השנים הבאות

האוושות הקצובות שמתפתלות מאחורי אוזניי, מאחורי עורפי, מלוות את תנועות האצבעות המיומנות בקליעה — קווצת שיער על קווצת שיער, אצבע תחת אצבע, אגודל מעל אגודל. הן לא נבלעות ברקע, לא נעלמות בין צלילים רמים יותר, חריגים יותר שרוחשים מכל עבריי. הן עוטפות אותי בדרך כלשהי, אני נשענת עליהן בדרך כלשהי, הן מעבות ומחישות ומשמחות אותי בדרך כלשהי, ככל שאני נותנת עליהן את דעתי. יש לי קיום מוחשי וגלי ברגעים האלה, קיום שבו שלושה נהרות חומים ובוהקים נשזרים זה בזה בידי כוחות בשרניים ומוארכים, המוצאים את דרכם בקלות, בלי עיניים, מחוברים בלי יודעין לאיזה שכל מרוחק, לא חושב, מורגל. וכל אותם אוושות ונהרות ותנועות מעגנים אותי להווה מתמשך שאינו נעצר, ולעבר שבמובן מסוים מאוד דומה לו; וזורקים רמזים לעתיד דומה ועלום בו זמנית, שכאילו כבר נוצר.

ומסביבי הים.

מי שקולעת כך צמה, מוטב שתקלע גם רשתות דייגים, או רשתות ציידים, או לפחות סלי נצרים או מרבד או ערסל. מי שכבר יש מאחוריה עבר דומה, שאצבעותיה זוכרות במיומנות, בלי שכל — מוטב שתישאר על האדמה המוכרת ותרתום את רצונותיה ואת מותניה לעתיד דומה, שכאילו כבר נוצר. אבל לא אני. אני הולכת. אני מסתלקת מכזה גורל.

תחת כפות רגליי, הנעולות סנדלי חבל, אני מרגישה את טלטלת הסירה. אני עומדת. אני יושבת. אני נשענת. אזורי שיווי משקל במוחי מצליבים בין המראות העולים ויורדים, הנעים ונדים, לבין גופי המונח, ומסכמים מחדש בכל רגע את ממדי הטלטלה. אזורי הרעב והבחילה מתחשבים בכל זה, ומוסיפים ריחות מלח ים וטחב ושמן וסרדין ואצה, ואת מצב הלחם והתאנים המשתרכים בנפתולי קרביי, ואת הזמן שחלף מאז שנבלעו, ואת מה שעוכל ואת מה שחסר ואת מה שעוד נותר. אין לי איתי הרבה. יש לי שתי חליפות בגדים דקות ואחת מחממת. מזג האוויר בסדר בינתיים. האופק נשאר בינתיים רחוק באותה מידה. לפעמים הערפל מסתיר אותו לזמן מה, אבל זה לא משנה לגביו שום דבר. אני ערה רוב הזמן. היום ארוך, ארוך מאוד. הלילה כאילו לא נגמר.

במקום כלשהו בָּעולם, המים צונחים מגבוה ומתנפצים על סלעים. במקום כלשהו בעולם, עלה גדול בצורת כף יד צונח איתם, מתקפל ומתהפך בדרכו מטה עשרות פעמים. במקום כלשהו בעולם, המים מתאוששים ממפלתם ומתעודדים מצליפותיהם העזות בפני המים השוכבים, ונוסעים למרחקים, מתקדמים בתנועות פיתול ועקיפה והקצפה לאורכה של הארץ, בינות לגדות הפוריות המתפוררות ולצמחייה הנישאת ולצמחייה השחוחה ולשורשים ולאבנים.

במקום כלשהו בעולם, תהיה לי חלקת ארץ שבה אוכל להלך, נעולה בסנדלים האלה, ולקטוף לעצמי מפירות הפטל הסגולים הצומחים על גדות הנחלים. אצבעותיי יֵדעו לקטוף מבלי להיעקץ. הן יוכתמו בסגול מתוק וריחני. הפטלים לא יהיו חמוצים ולא יכריחו את גופי להירתע ולהתכווץ מפניהם, לא יכריחו אותי לשכנע את עצמי לסבול חמיצוּת בשביל יתרונות אחרים. שם אלך, ואשכב, ואחשוב, ואהיה. ציפורים יבואו וציפורים ילכו, איילות לבנות זנב יתרחקו בבהלה ויתקרבו בביישנות, המטר ירד לאט ובשקט. ואיש לא יִפְרע את חוטי מחשבתי, ואיש לא ירים את קולו לעברי, ואיש לא יתפרץ ברגל גסה אל עולמי ולא ידרוש דברים שאינני רוצה שיעלו בדעתי.

*

תם ונשלם. הזמן שקצבת לעצמך ללא מילים חלף מן העולם. או שסבלנותך פקעה, והמרווח הנינוח שבין דבר אחד למשנהו נקצץ וצומצם. רק כמה שעות של קורת רוח הותרת לך בין סיום להתחלה. אל תהיי גאה בזה. גם אל תשפילי מבט. הזמן חלף כחלוף העב, כמשק כנפי ציפור אפרפרה בשמי אחר הצהריים, והנה את.

