פתקים
קירה
את שוקעת. תרימי ראש.
אצבעות רזות, מפרקים בולטים, ציפורניים בצבע פנינה.
תזיזי.
הן זזות.
אלה הידיים שלך.
הן מונחות על בד פרחוני. הבד מתוח על משטח קשה.
שולחן.
את יושבת ליד השולחן בַּהוֹל. לפנייך הפיל. הוא יושב על השולחן ליד המאפרה ושומר על הפתקים שלך. צמרת העץ שבמסגרת החלון צהובה. ערב או בוקר. אור כהה שוטף את הבית והחפצים מתארכים. מופיעה האישה הבהירה, אומרת, "גיברת קירה, את צריכה לשירותים לפני האוכל?"
תשקרי. תגידי שלא.
"טוב, גיברת קירה," אומרת האישה הבהירה וקושרת לך מפית סביב הצוואר.
יש לך עט ביד. תניחי את הסיגריה במאפרה ותרימי את הפיל. תכתבי,
איך קוראים לאיש ה הבהירה
תרימי ראש.
האור מנמיך ומאפרת הזכוכית שעל השולחן מתלקחת. הצבעים של הפיל זוהרים מתחת לציפוי האמייל. האישה הבהירה אומרת, "ארוחת ערב." יש דברים על השולחן: קוטג'. לחמנייה. פלחי עגבנייה. חלקיקים צפים באור הכהה ומחוץ לאור הדברים גרגיריים. גם האצבעות שנוברות בצלחת. תזיזי. האצבעות נכנסות לתוך האור ויוצאות.
תראי איך הן משתנות.
האישה הבהירה באה והולכת.
את רוצה תה. תקראי לה. תמצאי מילים.
קולות הילדים בפארק שליד הבלוק חדים באור הכהה. ביניהם שומעים את קולו הגבוה של גרישה. הוא קורא בשמך. קולו בוקע ממרפסת המטבח.
את במרפסת המטבח וגרישה לא כאן. קופסאות שימורים מסודרות בשורות על המדפים. מן המרפסת רואים את הבניין השכן ולפניו העץ הגדול. עכשיו הוא צהוב. בפינת החלון, בין הבניינים, מלבן ארוך של שמים מעל הוואדי של עין כרם.
איך קוראים לעץ הגדול
תֵיאוֹ עומד ליד החלון. הרגליים שלו מוצלבות, אמת ידו האחת נשענת על אדן החלון ובידו השנייה סיגריה והעשן מיתמר.
חזרי אל השולחן.
קחי פתק.
תרשמי,
גרישה לא במרפסת
זה מתגבר. זה לא רעב מה שאת מרגישה. יש לך רצון אחר בפה, בגרון, בנשימה. הידיים מחפשות. הנה הקופסה. תוציאי אחת. תדליקי. תרגישי את זה צורב עד עומק הריאות. ככה טוב. את שומעת? זה גרישה קורא לך לבוא לשחק בעליית הגג איתו ועם בוריה ואיזיה.
איזיה
בוריה
גרישה
בני הדודים רצים בעליית הגג. הקרשים חורקים תחת רגליהם. את מחפשת את המדרגות לעלות, אבל רק הוֹל ומסדרון ומדרגות אין. בחצר חורק השער. דוד שֶׁבח שורק לסוסתו, גלגלים גורסים חצץ. שבח נכנס ותולה את מעילו, שורק את אותה המנגינה. דודה ליזה אופה לחם, ריחו עולה. את יוצאת דרך השער אל הרחוב הראשי. כל הגדרות מעץ ובהן שערים. אשתו של מילו יושבת על הספסל ליד השער שלה, מחכה לפרות ולכבשים שיחזרו מהמרעה. היא מחייכת אלייך וממשיכה לסרוג. יד שמאל שלך קופצת על גדר בולי העץ. העץ מחוספס. בין הבתים מובילים שבילים צרים אל חצרות המשק ואל השדות שמאחוריהם, כל שביל שואב את המבט שלך ארוך ועמוק עד לשדות; צהוב, לבן, צהוב, לבן, חיטה ותירס לסירוגין. הרחוב הראשי מלא בוץ.
"מלא בוץ, מלא רוח."
"כן, גיברת קירה," אומרת האישה הבהירה ומנגבת לך את הסנטר.
