חבקוק. ואולם, קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים כי זוהי שירה עתיקה שעובּדה וצורפה בשלב משני לנבואת חבקוק.7 קביעה זו מעלה שאלות שונות, כגון: מהו החלק המקורי של השירה ומהן התוספות המשניות? מדוע צורפה שירה זו לנבואת חבקוק? אין בכוונתי להתמקד בשאלות אלה כאן. לענייננו די בבחינת המספרים המופיעים בחלקה הראשון של השירה.

השירה בחבקוק ג מורכבת משני חלקים עיקריים: לאחר פסוקי הפתיחה מצוי החלק הראשון (פסוקים ג־ז), שבמרכזו תיאור של הופעת האל ממחוזות הדרום. תיאור זה דומה מבחינות רבות לתיאורים הפותחים את ברכת משה ואת שירת דבורה. בחלק השני של השירה (פסוקים ח־טו) המשורר פונה ישירות אל ה' בגוף שני. המוטיב המרכזי בחלק זה הוא מלחמת האל באויבים, ובמיוחד מלחמתו בנהרות ובים (פסוקים ח־י, טו). לצורך הדיון שלנו אציג כאן את הנוסח של החלק הראשון של השירה (ג: ג־ז), כשהוא מחולק לצלעותיו.8

ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹאוְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה

כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹוּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶהקַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ

וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה.

ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶרוְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו.

ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץרָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם

וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַדשַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם

הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

ז תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁןיִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.

נבחן עתה את הערכים המספריים של החלק הראשון (פסוקים ג־ז). מספר הצלעות שלו הוא 17 ומספר המילים הוא 52. חלק זה זהה אפוא בערכיו המספריים לערכים המספריים שמצאנו בשלוש היחידות הספרותיות של שירת "ברכת משה" — הברכות ללוי וליוסף וחתימת השירה!

המשמעות הסמלית של מספרי המפתח

הממצא כי המספרים 17, 26 ו־52 משמשים מספרי מפתח בברכת משה ובשירה שבפרק ג של ספר חבקוק מעוררת את השאלה: מהי המשמעות הסמלית של המספרים האלה? כידוע, המספר 26 מייצג בגימטריות היהודיות את השם המפורש — יהו־ה. כאשר מחשבים את הערך המספרי של אותיות שם זה מתקבל המספר 26 (5+6+5+10). אם המספר 26 מייצג את הערך המספרי של השם המפורש יהו־ה, הרי שכפולתו, המספר 52, הוא ייצוג כפול של שם זה. לכאורה ניתן אפוא לטעון כי המרכזיות של המספרים 26 ו־52 בברכת משה נובעת מכך שהם מסמלים את השם יהו־ה.9 ההנחה שהמספר 26 מייצג את השם יהו־ה יכולה לבאר גם את משמעותו של המספר 17: בצד דרך החישוב ה"מלאה", הנותנת ערך מספרי מלא לכל האותיות שבמילה, קיימת גם דרך חישוב אחרת הנותנת לכל האותיות ערך מספרי שבין אחת לתשע. על פי שיטת חישוב זו, ערכו המספרי של השם יהו־ה הוא 17 (5+6+5+1).10

ההשערה כי כבר ברובד הקדום של השירה המקראית נעשה שימוש בערכים המספריים של אותיות ומילים היא בבחינת חידוש מפתיע. הדעה המקובלת היא כי שיטות חישוב כאלה הופיעו לראשונה בעולם ההלניסטי, וממנו חדרו לעולם היהודי במאה הראשונה לפני הספירה.11 השקפה זו יכולה להסתייע בכך שהמינוח המשמש לחישוב כזה — גימטריה — הגיע בוודאי לעברית מן התרבות היוונית.12 הסברה כי כבר בשירות העתיקות שם האל מיוצג באמצעות גימטריה יכולה להביא אותנו למחשבה כי הגימטריה היתה נהוגה בישראל כבר אלף שנים לפני הספירה. האם זו השערה נועזת ומרחיקת לכת מדי? האם אי־אפשר להסביר את הופעת מספרי המפתח האלה בדרך אחרת?

לכאורה אפשר להצביע על כיוון אחר. כידוע, השנה השמשית היא בת 365 ימים ומספר השבועות בה הוא 52. ייתכן אפוא כי המשמעות הסמלית של המספרים 26 ו־52 קשורה במספר השבועות של שנת החמה.13 אפשר גם לאשש השערה זו על סמך הפסוק הפותח של ברכת משה, שבו מתוארת הופעת האל באמצעות השורש זר"ח: "וזרח משעיר למו" (דברים לג: ב) המשמש בדרך כלל לציון זריחת השמש. גם בכתובים המתארים את הופעת האל בחבקוק ג אנו מוצאים מילים שיש להן זיקה לשמש, כדוגמת "נגה", "אור" ו־"קרנים" (חבקוק ג: ד). אבל הסבר זה אין בכוחו לבאר את הופעת המספר 17 שאינו קשור ללוח השמשי. כדי להכריע בין שתי הצעות הפירוש, הביאור על דרך הגימטריה והפירוש ה"שמשי", נבחן שלוש יצירות שיריות נוספות שגם בהן מופיעים מספרי המפתח 26 ו־52.