הנה אני, בלב ים, על דרגש בסירה. ידיי כבר אינן מלאות בשערי, ידיי כבר ממוללות זו את זו, ידיי כבר מחפשות את הדבר הבא. הן, שנוהגות ללטף כל אחד ואחד מן העשבים ומעלי הכותרת שבדרכן תוך כדי תנועה — שלהם ברוח, שלהן עצמן בהליכה — כבר מגששות אחר משהו חדש למשש, משהו חדש ללכת לאורכו, תוך כדי לטיפה. מחוברות איכשהו לאישה שלמה, מחוברות איכשהו לשכל קדום הפועל מעצמו, המצווה מן המחשכים גם אם לחלוטין נשכח; מחוברות איכשהו לשכל משוכלל המתחדש תדיר, רודני ומייגע אבל לפעמים גם מבהיק — בהמת פרא חסרת רסן, עגלה עמוסת גרוטאות המידרדרת במהירות בירידות, הנדחפת בעמל בעליות, כמעט מתהפכת על צידה בעיקולים; דברים נופלים ממנה ומתמקמים אקראית בשולי הדרך, ואין לה שהות לעצור ולאסוף ולתת דין וחשבון בדהרתה האינסופית.

אני משקיעה את גבי במשענת הקשה, ועוצמת את עיניי, ולכמה רגעים מחליפה את המראות הכחולים־אפורים־מתנודדים האלה בתפאורה ביתית, אדמתית, ירוקה. אני שומעת את השדה, אני מריחה את השדה, אני מתהלכת בשדה יחפה. זרועותיי מתרוממות מאליהן לגובה המותן, כפות ידיי פתוחות, פונות קדימה לקראת הבאות, קולטות כל אניץ מרחף וכל גרגר חול וכל רסס טל. עכשיו הן עולות מעל לראש, מנסות להקדים את הראייה, מנסה לזהות כיווני רוחות ומשבי ריחות ושיעורי לחות וענפים התלויים נמוך מדי, נמוך עד כדי נגיעה. עכשיו הן נאחזות בענף חסון ונתלות בו, ולרגע נזכרות בכתפיים, בשכמות, בעצמות הבריח, נזכרות שהן חלק, שהן קשורות. עכשיו הן מרפות בבת אחת, ורק דחיסות האוויר והעשבייה הדשנה והברכיים המתכופפות מרככות את ההתרסקות.

אני פוקחת את עיניי ועוצמת אותן חליפות, מניחה להכרה להמיר נוף בנוף. עכשיו אני ביער, עכשיו אני מחוללת לעת לילה לקולות התיפוף הרמים. עכשיו אני מסתחררת ומתנשמת, כמו חבריי, כמו הינשוף והקיפוד והתנשמת, המחליפים מקצת מאוויר היער בנשמת אפם. אני מרגישה את הרגליים אבל הגשמיות שלהן לא מעניינת אותי, רק התיאום של הלמות עקביהן באדמה עם הלמות התוף. או עם הלמות המוח המתנער בתוך גולגולת, שוחה למזלו בנוזל ימי נושן. או עם פעימות חלל ההכרה, פעימות של התנדפות, כמו כיסי אוויר או בועות מוזהבות הנפוצות לכל עבר ופוקעות בדממה על משטח הנחיתה — פעימות חלל ההכרה, הנאנח בהקלה על שהניחו לו לזמן מה.

אני מפסיקה להסתחרר, אבל תנועת העולם כנגדי או תנועתי כנגדו נמשכת. רגליי עדיין אינן גשמיות, או שהן עצמן מוצקות אבל מה שהן דורכות עליו איננו אדמה. מראות כחולים־ירוקים כהים מרצדים לקראתי מן הערפל, נעשים מוחשיים יותר מדקה לדקה, סמיכים יותר, מתעטפים קווי מתאר ועוטים צורה. מבטי מצטלל וקיבתי פולטת: יבשה. בשעת טרום־השחר הזאת, אי אפשר לדעת אם היא כהה יותר, ירוקה יותר, קרירה יותר, ערפילית יותר מזו שעזבתי. עגלת גרוטאות נפשי מתנהלת עכשיו בעצלתיים, אוספת אל תוכה בהיסח הדעת גרוטאה חדשה. ריח עשב קצור עולה באפי, גבעולי עשב קצור מסתבכים בגלגלים ומאיטים עוד את תנועתה.

אני פוקחת עיניים והנה קורות רצפת הסירה המחורצות הלחות, ועליהן משום מה הצרור הכרוך בשרוך, שהיה אמור להיות למראשותיי. אני מתיישבת על מקומי ומתעשתת, מחליקה את שמלתי האדמדמה המקומטת ומרימה באיטיות את מבטי המטושטש, המשתדל להתמקד, המזהה את האופק חסר היבשה, שנשאר מרוחק כשהיה. בכל זאת נרדמתי לשעה קלה.