את זוכרת, לאישה הבהירה קוראים מריה. תרשמי,
מריה
מאוחר או מוקדם. קווים בשעון מתחזים למחוגים, גרגירי חושך מנשימים אותם והם מרצדים. מחוץ לחלון ציפורים צועקות. העץ הולך ומתכהה, אבל קווי המתאר חדים ואפשר לראות כל עלה בנפרד על רקע השמים. צבע השמים כתום שדהה.
האישה הבהירה אומרת, "תשתי, גיברת קירה, לפני שיתקרר."
ששש... סמני לה להיות בשקט. קולות עולים מעבר לקיר. אמא בסלון, מארחת חברות למסיבת תה סביב הסמובר, עם כלי הפורצלן והמפיות הרקומות והעוגיות המסוכרות והמאפים הפריכים והפחזניות התפוחות, הנחמדות.
ריח חם.
אבא נכנס. עיניו קודחות, קולו רועם ליד הדלת, עיניה של אמא כבות. הוא נושא דרשות מלאות להט על המהפכה, מלווה את דבריו בתנועות ידיים, כמו איכר, ועוד לפני החברות. אמא מסמיקה. תו פראי מתבלט בפניו של אבא ואת יודעת שתכף תחטפי. הנה הוא בא, אוחז בסרגל המתכת שלו.
פורצלן
סרגל מתכת
"היה איש רע, האבא שלי. שמחתי שהוא מת, ואם יש גיהינום והוא נצלה שם באיזה אש, אני אומרת, אדרבה, תגבירו."
האישה הבהירה מצטלבת ואומרת, "את לא מתכוונת לזה, גיברת קירה."
"מתכוונת ועוד איך!"
העץ בחלון משחיר וגדל ומתחיל לנוע.
השעון מתקתק חזק. דופק ודופק. זה לא השעון שלך. את לא באמת יושבת בהוֹל. זה לא הבית שלך. הוא מתחפש לעצמו, מתמלא עיניים, והפתקים, לפעמים הם חומקים תחת משקל רגליו של הפיל, ממלאים את השולחן, נופלים ומתפזרים. תרימי. תאספי. סדרי אותם בערימה. לפעמים הם נעלמים ומופיעים במקום אחר. אין לך הרבה זמן עד שהם יבואו שוב. את זוכרת, זה לא הבית שלך. זה רק נראה כמו הבית שלך. הם סידרו אותו ממש אותו דבר. הרהיטים והתמונות והכול.
זה לא הבית שלי
על השולחן מונחת תיבת עץ. את זוכרת את התיבה הזאת. תפתחי. בפנים יש מכתבים.
"אז מצאנו דירת שני חדרים, בקומה השנייה במרכז צ'רנוביץ, המטבח היה קטנצ'יק, אבל היו שירותים ואמבטיה בבית."
"אמרת משהו, גיברת קירה?"
"ק-טנ-צ'יק." תדברי לאט וברור. תראי לאישה הבהירה באצבע ואגודל כמה קטנצ'יק. "חצי מהמטבח פה, אבל עם שירותים ואמבטיה עם מים זורמים וזה היה לוקסוס בימים ההם. אחרי שהרוסים כבשו את בסרביה אני הייתי צריכה לחזור לבריצ'ני, ולתיאו לא הרשו והוא נשאר ביאשי, ובינינו היה הפְּרוּט, שנהפך לגבול בין רומניה ורוסיה. ואני הייתי עם אמא. כתבתי לו כמובן והוא כתב לי מכתבים יפים מאוד. מאוד פואטיים. בחרוזים. תקשיבי."
תוציאי דף נייר. הוא דק מאוד. תפתחי את הקיפולים בזהירות. תנסי שוב. בזהירות. האישה לוקחת ופותחת. תקראי,
Urcând mereu pe seară spre copou, te caut in parfumul teilor in floare, de-a lungul cӑrӑrilor noastre, de Altă dată.1
המשפט הבא מחוק בטוש עבה, שחור, תראי לה,
Raze fine ale lunii de Mai, subţiri ca pânzele de pӑianjen.2
גם השורות הבאות מחוקות,
Numele tau purtat de vânt ca sunetul de sirenӑ in ceaţӑ...3
"בכל מכתב היו יותר ויותר שורות מחוקות ואחר כך המכתבים הפסיקו להגיע. בינתיים מצאתי עבודת מזכירות אצל מהנדס בשם וינר והמשכתי לתת שיעורים פרטיים. חוץ מהקערה שלי, הבאנו איתנו לצ'רנוביץ את קופסת כלי התפירה המגולפת של אמא ושני שטיחים מבריצ'ני - ארוגים ביד בדוגמאות שושנים באדום וירוק על רקע שחור, ועוד כמה פיצ'פקס."