מספרי מפתח בשירת "האזינו"

שירת "האזינו" מופיעה בפרק לב של ספר דברים. בפִסקה הפותחת את השירה המשורר פונה אל השמים ואל הארץ וקורא להם להאזין לדבריו. פסקה זו, המקיפה את שלושת הפסוקים הראשונים של השירה, אמורה בגוף ראשון ובנעימה אישית. לאחר פסקה זו המחבר עובר לדיבור בגוף שלישי על אודות האל. נסקור עתה את פסקת הפתיחה כשהיא מחולקת לצלעות.14

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָהוְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי.

ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִיתִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁאוְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

ג כִּי שֵׁם יְהוָ־ה אֶקְרָאהָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

מספר המילים של הפסקה הוא 26. אין בפִסקה זו או בשירת "האזינו" כולה שום התייחסות לשמש או לפעלים הקשורים בה. לעומת זאת יש בחתימה של פסקת הפתיחה התייחסות ברורה ומפורשת לשם יהו־ה: "כי שם יהו־ה אקרא הבו גדל לאלהינו". מסתבר אפוא כי מספר המילים בפסקה — 26 — אכן קשור בערך המספרי של אותיות השם יהו־ה.

מספרי מפתח בשירת הים

שירת הים מופיעה בפרק טו של ספר שמות (שמות טו: א־יח). השירה נפתחת במילים "אָשִׁירָה לַיהוָ־ה כִּי גָאֹה גָּאָה", ומסתיימת במילים "יְהוָ־ה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". משה דוד קאסוטו הציע לחלק את השירה לשלושה חלקים עיקריים.15 כל אחד משלושת החלקים האלה נחתם בחתימה שיש בה חזרה כפולה על ביטוי דומה:

החלק הראשון (טו: א־ו), נחתם במילים: "יְמִינְךָ יְהוָ־ה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ יְהוָ־ה תִּרְעַץ אוֹיֵב".

החלק השני (טו: ז־יא) נחתם במילים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָ־ה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא."

החלק השלישי (יב־טז) נחתם במילים "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָ־ה, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

אחרי שלושת החלקים העיקריים מופיע חלק רביעי, קצר יותר, המשמש חתימה לשירה (פסוקים יז־יח).

ואלה מספרי המילים של שלושת חלקי השירה המרכזיים:

חלק ראשון: (א־ו) — 50 מילים

חלק שני: (ז־יא) — 52 מילים

חלק שלישי: (יב־טז) — 50 מילים

אפשר לראות כי מספרי המילים בשירת הים קשורים במספרי מפתח שצוינו קודם. בחלק המרכזי שלה בולט המספר 52, מספר המילים שהכרנו הן בברכת משה והן בשירה שבחבקוק ג. כזכור, מספר זה הוא כפולה של המספר 26 המייצג את הערך המלא של השם יהו־ה. ייצוגים נוספים של הערכים המספריים של השם יהו־ה מופיעים בפסקה הפותחת את השירה (שמות טו: א־ג), המסתיימת במילים "יהו־ה שמו". כפי שהעיר ויליאם פּרוֹפּ בפירושו לספר שמות, החתימה הכפולה של פסקה זו — "יְהוָ־ה אִישׁ מִלְחָמָה, יְהוָ־ה שְׁמוֹ" — דומה ביסודה לחתימות הכפולות של שלושת החלקים העיקריים של השירה.16 נראה אפוא שיש כאן כוונה להדגיש כי פסקה זו היא יחידה מיוחדת בתוך המבנה הכללי של השירה שתוארה לעיל. והנה בפִסקה זו יש 26 מילים!

העובדה כי הפִסקה הפותחת של שירת הים מציינת בחתימתה במפורש את השם יהו־ה, "יהו־ה שמו", ויש בה 26 מילים, מזכירה את פסקת הפתיחה של שירת "האזינו" (דברים לב: א־ג). כזכור, גם בפסקת הפתיחה של שירת "האזינו" יש 26 מילים, וגם היא נחתמת באזכור מפורש של השם יהו־ה: "כי שם יהו־ה אקרא".

בשירת הים אין שום אזכור של השמש או של הפעלים הקשורים בה. לפיכך השימוש במספרי המפתח 26 ו־52 בשירה זו מחזק את ההשערה כי מספרים אלה אכן מייצגים את הערכים המספריים של השם יהו־ה ואין הם קשורים בלוח השמשי.