קערת חרס
קופסת תפירה
שני שטיחים - עבודת יד
"פרשנו את השטיחים. במשכורת הראשונה שלי קנינו צלחות וכוסות, סיר ומחבת, כלי מיטה ומגבות וסבון, ובשנייה קנינו מפות ואפילו תנור קטן לאפייה. אמא בישלה והיה ריח של בית. בסוף גם תיאו הגיע. זאת היתה דירה נחמדה. נכון, תיאו?"
תיאו יושב אל השולחן ומקפל מפיות. כל מפית הוא מקפל למשולש, מהדק ומקפל למשולש קטן יותר, מהדק שוב ושם במחזיק המפיות. עכשיו אתם כבר לא רבים. יש לכם שיחות טובות. לפעמים שותקים ומקשיבים יחד לקול המוזיקה, או לציפורים על העץ הגדול שמגיע עד לחלון. "אולי קצת לימון לתה," את אומרת וקמה להביא. קולו של בוריה בוקע ממרפסת המטבח ומזכיר לך שאת העומדת. קולו עולה מלמטה ואת יורדת אל המרתף. "קוקוריקו," קורא גרישה, ונקניק מתעופף לעברך. את מנסה לתפוס את הנקניק אבל הוא חולף מעל ראשך, ובוריה, שמבוגר מגרישה בשנה וחצי וממך בשנתיים, תופס אותו לפנייך ומשליך אל הבכור, איזיה, ואתם רצים אחד אחרי השני במרתף עד שצנצנות הריבה והחמוצים רוקדות על המדפים יחד עם מחרוזות הנקניקים שמשתלשלות מן התקרה, ואתם שוב רצים, מהמרתף אל עליית הגג, וקורות העץ חורקות תחת הרגליים. דוד שבח צועק מלמטה, "שקט, ילדים," ולקול שלו יש ריח של לחם חם. עוד סיבוב או שניים ושוב נעלמו, אבל את יודעת איפה הם מתחבאים. תתקרבי בשקט, על קצות האצבעות, עוד כמה צעדים לכיוון הגומחה שמאחורי ארובת התנור, שם מתחבא גרישה. אבל אין ארובה, רק קופסאות שימורים, מסודרות בשורות על מדפים. בחוץ, בבניין השכן, שכנה תולה כביסה, ובפינת החלון השמים והוואדי. תחזרי אל פינת האוכל. התה קר. הנה הקופסה. קחי. תדליקי. תרגישי את זה צורב עמוק עד הריאות. ככה טוב. תיאו מקפל מפיות. "תשמע, תיאו, איזה יופי הציפורים שרות על העץ. קונצרט ממש."
את שוקעת. תרימי ראש.
צמרת העץ במסגרת החלון צהובה.
את זוכרת: לעץ קוראים דולב.
דולב
מפיות
במגירת השידה תמונת המחזור של בית הספר בבריצ'ני. הילדות מסודרות בשורות. בתלבושת אחידה. בשורה האחרונה המורות. ברקע, גג התבן המשופע. הנה קירה, בת שש או שבע, בשורה הראשונה. "הנה, את רואה? זאת אני שם, בין הילדים הקטנים."
"כן, גיברת קירה," אומרת האישה הבהירה.
המון זמן עבר מאז שהשאירו אותך כאן. החשיכה נמשכת ימים רבים. כמו רכבת בהרים. הימים קצרים, כמו מצמוץ בין מנהרות של חושך. האור נדלק ומיד כבה. חוטים דקים נמשכים ממצמוץ הפלואורסצנט באמבטיה. קולות מוכרים עולים מרחש הקומקום במטבח והחדר נמלא מילים, המילים מצמיחות רגליים, זוחלות מן הפתקים, גולשות אל השולחן ומשם אל כל החדרים; מילים של אמא, של תיאו, של אבא, תמיד מחדרים סמוכים. קולו של אבא חזק. הוא עומד ליד השולחן בהוֹל עם סרגל המתכת שלו ומוצא שגיאות בכל הפתקים. קחי את הפיל. תרשמי,
סרגל מתכת
בריבוע החלון שמי הלילה אדומים, הם הולכים ומחווירים, מתפוצצים לרסיסים, האור נדלק ונכבה מעל לדְנְיֶסְטֶר. לפעמים זה מהיר כמו מצמוץ. כל החיילים רצים על הגשר כדי להספיק לעבור. רק מוטקה רפפורט עומד ומחייך, לראשו כומתה עם כוכב אדום, כולם רצים סביבו והוא עומד. רוצי אליו, תצעקי לו שיעבור מהר, לפני שהגשר יותך אל המים.
את צועקת ושום קול לא נשמע.
מוטקה רפפורט
אבל האור שוב נדלק. וקולות עולים מההוֹל.
תיאו יושב עם החייל היינץ מחיל ההנדסה ליד השולחן בהוֹל והם מדברים בשקט, לא רוצים להפריע. לידך יושב המפקד של היינץ - קצין גרמני בדרגת מיור - ועוד חייל. הרגליים שלהם בגיגית מים חמים שאמא הכינה להם והם משחקים קלפים. מישהו מדליק ומכבה את האור בקול נפץ. האור מהבהב ושוב קולות נפץ, תכופים יותר. הפעם מגיע האור מבחוץ, מכיוון הדניסטר, שם חורצות הקטיושות קשתות אש בשמי הלילה מעל הנהר, מעל החיילים, מעל גשרי הסירות.
הקטיושות עפות בקבוצות של עשר-שתים-עשרה מעל הבית, ובתוך הבית אלה משחקים קלפים בגרמנית ואלה מדברים בצרפתית, ואת יושבת בתוך כל זה, נבהלת ומיד נרגעת, כי התינוקת אצל אולגה איוואנובה. ברגע ששמעה את המכונית שלהם נכנסת לחצר היא הופיעה, חטפה את לילי ונעלמה - כי אצלה לא יחפשו. בחדר הקטן שאליו נכנסו הגרמנים אין זכר לתינוקת. היא ישנה עכשיו בתוך שכמיית הפרווה של אולגה.
קשתות אש חוצות את הנהר מצד אל צד. היינץ ותיאו מדברים בצרפתית בהוֹל. בהתחלה היינץ שירת קצת בפריז. היה קצת סוציאליסט. לא את הכול היא שומעת. משהו על זה שלא רצה להיות באס-אס. אז שלחו אותו לחזית המזרחית. מדי פעם הקצין שלא מבין צרפתית צועק בגרמנית, "תפסיק לדבר עם היהודים," ואחר כך נמשך המשחק והשיחה נמשכת במקביל. היינץ אומר שברגע ששמע מה קרה בסטלינגרד הבין שהם אבודים. למזלו הוא לא הספיק להגיע לשם.
את מקללת בלב את תיאו שהשאיר אותך כאן, לבד בחדר.
היינץ וידמן
קחי את הפיל. תעברי את המסדרון. מופיעה אש גדולה מאוד. אזעקה נשמעת. פגזים עפים, המסלולים שלהם מאירים את השמים כאילו לא חצות הלילה אלא אמצע היום, ורואים טוב מאוד את הדניסטר ואת הצוקים של אטאקי בצד השני. הגרמנים צולפים משם, הרוסים מכאן. פיצוץ מגיע מכיוון מחסני האספקה של הצבא הרומני. מחסן דלק בוער כל הלילה מאחורי החצר.
אבא נכנס לבית. קמט הזעם שלו חוצה את המצח. הוא מדליק אש גדולה בתנור. את כותבת לאור האש. הקטיושות עפות מעל הבית. אבא נעמד מאחורי כתפך ומסתכל מה את כותבת. סרגל המתכת שלו מונף. הוא מוצא טעויות בכל הפתקים ואת כל הפתקים הוא זורק לתוך האש. אמא נכנסת עם העיניים הכחולות, אומרת, "תיקחי אותי מפה. תיקחי אותי הביתה." יש לה חצאית רחבה ומתחתיה היא מסתירה את שק הסוכר שהביא לנו היינץ בבוקר ממחסני האספקה, ממש לפני שחצה את הדניסטר.
אבל את לא יכולה עכשיו. אבא אורב מאחורי כתפך. הוא משליך לתוך האש אלבומי תמונות ואת קופסת המכתבים, מחברות וארגזי ניירות, והאש גדֵלה ויוצאת לקראתו מן התנור ומתלקחת סביבו. ותיאו בא מתוך האש, אומר, "קירה, קירה, צריך ללכת. בואי, קירה, הכול נשרף, קירה," מביא קופסאות ועוד קופסאות, שטיחים מגולגלים. את יודעת שאסור לחשוב יותר מדי, צריך להתרכז בכל פעם בדבר אחד. הבזק אור. חם מאוד.