מספרי מפתח במזמור צב בתהלים

הדוגמה האחרונה שבה אעסוק בפרק זה לקוחה ממזמורי התהלים. מזמור צב בתהלים פותח בכותרת "מזמור שיר ליום השבת". הזיקה בין כותרת זו ובין תוכן המזמור אינה ברורה. מסתבר כי כמו במקרים רבים אחרים בספר תהלים, גם במקרה זה את כותרת המזמור הוסיפו עורכים מאוחרים. אציג עתה את גוף המזמור:

ב טוֹב לְהֹדוֹת לַיהוָ־הוּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.

ג לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָוֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת.

ד עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶלעֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.

ה כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָ־ה בְּפָעֳלֶךָבְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן.

ו מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָ־המְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

ז אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָעוּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת.

ח בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂבוַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן

לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד.

ט וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְהוָ־ה.

י כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהוָ־הכִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ

יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.

יא וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִיבַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן.

יב וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָיבַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי.

יג צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָחכְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.

יד שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהוָ־הבְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.

טו עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָהדְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

טז לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְהוָ־הצוּרִי וְלֹא עלתה (עַוְלָתָה) בּוֹ.

פסוק ט הוא הפסוק היחיד במזמור שיש בו רק צלע אחת. זהו מרכזה של השירה: לפניו יש 15 צלעות ולאחריו יש 15 צלעות.17 מספר המילים לפני פסוק זה הוא 52, ומספר זהה של מילים יש גם בפסוקים שלאחריו.18 העובדה כי המספר 52 הוא מספר מפתח במזמור זה עולה בקנה אחד עם אִזכור שם האל בפסוק הפותח את המזמור: "טוב להֹדות ליהו־ה, ולזמר לשמך עליון". לעומת זאת אין שום אזכור במזמור זה לשמש או לפעלים הקשורים בה.

אפשר אפוא לסכם ולומר כי הממצא העולה משירת "האזינו", מ"שירת הים" וממזמור צב תומך בהשערה כי המספרים 26 ו־52 המשמשים ביצירות שירה אלה כמספרי מפתח, אכן קשורים בערך המספרי של שם האל. בשלוש השירות יש התייחסות מפורשת לשם זה. לעומת זאת אין בשירות האלה שום התייחסות לשמש או לפעלים הקשורים בה. לאור זאת מסתבר כי ההצעה לפירוש מספרי המפתח בשירות בזיקה לערכים המספריים של השם "יהו־ה" עדיפה על ההצעה לפרש את המספרים האלה בזיקה לשנה השמשית.

המספרים הסודיים של התנ"ך

מתברר אפוא כי החישוב על דרך הגימטריה היה ידוע בישראל כבר בתקופה העתיקה, עוד קודם למגעים שקיימה התרבות היהודית עם התרבות היוונית. כידוע, אימצו היוונים את הכתב האלפביתי במאה השמינית לפני הספירה בערך. ביוון התפתחה מערכת ענפה של שימוש בערכים המספריים של האותיות, ששימשה גם לצורכי סימון מספרים בחיי היום־יום. לעומת זאת אין כל עדות כי הישראלים השתמשו בחיי היום־יום באותיות העבריות כבמספרים. אדרבה, ישנן עדויות נגדיות, ולפיהן השתמשו בתקופת המקרא בסְפרות מצריות לצרכים חילוניים.19 רק בתקופה מאוחרת יותר, במטבעות של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי (76-103 לפני הספירה), אנו מוצאים את השימוש באותיות לציון ערכים מספריים. לדוגמה, על מטבע מן השנה העשרים וחמש לשלטונו של מלך זה מוטבעות האותיות "כה".20

מדוע צומצם בעם ישראל העתיק השימוש בערכים המספריים של האותיות אך ורק לצורך ייצוג שמות האל? מסתבר כי הידע של הייצוג המספרי של האותיות התפתח בישראל בקרב חוג סגור של כוהנים ושל מחברי מזמורים. חוג זה שימר טכניקה זו בסוד לצורך הייצוג הדתי של שמות האל. משום כך נשארה שיטה זו נחלתם של יחידי סגולה בלבד, ולא השתמשו בה לצרכים חילוניים.

באמצעות השימוש במספרים הסודיים המייצגים את שמות האל קיבלו השירות המקראיות ממד נוסף — ממד נסתר. מעבר למשמעות הרגילה המילולית של פסוקי השירה הם מכילים ממד סמלי של ייצוג שמות האל באמצעות מספרי המילים והצלעות.

אך מהו הרקע התרבותי שהביא להתפתחות הייצוג המספרי של השם המפורש בעם ישראל העתיק? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לנסות ולפענח תחילה את צפונותיו של המזמור החידתי והקשה ביותר בספר תהלים.