בחוץ הקטיושות שורקות ומייללות.
תרימי ראש.
עשן ממלא את הבית. היללה מתגברת. קומי. את צריכה לקום מהכיסא. להגיע לדלת. תיאו מושיט לך יד, "קירה, בואי." הפטי לארוס, ארגזים, שקים גדולים. "את צריכה לקום עכשיו. מהר. הולכים לתחנת הרכבת." סל ענקי מבד גס מחובר בתפרים מהירים. צריך ללכת, צופרי אזעקה מייללים, מחרישים הכול.
את יושבת על כיסא פלסטיק על הגשר בכניסה לבלוק והרבה אנשים מסביב וריח של עשן. האוויר מלא עשים שחורים. מריה בוכה.
"מה את בוכה? צריך לשמוח. היום אני הולכת הביתה."
"היה שריפה," היא אומרת ומדליקה לך סיגריה.
ככה יותר טוב.
הנה באות לילי ועוד אחת. את לא זוכרת מי זאת אבל את יודעת שהיא מהמשפחה. "עכשיו באים? כבר חשבתי ששכחתם."
"אמא, את בסדר?"
"בטח בסדר, אני הולכת הביתה," כאילו שהיא לא יודעת.
"העיקר שסבתא בסדר," אומרת זאתי שעומדת לידה.
"את לא מבינה, ילדה שלי, הכול נשרף," אומרת לילי ועושה תנועות עם הידיים. מסביבן מתעופפים דברים שחורים. הם יוצאים מהחלון עם האדנית של הגרניום.
צריך להשקות את העציצים. תרשמי.
"איפה הפיל?"
"אל תצעקי, גיברת קירה."
"איפה הפתקים?"
גם אש יוצאת משם. הגרניום נראה נבול. שחור. את יודעת שאבא נמצא בתוך האש.
גם הפתקים. גם התמונות. המכתבים. ארגזים שלמים. כלי בישול ושטיחים ובגדים חמים - הכול נשרף, ותיאו מניח יד כבדה על כתפך. "קירה," הוא אומר, "תראי," ומצביע על השמים שמלאים דברים. "תראי," הוא אומר, "השמים מלאים מטוסים." רגע מופיעים, רגע נבלעים בעשן. "אלה מסרשמיטים," הוא אומר, "בואי, קירה, מהר, הגרמנים כבר כאן."
ענת
מכבי האש מפלסים את דרכם מהבניין בין השכנים שעומדים על הגשר בכניסה לבלוק. במרכז ההתקהלות, על כיסא מתקפל, יושבת סבתא קירה ומחייכת ככלת יום הולדת. פיל אמייל צבעוני מונח על ברכיה, רגליו על תצלום ישן, ובין אצבעותיה נקמטים כמה פתקים צבעוניים. עשן עדיין מיתמר מהחלון עם עציצי הגרניום המפויחים. "עכשיו מגיעים?" היא קוראת אלי. "הייתי מזמינה אותך לתה. אבל נותנים פה רק מים." מריה עומדת לידה, בוכה. "אחרי אוכל היא היתה יושנת," אומרת מריה, "אז אני הלכתי רק עד סופר בשביל חלב," היא מצביעה על סופר ספיר שמעבר לכביש. "בחיי," היא מצטלבת.
שכנים מתלחשים. מישהי יורקת הצדה. ילד צוהל על כתפי אביו, מצביע לעבר הצינור הנאסף אל הכבאית. "אסור להשאיר אותה לבד יותר אפילו דקה," אני אומרת לאמא, שמתקרבת אלינו על הגשר. "זה היה יכול להיגמר באסון." מריה שוב פורצת בבכי. "העיקר שסבתא בסדר," אני ממהרת להוסיף ומסתכלת על אמא.
"כן," אומרת אמא ומוסיפה, "הכול נשרף."
"צריך לדבר עם הביטוח," אני אומרת. אמא נועצת בי מבט ממושך.
החלונות בצדו המערבי של הבניין מתלקחים בשמש שכבר הנמיכה וקרניה מוקרנות על סליל העשן הדק שעדיין עולה מפינת החלון.
"הכול נשרף," אומרת אמא שוב ומחווה בידיה עיגולים רחבים.
"זה באמת לא נעים," אני עונה, מביטה בכוריאוגרפיה המשונה של אמא, ציפור גדולה שמתקשה לנסוק.
"את לא מבינה, ילדה שלי, הכול נשרף. הכול." חתיכות פיח קטנות מסתחררות סביבה על רקע הבלוק, נעות הלוך ושוב על הגשר ונושרות דרך פתחי המעקה. "כל התמונות, המכתבים של אבא שלי."
פיסה מפויחת מרחפת אלי - פינת תצלום ובה ראש בהיר וקצה של משקפיים גדולים - מתעופפת ונצמדת לרגע לחולצה שלי, מותירה עליה הדפס של אפר. אני זוכרת את התצלום; אני קופצת בקלאס על הגשר, ילדה בת שמונה, נמשים, אוברול צהוב קצר עם כתפיות, שסבתא קירה קראה לו שפילהוזן, עם פרח כחול רקום על החזה, משקפיים גדולים קופצים על האף. מאחורי המשקפיים היו עיניים כחולות, אחת מהן פוזלת קצת.
השיכונים שברקע צרובים בזיכרונות הילדות שלי. ממש כאילו התהוו מתוך התצלום הישן, נטועים בוואדי על שמונה קומותיהם וארבעת מגדלי המדרגות שלהם, גשר קושר את טבורם לרחוב. כשאני רואה את התמונה אני נזכרת גם בפארק הגדול שמעבר לכביש, עם המגלשות והפסל הלבן שקראתי לו "שער השמים". אבל לפעמים עולה תמונת השיכונים כמו מתוך מקרן ישן, מרצד, ואז הם ניתקים ממקומם ושטים באור, "שערי השמים" מרצדים בקצה הגן ושתי שמשות שוקעות מעבר להרים.
המקור, זה שניצב מולי ברגעים אלה ממש, מביט בי כמו גרסה מעוותת של עצמו, כפיל לא מוצלח.
עשי נייר מפויח עפים בלהקה אל הוואדי. אני נדחפת לרוץ אחריהם, להציל, אבל גל חום הופך את הדחף לרפיון. עכשיו אני נוטפת. פלגים זעירים זורמים מתחת לחולצה.
אולי זה באמת רק נראה כמו הבית, כמו שסבתא קירה אומרת כבר חודשים בכל פעם שאני באה לבקר. "קחי אותי הביתה," היא חוזרת ואומרת, מתעקשת שהבית הזה, דירת השיכון ברחוב ברזיל, הוא לא באמת הבית שלה, אלא רק דמוי בית, מקום זר שהיא כלואה בו ועוצב כהעתק מדויק של ביתה כדי להטעות. תפאורת בית, עטיפה שאין מאחוריה דבר. וגם השכנים - שאומרים זה לזה שזאת השכנה מכניסה ארבע - זרים לי ואני זרה להם, ואפילו את סבתא אינם מכירים. כולם התחלפו. הילדים של הבלוק: סימון, ז'נט, גלית, אילן, עזבו מזמן. שני ילדים חדשים רצים עכשיו אחרי פיסות האפר, תופסים אותן במעופן, מפוררים אותן לאבקה שחורה בין האצבעות. "קחי אותי הביתה," סבתא אומרת ואוחזת במפרק כף היד שלי בכוח מפתיע, נועצת בי את ציפורניה הצבועות לק בצבע פנינה. ואולי גם היא עטיפה שאין מאחוריה דבר. יושבת על כיסא הפלסטיק, זקופה, כל שיניה בפיה, צחורות להפליא, אבל הפְּנים מפורר. קרעי פתקים ממלאים את האוויר - משפטים שהתבדרו למילים, לאותיות, לקווים - מתעופפים בין חריצי המעקה, נופלים אל הוואדי למטה, ואליהם מצטרפות תמונות מפוררות מתוך האלבומים שנהגנו לדפדף בהם יחד. סבתא קירה היתה מספרת קצת מפה וקצת משם, אחר כך התקשתה לחבר פנים לשמות ואחר כך טענה שהאלבומים מלאים באנשים שהיא לא מכירה והיתה נמלאת זעם וזורקת אותם על הרצפה.
פיסה חרוכה מתעופפת אלי. אני מזהה את כתב ידו העגול של סבא. sufletul muntelui - נשמת ההר - ואז עוד פיסה, un murmur întunecat, אוושה אפלה.
"אפילו תה הם לא נותנים פה," מתלוננת סבתא קירה. "לילי," היא קוראת אל אמא ומנופפת במקל שלה בקוצר רוח, "בואי נלך."
אחד הכבאים חוסם אותי בכניסה לבניין. "עוד דקה-שתיים, גברת, מכינים דוח למשטרה. אחר כך את יכולה להיכנס." פיסת נייר נוספת נושרת על האספלט לרגלי, ace de lumină - מחטי אור.
"הכול בסדר," מוסיף הכבאי, "אין הרבה נזק, אבל אסור להיות בפנים יותר מדי זמן. בינתיים לחכות בחוץ בבקשה, גברת, יותר רחוק." ואמא אומרת, "אני אקח את אמא אלינו ואַת תִראי מה קורה בפנים, צריך לבדוק את הפרוצדורה. את יותר טובה בדברים האלה. ומריה, תלכי גם, תראי אם אפשר להוציא את הכיסא ואולי כמה דברים שהיא צריכה ללילה. נארגן לה את החדר של דניאלה."
"אוקיי," אני עונה ומקלידה הודעה לחגַי: "אני מתעכבת כאן ואחר כך נוסעת להקפיץ דברים לאמא אז לא אספיק לאסוף את תמר מהחוג".
אמא אוחזת בזרועה של סבתא ואומרת, "בואי, אמא, בואי נלך לשתות תה. ענת תבוא עוד מעט. נכון, ענת?"
"נכון."
אני מנופפת לסבתא קירה והיא משיבה בנפנוף מקל ההליכה שלה ונראית נרגשת. אני צועדת על הגשר לעבר הבניין ששט לעברי, רועד קצת, מרצד, כאילו ניתק ממקומו, ולרגע קט הוא נראה לי כמו שנראה אז, מזמן, כילדה - מבעד לאישונים המורחבים.
חדר המדרגות ספוג עשן. דלת הדירה פתוחה ומבעד לפתח נראה התנור שבהוֹל. הוא עדיין חם ודלתו פעורה. סביבו אפר, פיסות נייר ופולרואיד ושלוליות של נוזל כיבוי. אלבומי התמונות זרוקים על הרצפה, מחוּללים. המטבח הקטן מכוסה פיח. מחוץ למרפסת המטבח עומדת המיה של אחר צהריים, צעקות ילדים בפארק, מכוניות. לרגע נמשכות עיני אל הוואדי שנופל תלול ועמוק והערב כבר נקווה בקרקעיתו.
"בסך הכול יצאתם בזול, רק התכולה נפגעה, אבל חוץ מזה הנזק נראה שטחי, המבנה בסדר, צריך טיפול בפיח אבל האש לא הספיקה להתפשט הרבה," אומר הכבאי שעומד בפתח ומזהיר אותי לא להישאר בפנים יותר משתי דקות. "ניתקנו את החשמל עד לבדיקה," הוא מוסיף כשאני מנסה ללחוץ על מתג התאורה. אני סוקרת את חדר האורחים שנראה מפויח, בעיקר סמוך לפתח הפונה להוֹל, ורובץ בו ריח מתקתק מבחיל, עוקפת את שרידי האלבומים לעבר המסדרון ונכנסת ממנו אל חדר השינה שנראה כרגיל. מריה באה בעקבותי. משיכות האף שלה מתחילות לעלות לי על העצבים. "הכול תופס ריח חזק מאוד," מעיר הכבאי שמלווה אותנו, "תיקחו הכול לניקוי יבש, הכי טוב," הוא אומר כשאני פותחת את ארון הקיר הגדול.
אנחנו עומדים מול ערימות סדורות של מצעים ומגבות. אני מושכת סדין מגוהץ. פס פיח דק מסמן עליו שוליים עדינים. "צריך להזדרז," אומר הכבאי, "לא בריא לנשום את האדים."
"רק החדר הפנימי וזהו," אני אומרת וממשיכה ללכת במסדרון, חולפת על פני האמבטיה ונכנסת לחדר עם המכתבה של סבא תיאו ושידת הספרים, שם שכנו האלבומים עד הבוקר ועתה נותר אחריהם רווח שאליו קרסו ספר אמנות, מילון עברי-רומני-עברי והפטי לארוס של סבא.
סיפור שסבא סיפר לי פעם תלוי בחדר, מתנדנד על קצה הזיכרון, היֹה היה פעם בן מלך... היֹה היה בן מלך שסירב להיוולד... "כדאי שנצא," אומר הכבאי. אני לוקחת מעטפה חומה גדולה וסכין נייר מאחת המגירות ובדרך החוצה מתכופפת ונוברת קצת באפר שבתנור. יש שם פיסת מכתב נוספת, מפויחת, שנכתב עליה Raze fine, argintii ca... - קרני אור כסופות, עדינות כמו... פיסת תמונה ובה חלקת צוואר ענודה מחרוזת פנינים, פינת תמונה של נעל גבר מפוחמת, עוד פיסה שנכתב עליה, sirenă in ceaţă - צופר ערפל, ופיסה גדולה יחסית מתמונה של סבא במכנסיים הקצרים, הקיציים שלו. אביו, המלך, הבטיח לו את האישה היפה ביותר, את האוצר הגדול ביותר, את הממלכה הגדולה ביותר, אבל הנסיך בכה ובכה וסירב להיוולד. יד ילדותית, כרותת גוף, נתונה בתוך כף ידו של סבא, ובכף ידו השנייה הוא אוחז דלי פלסטיק עם כפות. והנסיך בכה ובכה. לבסוף הבטיח המלך לבנו שטרם נולד נעורים ללא זִקנה וחיים ללא מוות. רק אז התרצה הנסיך, הפסיק לבכות ובא לעולם.
"גברת? צריך ללכת עכשיו. את תקבלי סחרחורת מהפיח והעשן."
"זה בסדר," אני אומרת ומחליקה בידַי על החליפה הבהירה, משאירה עליה סימני פיח. "לא חשוב," אני מוסיפה, לא ברור למה.
"בואי נוציא אותך מפה," אומר הכבאי, אוחז בזרועי ומלווה אותי החוצה. מריה כבר על המדרכה עם כיסא הגלגלים של סבתא קירה ושקית ניילון של המשביר. "את בטוחה שאת בסדר?" הוא שואל, ובאוזני חברו הוא מתלונן, "הכניסה את הראש לתוך התנור זאת, תן לה מים." הכבאי השני מגיש לי כוס. "תשבי קצת," הוא אומר ומצביע על כיסא הפלסטיק שנותר על הגשר. "תודה," אני אומרת ומרוקנת את הכוס בבת אחת, "ממש תודה, אני בסדר. באמת."
על האספלט של הגשר פזורים בדלי סיגריות. אריזת במבה מרחפת הלוך ושוב על פני המדרכה. מתחיל להחשיך. קרירות של ערב אוקטובר. לוקח לי רגע להיזכר איפה חניתי. מריה מדשדשת אחרי עם הכיסא של קירה. "חגי," אני אומרת לדיבורית, והמכשיר משמיע את הצירוף המוכר, ואז צלצול, וקולו של חגי ממלא את חלל המכונית הקטנה. קולו החם. דמעות מעקצצות, אבל זה לא הזמן. אחר כך. אחר כך אניח את ראשי על כתפו ואבכה. "תחגרי," אני אומרת למריה, שעדיין מושכת באף, ומצביעה על חבילת טישו. בצד הכביש מעמיקים הצבעים ומתכהים. חושך עולה מתוך הוואדי.
סבא נעלם אל תוך היער. מתרחק בגבו אלי. משאיר אותי עם הגוש הזה בגרון, מתנהלת באטיות בפקק, ונדמה שאני עומדת והאספלט הוא שנוסע, חולף תחת הגלגלים.
הרמזור מתחלף ואני נסחפת הלאה בזרם לקראת הרמזור הבא. לאורך עשרים מטרים חותכים אותי שתי מכוניות ואופנוע, והזרם מסמיך עד שהוא נקרש. אני עומדת בצומת, והיפחות של מריה שורטות את אוזנַי. השמים מתקדרים ואני מזדקנת בצומת עם האופנועים המזמזמים סביב. צפירה מזניקה אותי אל השטף האיתן לרגלי הולילנד. אני נבלעת במנהרה ושוב יוצאת, גשרים חולפים מעלי, עד שאני מאטה אל תוך סבך העצים שמתוכו מבצבצים גגות הרעפים של בית הכרם. כשאני פונה לרחוב של ההורים כבר חשוך. אני מחנה ליד השער. מריה מגלגלת את הכיסא לאורך שביל הגישה. אור בוקע מבעד לצמחייה המכסה את חלון המטבח, ובין העלים מתגלות אמא וקירה, יושבות על כוס תה, מניפות קלפים בידיהן, כאילו דבר לא קרה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.